אוהב ישראל/פרשת וירא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אוהב ישראל · פרשת וירא· >>

פרשת וירא[עריכה]

בשם הרב ר' משה מפשעווירסק

וירא אליו ה' באלני ממרא [יח, א]. פירוש שכל כך היה אברהם אבינו ע"ה שפל בעיני עצמו עד שחשב בלבו שהוא אינו ראוי להשראת השכינה רק ממרא הוא הצדיק העובד השי"ת ואצלו הוא השראת שכינתו יתברך. אבל הוא עדיין לא הגיע למדריגה זו. וזהו וירא אליו. ר"ל שכך היה נראה לו בלבו ומחשבתו תמיד. ה' באלוני ממרא. שה' הוא באלני ממרא. היינו שהשראת שכינתו יתברך אינו רק אצל ממרא מפני שהוא צדיק ועובד הש"י באמת. אבל הוא עדיין מבחוץ שלא נכנס להקדושה. וזהו והוא יושב פתח האהל. שחושב במחשבתו שהוא עדיין בפתח אהל של הקדושה וכן הוא דרך הצדיקים הגם שעובדים את ה' כל ימיהם עם כל זה נדמה להם בלבם ומחשבתם באמת שעדיין לא התחילו כלום לעבוד את הש"י והם עדיין מחוץ לאוהל הקדושה רק עומדים בפתח האוהל ודברי פי חכם חן. ויתורץ בזה קושיית האוה"ח עיין שם:

או יאמר דהנה ידוע שכל התאמצות עבודתו של אברהם אבינו ע"ה וכל מגמתו היה רק שיתגלה ויתפרסם אלהותו ית"ש על ידי מדתו מדת החסד כמו שכתוב (לעיל יב, ט) הלוך ונסוע הנגבה לדרום שהוא ימין מדת החסד, ועיקר עבודתו היה שכל העולמות יתפרנסו ויתנהגו על ידי מדתו [מידת] החסד ושימתקו כל הדינין בשורשם ויהיו נעשים חסדים גמורים. והנה ממר"א מספרו רפ"א היינו פ"ר דינין והמתקתן על ידי אחד, ר"ל אלופו של עולם. ועל פי זה יש לפרש הפסוק וירא אליו. ר"ל שנתגלה אליו. ה' הוא החסדים כנודע. באלני לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז, יג). ממר"א ר"ל בתוקף וחוזק הדינין נתגלו אליו החסדים. היינו שנמתקו הדינין בשורשן על ידי עבודתו שהמשיך רק חסדים טובים לכל העולם והמשכיל יבין. ובזה גם כן יתורץ קושיית האור החיים למה הקדים תיבת אליו לתיבת ה'. ועל פי דברינו הנ"ל יבואר על נכון:

עוד י"ל בפסוק הנ"ל דהנה לא נאמר כאן שום דיבור ואמירה לאברהם אבינו ע"ה בהתגלות ה' אליו. ודרשת חז"ל (ב"מ פו ב) ידוע ועוד יש לאלוה מילין אחרי אשר חנן ה' ברחמיו. דהנה למעלה בפרשה הקודמת כתוב מילת אברהם אבינו ע"ה. וזה ידוע שעל ידי העברת בשר הערלה נתגלה רב טוב הצפון לצדיקים. כי בהעברת הערלה מעבירין כל המסכים המבדילין והקליפות החיצונים ונעשה אך טוב לישראל. ועל כן אנו אומרים בעת המילה הודו לה' כי טוב כי על ידי זה נתגלה הטוב הצפון ואיהו כביכול גושפנקא דמלכא דבה חתים שמיא וארעא הרמוז בראשי תיבות של את השמים ואת הארץ (בראשית א, א) שהוא מספר טו"ב ועל ידי המילה נעשה המתקת הדינין בכל העולמות ומתנהגין ברחמים טובים. ועל פי זה י"ל וירא אליו ה'. ראשי תיבות עולה מנין טו"ב וכנ"ל שעל ידי העברת בשר הערלה נתגלה אליו הטוב. באלני ממרא, אלנ"י מספרו צ"א סוד יחוד הקדוש הוי"ה אד"ני. כי ממר"א עולה רפ"א היינו פ"ר דינין. וא' הוא המתקתן. והיינו שנמתקו הדינין אז על ידי המילה ונעשה יחוד אמיתי. והוא יושב פתח האהל כחם היום. והוא, ר"ל עולם הנסתר עתיקא קדישא סתימא דכולא. ונקרא גם כן כביכול בבחינת פתח האוהל. כי הוא פתח ומפתח לכל העולמות. וזהו והוא יושב כו' על דרך דאיתא (זוה"ק ח"ג קל א) ועתיק יומין יתיב לכפייא שביבין דנורא. היינו לכפייא את הדינין ולהמתיקן ולהעשות הכל רחמים. כחום היום. רצונו לומר בהתחממות הדינין רחמנא ליצלן. אז ועתיק יומין יתיב לכפייא שביבין דנורא הם הדינין ולהמתיקן. וכל זה נעשה על ידי המילה, וישא עיניו וירא כו' כי כל ימיו היה מתנהג את עצמו על דרך מאמר חז"ל עיניו למטה ולבו למעלה. לכן כתיב כאן וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. אינון תלת מוחין קדישין חב"ד. נצבים עליו. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. היינו כשהבין זאת וירץ לקראתם להמשיכן מפתח האהל וישתחו ארצה, השתחויה הוא לשון המשכה היינו להמשיכן ולייחדן כביכול בהמלוכה העליונה. או לקראתם לשון קבלה כמו (ישעיהו ו, ג) וקרא זה אל זה תרגום ומקבלין דין מן דין. ויאמר אדני אל נא תעבור מעל עבדך ר"ל שביקש מאת היראה והמלוכה העליונה הקדושה הרמוז בשם אדני. אל נא תעבור מעל עבדך. הגם שהוא ייחד תמיד העולמות העליונים הקדושים וכנ"ל. עם כל זה ביקש מהיראה והמלוכה הקדושה העליונה דלא תעדי מיניה לעלם ולעלמי עלמין. ולפי שהרגילות והתמדת הדבר מבטל השעשועים והתענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג. ובתורה הקדושה איתא (ספרי עקב) בכל יום יהיו בעינך כחדשים. לכך אמר יוקח נא מעט מים היינו התורה. ורחצו רגליכם היינו לרחוץ ולהסיר הרגיליות, ואז והשענו תחת העץ הוא עץ החיים. והמשכיל יבין כל זה:

וה' אמר המכסה אני מאברהם גו' כי ידעתיו למען גו' למען הביא גו' [יח, יז - יט]. הנה שני פעמים' למען' הכתובים כאן אין להם שום פירוש כמובן מעצמו. ועוד כמה דקדוקים. ונראה דהכתוב מדבר בשבחו וצדקתו של אברהם אבינו ע"ה. דשורש הדבר הוא שכל העובדות ומעשים טובים שעשה אברהם אבינו ע"ה ועבד את הש"י בשכלו הזך והטהור ובאהבה רבה הכל היה בעיניו מעט ואינם נחשבים בעיניו לכלום נגד חסדי הש"י והנסים שעשה עמו ולכך לא היה די בעיניו ואמר בלבו הגם שאתקן עצמי בכל מיני עובדות טובים מה אני, עבור זאת התיישב בדעתו שאין זה מספיק מה שאני בעצמי מקיים מצות הש"י וחוקיו בשכל גדול, לכן פעל והכניס עוד כוונה אחרת במחשבתו הזכה בקיום המצות לעשות בשם כל ישראל דהנה כל זרע ישראל היו אז כלולין במוחו ומחשבתו של אברהם אבינו ע"ה. כי הבן הוא כנוס במוח האב נמצא שהמוח של אברהם אבינו ע"ה היה השורש של כל נשמות ישראל וזרע אברהם הבאים אחריו עד סוף כל הדורות עקבות משיחא. ואם כן כשעשה איזה מצוה עשה בשביל כל ישראל היינו עם כל הכוחות שלו ועם כל הענפים העתידים להתפשט ממנו. והרי הוא נחשב כאלו עשה המצוה עמהם ממש. ומזה הגיע לזרעו אחריו שני טובות א' כיון שהוא קיים כל מצות התורה ודיקדוקי מצות ואף עירובי תבשילין (יומא כח) אם כן כשעשה בשם כל ישראל והיה עבודה דרבים אם כן כל אחד ואחד מישראל הבאים אחריו קיים כל התרי"ג מצות ומצות דרבנן אך עדיין היה בכח. ועוד נצמח מעבדות זה טובה גדולה לזרעו אחריו עבור שעשה דרך ומסלול להם שיוכלו להשיג שכליות המצות ולקיים אותן כתקנן מאחר שכבר קיימו את כל המצות פעם א' בכח עם אברהם אבינו ע"ה ואם כן בנקל יוכל כל אחד ואחד מישראל להוציא הדבר מכח אל הפועל ולקיים המצות בפועל ממש. כיון שנפתח השער להם מימות אברהם אבינו ע"ה. ועל פי זה י"ל פירוש הגמרא (תדא"ר רפכ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. ולכאורה יפלא איך יוכל כל אחד לבוא למדריגת אברהם אבינו ע"ה והשגתו שהוא מרכבה לימין. אכן באמת אין הכוונה שיגיע למעשי אברהם בעצמו, רק למעשיו של אותו האדם עצמו שעשה בעודו כלול וכמוס בעצמותו של אברהם אבינו ע"ה לפי שהיה אז כלול שם בשורשו נמצא שהוא בנקל לכל אדם כיון שכל אדם עשה כבר כל המצות כשהיה עדיין בכוחו של אברהם אבינו ע"ה אם כן אינו צריך רק לשוב לשורשו ולכוחו של אברהם אבינו ע"ה כדי להוציא הדבר מכח אל הפועל ואז יוכל להשיג בחינה של עשיית המצות שעשה אז כשהיה בכוחו ועצמותו של אברהם אבינו ע"ה וזה שכתוב למעשי אברהם ר"ל למעשי עצמותו שעשה בעודו כלול וכמוס בתוך אברהם במוחו ועצמותו. וזה שאמר הכתוב כי ידעתיו לשון אהבה וחיבה, ר"ל אני אוהבו. ומתחיל לספר בשבחיו במעלת קיום מצותיו. למען אשר יצוה לשון צוותא וחיבור, היינו שמכוין בעשיית כל מצוה לייחד ולחבר עצמו את בניו ו [את] ביתו אחריו עד סוף כל הדורות ועושה המצוה עמהם. וזה שאמר ושמרו לשון עבר שהרי הוא נחשב כאלו כבר עשו בעצמם כל המצות ונמצא שכבר שמרו דרך ה' אף שעדיין היה בכח, וגם עשה דרך סלולה לזרעו אחריו שיהא בנקל אחר כך להם לעשות צדקה ומשפט. ועוד היתה כוונתו למען הביא ה' על אברהם שיהיה התנהגות העולמות והשפעתם על ידי שרשי הוי"ה במדת אברהם. היינו שיתנהג הבורא יתברך ויתעלה בחסד עם כל העולמות כמו שהוא מתנהג בעצמו עם כל באי העולם. וזהו את אשר דיבר עליו. דיבר הוא לשון הנהגה, היינו שההנהגה העליונה יהיה על ידי מדתו חסד להמשיך שפע טובה וברכה ורחמים טובים לכל זרע ישראל כן יהי רצון אמן. והבן היטב:

והגם שכדברינו אלה כהווייתן המה כתובים בס' קדושת לוי עם כל זה כתבתים הנה מפני ששמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש שיחיה שאמר בהיות הרב הקדוש כו' מבארדיטשוב אצלו בקאלבסוב ביקש להראות לו איזה מכתבי קודש של אדמו"ר וכן עשה והראה לו כמה קונטרסים ומגודל עוצם קדושתו והתלהבותו בעבודתו יתברך נשארו המכתבים אצלו מפני ששכח להחזירם לאדמו"ר ואחר זמן רב מצאום בין כתביו וסברי שגם אלו הם משלו והדפיסו אותם על שמו:

וה' פקד את שרה וגו' [כא, א]. מדרש (ב"ר נג) הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים גו' אלא דברים שאמרת לאברהם בהשמים. ולכאורה תמוה. מה בא הכתוב להשמיענו שה' פקד את שרה כאשר אמר. דודאי הקדוש ברוך הוא מקיים דברו ההוא אמר ולא יעשה כו' (במדבר כג, יט) וכי בן אדם הוא ויתנחם. והלא אמרו חז"ל (ברכות ז א) כל דיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר. אכן הענין כך הוא שיש חילוק בין פקידה לזכירה. דאיתא בזוהר הקדוש (ויצא קנט ב) דפקידה הוא לנוקבא, וזכירה הוא לדכורא. דהלשון פקידה הוא על איזה דבר שמקבל מאיזה בחינה הקודם לו. ושורש הדבר הוא דודאי כל ההבטחות שהבטיח השי"ת לישראל אנו בטוחים שיקיים אותם לנו ולא יפול מדבריו ארצה ח"ו. רק ישפיע לנו כל הטובות והברכות כדרכו להיטיב אך כשהשי"ת מבטיח לעשות איזה דבר טובה. אז ודאי כשהטובה קשורה אצלו בכח אין חילוק בין עבר להוה ועתיד, אך אצל המקבלים הדבר ההוא אז צריכים להוציא דבר זה מכח אל הפועל להביא אותו אל ההתגלות שיהא במהרה כי כשהוא עדיין נעלם במחשבה הוא באיתכסייא והוא בעלמא דאתי העתיד להתגלות לנו אך לעת עתה עדיין הדבר בהעלם. והמשכת דבר ההוא מן העתיד אל ההוה הוא באמונה ר"ל כיון שהצדיק מאמין בדבר שבודאי יקיים השי"ת הבטחתו ומצפה ומייחל ומחכה בכל עת ובכל שעה שיבוא הדבר ומתלהב בלבו שיתקיים הדבר ההוא. אז אותו תשוקה והתלהבות והצפוי של הצדיק הבא על ידי האמונה לבוא אותו הדבר מחבר המחשבה העליונה של ההבטחה וממשיכו להאמונה וזהו פירוש הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים. ר"ל שדיבור של הבטחה טובה כשהוא עדיין ברוחניות הוא באתכסייא ועומד בשמים. אך על ידי שלדור ודור אמונתך. ר"ל על ידי האמונה כוננת ארץ. ר"ל עשית ותקנת כלי ונוקבא להתגלות הדבר. ומצינו באברהם אמירה ודיבור אמירה הוא בחשאי כל זמן שהוא בדקות באתכסייא ודיבור הוא באתגלייא. וזה שכתב רש"י ז"ל במתק לשונו כאשר אמר בהריון. ר"ל שהיו אצל שרה ב' דברים. הריון, היינו כשהיה הדבר עדיין במחשבה באתכסייא (להמשיך) [לא המשיך] רק הריון, שהוא גם כן באתכסייא. וזהו בחינת אמירה בחשאי, אבל ויעש ה' לשרה. ר"ל תיקנה ועשאה כלי לקבל הדבר ויבוא להתגלות וזהו בחינת דיבור ומזה בא הלידה והבן כל זה:

ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק וגו ' [כא, ח]. הנה הקדושים קדמונינו ז"ל אמרו שאברהם אבינו ע"ה היה בסוד נשמה לנשמה לכל העולמות. ומקור ושורש נשמתו היה מחכמה עילאה קדישא כביכול. וכן איתא בזוהר הקדוש (עי' זו"ח שה"ש פח) אברהם הוא אותיות אב"ר מ"ה והוא מספר רחם שהוא מקור הרחמים והחסדים בסוד שם הקדוש ע"ב שהוא הוי"ה במילוי יודי"ן. ושרה אמנו ע"ה היתה בסוד נשמה לכל העולמות. ואיהי בסוד שם הקדוש ס"ג והוא בסוד עלמא דבינה כביכול דבמקורו הוא כולו חסד ורחמים אך דמינה דינין מתערין ואיהו סוד השם הקדוש אלהים וזהו ש' מן שרה, עולה כמנין אלהי"ם במילואו, ואות ר' עולה כמנין אלהי"ם בריבוע, ואות ה' הוא ה' אותיות אלהי"ם. ויצחק אבינו ע"ה סוד שורש נשמתו בא מעלמא דבינה, ויצחק הוא בסוד נפש של כל העולמות, דאיהו שם הקדוש ב"ן דאיהו סוד הנפש של כל העולמות אבי"ע וד' פעמים ב"ן עולה ר"ח מנין יצח"ק. ויעקב אבינו ע"ה היה בסוד רוח של כל העולמות. ואיהו סוד אוי"ר מג' אמות שהם אמ"ש. ראשי תיבות אויר מים אש. ואיהו בסוד רוח האדם העולה למעלה. ועוד אמרו קדמונינו ז"ל שיצחק אבינו ע"ה באה נשמתו מעלמא דנוקבא ולא היה ראוי להוליד עד העקידה שאז ניתן לו נשמה מעלמא דדכורא (לק"ת פ' וירא). והיינו כי סוד שורש נשמתו היה מעלמא דבינה והיה מדתו מדת הפחד והגבורה. ולא היה ראוי להוליד עד העקידה כי אז על ידי מסירות נפש להשי"ת בלב תמים ועל ידי עבודת הקודש של אברהם אבינו ע"ה שרצונו היה להמתיקו ויוכלל בימין סוד חסד לאברהם. ועל ידי זה המשיך אליו נשמה מעלמא דדכורא כביכול סוד ד' יודי"ן משם ע"ב הקדוש. וד' יודי"ן, מספרן מ"ם ועם ר"ח מנין יצח"ק עולה רמ"ח שהוא רַחֵם ולזה היה מאז והלאה ראוי להוליד.

וזהו ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כידוע דרשת חז"ל (ב"ר נג) על שם יצח"ק. היינו יו"ד, מורה על יו"ד נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה. צ' מורה על שהיתה שרה בת תשעים שנה כשילדתו. ח' מורה על שנימול לשמונה ימים. ק', מורה על אברהם שהיה בעת לידת יצחק בן מאה שנה. והנה עד העקידה לא נשלמו עדיין היו"ד נסיונות. וזהו צחוק עשה לי אלהים. אבל כל השומע יצחק לי היינו בשעת העקידה שנשלמו אז היו"ד נסיונות, וגם נמשך לו בסוד ד' יודי"ן דע"ב מספר ל"י, ואז נכלל בימין גם כן סוד החסד והרחמים. וכנ"ל. וזהו סוד וילכו שניהם יחדו (להלן כב, ו) שהיו שניהם כלולים זה בזה. והנה סוד שורש נשמתו של אברהם אבינו ע"ה הוא מבחינת נוצר חסד שהוא מזלא עילאה קדישא סוד ג' (שלשה) הויו"ת עולים מנין ע"ח גימ' מזל"א. וכל ימיו היה עבודתו עבודת הקודש להמשיך ולהשפיע מבחינתו שהוא חסד לכל העולמות ולהמתיק את הדינין. וזהו ויעש אברהם משתה גדול היינו משתה ושמחה וחדוה. ביום, הוא לשון בהירות ואור. הגמ"ל, גימטריא מזל"א. היינו כשהמשיך מבחינתו ומדתו הוא מזל"א עילאה קדישא למדת יצחק והמתיקו וכללו במדתו. והמשכיל יבין כל זה:

או יאמר הגמל את יצחק [כא, ח]. כי החסד המתפשט למטה כביכול. הוא בשוה לרעים ולטובים. ואם היה מתפשט מעצמו למטה כביכול אז היה נעשה כביכול בסוד סיגי כסף סוד מותר הבריאה, ויש בו פסולת כביכול. ומדתו של יצחק הוא גומל חסדים טובים שלא יתפשטו יותר מדאי. כי גומל הוא לשון הפרשה היינו שמפריש וגומל החסדים להיותם טובים אהובים ומתוקים. וזהו שעשה אברהם שמחה וחדוה לכל העולמות. ביום הגמ"ל. הוא לשון הפרשה. את יצחק היינו עם יצחק וכנ"ל. והמשכיל יבין:

ועל פי זה הנ"ל יבואר מה שכתוב במדרש רבה (ב"ר נג) צחק עשה לי אלהים. ר' לוי אמר הוסיפה על המאורות כו'. וגם יובן מה דאיתא במדרש רבה (שם) משתה גדול. גדול עולמים היה שם. והבן:

ויהי בעת ההוא גו' ופיכל גו' השבעה לי וגו' [כא, כב]. יש לרמז בפרשה זו סודות נפלאים. ויבואר בזה גם כן מה שכתוב מקודם' לבדהן'. היינו ה' קודם לנו"ן והנו"ן הוא פשוטה. ואחר כך כתיב' לבדנ"ה' בנו"ן כפופה והיא קודמת לה'. ובהעיר לב ושום שכל י"ל אחרי אשר חנן אל דעות ה'. שמרומז כאן סוד המתקת הדינין. כי אבימלך נקרא בחינת חכמה עילאה קדישא סוד אב"א ובאב"א יסד ברתא סוד המלוכה הקדושה. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש ובתיקונים בסוד אם אית בישראל מאינון משכילים דידעין לזרקא אבנא לאתר דאתגזרת מתמן. היינו להעלות המלוכה הקדושה. סוד אבן דאתגזרת די לא בידין ממדריגה למדריגה עד רום המעלות לחכמה עילאה קדישא. אשר משם נחצבה אבן ספיר דמות כסא. כרסייא יקירא קדישא. ולזה נקרא בחינת חכמה עילאה בשם אבימל"ך. ופיכל שר צבאו הוא בחינת יסוד צדיק חי עולמים המקשר ומייחד כל עלמין, ואיהו המקור הממשיך השפעה העליונה לכל העולמות ולכל המדות ומקשרן ומייחדן וזהו פ"י כ"ל. והוא כביכול בחינת שר צבא למדת החכמה הזן ומפרנס לכל העולמות לעילא ותתא ומחיה את כולם בסוד והחכמה תחיה (קהלת ז, יב). ואברהם הוא מדת החסד כנודע. וזהו ויאמר אב"י מל"ך ופ"י כ"ל שר צבאו אל אברהם שהוא מדת חסד המלובן ומצוחצח. אלהים עמך גו' היינו אנו רואים אשר המידת הדין נמתק על ידך ושם אלהי"ם שהוא בחינת מדת הדין עמך היינו שהוא מסכים על ידך בכל אשר אתה עושה לפי מדתך שהוא חסד. ועתה השבעה לי גו' השבעה לשון שבעה. ר"ל שתראה שכל ז' מדות הקדושים יתנהגו על ידי מדתך מדת החסד ולהמתיק דינים היוצאים משם אלהים. ושיהיה בכל הז' מדות התנהגות הרחמים והחסד. אם תשקור לי ולניני ולנכדי. היינו לבטל כל הדינים לבל יהיה להם שום שליטה ואחיזה בהג' עולמות בריאה יצירה עשיה. רק כולם יתנהגו בחסד ורחמים. כחסד אשר עשיתי עמך. כי השורש חסד לאברהם הוא חכמה עילאה קדישא כמבואר למעלה ובסוד אלהי אברהם וכן תעשה עמדי ועם הארץ גו'. הוא ארץ חפץ הוא סוד מלוכה הקדושה העליונה אשר מחכמה אתגזרת וכנ"ל. ויאמר אברהם אנכי אשבע. היינו כן אתנהג במדת החסד בכל הז' מדות. ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן. כבשות הצאן, היינו כבישת והמתקת הדינין. לבדה"ן מספר צ"א. סוד יחוד אמיתי הוי"ה אדנ"י. והמתקת הדינין הוא על ידי ה' עילאה סוד עלמא דבינה ועל ידי נו"ן פשוטה בסוד נ' שערי בינה. והוא סוד המתקת הדינים בשורשם כנודע. ויאמר אבימלך גו' הצבת לבדנ"ה. היינו כי במלכות הקדושה יש גם כן נו"ן שערים בסוד נו"ן כפופה. שהיא מקבלת מהנו"ן פשוטה נ' שערי בינה העליונים והוא בסוד ה' תתאה משם הק' הוי"ה. וגם המה צריכים להמתיקן ולהעלותן בשורשם. ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי. ר"ל על ידי מדתי מדת החסד בעבור תהיה לי לעד"ה לשון וועד ואסיפה וייחוד וקישור לכל העולמות. כי אנכי חפרתי גו' באר שבע. באר חפרוה שרים. והיינו הבאר הזאת זא"ת הוא מדת המלכות הקדוש (זוה"ק ח"א צד. ועוד) והכל יתנהג על ידי מדתי מדת החסד והרחמים להשפיע כל טוב וכל ברכאין טבין וכל חדו להכנסת ישראל לעילא ותתא. והמשכיל יבין כל זה. והשם הטוב יכפר. ולרמז זה אפשר קורין פרשה זו בראש השנה. לאשר פרשה זו הוא סוד המתקת הדינין בשורשם. ודבר בעתו מה טוב:

בשם הרב הגאון הגדול מו"ה בצלאל דודו

ויאמר יצחק אל אברהם גו' ואיה השה גו' אלהים יראה גו' [כב, ז - ח]. להבין מהו התירוץ על קושייתו של יצחק עם כל זה היה לו ליקח שה מביתו. גם קשה למה לא הוקשה ליצחק בעת לכתם מביתם תכף כשלא ראה השה עמם. אמנם י"ל. דהנה איתא בפסחים (סו א) גבי ערב פסח שחל להיות בשבת נידון שחיטת הפסח. שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להם הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בין צמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ומקשה הגמרא הא קעביד עבודה בקדשים. ומתרץ כהלל דתניא מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ושם הוא מקדישה וסומך ידיו עליו כו' עד כאן לשון הגמרא. ועל פי זה יש לומר דזה היה כוונת יצחק שלא שאל על השה לעולה היכן הוא מעת צאתם מביתם תכף. מחמת שמתחלה סבר בדעתו שהוא בעצמו יהיה העולה וכך היה רצונו באמת ותמים להיות נקרב על גבי המזבח לעולה לרצון לפני השי"ת. אך אחר כך כשראה יצחק ששם אביו עליו עצי העולה להיות נושאם על כתפו. אז הבין והכריע בדעתו ושכלו שאי אפשר שיהא הוא בעצמו הקרבן עולה, מאחר שהוא עושה עבודה זו שנושא את עצי העולה והא אסור לעבוד עבודה בקדשים כקושיית הגמרא. לזה שאלו אז ואיה השה לעולה. ואביו השיבו כתרוצה של הגמרא היינו כהלל. ר"ל שאינו מקדישו עד שמביאו לעזרה כדי שלא יבוא לידי מעילה. וזהו אלהים יראה לו השה. כשירצה שאקריב שה לעולה ואם לאו. בני. ושם אקדישך. ונמצא לעת עתה אין שם קדושת מזבח עליך. עד כאן בשם הרב הנ"ל ודברי פי חכם חן: (ועיין עוד שפ"צ)

מצאתי בקובץ ישן

ופילגשו כו' תחש ואת מעכה [כב, כד]. תח"ש ראשי תיבות תקעו חודש שופר. מעכ"ה ראשי תיבות מלך על כל העולם. ולרמ (ו) ז זה קורין פרשה זו בראש השנה יום ב'. והמשכיל יבין את כל זאת: