אוהב ישראל/פרשת ויצא

<< · אוהב ישראל · פרשת ויצא · >>

פרשת ויצא

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה [כח, י]. עד סוף הפרשה. חנוכה הוא לשון חינוך שמחנכין איזה דבר כמו שמצינו בחינוך הבגדים של הכהנים בעבודתן שנאמר (שמות כט, כט) למלא בם את ידם (שם, מד) לכהן לי גו'. דכל דבר שנעשה ונתייחד להשראת קדושה עליונה צריכים מקודם לעשות כלי והכנה ובית קיבול שיהא מקום להקדושה הבאה אחר כך לשרות על הדבר ההוא. וזהו נקרא חינוך כמו שמחנכין הנער במצות שיהא כלי מוכשר לקבל טהרה והשראת הקדושה אחר כך בעת שיגדל: והנה יעקב אבינו ע"ה הסתכל ביחוד עליון בראשית המחשבה וראה שיסוד כל העולמות הם הכנסת ישראל, כמאמר חז"ל (ב"ר א') ישראל עלו במחשבה תחלה. בראשית ברא אלהים בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר לו). והם נקראו אבן הראשה שממנו הושתת העולם. כי הם סוד כל העולמות עליונים ותחתונים. ושם במחשבה נקראו אבן בלשון יחידי כי שם בראשית הדבר נתאחדו כללות ישראל באחדות האמיתי במזל העליון. והנה יעקב אבינו ע"ה נתן שכלו ומחשבתו על זה הענין שנשתוקק להוציא הדבר מכח אל הפועל מהשורש אשר משם רועה אבן ישראל אל ההתפשטות לנטוע כנסת ישראל בנין שלם בכל הענינים בשנים עשר שבטי י"ה המכוונים נגד י"ב גבולי אלכסון. ולהיות המרכבה שלימה מס' ריבוא ישראל כמאמר חז"ל (ב"ר ס"פ עד) אין השכינה שורה על פחות מס' ריבוא. ולהיות קומה שלימה מכמה מיני איברים ופרקים. ולהיות הכל מכוון נגד עולמות עליונים ואורות הקדושים ולהוציא זה האבן מן הכלל אל הפרט, על כל זאת הניח יעקב ראשו ומוחו ומחשבתו. וזה שהכתוב מכנה שהניח יעקב ראשו על אבן ממש זהו כינוי ודוגמא בעלמא. ור"ל שהניח מחשבתו ועיון שכלו בדביקות הקדושה העליונה על אבן הראשה הנ"ל. הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שבודאי שכב יעקב אז על אבן ממש ויצק שמן על ראש האבן כמבואר בפסוק. עם כל זה רמז יעקב בזה במחשבתו וכיוון בכל מעשי ידיו על דבר רוחני. אבן הוא ראשית המחשבה פינת יסוד כל העולמות. להיות דבוק ומקושר הראשית עליון אל בחינה התחתונה הוא המעשה בכל ענפיו ובכל פרטיו להיות בנין מפואר מפלטרין ומחדרים זו מזו שונים. להיות בעולם כמה מיני צדיקים וכל אחד אינו דומה לחבירו. וכל אחד ממונה על איזה דבר. יש צדיק ממונה למשוך חכמה לעולם. חיות לעולם. וזה למשוך חסדים טובים לעולם. וזה למשוך גבורה לעולם. וזה ניצוח לעולם. כל מיני השפעות הנמשכות מכל מדה ומדה. זהו היה העובדא של יעקב אבינו ע"ה שעשה הכל למטה וכיוון לעורר כנגדו השורש הרוחני למעלה, והסתכל באחדות כנסת ישראל עד סוף כל הדורות עד ביאת משיחנו. ואחר כך ראה יעקב אבינו ע"ה ברוח הקודש ההירוס והחורבן של הכנסת ישראל כדאיתא במדרש רבה (ב"ר סח, יג; סט, ז. ועי' זו"ח פ' ויצא) על פסוק ויקח מאבני המקום שראה חורבן בית המקדש וגודל החרון אף והדינים ח"ו אשר יעברו על ישראל בגלותן:

וזה שאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע. ר"ל שיצא מאותו הסתכלות של ייחוד עליון שמשם נובע השפע לכל הז' מדות המכונים בשם באר שבע. וילך חרנה'. היינו הבין והסתכל באותו בחינה של החרון אשר יהיה ח"ו על ישראל. והיה לו מזה צער גדול מאוד בהרגישו גודל הצרות אשר יסבלו זרעו בהגלות ויהא להם ירידה ח"ו. ויפגע במקום ר"ל לבד מזה הצער שהיה לו עבור זרעו פגע מיד והרגיש בצערו של מקום כביכול מקומו של עולם. אשר בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט) וחשש יעקב מאוד על צער השכינה כביכול. וזה שכתוב וילן שם כי בא השמש. ר"ל שנחשך לו שם האור מחמת גודל צער השכינה כביכול וצער ישראל. ועל ידי זה נפסק מהדביקות עליון. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. הניח מוחו ומחשבתו רק על דבר זה. ולזה כתיב מאבני לשון רבים. כי זה קאי על ההירוס וחורבן של הכנסת ישראל שנפרדו. ויחלום לשון חיזוק. היינו שנתחזק יעקב מאוד בלבו על דבר ההירוס הנ"ל מחמת שהדבר הזה הוא גדול בכמות שנוגע גם כן למעלה. הגם שלעיני בשר ודם נראה שהגלות אינו אלא למטה. אך באמת מגיע הדבר לרום המעלות כנ"ל ולזה היה קשה עליו להולמו והוצרך לחזק את עצמו. וזה שאמר הכתוב והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ר"ל שהגם שהגלות אינו נראה בחוש רק למטה בארץ אך באמת שורש הגלות מגיע לרום שמים העליונים. כי בעת הגלות יש תשות כח למעלה ונפגם ח"ו בשפע העליונה. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ר"ל שבאמת על ידי יסורי הגלות יש עליה לכמה ניצוצות הקדושים הנקראים מלאכי אלהים שעולים מעומקא דתהומא רבא. ולא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז ב) היינו הניצוצי קדושה המובלעים בחיצונים והם שם גרים כמאמר חז"ל. אבל מחמת ירידת ישראל ממעלתם הרמה בקודש אז יש ח"ו ירידה גם כן לכמה ניצוצות הקדושים. אך יעקב אבינו ע"ה נתיישב בדעתו ושכלו ועלה בזכרונו. והנה ה' נצב עליו. ר"ל שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (מגילה כט א) כמו שכתוב עמו אנכי בצרה (תהלים צא, טו). ואם כן הוי שמירה בבעלים. ולא נשאר לנו כי אם צער השכינה כביכול ח"ו. וכשראה הש"י שיעקב הפסיק מחשבתו מהייחוד עליון מגודל צער השכינה וזרע ישראל, אז ניחם אותו והבטיחו אני אלהי אברהם אביך גו' לך אתננה. היינו כל מה שאתה שוכב ודואג עליו בודאי לך ולזרעך אתננה. אנכי עמך ושמרתיך וגו'. ר"ל אף בהיותם בגלות אנכי אהיה עמהם ואשמרם. והשבותיך אל האדמה. ר"ל אשיב את שבותם ואקבץ נדחיהם מקצה השמים, עד אם גו' דברתי לך. וייקץ יעקב משנתו. ר"ל מבחינת השינה שהיא הסתלקות המוחין מגודל הצער כנ"ל. וחיזק את עצמו ויאמר אכן יש גו' לא ידעתי. ר"ל שדמיתי במחשבתי שח"ו הש"י יעזבם שם בהגלות ויהיו חלילה בהסתר פנים מהשגחתו יתברך. אך באמת עתה אני רואה שגם שכינת עוזו היא עמם בגלות ובודאי לא יסיר עין השגחתו מהם. אין זה כי אם בית אלהים. מפני שהשכינה גם כן עמהם ובודאי יזכרם לטובה ויגאלם. ואז חזר יעקב למחשבתו ודביקותו ראשונה. ויקח את האבן. ר"ל זה היסוד שהניח מחשבתו עליו, וישם אותה מצבה שפעל והעמידו קומה שלימה. ויצוק שמן על ראשה. היינו שהמשיך על מעשה ופעולה זו שמן הוא חכמה עליונה ומשם משך שפע חיות וקדושה וייחוד המחשבה הוא חכמה עילאה להכנסת ישראל אשר היא אבן פינה יסוד מוצק ונעשה מזה בנין שלם בכל איבריו ופרקיו וחדריו המפוארים והוא מדור להשכינה כביכול וייחוד להמקום ב"ה וב"ש לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזה שאמר הכתוב ויקרא שם המקום בית אל שהוא בית ומדור להשכינה הנקראת אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה. דבאמת גם קודם עשייתו זו של יעקב היו גם כן כל הדברים בכח ביחוד העליון כי הוא ראשית המחשבה ושורש הכנסת ישראל דור ודור עד עקבות משיחא. אך היתה בבחינת לו"ז היינו שאבר אחד יש באדם שמו לו"ז והוא נקרא נסכא וממנו נבנה האדם כולו. וגם לעתיד לבא יהא התחיה ממנו כי אינו נרקב (ב"ר כח, ג). ואם כן ודאי יש בו כח וחיות של רמ"ח איברים ושס"ה גידים והיא בחינת היולי הכלול מכל הצורות רק שאינם נגלים. כמו כן היה אז האבן הראשה ראשית המחשבה הכוללת ומקפת הכל מה שהיה ומה שיהיה רק שהיה עדיין בכח. ויעקב פעל שיצא מכח אל הפועל ולכך קראו בי"ת הנגלה לעין כל:

או י"ל ויקח מאבני המקום. הנה אמרו חז"ל (תענית לא א) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכל אחד ואחד מראה באצבעו הנה אלהינו כו'. להבינך ענין זה המחול מהו דהנה אמרו חז"ל (ב"ב עה א) כל אחד נכוה מחופתו של חבירו. ולכאורה יפלא מהו הגמול והתענוג כיון שאינו יכול ליכנס במחיצתו של חבירו והגם ששם אין בו לא קנאה כו' אבל מכל מקום אין זה שלימות האמיתי כיון שלכל אחד חסר ממנו התענוג שיש לחבירו ושלימותו. אך ידוע דמחול הוא בעיגול על דרך נקבה תסובב גבר (ירמיה לא, כב), ובעיגול אז כל החלקים שוים ואין שם שום חלק שיהא ניכר חשיבותו מחבירו. כמו כן באותיות התורה באמת כשהם ביושר היינו כסדר הא"ב אז ודאי הא' קודמת לתי"ו בכ"ב דרגין, אבל אם תסדרם בעגולה אז כולם שוים הא' עם התי"ו, כי הם עומדים זה אצל זה. וזהו בחינת א"ת ב"ש שהא' סמוכה להתי"ו. וזהו שהקב"ה יעשה מחול כו' היינו שלעתיד לבוא יתנשאו כל העולמות וכל המדות ולא יהא שום מיעוט בשום דבר. אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו) ואז לא יהיה קנאה בשום דבר. כי הש"י ישפיע אור צח ובהיר אשר ממנו יתנוצץ אור לכל העולמות בשוה. וכל הצדיקים ירגישו זה התענוג בשוה כי לעתיד לבוא יתאחדו האותיות ריש דרגין הוא אל"ף. עד סוף דרגין הוא תי"ו. ואז יהיה האור מופיע ומקיף את כל מכל צד בשוה. וזהו כמו מחול. והנה באמת יעקב אבינו ע"ה היה עובד הש"י בדביקות גדול והלך במחשבתו עד שהגיע לרום עולמות העליונים לאין קץ. שהם גבוהים מהכ"ב אתוון ופגע בייחוד עליון מקומו של עולם ועל זה נאמר (חגיגה יג א) במופלא ממך אל תדרוש.

וזה שאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע. שיצא מבחינת הז' מדות, וילך חרנה. היינו לעלמא דחירו ונדבק לייחוד עליון. ויפגע במקום מקומו של עולם כביכול באור האחדות. וילן שם כי בא השמש. מחמת האור הגדול המכהה אור עינו של האדם. חזר אז למחשבתו ראשונה לתוך המדות בחינת הכ"ב אתוון. והתחיל לעבוד הש"י בבחינת אור חוזר דרך א"ת ב"ש מסוף דרגין הוא תי"ו הלך לריש דרגין. וזה שאמרו חז"ל (ב"ר סח) עשאו כמרזב לשמרו בזה מחיות רעות. ר"ל מחיות ודביקות אשר הוא רע. וישם מראשותיו. ר"ל הוא נוטריקון רא"ש תי"ו. היינו שהתחיל בראש מן התי"ו. וזה שאמר הכתוב ויקח מאבני המקום. מאותיות התורה שנקראו אבנים. על דרך שכתוב בספר יצירה שני אבנים בונות שתי בתים. וישכב במקום ההוא, על דרך שכתוב בזוהר הקדוש (ויצא קנו ב) וי"ש כ"ב. ר"ל כיון שכל אות כלול מחבירו וכל הדברים כלולין בכ"ב אתוון אם כן אין מוקדם ומאוחר. ואין חילוק בין כסדרן למפרע. והכל הולך למקום אחד. והבן:

או יאמר הנה ידוע דחמשה חומשי תורה הם ה' שערים כוללים. וכל אחד כלול מעשר והם בסוד נ' שערי בינה וספר במדבר נחלק לג' ספרים כי ויהי בנסוע ספר בפני עצמו (שבת קלז א). ונמצא שהם שבעים שערים. ומהם נמשך ע' אנפין לאורייתא אך בכללותן המה שבעה. והוא בבחינת הארה כוללת. ותורה שבעל פה מתורה שבכתב נפקת ושם יש גם כן ז' שערים כוללים וכל אחד כלול מעשר והם שבעים פנים לתורה. ובכללותן הם גם כן שבעה. והכל נקרא בבחינת באר שבע. והנה עיקר עבודת הקודש של עם ה' בני אל חי. כל ימיהם לעולם צריך להיות על דרך טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז, ח) וצריך לדעת ולהבין זה. דנודע דחכמה עילאה קדישא הוא בחינת יו"ד משם הקדוש הוי"ה ונקרא בחינת ראשית חכמה (יראת ה') וחכמה תתאה גם כן בבחינת יו"ד משם הקדוש אדנ"י והוא בחינת יראת ה' ונקרא בחינת עקב על דרך עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד). ועיקר עבודתינו בתורה ובתפלה הוא להעלות את היו"ד שהוא בחינת עקב וסוף כביכול ולייחדה ולקשרה בראשית המחשבה שהוא חכמה עילאה. וזהו סוף מעשה במחשבה תחילה. וזהו גם כן ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י) שיהיו דבוקים ומתייחדים זה בזה. בסוד דידעין לזרקא אבנא לאתר דאתגזרת מתמן וכמבואר לעיל. וזהו גם כן טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז, ח) ר"ל אחרית דבר הוא טוב כשהוא דבוק בראשיתו. וידוע דאורייתא מחכמה נפקת כמבואר בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) ועיקר עבודתינו ולימוד תורה הקדושה צריך להיות על דרך וכוונה הנ"ל. ביראה ואהבה להעלות היו"ד שהוא בבחינת עק"ב לשורשה הרמה בקודש:

ועל פי זה י"ל ויצא יעקב מבאר שבע. היינו שבעת שישראל בני אל חי מוציאין ומקשרין ומייחדין את היו"ד עקב לשורשה הרמה בקודש. מבאר שבע. היינו על ידי התורה שנקראת בחינת באר שבע וכנ"ל. אז וילך חרנה היינו שמסלקין ומבטלין אז כל החרון אף. וכל המסטינים ומקטריגים וקליפות חיצונים מעליהם. ואז ויפגע במקום. שפוגע בהש"י לבדו שהוא מקומו של עולם. גם מקו"ם הוא ממש מספר שם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש כזה. יו"ד פעמים יו"ד עולה ק'. ה' פעמים ה' עולה כ"ה. ו' פעמים ו' עולה ל"ו. ה' פעמים ה' עולה כ"ה. סך הכל עולה קפ"ו מספר מקו"ם. וילן שם כי בא השמש. על דרך דאיתא במדרש (ב"ר סח, י) כיבא השמש. היינו בעת אשר נתכבה ונסתלקו אלו המוחין קדישין ואז צריך לבחינת לינה. ותקנה שלו הוא להתאמץ בתפילה ווידוים ובאותיות הקריאת שמע ולדבק את עצמו באלו האותיות. וזהו ויקח מאבני המקום וישם גו'. כי אבנים הם אותיות כנודע. וישכב במקום ההוא. היינו כשהאדם מתנהג עצמו על דרך הנ"ל ביום וגם בעת לינה ושכיבה גם כן כנ"ל. אז יוכל לזכות ולבוא לחלום טוב כמו יעקב אבינו ע"ה. והבן:

או יאמר. על פי מה שפירשתי הפסוק (תהלים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה'. כי אבותינו הקדושים והנביאים הקדושים ע"ה כשהיו צריכין לאיזה נס ופלא אשר הוא איננו על דרך הטבע. היה כח בידם על ידי טהרתם וקדושתם והתדבקותם בהש"י להמשיך נביעו שפע אלהות מהעולמות ומקורין עילאין קדישין. כי על ידי אהבה שלהם להש"י ודביקותם ומסירות נפשם להש"י באמת ותמים באו למדריגת אי"ן כביכול אשר שם שוין דבר והפוכו. ועל ידי זה היה יכולת בידם לשנות דרכי הטבעי ולהעשות להם פלא ונס מפורסם כפי המצטרך להם לשעתם לפקוד עקרות או להחיות מתים וכדומה. אך עתה בדורות הללו אין אתנו יודע עד מה ואין בכוחינו והשגתינו להגיע לבחינה גדולה כזאת רום המעלות. לחפור ולפתוח נביעו מקורות עליונים הקדושים. אמנם זהו מחסדי האל יתברך אשר עשה עמנו ברוב רחמיו והשאיר ברכה שמאותן השערים ונביעות אשר נפתחו פעם אחת על ידי אבותינו הקדושים. נשאר הרשימו מהנביעו ההוא לדורי דורות בכל עת שיצטרך שיוכל השער והנביעו הזה להשפיע דוגמתו גם עתה בעת הזאת כפי המצטרך לבני ישראל עם ה', לחסד אל יתברך להיעשות להם איזה דבר שלא בדרך טבעי. וכשאנו צריכין לפקוד עקרות אז אנו קורים פרשת וה' פקד את שרה גו' ובזה אנו מעוררים הנביעו שנפתח על ידי קדושת אברהם אבינו ע"ה. והשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו משפיע עלינו אותו חסד ונביעו מעלמין עילאין קדישין כמו שעשה לאברהם אבינו ע"ה וכן הוא בכל הנסים והנפלאות. ועל פי זה אנו אומרים (בסליחות) מי שענה לכל אחד מאבותינו יענה גם אותנו. כלל הדבר שאותן מקורים עליונים אשר נפתחו נביעתן על ידי אבותינו הקדושים המה חיים וקיימים לדורי דורות לכל עת אשר יצטרך דוגמתו. ולהבין טעם ויסוד של דברים אלו י"ל על פי דאיתא בכתבי האריז"ל. כי יסוד אבא הוא ארי"ך ויסוד אימא הוא קצר כביכול ע"כ. וביאור דברי קדשו הוא, כי אבא ואימא הם סוד י"ה משם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש סוד חכמה ובינה והחכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) היינו מבחינת אי"ן דאיהו לעילא לעילא. ואבותינו הקדושים על ידי רוב טהרתם וקדושתם ומסירות נפשם הגיעו עד למדריגת אי"ן כביכול סוד כתר עליון הקדוש ומשם היו ממשיכין השפע ונביעו דחיי לפי שהיה מצטרך להם וכנ"ל ולאשר השפע ההוא רבה למאוד אין ערך לה ואין סוף. והחכמה מאי"ן תמצא כנ"ל הוא בחינת אב"א. לזה יסוד אב"א הוא ארי"ך. אמנם יסוד אימא שהוא הכלי לקבלה כביכול אינה מקבלת כי אם המצטרך בעת זו לצורך הנהגת העולמות ולפעול החסד המצטרך לפי שעה. ואינה מקבלת שפע הרב וטיבו וחסד עליון המאיר ובא מיסוד אב"א. ולזה נשאר רשימות הנביעו והחסד ההוא לדורי דורות. והבן:

ועל פי זה יבואר היטב הפסוק זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), היינו שהבורא יתברך עשה לנפלאותיו בבחינת דכר ומשפיע שיוכל להשפיע ממש אותן הנסים והנפלאות שנעשו כבר אחר כך בכל דור ודור בעת המצטרך להם כי חנון ורחום ה' וצפה והביט שיבואו דורות שלא יהא בהם כח ויכולת בצדקתם וקדושתם לפתוח את הנביעו דחיי ממקורי עולמות העליונים בעצמם כמו אבותינו הקדושים. ולזה ריחם הש"י על בני ישראל עם קרובו ועשה לנפלאותיו בבחינת דכר ומשפיע כדי שהם בעצמם יוכלו להשפיע לזרע ישראל דוגמתם לעת שיצטרך להם ואנו שואבים מהנביעו דחיי ההוא שנפתח על ידי אבותינו הקדושים:

ועל פי זה נפרש הפסוק (ויקרא כו, ז) ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב. דלכאורה האי לחרב הוא מיותר אך לדברינו הנ"ל יבואר על נכון וכאשר יבואר אם ירצה ה' לפנינו במקומו בפרשת בחוקותי יעו"ש:

ולדרכינו הנ"ל יבואר גם כן. ויצא יעקב מבאר שבע. כי אותו הנביעו והחסד אשר נחפרו ממקורות עילאין קדישין מקור מים חיים מכבר להשפיע דוגמתו בעת הזאת המצטרך לדורות הבאים הוא בבחינת יו"ד עק"ב. כי יו"ד הוא בחינת חכמה עילאה קדישא כנ"ל, ויסוד אב"א המאיר ובא להשבעה יומין עילאין קדישין עד אשר מתגלה לעשות הנסים והנפלאות בזה העולם נקרא בבחינת יעקב, יו"ד עק"ב. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע היינו כשיוצא יו"ד עק"ב וימשיך על ידי הז' יומין קדישין היינו מבאר שבע. אז וילך חרנ"ה. נסתלק כל החרון אף והקליפות החיצונים. והרי הם בטלים ומבוטלין כן יהי רצון אמן. והבן היטב כל זה:

תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה. ולדבק באהבת הש"י ב"ה וב"ש ולעבדו בתורה ובתפלה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה. בכל דבר יהא מעוטף בתוכו שכל אמת וזך לעבודת הש"י בלי שום סיג ופסולת ח"ו. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמית של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו, ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן ותחבולתיו שעשה המקלות וכיוצא באלו. הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל רק בהשכל ודיעה מיושבת בחכמת אלהות. והיאך רמזו בכל עניניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב. ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו. והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה רק כאיש חולם. והלואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא סולם מוצב ארצה בתוך ארציות וגשמיות. אך וראשו מגיע השמימה. היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ר"ל כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת הש"י אז מעלה כל המלאכים לרום שמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו ח"ו אז ויורדים בו. יש להם ירידה על ידו כמאמר חז"ל (איכ"ר א, לה) מתישין כחו של מעלה ח"ו, גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות כולם העליונים כולם כאחד תלויים במעשה האדם הן להעלותם או להיפך ח"ו. והנה ה' נצב עליו. שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שהש"י עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות. ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלואי היינו כחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש איבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראוים ומוכנים למרכבה לשכינה. וזה אינו תלוי באמירה לחוד רק בעשיה בפועל ממש באמת בלי שום סיג ופסולת ח"ו. ושיהיו כל אבריו וחושיו שלימים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ב"ה וב"ש בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשיך שכל אמת לעבודת הבורא ית"ש. לתורה ולתפלה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמים אמן. והבן היטב:

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו גו' [כח, יא]. במדרש (ב"ר סח). ר' יהודא ור' נחמיה ורבנן. רבי יהודא אומר י"ב אבנים נטל כך גזר הקדוש ברוך הוא שהוא מעמיד י"ב שבטים. אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן. אני אם מתאחות הן האבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו האבנים ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים. רבי נחמיה אומר ג' אבנים נטל. אמר אברהם ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו. יצחק ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו. ואני אם מתאחות הן האבנים זו לזו אני יודע שהקב"ה מייחד שמו עלי. כיון שנתאחו זו לזו ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו. רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים. אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה. יצחק יצא ממנו עשו ואלופיו. אני אם מתאחות הן האבנים יודע אני שלא ימצא פסול במטתי. כיון שנתאחו זו לזו ידע שלא יצא ממנו פסולת. ויהיה מטתו שלימה. עד כאן לשון המדרש:

הנה לבאר ולהבין את דברי חז"ל וחידותם י"ל בהעיר לב ושום שכל. על דרך מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. רק כל אחד ואחד מהתנאים הקדושים השיג השגה לפי שורש נשמתו הטהורה בכוונת יעקב אבינו ע"ה. דעיקר עבודת הקודש של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היה כל מגמתם וחפצם וכוונתם להמשיך כביכול כל הכוחות הקדושים מעלמא דאצילותא קדישא ומעולם הבריאה והיצירה לעולם העשיה כדי לפרסם אלוהותו יתברך ויתעלה לכל באי העולם כל אחד לפי בחינתו ומדתו הקדושות. כי קודם שהיו האבות בעולם היתה הארץ תוהו ובוהו כדור אנוש והפלגה ודור המבול. עד שבא אברהם אבינו ע"ה לעולם ואז ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור זה אברהם (ב"ר א, ג) כי על ידו נתפרסם גדולת הבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא וחסדו הגדול וטובו לכל באי העולם. ואז ידעו והכירו כל באי עולם אשר מבלעדי שפעו חיותו חסדו וטובו התמידית. אז כאפס ואין נחשבו. וכן על ידי יצחק אבינו ע"ה נתפרסם מדת הפחד והיראה מלפניו יתברך ויתעלה לכל באי העולם. ועל ידי יעקב אבינו ע"ה נתפרסם מדת הרחמים שהוא קו האמצעי מדת האמת שזו היתה בחינתו ומדתו. ואלו ג' אבות הקדושים. הם סוד אמ"ש. ראשי תיבות אויר מים אש. ואיתא בספר יצירה ג' אמות הן והן אמ"ש וגם י"ב פשוטות היינו אותיות פשוטות שאינן כפולות כמו בג"ד כפר"ת. והי"ב פשוטות הן סוד י"ב גבולי אלכסון. והנה כל אות מאותיות התורה שהם כ"ב אותיות אשר המה נראים קטנים בכתיבתן אכן בשורשם הרמה בקודש. אין לשער ולהעריך גודל מהותם ואיכותם של כל אות והם עולמות הקדושים והטהורים. ובכל אות יש אלפי אלפים רבבות נשמות אשר כל אחד ואחד בסוד נפשין רוחין ונשמתין. ועל ידם היו הקדמונים הקדושים משתמשים בשמות הקדושים בקדושה ובטהרה. כי היו מדבקין את עצמם להאותיות הקדושים בסוד נפשין בנפשין. רוחין ברוחין. ונשמתין בנשמתין. ועל ידי זה היו יכולים לפעול להמשיך הדבר אשר היו צריכין. וכל זה היה בקדושה ובטהרה ובכוונה שלימה באימה וביראה. והנה יעקב אבינו ע"ה היה מדתו מדת האמת ומקור ושורש האמת הוא שם הקדוש אהי"ה. כי אהי"ה פעמים אהי"ה. עולה במכוון מספר אמ"ת. וגם שורש הכ"ב אותיות הוא האל"ף משם הקדוש אהי"ה כי אהי"ה מספרו כ"א. ועם המקור והשורש שהוא סוד אל"ף פלא עליון הוא כ"ב. וגם יעקב אבינו ע"ה הוא סוד אל"ף כי הוא סוד הוא"ו קו האמצעי מאות א והנה יעקב אבינו ע"ה ידע ברוח הקודש שעתיד הבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא להעמיד בעולם הזה עולם העשיה י"ב שבטי י"ה. דוגמת הי"ב גבולי אלכסון. סוד י"ב אותיות הפשוטים. והיה משתוקק מאוד שהוא יעמיד אותם ולקשר אותם במדתו מדת האמת. ולזה נטל י"ב אבנים להשים מראשותיו לסימן כפשוטו. אכן כוונתו הטהורה והקדושה היתה לדבק את עצמו בהי"ב אותיות הפשוטים כי אבנים הם לשון אותיות כמובא מכבר כמה פעמים בשם ספר יצירה. והיה מדבק את עצמו באותיות הנ"ל בקדושה ובטהרה בסוד נפשין בנפשין רוחין ברוחין נשמתין בנשמתין. וישם מראשותיו. היינו שהשים אותם במוחין שלו הקדושים שהוא סוד האמת אשר מקורו ושורשו משם הקדוש אהי"ה. ומאות אל"ף כנ"ל. ועל ידי זה יוכלו להתאחד ולהתקשר הי"ב אותיות. וכוונתו היתה לייחד ולקשר ולהמשיך הי"ב צירופי הוי"ה הקדושים שהם סוד חיוון פנימאין. אל הי"ב אותיות משם הקדוש אדנ"י במילואו דאינון בסוד החיות נושאי הכסא ולייחד ולקשר הכל ולהמשיך מהי"ג תיקוני דיקנא קדישא כי וא"ו במילואו עולה י"ג. ויעקב היה סוד הוא"ו והשני ווי"ן הם י"ב ואל"ף באמצע המייחדן, וכוונתו היתה להמשיך ולהשפיע מאלו הבחינות הנ"ל אל זה העולם העשיה. ולהעמיד י"ב שבטי י"ה בזה העולם גם כן. ועשה לעצמו סימן זה בהאבנים אשר שם מראשותיו שאם יתייחדו אלו האבנים עתה על ידי מחשבותיו הקדושים. יוכל להעמיד הי"ב שבטים בזה העולם. והסכים הבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא על ידו ונעשה מאלו י"ב אבנים אבן אחד כדכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו כו'. והעמיד י"ב שבטי י"ה. כי לו יאתה מלוכה זו. כי יעקב אבינו ע"ה הוא בחינת גופא דאילנא והשבטים הם בחינת ענפים שבט הוא מלשון שרביט וענף. וייחד וקישר אותם במדתו מדת האמת. וזאת י"ל בכוונת מאמרו של רבי יהודה אשר השגתו היתה בכוונת יעקב אבינו ע"ה. לפי שורש נשמתו הטהורה והקדושה כי שמו של האדם מורה על שורש נשמתו. על דרך וכל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו (בראשית ב, יט) ובשמו הקדוש של ר' יהודה. יש שם הקדוש הוי"ה. וד' שהוא סוד קשר של תפילין. קשר של ד'. בסוד וראית את אחורי (שמות לג, כג) זהו קשר של תפילין (ברכות ז א). וקשר של ד'. איהו ד' אותיות משם הקדוש אדנ"י. וי"ב אותיות אדנ"י. במילואו הם בסוד חיות נושאי המרכבה. והי"ב צרופי הוי"ה הם בסוד חיוון פנימאין וצריך לייחדם ולקשרם. והם סוד התפילין. ולזה השיג התנא ר' יהודא הקדוש השגה זו בכוונתו של יעקב אבינו ע"ה כנ"ל. והבן כל זה היטב:

ר' נחמיה אומר ג' אבנים נטל. י"ל גם כן דהנה עינינו רואות בד' יסודות שבעולם הזה שהם אויר מים. אש. עפר. אלו הגימ"ל יסודות אמ"ש הם העיקר שהם בחינת דכר ומשפיעים ביסוד העפר והיא המקבלת מהם. ככה באלף אלפים ורבבות הבדלות בהמקורות שרשיים העליונים הקדושים הוא גם כן כביכול בבחינה זו. שהג' אותיות ראשונים משם הוי"ה ב"ה וב"ש הם משפיעים לה' אחרונה. והנה אברהם אבינו ע"ה מקור שורש נשמתו היתה מבחינת יו"ד משם הקדוש הוי"ה ב"ה סוד אלה"י אברהם סוד החכמה. ויצחק אבינו ע"ה היה מקור שורש נשמתו מבחינת ה' ראשונה משם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש. ויעקב אבינו ע"ה היה מקור שורש נשמתו מבחינת וא"ו משם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש. והוא"ו הוא בחינת המשכה להמשיך ולהשפיע כל חידו וכל טיבו וכל נהורין עילאין קדישין ובוצינין טבין מהשני אותיות י"ה. דאינון סוד מוחין עילאין קדישין אל ה' אחרונה דאיהי סוד המלוכה הקדושה העליונה. סוד שם אדנ"י הקדוש. והנה אברהם ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו. אלהי אברהם. וכן אלהי יצחק. ויעקב אבינו ע"ה ראה והבין ברוח קדשו שהם בבחינת השני אותיות ראשונות כביכול כנ"ל. והיה משתוקק מאוד שהקב"ה יְיַחֵד שמו עליו גם כן. ושהוא יהיה בבחינת וא"ו להמשיך הרבה שפע וחסדים טובים אל ה' אחרונה. ולזה נטל ג' אבנים לסימן. ורבי נחמיה לא פליג על רבי יהודה שאומר שנטל י"ב אבנים רק כוונת רבי נחמיה שגם זה כיוון אז יעקב אבינו ע"ה בג' אבנים. היינו לג' אותיות ראשונות משם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש. והדביק מחשבתו הטהורה בהם ואם יתייחדו האבנים כולם כאחד ידע שהקב"ה ייחד שמו עליו גם כן. ועל ידי מדתו ובחינתו יהיה המשכת ההשפעה ממוחין עילאין קדישין אל ה' אחרונה. והוא יהיה סוד הוא"ו סוד רגלא תליתאה דכורסייא קדישא. וכאשר נתייחדו האבנים זו לזו ידע מזה שהקב"ה ייחד שמו עליו גם כן. וזהו ויקח את האבן. הוא אבן שתיה. אשר שם מראשותיו. היינו במוחו הקדוש וישם אותה מצב"ה [ראיתי בספר אחד קדוש מדבר מצב"ה הוא מספר שם ע"ב ושם אדנ"י הקדושים] היינו שהמשיך השפעות טובות ורחמים וחסדים משם ע"ב הקדוש. אל שם אדנ"י הקדוש. ויצק שמן על ראשה. היינו שמן משחת קודש משח רבות עילאה קדישא דאיהו סוד מוחין עילאין קדישין. והשגה זו השיג רבי נחמיה בכוונת יעקב אבינו ע"ה. לפי שורש נשמתו ושמו מוכיח עליו גם כן כי אותיות נחמי"ה הוא נח"ם י"ה. נחם הוא לשון הנהגה כמו ולא נחם אלהים דרך כו' (שמות יד, יז). וכמבואר שהנהיג והמשיך מאותיות י"ה שהם סוד מוחין עילאין קדישין. לה' אחרונה והבן:

ורבנן אמרי. ב' אבנים נטל כו'. ונבין דבריהם גם כן. הנה אברהם אבינו ע"ה היה בסוד חסד עליון שהוא זך ומצוחצח ומלובן אך בהתפשטותו למטה בעולמות התחתונים כביכול שוה לרעים ולטובים ויש בו גם כן כביכול בחינת פסולת כמו סיגי כסף. ונמצא בו גם כן בחינת מוץ ותבן וקליפות כביכול. וכן מדתו של יצחק אבינו ע"ה מדת הפחד והגבורה יש בו גם כן כביכול בחינת סיגים וזוהם הזהב וקליפות מוץ ותבן. אך מדתו של יעקב אבינו ע"ה. הוא מדת האמת. הנה דבר שהוא אמת הוא כולו אמת ואין בו שום מוץ ותבן ושום איזה תערובות מדבר אחר מחמת שהוא אמת. לכך מאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו שהם בחינת קליפות מוץ ותבן כדי להתברר ולהתלבן שישארו אורות זכים ומצוחצחים. ונשמת יעקב היתה זכה ומצוחצחה מאחר שכבר נתברר ונפרש הסיגים ומוץ ותבן ומדתו מדת האמת. ולכך לא יצא ממנו שום פסולת חלילה. רק י"ב שבטי י"ה. והיתה מטתו שלימה. וזה היה עיקר עבודתו של יעקב אבינו ע"ה להנהיג ולהמשיך מדתו האמת לכל העולמות גם לנטוע ולהנהיג מדתו בעולם הזה להיות בבחינת אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב). ולכך נטל ב' אבנים לעיקר הסימן אם תשלם כוונתו היינו שנתדבק במחשבתו הטהורה והקדושה אל השני אותיות אחרונות משם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש שהם וא"ו ה"א והמשיך בחינת הוא"ו שהוא סוד האמת אל ה"א אחרונה שיתנהג הכל במדת האמת כל העולמות הנאצלי"ם והנבראי"ם היצורי"ם והנעשי"ם ולהיות אמת מארץ תצמח. וישם מראשותיו. היינו במוחין דיליה. ואם יתאחו האבנים ידע בזה שתשלם כוונתו ומחשבתו שיתנהג הכל במדת האמת שלא יצא ממנו שום פסולת וכן היה שנתקיימה מחשבתו הרצויה ולרמז זה הראו לו מן השמים בחלומו הזך והטהור והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. היינו שהוא בעצמו הוא הסולם מוצב ארצה על דרך אמת מארץ תצמח. וראשו מגיע לרום שמים העליונים כי הוא מרכז אמצעי לכל העולמות. וכן השמימ"ה. הוא ה"א בראש ה"א בסוף. בסוד ה"א עילאה. וה"א תתאה. ושמים באמצע שהוא אש ומים יחד מעורבים (חגיגה יב א) בחינת קו הרחמים והאמת. והיינו שכל העולמות יתנהגו על ידי מדת האמת והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. הכל הוא בו. ועמו. ועל ידו. והיינו ייחוד וקישור עולם עשיה ביצירה. ושניהם לבריאה. ושלשתן לאצילות הק' וזהו עולים עליית העולמות. ויורדים היינו ירידת השפע לעולמות התחתונים הכל הוא בו ועל ידו. עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך. היינו ההבטחה שלא ימצא פסול בזרעו ותהא מטתו שלימה. וכפירוש רש"י בפסוק והיה ה' לי לאלהים עיין שם. כך נראה לי לפרש דברי המדרש והמשכיל יבין כל הנ"ל כי דברים עמוקים הם. ובזכות יעקב אבינו ע"ה ישפיע הבורא ב"ה וב"ש לנו השפעות טובות ורחמים טובים. ונהיה מעושי רצונו באמת ותמים עד יערה עלינו רוח ממרום ויכון מלכות בית דוד על מכונו על ידי משיח צדקינו שיבוא במהרה בימינו אמן. כן יהי רצון:

עוד י"ל איני זוכר כי אם ראשי פרקים. והוא ויצא יעקב מבאר שבע. ר"ל כשיצאה נשמת יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות מעולם הנשמות הנקרא בחינת באר שבע כנודע אשר צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד יתברך. אז וילך חרנה. שברחו כל חרון אף וכל המסטינים והמקטריגים וחיצונים לעמקי שאול התחתון. ויפגע במקום וילן שם. שבא למקום כזה אשר היה צריך לבוא שם לבחינת לינה ודורמיטא. כי בא השמש. על דרך דאיתא במדרש (ב"ר סח) אתא שמשא. כי יעקב אבינו ע"ה הוא בסוד שמשא עילאה סוד התפארת כנודע. ויקח מאבני המקום היינו מאותיות התורה וישכ"ב במקום ההוא על דרך דאיתא בזוהר הקדוש (ויצא קנו ב) וי"ש כ"ב אותיות במקום ההוא. ויחלום היינו שבא לבחינת חול"ם סוד הוי"ה בניקוד חול"ם והנה סולם מוצב ארצה כו' כמבואר לעיל בביאור דברי המדרש בסופו והנה ה' נצב עליו היינו שכל הייחוד נצב עליו ויאמר גו' אנכי עמך היינו מה שאני אנכי, ומתאר את עצמו כביכול בבחינת אדם מספר שם מ"ה הקדוש. הוא עמך על ידי בחינתך ושמרתיך גו' דברתי לך. היינו שכל ההתנהגות יהיו על ידך. וייקץ יעקב משנתו ויאמר גו' לא ידעתי. היינו מה שאני אנכי לא ידעתי אין זה המקום כי אם בית אלהים. והיה צריך להיות סוד נסירה כביכול. וזה שער השמים שכל התפלות נכנסים בו. והמשכיל יבין כל זה ויבין דבר מתוך דבר.

שייך גם כן לפסח

עוד ויקח מאבני המקום וגו' [כח, יא]. במדרש (ב"ר סח) יש דיעות שונות כמה אבנים נטל. רבי יהודה סובר שתים עשרה אבנים נטל. ורבי נחמיה סובר שלוש אבנים נטל. ורבנן סברי שני אבנים נטל. והוא מבואר למעלה כיד ה' הטובה עלינו. ועוד יש לאלוה מילין. וי"ל כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דהנה ידוע שיש בעולם שלושה יסודות. והם אש רוח מים. ונקראים בספר יצירה אמ"ש. מ"ם דוממת. שי"ן שורקת. אל"ף רוח מכריע ביניהם. ר"ל שיסוד הרוח הוא כלול מאש ומים והנה יסוד האש הוא חם וממנו התעוררות הכעס שהוא מדה רעה. ויסוד הרוח הוא קר. וממנו נתעורר העצלות שהוא גם כן מדה רעה. ויסוד המים הוא לח וממנו נתעורר תאוות רעות והתענוגים כמו ניאוף רחמנא לצלן. והנה כתיב (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו. חל"ק נוטריקון. חם לח קר. היינו שצריך איש הישראלי להפוך יסודות הנ"ל אל עבודת הש"י ולא ישתמש עמהם לפי טבעם. היינו ביסוד האש יראה לעבוד את הש"י בהלהבות גדול בתפלה או בלימוד תורה לשמה. וביסוד הרוח להתעצל מן התאוות הגופניות ושלא להמרות עיני כבודו יתברך. וביסוד המים שהוא לח. להתענג על ה'. ולאהוב אותו. וזהו ענין קדושת שבת היינו עליות כל השלוש יסודות לה'. כי כתיב (שמות לה, ג) לא תבערו אש גו'. וזה מורה שצריך לאחוז ביסוד הקר ולהעלותו. ובשבת צריך כל אחד מישראל להיות מתלהב לבו לעבודתו יתברך. ובזה מעלה יסוד האש. ועל ידי הטבילה במקוה הוא מעלה יסוד המים שהוא לח. ועל דרך כלל הוא להעלות כל השלוש יסודות אש רוח מים אל הקדושת שבת. ולכן נקראת סעודת ליל שבת חקל תפוחין קדישין כי חק"ל. נוטריקון חם קר לח. ואנו מעלין אותן אל הקדושה. להיות הכל משועבד לעבודתו יתברך. וכשאנו מעלין השלוש יסודות הנ"ל צריכין אנו להעלותן עם יסוד העפר וזהו טל תן לרצות ארצך. הוא בחינת חם. קר. לח. הם אש. רוח. מים. בחינת יה"ו משם הקדוש הוי"ה משם מ"ה הקדוש שהם שלוש אותיות הראשונות הם גימטריא ט"ל. וצריך לייחדם עם יסוד העפר בחינה ה"א אחרונה משם הקדוש הוי"ה במילוי אלפי"ן שם מ"ה הקדוש. כי עפר לית לה מגרמה כלום כי אם מה שנותנים לה השלוש יסודות הנ"ל. ויסוד העפר הוא מורכב מהשלוש יסודות. וכן אנו צריכין להתדמות לה. כמה שכתוב (בתפילת אלקי נצור) ונפשי כעפר לכל תהיה היינו כמו שיסוד העפר לית לה מגרמה כלום כן נדע שאין אנו בעצמינו כלום רק אור שכינתו יתברך החופף עלינו תמיד:

ועל פי זה יבואר דברי המדרש על נכון. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. היינו ששם דבר זה במחשבתו להעלות השלוש יסודות. אש רוח מים ולייחדם עם יסוד העפר. וזה שאמר וישכב במקום ההוא. ר"ל שייחד אותם עם הארץ שהוא בחינת יסוד העפר. ואחר הייחוד הזה אז ויחלום הראה לו הש"י סל"ם גימטריא ק"ל. והוא מנין שם מ"ה הקדוש כפול ומשולש ומרובע, וזה בחינת ייחוד הארבעה יסודות אש רוח מים עפר. מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ייחוד ארץ ושמים. והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ר"ל היסודות שמתאחדין בו. והנה ה' נצב גו' אנכי עמך. היינו אנכ"י גימטריא כס"א הוא עמך. ומעתה הג' דיעות שבמדרש כולם לדבר אחד נתכוונו כי רבי יהודה שאומר י"ב אבנים מדבר מזה שנטל אחר העלותו יסוד העפר וייחדו עם הג' יסודות הנזכרים. ויסוד העפר הוא בחינת שם הקדוש אדנ"י והוא במילואו י"ב אותיות וזהו י"ב אבנים. ורבי נחמיה אומר ג' אבנים. מדבר בעת שהתחיל לייחד לקח ג' אבנים היינו ג' יסודות לייחדם עם יסוד הד': ורבנן אמרי ב' אבנים מפני שיסוד הרוח הוא כלול מאש וממים. ולכן הם מחשבין ג' יסודות הנ"ל לב'. ורצה יעקב אבינו ע"ה שיתאחדו האבנים זו לזו היינו שיתאחו הד' יסודות הנ"ל. והנה התורה הקדושה שנבראו בה כל העולמות יש בה גם כן הד' יסודות. כי האותיות הם בחינת יסוד העפר דלית לה מגרמה כלום כך הם מעצמם אין להם שום תנועה רק על ידי הנקודות הם מתנענעים ועל ידי הטעמים והתגין הם מתנהגים. וטנ"ת [וטעמים נקודות תגין] הם בחינת אש רוח מים וזהו שראה יעקב אבינו ע"ה אחר ייחוד הד' יסודות. והנה באר בשדה, בא"ר נקרא התורה בשד"ה הוא אותיות שהם בחינת יסוד העפר. וג' עדרי צאן רובצים עלה הם טנ"ת בסוד ט"ל תן לרצות ארצך. ובעת עליית יסוד העפר להג' יסודות הנ"ל נעשה אז יסוד העפר למעלה בחינת אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב, ד) וזהו ענין מוריד הטל ר"ל אות ה"א שהוא בחינת יסוד העפר קודמת לט"ל בחינת ג' יסודות וכנ"ל:

והנה הראשי תיבות של חם קר לח. גימטריא חמ"ץ וזהו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב א). כי בניסן בא התחדשות לעולם ואז נעשים ישראל כקטן שנולד שאין היצר הטוב בא אליו עד אחר שלוש עשרה שנים. כמו כן אנו בודקין את החמץ אחר שלוש עשרה לילות לאור הנר נר מצוה דוגמת הקטן שנעשה בר מצוה אחר שלש עשרה שנים ואז צריכין אנו לבער מכל וכל כל המדות רעות המתהוים מהשלוש יסודות הרמוזים במספר חמ"ץ וכנ"ל. ומוחקים חי"ת של חמץ. ונעשה ה"א. הוא מצ"ה ואז עולה מספרו פחות שלוש ממנין חמ"ץ. והיינו שצריך לבטל הרע המתעורר מהשלוש יסודות. ואוכלין מצה בליל חמשה עשר. כי ליל חמשה עשר הוא רומזת לשם י"ה בחינת חכמה ובינה. שם ע"ב. ס"ג. גימטריא מצה. ואוכלין שני זיתים דווקא לרמז שתי שמות הנ"ל. וביחד דוקא לרמז לאבני יעקב שנתאחו ונעשה מהם אחד. וכשאנחנו נוטלין קדושה עליונה כזאת ואוכלין אותה והוא נותנת חיות לכל איברי הגוף ונתחזק הגוף ממנו. אז נתקדש הגוף בקדושה עליונה וכל היסודות נתייחדו להשי"ת ונדחה הרע מהם ובזה אנו מעלין כל ימי החורף כי שלושים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות הפסח. (פסחים ו א) והם שייכים לפסח. ומחג הסוכות עד חנוכה הם ס"ג ימים. ומן אחר ימי חנוכה עד פורים הם ע"ב ימים. ואנו מעלים אותם באכילת מצה שהוא מנין ע"ב ס"ג. והנה חמץ הוא סתום. ומצה יש בה ה"א שהוא פתוחה. רמז שהשי"ת פותח שער לדופקי בתשובה. כי קודם ביעור חמץ בפועל ממש צריך לעשות תשובה שלימה ולקבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה חס ושלום. היינו שלא יעשה עוד מאז והלאה כמעשיו הראשונים אשר לא טובים היו. ואז נתבטל החמץ בסוד נקודת מצה שהוא המבטל. והעיקר הוא על ידי שם הקדוש תכ"ה. שהוא המכה ומבטל את כל הקליפות. וזה השם הקדוש יוצא מהפסוק ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה) סופי תיבות תכ"ה. ואת לרבות תלמיד חכם (פסחים כב ב) היינו על ידי שידבק האדם את עצמו להצדיק בזה יכול לדחות מעצמו כל הקליפות. וזהו כל הנשמה תהלל יה. (תהלים קנ, ו). ראשי תיבות תכ"ה. המבער החמץ. ואחר כך י"ה היינו ענין מצ"ה בלי"ל חמשה עשר גימטריא ע"ב ס"ג. חכמה ובינה. והבן כל זה:

היוצא לנו מזה תוכחות מוסר גדול שיש לכל אדם לחשוב בלבו באמת בעת בדיקת חמץ וידע שהגיע העת בדיקת חמץ בפועל ממש. ולכן יכוון בלבו אז לבדוק כל המדות שלו אם יש בהם איזה חימוץ היינו איזה מדה רעה חס ושלום. ובעת שריפת החמץ יכוון גם כן לבער ממנו את המדות הרעות מכל וכל כי תיכף בצאתו מרחם אמו נכנס בו היצר הרע ומייפה אליו כל הבלי העולם הזה. והולך אחר עצתו כי אין לו עדיין יצר הטוב שישיאנו עצה הוגנת לו עד כלות השלוש עשרה שנים ואז נכנס היצר הטוב בו ומשכילו ואז מבין מדעתו שכל מה שעשה עד הנה היה הכל שוא והבל ותוהו. ומתחרט בלב שלם ובודק בחורין ובסדקין בכל מקום שדרכו להכניס שם החמץ הוא שאור שבעיסה תאוות החומר המגושם. וזהו אור לארבעה עשר. לאור הנר הוא נשמתו. על דרך נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז). וזמן ההוא רומז על כל ימי חלדו של האדם. כי אז יצא מכל חלאתו וטומאתו והגשמיות. ויתחיל לדבק את עצמו באור התורה והמצוה:

עוד י"ל על דרך פנימי כי בעת ההוא התחיל מוחין דגדלות להאיר בהעולמות ובנר אלהים נשמת אדם. ואז נסתלקו מוחין דקטנות והוא אז יציאת מצרים. וענין זה מתעורר בכל שנה. ולהבינך ענין זה אומר. הלא ידוע כי שמו יתברך הנכבד והנורא הוא נותן כח וחיות לכל הנאצלים מאתו יתברך. בבהירות אין סוף ב"ה וב"ש. וזה תענוג גדול לפניו יתברך והוא מגודל הדביקות שיש להכנסת ישראל עם אביהם שבשמים ומטהרים רעיוניהם ומשעבדים גופם להיות מרכבה להשכינה הקדושה. וזה גורם שמחה עצומה לפניו יתברך. וכל טיבו וכל חדו. ואז מאיר באורו הזך והבהיר לכל העולמות ונתעלו בסוד אני לדודי ודודי לי (שה"ש ו, ג) להשפיע שפע רב טוב מחכמה עילאה קדישא. וזהו בחינת מוחין דגדלות רעיונים רוחניים ונעלמים המתגלים על ידי עוז ותעצומות אלהים אשר על יראיו. אך כאשר נפסקו חס ושלום ישראל משורש חיותם ויאכלו מזבחי מתים הם התאוות רעות ומגבירים התאוות על השכל. ואז כביכול אין שמחה וחדוה לפניו ונסתם המאור העליון להאיר בהעולמות חס ושלום. אך אף על פי כן עולם כמנהגו נוהג ובמה היה מתקיים העולם אם היה השי"ת מסיר השגחתו מהם אפילו רגע אחד היו בטלים כלא היו. אשר על כן הוא מאיר להם אור קטן דרך חלונות ומסכים רק להחיות אותם לפי שעה דרך הכרח כביכול וזהו בחינת ממין עצבות כביכול. אך הוא דק מאוד וכולו קודש. רק שבזה הכח הם נאחזים הקליפות כי המה שורש העצבות והמרה שחורה להבדיל באלף הבדלות. וזהו בחינת מוחין דקטנות עד עת בא דברו הטוב ויערה עלינו רוח ממרום לעורר את לבבנו כמאז וקדם. ולהסיר ממנו מסכים המבדילין ואז יחזרו המוחין למקומן. וזהו בעת שבודקין את החמץ הרומז להנ"ל בנר אלהים ומפשפש במעשיו ומסיר מעצמו כל הרע והמסכים המבדילין ומטהר ומייחד את עצמו רק לשמו יתברך. ואז חוזרין המוחין דגדלות. והשורש מאיר להענף וזהו ענין מה שאנו נכנסים בעת הזאת תחת סוג הגדלות. וכן יהי רצון שידחה הרע ממנו מכל וכל בכלל ובפרט. ויאיר השי"ת נשמתינו בהמוחין דגדלות ויקוים בנו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו). ובימינו תושע יהודה וירושלים ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ על ידי משיח צדקינו שיבא במהרה בימינו אמן. וזכור כל זה היטב:

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' וגו' [כח, כא]. במדרש (ב"ר ע) ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך כל הטובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה. שנאמר (ישעיה יא, יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו. והיה ביום ההוא יצאו מים חיים בירושלים (זכריה יד, ח) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד, יח). עד כאן דברי המדרש:

לבאר דבריו הקדושים בשום שכל והערת לב. נקדים מה דאיתא בגמרא ובמדרשים (עי' ב"ר מב, ד) אין והיה אלא לשון שמחה. ויש להבין השמחה מה זה עושה בתיבת והי"ה. וי"ל דהנה כתיב (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים. ביו"ד עולם הבא. ובה' עולם הזה (מנחות כט ב) ואלו השני אותיות הם בחינת אבא ואימא סוד חכמה ובינה תרין ריעין דלא מתפרשן. והמשכת התגלות העולמות היה על ידי סוד הוא"ו משם הקדוש הוי"ה. והתגלות בפועל היה על ידי ה' אחרונה משם הוי"ה ב"ה וב"ש. והשני אותיות וא"ו ה"א. הם בבחינת בנים כביכול. והנה כתיב (משלי יז, ו) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. היינו כאשר האב רואה מהבנים דבר חכמה נפלאה ומקבל תענוג ושעשועים מהדבר חכמה אזי עושה אותו עטרה לראשו לגודל האהבה והתענוג שקיבל ממנו. וכן הוא כביכול בהבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא. כאשר איש הישראלי מתעורר ביראה ובאהבה ובתשוקה גדולה אליו יתברך ומבין ויודע שאינו כדאי להטובות והחסדים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמו בכל עת ורגע ומרוב האהבה ותשוקה הנכבדת הוא בטל במציאות וכאפס ואין נחשב בעיניו ומיד הוא נתעורר בתשובה ומעשים טובים ביתר שאת ובמסירות נפש להש"י. אז על ידי זה נתעורר לו מדת ובחינת אי"ן עלמא קדישא עילאה וממשיך משם החסדים העליונים מצוחצחים להשפיע ולהשקות ולרוות את צמאון כל העולמות עליונים ותחתונים. וזהו מאי"ן יבוא עזרי (תהלים קכא, א) היינו ממדת אי"ן יבוא עזרי. והנה כאשר האדם זוכה לבוא לבחינה גדולה כזו אין ערוך אליו אזי מקבל הבורא ב"ה וב"ש מזה תענוג גדול וחדוה ושעשועים ושמחה כביכול. ואז מזה נתעורר שמחה וחדוה לכל העולמות וכל חדו וברכאין טבין. והנה אדם כזה אשר זכה לבוא לבחינת ומדריגת אי"ן. אזי הוא כביכול לעילא מבחינת אב"א ואימ"א שהם חכמה ובינה כי החכמה מאין תבוא ותמצא ומקור שורשה הוא מאי"ן. והאדם הקדוש הזה הוא כביכול בבחינת ומדריגת אי"ן. ואז השני אותיות וא"ו ה"א. שהם בבחינת בנים כביכול לעילא מהאותיות י"ה. בסוד עטרה לראשו. וממילא אז נעשה צירוף והי"ה. ו"ה קודם לי"ה. ואז שמחה וששון ליהודים ולכל העולמות. והנה אצל יעקב אבינו ע"ה כתיב ויחלום, היינו שבא לבחינת חולם, שהיא הנקודה למעלה מהאותיות והוא מחמת שעלה במדריגתו לבחינת אי"ן. והנה סולם מוצב ארצה גו' השמימה, היינו לשמי השמים העליונים הקדושים. וזהו גם כן שאמר יעקב אבינו ע"ה. ושבתי בשלום אל בית אבי, היינו לפנימיות ומקורא דאב"א שהוא בחינת אי"ן. ואז והיה ה' היינו שנעשה הצירוף והי"ה. ועל ידי זה נמשך לי לאלהים, ר"ל מן ד' יודי"ן דשם הקדוש ע"ב דחכמה מנין ל"י יהיה נמשך לאלהים. אז והאבן הזאת הוא אבן שתיה אשר שמתי מצב"ה כנ"ל. מצב"ה עולה מספר ע"ב ואדנ"י הקדוש. יהיה בית אלהים. היינו שנמתקו כל הדינין. והבן זה:

והנה כבר ביארנו לעיל ביאור הפסוק (תהלים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו וגו'. היינו מעשה הש"י הנביעות אשר פתחו ונבעו אבותינו הקדושים מהמקורות העליונים על ידי מעשיהם הקדושים ומסירות נפשם להש"י עד שבאו למדריגת אי"ן. עשה אותם הש"י בבחינת דכר שיוכלו אחר כך להשפיע אותן הנסים והנפלאות ממש בעת שיצטרך לבני ישראל עם קרובו. וכבר נתבאר למעלה טעמם ויסודם של הדברים שהוא מחמת שיסוד אב"א הוא ארי"ך ויסוד אימ"א הוא קצר. לקבל ההשפעה כולו בעת המשכתו. ולכך נשארו החפירו והנביעו ויתר ההשפעה לדורי דורות וכמו שנתבאר הכל כבר באריכות. ועל דרך הנ"ל יבוארו דברי המדרש על נכון. נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות שיחת"ן הוא לשון בור שיח ומערה. היינו לשון חפירה [א"ה אפשר דנקט המדרש לשון שי"ח לרמז בזה סוד אריך וקצר המבואר לעיל. וכפירוש רש"י והרע"ב ז"ל (ב"ב ריש פ"ב) שיח הוא ארוך וקצר. עיין שם והבן]. והיינו שנטל הקדוש ברוך הוא החפירו והנביעו דחסד עליון שנפתחו על ידי אבותינו הקדושים. ועשאן מפתח לגאולתן של בנים היינו שיפתח ויתגלה זה השער חסד העליון ושפע הטובה בכל עת אשר יצטרכו בני אל חי. עבור כי אל חנון ורחום ה' וכנ"ל. והנה יעקב אבינו ע"ה פתח בכאן שער חסד גדול ונביעו קדישא מעולם האי"ן. וכמבואר לעיל בתיבת והי"ה. ולזה הבטיחו הש"י שכל הטובות והנחמות יהיו במפתח הזה ובלשון הזה וכמו שכתוב והיה ביום ההוא וגו' והמשכיל יבין כל זה. וכן יהי רצון מלפני הש"י ב"ה וב"ש שנזכה לעסוק בתורתו ומצותיו ועבודתו ביראה ואהבה ובתשוקה נכבדת כדי שיקבל השי"ת שמחה ותענוג מעבודתינו. וכאשר עשה לאבותינו הקדושים נסים ונפלאות כמו כן יעשה עמנו. ויקוים בנו במהרה מקרא שכתוב (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. במהרה בימינו אמן:

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וגו' [כט, א]. יש לרמז בזה סודות נפלאים אחרי אשר חנן ה' בדיעה והשכל. והוא כי ידוע שהאדם הוא עולם קטן בחינת קומה שלימה וכמו כן כל העולמות הנבראים היצורים והנעשים כולם הם בחינת קומה שלימה ויש עולמות קדושים שהם בבחינת רא"ש ויש שנקראים בבחינת מו"ח וחוט"ם ועיני"ם ואזני"ם וידי"ן ורגלי"ן. וכן בבחינת כל האיברים כביכול ובכל עולם ועולם יש אלפי אלפים עולמות עד אין מספר. ובאותן עולמות הנקראים ידי"ן ורגלי"ן יש בהן אחיזה ויניקה להחיצונים ר"ל בסוד טופרין דידי"ן ובפרט טופרין דרגלי"ן. והכל כפי אשר עלה במחשבתו יתברך ובחכמתו להצטרכות העולם. ויעקב אבינו ע"ה הוא בחינת כסא לכבודו יתברך כנודע. ואית כסא לכסא אלפי אלפים מדריגות. ויש בחינת כסא רם ונשא. והוא היה כביכול ממש בחינת כסא ומרכבה עילאה לכבודו יתברך ויתעלה. כי מדתו מדת האמת שהוא מרכז לכל העולמות הקדושים העליונים. וכמו שאמר לו הש"י והנה אנכ"י עמך, אנכ"י גימטריא כס"א. כי הבורא ב"ה וב"ש לית מחשבה ורעיון תפיסא ביה כלל. ואיך יוכל להתאר בבחינת אנכ"י. וזה שאמר הש"י ליעקב מה שאנכי מתאר את עצמי כביכול בבחינת אנכ"י שהוא הבחינה הראשונה. הוא עמך היינו על ידי מדתך ובחינתך. כי אנכ"י מספר כס"א ואיבריו הקדושים של יעקב אבינו ע"ה היו כולם כאחד מזוככים ומוטהרים וקדושים בבחינת מרכבה לעלמין עילאין קדישין. והנה בעת שנצטרך ללכת לחרן דרך ארצה בני קדם. אשר המה מעוננים וקוסמים וקליפות חיצונים כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צא א) על פסוק (בראשית כה, ו) ולבני הפילגשים גו' מתנות וישלחם גו' ארץ קדם. עיין שם. והיה מתיירא שלא יהיה להחיצונים איזה יניקה ח"ו מגופו הקדוש והטהור בדרך הילוכו שם. ובפרט מבחינת רגלין וטופרין דרגלין וכנ"ל. ולזאת התחכם יעקב אבינו ע"ה וישא את רגליו, היינו שהעלה לקשר אפילו עלמא דרגלין לעילא לעילא. ונשאם וכללם בהאיברין דלעילא מנהון לבל יהיה להם עוד שום שליטה ואחיזה בהם כלל. ואז נעשה מובטח בלבו לילך ארצה בני קדם. וכאשר עשה חכמה וייחוד הלזה אז וירא והנה באר בשדה. בא"ר הוא בחינת תורה שבכתב. בשדה הוא בחינת חק"ל תפוחין קדישין. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. דידוע שיש ארבע בחינות. טעמים נקודות תגין אותיות. והם בסוד נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה. והוא סדרן מתתא לעילא אתנ"ט. ואלו ג' בחינות טנ"ת המה מוליכין ומפרשין ומפסיקין פסקי טעמים של האותיות. וזהו בבחינת ג' עדרי צאן, היינו שלוש בחינות אלו טנ"ת הם רובצים על אותו באר מים חיים בחינת אותיות התורה. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. השלוש בחינות הנ"ל לכל העולמות. כי עם כל זה עיקר המשכה והשקאה לכל העולמות הוא על ידי אותיות התורה. והאבן גדולה על פי הבאר. אותיות נקראים אבנים כנודע מספר יצירה ויש א"ב בהתורה מאותיות גדולים. ויש א"ב מאותיות קטנים כנמסר לנו במסורה. והא"ב הגדול הוא מבחינת חכמה ובינה. וזהו אב"ן, א"ב הוא בחינת אב"א חכמה עילאה קדישא. ונו"ן שערי בינה. וזהו והאבן גדולה על פי הבאר. ר"ל תורה שבעל פה שגם היא נקראת בא"ר וכמבואר אצלינו לעיל. ונאספו שמה כל העדרים. היינו כל העולמות, וגללו את האבן מעל פי הבאר ואחר כך והשקו את הצאן. יוכלו להשקות הצאן קדשים כי מקודם לא יוכלו ליהנות ולקבל מאור הבהיר בשחקים משפע חכמה ובינה לרוב בהירותו. ואחר כך והשיבו את האבן למקומה הראוי לה. ויאמר להם יעקב אחי והלא כולכם מאי"ן אתם כי כולם בחכמה עשית. והחכמה מאין תמצא ועל מה זה השתנות המדריגות. ויאמרו מחרן אנחנו. חר"ן הוא מספר ג' שמות אלהי"ם. שהם מוחין דקטנות בחינות דינים אשר עשה וצמצם הבורא ב"ה וב"ש לצורך העולמות כאשר עלה ברצונו הפשוט יתברך. ולזה הוא השתנות הבחינות והמדריגות ואמר הידעתם את לבן בן נחור. היינו אם יש לכם ידיעה בגודל הלבנינות והחסדים אשר יוכל להתמשך מבחינת נחו"ר מוחין דקטנות בחינת דינים. ויאמרו ידענו. והמשכיל יבין כל זה:

וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח וגו' [כט, לא]. בגמרא (ב"ב קכג א) ובמדרש איתא שנואה לאה. היינו שמעשה עשו שנואה בעיניה. י"ל על פי פשוטו דודאי יעקב אבינו ע"ה לא היה שונאה. וכן משמע בקרא כי עתה יאהבני אישי דמשמע דמעיקרא לא היה שונאה רק היתה מושללת מהאהבה ועל ידי הבן יוולד אהבה ביניהם. אם כן למה קורא הכתוב אותה שנואה. אלא על כרחך משום דמעשה עשו היה שנואה בעיניה. והיתה שוה ליעקב במדה זו. שהיה גם כן שונא מעשה עשו. ומפני שהיו שניהם שוין במדה זו זכתה להוליד:

ועוד י"ל בדרך רמז. שנואה מעשה עשו בעיניה. ר"ל שיעקב הכיר והבין בעינים שלה ששונאת מעשה עשו כדרשת חז"ל (שם) על פסוק ועיני לאה רכות היינו שסברה לעלות בגורלו של עשו שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן. ולכך היתה בוכה תמיד ומקוננת ומזה נעשים עיניה רכות. והנה י"ל דבאמת יעקב ראה בנבואה שרחל היא בת זוגו לזה אהב את רחל והראה לה חיבה יתירה. אבל על לאה לא עלה בדעתו שתהיה גם כן בת זוגו והיה סבור גם כן שתעלה בגורלו של עשו לכך לא היה אוהב אותה כי איך יאהב אשה נכרית אשר אין לה שייכות עמו אבל ח"ו לא היה שונאה כי לא ראה ממנה שום דבר לא טוב. אשר על כן פתח הש"י את רחמה והולידה ממנו הבנים קודם רחל. ואז הבין כי היא גם כן בת זוגו. וזהו ותקרא שמו ראובן. ר"ל ראו בן. היינו על ידי הבן שילדתי ראו ותדעו שאני בת זוגו. ועל ידי זה יאהבני אישי כי ידע באמת שהוא בעלי ויאהוב אותי וכנ"ל. וקל להבין:

ויזכור אלהים את רחל וגו' [ל, כב]. יש לרמז בזה על פי דאיתא בספר יצירה. בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק וברא ויצר וכו'. והנה הל"ב אלהי"ם הנזכרים במעשי בראשית הם הם הל"ב נתיבות. וגם יש יו"ד מאמרות. ובראשית נמי מאמר הוא כמאמר חז"ל (מגילה כא א). והוא מאמר כללי. כי ראשית הוא חכמה כידוע וכולם בחכמה עשית. אך שנתגלו על ידי ל"ב אלהים שהם סוד ל"ב נתיבות. אל עולם הבינה סוד ה' עילאה. ועם כל זה ההתגלות לא היה עדיין כי אם בכח ולא בפועל. וההתגלות בפועל ממש היה על ידי ה' אחרונה משם הקדוש הוי"ה הוא מדת מלכו"ת והוא גם כן בחינת רחל כנודע מספרים הקדושים. והנה כתיב כי ששת ימים עשה ה' וגו' הארץ (שמות כ, יא) וכאשר בא שבת קודש נתעורר עוד מחדש מוח החכמה וזכרון הקדוש. וכל מעשי בראשית עולים למוח החכמה והזכרון. ועל ידי ל"ב נתיבות וכנ"ל ניתוסף מחדש שפע רב טוב וברכאין טבין על כל מעב"ר. וזהו שאנו אומרים בקידוש ליל שבת. זכרון למעשה בראשית. וכמבואר אצלינו לעיל בפרשת בראשית: ועל פי זה יש לפרש ויזכור אלהים את רחל. היינו בחינת רח"ל שהוא השכינה עלתה למעלה למוח החכמה והזכרון. וקבלה השפעת רב טוב על ידי ל"ב אלהי"ם שהם נתיבות החכמה. וישמע אליה אלהים ויפתח גו' והמשכיל יבין. ותאמר אסף אלהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף. זהו משיח בן אפרים לאמר יוסף ה' לי בן אחר. זהו משיח בן דוד. והבן כל זה:

בשם הרב מקאזיניץ

ויחר אף יעקב ברחל וגו' התחת אלהים אני וגו' [ל, ב]. ואיתא בתרגום המיני את בעיא הלא מן קדם ה' תיבעין. והוא פלא לעיני כל יודע דעת. וי"ל דידוע ששם אלהי"ם הוא גימטריא הטב"ע. ואותיות המאוחרות משם אלהי"ם הוא במוכ"ן. שהכל מוכן ומזומן על פי הטבע. והנה רחל אמנו לא היתה ראויה להוליד על פי הטבע. ולזה כשאמרה ליעקב הבה לי בנים כאלו היה מוכן לה. לזה ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אני ר"ל וכי על פי הטבע מאותיות במוכ"ן שהם תחת אותיות אלהים את רוצה שיהיה לך בנים. הלא מן קדם ה' תיבעין. היינו מהאותיות הקודמות לשם הוי"ה ב"ה וב"ש היינו טדה"ד משם אתה צריך להמשיך לך בנים מפני שזה השם כולו רחמים גמורים וחסדים גדולים. והוא קודם שהיה הוי"ה בעולם. והוא בגימטריא כ"ב אותיות התורה. ועל דרך בני חיי ומזוני במזל"א תליין (מו"ק כח א) והמשכיל יבין:

ליקוטים

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. נראה לפרש ע"פ מה ששמעתי מן המ"מ דק"ק זלאטשוב פי' הפסוק ויתן לו אברהם מעשר מכל דהיינו שנתן אברהם המעשר מן מספר כל והוא אות ה' ע"כ. והנה כתיב וימצא מאה שערים וכבר פירשנו בפ' תולדות דהיינו חמשים שערי בינה עילאין וחמשים שערי בינה תתאין וזהו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דהיינו שנזכר בכאן כ"ל ול"ך והוא מספר מאה בחי' נ' ש"ב עילאין ונ' ש"ב תתאין ולכך עשר אעשרנו לך. ר"ל מעשר מן כ"ל ול"ך. ה' עילאה וה' תתאה:

וישכב במקום ההוא וגו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. י"ל כי אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבהמ"ד של שם ועבר לא שכב יעקב רק היה לומד ועבד את השי"ת בלמודו. אבל בשינה לא היה יודע שאפשר לעבוד את הש"י וכאשר בא אל המקום ההוא. וישכב ויחלום וגו' אז ראה יעקב אע"ה אשר בשינה ג"כ יכולת לעבוד את הש"י וזהו ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה. פי' רואה אנכי היום שיש ה' ג"כ בשינה ויכולים לעבוד את עבוה"ק בשינה. ואנכי לא ידעתי פי' מזה לא ידעתי עד הנה. והבן:

במדרש ויאמר שלחני וגו'. ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר מן מה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך הוי הנשמר גדול. ר' יהודה אומר מי גדול הנושא או הנישא מן מה דכתיב על כפים ישאונך הוי הנישא גדול ר' שמעון אומר מן מה דכתיב ויאמר שלחני. הוי המשלח גדול מן המשתלח עכ"ל. והנה להבין מהות החילוק ביניהם נראה כי דברו בכאן נגד ג' כיתות צדיקים הא' הוא כי יש צדיק העובד את הש"י בבחי' נפש דהיינו שהוא משתוקק כ"כ לאהבת הבורא ב"ה וב"ש עד שהוא מואס בכל תאוות העוה"ז ומוסר נפשו אליו ית"ש. ומהצדיק הזה דיבר ר"מ ואומר שהוא יותר גדול מן המלאכים בבחי' שהם משמרים אותו ויש צדיק שהוא עובד את השי"ת כמש"ה רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני. ומהצדיק הזה דיבר ר' יהודה. ואמר שהוא יותר גדול מן המלאכים בבחי' שהם נושאים אותו. ועוד יש צדיק העובד את השי"ת בבחי' נשמה כמש"ה ונשמת שדי תבינם ונגד הצדיק הזה אמר ר' שמעון שהוא יותר גדול מן המלאכים בבחי' הזאת שהוא המשלח והבן: