אדר היקר ה
ה
החסידות, היא לעולם נזר ועטרה לישראל, אמנם נתערבבו המושגים מאפס דורש ומבקש, והרוח ירד פלאים עד אותו הגבול של הערבוביה, שרבים אינם מבחינים עוד בין החסידות הקדושה והטהורה, שהיא מחיה את האומה בהמצאה בין בניה, ובין החסידות הדמיונית, שהיא מכלל "גלמי החסידות, בלי תאר ובלי צורה ובלי תקון", השפלה והפחותה שכל בן דעה וירא אלהים באמת ישתדל להתנשא ממעל לה.
כמה נדרשת היא לנו החסידות הנקיה הרמה והטהורה לעת כזאת, וכמה אנחנו צריכים להתרומם להכיר מתוך הרגשה לאומית בריאה, את צרכה הגדול שהיא נצרכת לכלל האומה. הרוח הלאומי, שמעודדנו להכיר את כח השלשלת הרוחנית הגדולה המקפת את האומה כולה, בכל הזמנים ובכל הדורות, וק"ו בכל דור ודור, למרות רבוי פלגותיה, התפוצצות כתותיה והבדלי אישיה, הוא צריך ללמדנו דעת להבין את כל מדה גדולה של איזה רכוש נפשי, לא רק כפי מה שאנו רואים אותו במקומו הפרטי, באיש הפרטי, שלפעמים לא נכיר את ערכו.
לפעמים יהיה נדמה לנו מה מנו יהלך אם דרכי חייו של אותו גאון וצדיק פלוני לא יהיו כ"כ קדושים וממולאים בשקידה של תורה ומעשים טובים. זאת היא רק הכרה פרטית, אישית. אבל כשאנו באים להכרה כללית, מיד אנחנו מרגישים איך בכלל האומה, המחשבות והרעיונות מתבוללים ומתערבים הם, למרות כל קירות הברזל שלפעמים הם חוצצים בין איש לאחיו.
וכשנכיר את היבשת המקפת אותנו, המעיבה בעבים מלאים קדרות המחשיכים את שמש חיינו הרוחניים, בין בערכנו הפרטי ובין בכלל האנושיות, עד מהרה נבין שגם כל עם לא יוכל לחיות ולהתעודד אם לא יהיו מקוריו המוסריים הולכים ונוזלים, אם לא יהיו לבבות ברים בקרבו, אשר ברוח טהור שבקרבם יפיצו את ערפלי ההשתקעות של ההגשמה הבזויה והשפלה, "היש בה עץ אדם שמגין על דורו כעץ"[1].
כך היא מדת כל עם אף שאין עממותו מיוסדת בעקרה על יסוד קנינים
רוחניים, ומהסקירה הכללית נבא להבחין בדין ק"ו למדת עמנו עם ד', וביותר לפי המצב המר והנמהר שאנו שרויים בו שקשרים של קנינים חומריים חסרים לנו
לגמרי, וגם בעת אשר היו ויהיו לנו הנם תמיד קשורים במערכות של הגיוני קדש, חירותנו, מורשת ארצנו, חסננו ומעזנו בעבר, תקותנו ומטרתנו לעתיד, שהנם כולם מלאים רתוקות קדש, חמושים בקדושה אלהית ובמגמות מוסריות רוממות ונצחיות.
תואר החסידות הטהורה כבר נודע לכל שהיא אהבת חסד במלואה. אהבת החסד כשהיא מתרחבת בנפש טהורה, באופן רחב, היא מוצאת את כל סעיפיה. מאהבת חסד באה להתרומם לאהבת מקור החסד, אלהי עולם אשר אמר עולם חסד יבנה. מאהבת החסד ימלא באהבה רבה לצור ממנו חוצב, לעמו, וישתוקק להעצים חילו, "איזהו חסיד המתחסד עם קונו [2], עם קן דיליה דא כנסת ישראל".
באהבת חסד פנימי יתפרץ הרגש בכל עת במה להחיות את אהבתו העדינה בפועל ובמעשה, וברוח חכמה יתור לו הליכות קדש, שהכר היותר נרחב שבהם הם הרחבת המצות ברוח אהבה לסעיפיהן ופרטיהן, המצות שבין אדם לחבירו בתור החסד המוחשי, ושבין אדם למקום בתור הוראות לאהבת שם ד' ודרכי האומה הקדושה והחביבה.
הפעולות היוצאות מעצם טבע הנפש הטהורה, כשם שהן מניחות את הדעת היפה כן הם מחזקות את הרשמים הטובים, וקובעות אותם בלב יפה יפה, ומתוך שעל-פי רוב הם דברים שאינם של חובה, שאין בשלילת עשייתם שום רעיון של אימה ושל קדרות נפש, על-כן הם ממלאים תמיד את נפש החסיד אורה וצהלה אהבת ד' ואהבת עמנו ותורתנו, והפעולה הנפשית היא פועלת, גם מבלי מעשה, על העם בכללו.
רושם הקדושה והחסידות כשהוא עומד בזהרו, מכניס קרני אורה גם לתוך לבבות רחוקים ומרעיף טל תחיה גם על נפשות יבשות. על-כן גדול הוא מאד
ערכה הכללי של חסידות טהורה ואמיתית, שבמדה מרובה מצאנוה בגאוננו ז"ל.
לא אוכל מבלי להציב בזה קטעים מגוף הקונטרס של הצוואה המונחת לפניי, אשר אמנם רק מי שידע והבחין את גודל מאור האמת שהיתה בנפש צדיק זה, יוכל לשער השערת אמת, את אמת המדה של גדלות הנשמה הזאת וטהרתה בהיותה יכולה לכתוב ברוח תמים דברים כאלה.
זה לשונו ז"ל : "מעודי אני שונא את הגאוה, עוד מילדותי וקטנותי תעבתי
בלבי את האיש אשר ראיתי בו סימני גאוה, כפי דמיוני, ב"ה שאין בלבי שמץ גאוה, אם כי לפעמים הרבה אני רואה טוב כשרונותי ומעלות המעטות בי, אבל ב"ה איני נפעל להתגאות עי"ז".
"אהבת הבצע לא קננה בלבי מעודי, ואף כי לא אוכל להתפאר טהרתי לבי עד כי הייתי שונא בצע, למדה זה לא הגעתי עדנה, אבל לאהוב ממון לא".
"כן גם שנאתי את הכבוד מעודי ולבי דוה עליי בעת שמכבדים אותי, וביחוד
כשאני מכובד מגדולים וטובים ממני, ואני יודע שהם אינם מכירים אותי בטוב, בעוה"ר אני מקבל כבוד יותר מהמגיע לי, וכ"ד הירושלמי שלהי שביעית, וא"א לי להגיד להם ללא תועלת, שלא ישמעו אלי ויתלו בי גם ענוה יתירה, ומה אעשה".
"המדות היקרות האלה מורשה הן לי מאבא מארי הרב ז"ל".
"כן מעודי האמת נר לרגלי, ואת השקר שנאתי ואתעבנו בלבבי עד מאד, לא אחפה על אוהבי ולא על קרובי במקום שהוא מתנגד להאמת, ולא אעשה שקר בנפשי שלא להודות על האמת, איני עושה סניגורין במקום שיצא ממנו שלא כהוגן בשגגה, ולא אכחד תחת לשוני שגגתי".
"גם המדות הספונות האלה מורשה הן לי מאבא מארי הרב ז"ל, ואם כי עליו נאה ויאות שם "עניו" ומדת "ענוה" היה בו מפני שהיה לו במה להתפאר, לא כן אנא חלא בר חמרא [3], מה אני ומה מעשי, אני מכיר ערכי הדל ותורתי המעטה מאד, שאין לי כלל וכלל במה להתפאר, ואין בי מדת ענוה כלל רק פשוטו כמשמעו שאין בי כלום ואינני כלום. אבל זה אוכל לאמר בטח אשר את השורש פורה ראש ולענה אבי אבות טומאת המדות: הגאוה, שנאתי תכלית שנאה, לא מינה ולא מקצתה [4], היסוד לעבירות שבין אדם לחבירו, קלות וחמורות אשר כל הנוגע בהם לא ינקה, ת"ל (תהילה לאל) לא מצאה מקום בלבי עד כה, ישמרני ד' עד בוא חליפתי לטהרני".
"אהבת תוה"ק ולומדיה, וביחוד לגדולי הת"ח ויר"א אמיתים, היא בלבי ונפשי. מאד הנני צמא עוד גם היום לעמוד לשרת אחד הגאונים האמיתים, צדיק גמור, פשוט לשמשו כעבד לאדוניו, אך בעונותי עוד לא זכיתי לזה, במקום שמכירים אותי הוא מן הנמנע, ובמקום אחר לא נזדמן לי עד היום למגינת נפשי". -
הלאה יאמר, "מעודי לנגד עיני מאמר חז"ל הק' "יהי כבוד חבירך חביב עליך
כשלך"[5], וגם המאמר "כל היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד"[6], ולכן אני נזהר הרבה בכבוד זולתי, יהיה מי שהוא, ובפרט למי שיש לו יתרון עלי בדבר מה, שהטילו רבותינו חובה לנהוג בו כבוד".
"מפני טבעי לברוח מן הכבוד הייתי צנוע ונחבא, להסתיר א"ע (את עצמו) מפני ב"א (בני אדם), לא הראיתי כתבי הק' וחיבורי, אשר זכני השי"ת בזכות אבותי ז"ל, רק לאדם אחד מאלף מהמיוחדים שבידידי ובאי ביתי. ולבל אבוא לידי זחיחות הלב, בראותי ריבוי כ"ק ת"ל כה ירבו ויעצמו לאמיתתם, כתבתי על הדף הראשון של כל חיבור מאמר ריב"ז "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך וכו' [7]. וממני למד גם אחי הרב ז"ל לעשות כן.
"נזהרתי בכבוד מי שגדול וזקן ממני
שלא לכתוב לו "ידידי" כאילו חברותא נמי איכא בהדי'".
הלאה כותב, "מיום עמדי על דעתי נזהרתי בהפרשת מעשר מכל הרוחים
שיזדמנו לי".
"במצות ק"ש בזמנה הייתי נזהר מיום עמדי על דעתי. וזה לי כעשרים שנה
שהורגלתי לקרות ק"ש קודם הנץ החמה, לצאת יד"ח איזה מהראשונים ז"ל שק"ש (שקריאת שמע) ש"ש (של שחרית) הוא דוקא הנה"ח" (הנץ-החמה).
"בתפלה בצבור נזהרתי הרבה ב"ה, וכ"פ (וכל פעם) היה לי יגיעות רבות ועמל רב, עד שקבצתי עשרה, ומעודי נדמה לי באם אתפלל לעצמי כאילו לא התפללתי כלל".
"זה איזה עשריות שנים שהרגלתי עצמי לשאת תפילין קטנים כל היום, ובפרט כשאני בדרך מתבטל מלמודי לקיים דחז"ל (דברי חז״ל) במכילתא ס"פ בא "כל המניח תפילין כאילו עוסק בתורה".
"זה איזה שנים שהנהגתי לשאת כמה זוגות תפילין בכל יום, פן ואולי אינם כשרים. אך בכמה קציצות אין לחוש".
"מעודי לא נתעצלתי לעשות גמ"ח בגופי כפי יכלתי, ידי לא אסורות לקבץ נדבות ורגלי לא לנחושתים הוגשו לחזור על פתחי נדיבים".
"הן תלאות רבות והרפתקאות שונות עברו עלי ל"ע (לא עלינו) והן הן הזקינו אותי בלא עת, אין דבר אשר יבואני לידי בכי תיכף כמו שמביאני זכרון ירושלם עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה גלות התורה וגלות ישראל, אשר ברגע התבונני במו זולגים עיני דמעות".
"בטרם קבלי עלי משרת הרבנות כמעט היו רעיוני קשורות בהרהורי תורה תמיד, גם כשהייתי מדבר עם ב"א (בני אדם) לבי היה אל עיוני תורה, והיה מרגלא בפי לומר שזהו פשט הכתוב ״והגית בו יומם ולילה״, שהוא לשון מחשבות הלב כפי' רבינו הגר"א ז"ל עי' אור"ח מ"ז בביאוריו ז"ל".
"משנים כבירות הנהגתי עצמי בכל עת שאני שוכר דירה חדשה לקיים בה
מצות מזוזה מן התורה לכל הדעות, ולאשר לרוב הפוסקים ס"ל דשוכר אינו חייב במזוזה רק מדרבנן, ע"כ אני קונה מבעל הבית חדר אחד במעות מזומנים למשך זמן קצר באופן שיהיה קנוי לי מה"ת, ודבר זה מועיל לי גם לענין קביעות המזוזות תיכף ואף ששוכר בית פטור כל שלשים יום, ויל"פ שגם אם שכר ליותר משלשים פטור קודם שלשים, ויעויי' בפ"ת, מאחר שבחדר הזה שאני קונה חייב אני מה"ת (מהתורה) מברך אני עליו ומוציא בברכתי את כל החדרים האחרים. ואין לפקפק בזה משום דלא סמכא דעתי' בלא כתיבה, א"כ ה"ל כמו הערמה, דבודאי במכירה לזמן קצר סמכא דעתיה, והוא קניה גמורה ע"פ ד"ת (דין תורה) ודרבנן, ולא נמצא בתורה זמן כלל לכמה חובת מזוזה בשלו, ובודאי גם שעה אחת כשדר בבית שלו חייב במזוזה מה"ת (מהתורה)".
"בשעה שהייתי דורש ברבים, בשבת הגדול ושבת שובה, הייתי אומר מקודם הנני מוכן ומזומן לקיים מ"ע של הוכח תוכיח כו', ויה"ר (ויהי רצון) שיהיו הדברים מסודרים בפי ונשמעים לעבודתו ית"ש (יתברך שמו) ושלא אכשל בלשוני ליגע בכבוד איש ח"ו (חס-וחלילה), ות"ל (ותהלה לאל) שהייתי נזהר בזה בכל אופן היכולת בידי, ישמרני ה' גם לימים יבואו עלי לטובה".
"בשל זולתי הייתי נזהר מאד, וגם לחמוד בלבי הייתי מתרחק, בכלל פעלתי
בלבי ממש כדברי האבן עזרא בפי' הלאו הזה [8] אשר את של זולתי הוא בעיני כאי אפשר להשיגו בשום אופן והוא נמאס בעיני כבשר חזיר וטרפה".
אחרי אריכת דברים של מילי דחסידותא יקרים ונפלאים כותב: "הגדת סיפור יציאת מצרים הלהיבה נפשי ולבבי, וכל קרבי, עד כי בכל מאמצי כחותי הגדתיה ובאמרי "והיא שעמדה" נזכרתי כל התלאות והרפתקאות שהיו לאחינו בית
ישראל מאז ומעולם אשר לא יאומן ולא יתואר, הנס הנפלא שעוד נתקיימו "וגדול הרועה שמצילן", לא יכולתי להתאפק בשום אופן מבכיות ועיני נגרו מעצמן בלי הפוגות עד שבושתי מבני ביתי".
מאלה הקטעים, שהם מעט מהרבה מכל המדות הטובות, הזריזות הקדושה
והטהרה, המלאים במגילת סתרים הנ"ל שהיתה גנוזה עד העלותו מאתנו, יוכל
ללמוד רק מעט מהרבה כל החפץ להבין את יקרת נפשו הטהורה, את הרגשתו
העדינה, ועל כולם אהבת ד' ויראתו הטהורה שהיתה בלבבו. וכאשר נצרף אחת
לאחת כל החמודות המוסריות הללו וסעיפיהם, עם גדולת התורה וכל הכשרונות הנפלאים שהיה הוא ז"ל מצויין בהם, רק אז נוכל להוציא לנו איזה ציור מסומן מכלי חמדה זה שהיה לנו, ושנלקח ממנו בעונותינו.
נפלאות היו השעות האחרונות של אותו צדיק ז"ל. מנוחת נפשו וצהלת רוחו היו שלמים אתו, שלות צדיקים פנימית היתה חקוקה על פניו המאירים, ברוח נכון היה נכון להשיב נפשו למקור מחצבתה, לאלהים אשר נתנה, שיחו והגיגו באהבת תורה לא סרו ממנו, ובשחוק צדיק תמים האיר פנים למדברים עמו, בסבר
פנים יפות, ברגשי אהבה וידידות נעימה
.
ברגעים האחרונים בתחלת האשמורה השלישית של ליל העברות, יום
לוקח ממנו מחמד עינינו, ליל ג' אדר ראשון תרס"ה, כאשר הרופאים העירו בקרבו את כח החיים ע"י מזרקות מבעד לעור, החיש לאמר פרשת תפילין בעוד לילה, מדעתו, שכבר לא יקיים מצות תפילין ביום, חפץ לקיימה בדבור ולמוד גם שלא בזמנה, מרוב אהבתו למצות השי"ת, "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"[9].
השמועה של סילוקו של אותו צדיק ז"ל הקיפה את כל העיר הקדושה, ותרעש העיר ומחוזותיה ותהי לחרדת אלהים.
אמנם מעטים היו ימיו פה על אדמת הקדש בעיר קדשנו, והם היו ג"כ רעים מלאים חלאים ומכאובים שונים, ומפני כך לא רבו כל-כך לפי ערך המכירים אותו לפי כל ערכו הגדול. אבל היחידים הקרובים אליו מגדולי עה"ק ת"ו, וכל עם ד' בהרגשה פנימית, הכירו את ערך האוצר הנחמד הזה שהיה להם, אשר שת כבוד והדר על עיר הק', ואשר הרבה לעשות לטובתם לפי ערך מעוט הזמן ורוב המפריעים, וביותר על הרצון הגדול והאדיר, על החשק של אהבת הטוב והחסד שהיה לו ז"ל, שנגנז עמו ולא יצא אל הפועל מכמה מניעות שונות, אשר עלינו החובה, למען כבוד עמנו ועיר אלהינו, להתעודד לתקן, לאמץ ולחזק, בכל אשר ימצא שם בדק.
רוח ד', רוח האמת והחסד שהיתה שפוכה על מאורנו ז"ל, היא צריכה להיות חיה בקרבנו. רוח אהבת עם ד' ואהבת ארץ חמדה, המחוברת עם אהבת השי"ת ותורתו, שהיתה גנוזה בארון הקודש הזה שנגנז, צריכה היא לפלס נתיבה ולצאת אל הפועל ברוח עצה וגבורה, ברוח דעת ויראת ה', להתחזק ולעבוד עבודת האמת והשלום, להגדיל כבוד עמנו וארץ חמדתנו וכבוד עיר עוז לנו, לעיני כל עם ה', ומידו קרנים לה על מלא רוחב כל הארץ, להתהלל בשם ה' ועזו, לרומם כבוד שמו ע"י הרחבת תורת חיים חכמת אמת ודעת אלהים אמת בשערי ציון, לעת כזאת אשר אנחנו צריכים מאד לבצר כח המחשבה הישראלית האמיתית להיות דוגלים בשם ה' ואמונת אומן ברוח משפט ועז.
עת לעשות לנו היא העת הזאת, אשר בעוונותינו הרבים הננו הולכים ודלים, וגדולי עולם גודרי גדר עומדים בפרץ מעטו, על-כן החובה הקדושה עד אין חקר שנלמד את בנינו דעת ויראת ה', להרגילם משחר טל ילדותם בתלמוד של הלכות יראת ה' ודעת דרכיו, בהתאמה עם כל יתר הלמודים המעשיים והרחבתם, לעורר את כח הרעיון והמחשבה בלב בעלי הכשרונות שבנו, כדי שיתפתחו בכשרונותיהם יפה ויוכלו להוציא מעומק לבבם דברי חפץ, הגיונות טובים ומחשבות טובות, לחזק רוח עמנו המתרופף ולרומם קרן ארץ חמדה, להראות שאוירה באמת הוא חיי נשמות ומרבה חכמה.
"והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו" [10].
דמות דיוקנו של אותו גאון וצדיק זצ"ל יעודדנו ללכת בדרכיו, להוציא את הטוב ואת המישרים, את אהבת החסד, הצדק, השלום והאמת, הכל מאוצרה של יראת ה' טהורה העומדת לעד, עד אשר רוח ממרום עלינו יערה, ונזכה גם אנו לאותם הרגשות הקדושות והטהורות, שהיו אצורים בלבבו הטהור, הנתונים ליחידי סגולה המתהלכים לפני ה', בתם דרך ויושר לבב.
זכותו יעמוד לכל הלומדים ממעשיו, ומשתדלים להיות דבקים במדותיו הנעלות והתרומיות, ולכל עם ה' הגוי כלו, אשר כל מעיניו ז"ל היו ברוממות קרן ישעו וכבודו, והיו עינינו רואות את מורנו בעת יקיצו וירננו שכני עפר.
אשר המתברך בארץ יתברך באלוהי אמן והנשבע בארץ ישבע באלהי אמן כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני:
כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב: כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה משוש: וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה: לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקלל: ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים: לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי: לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם אתם: והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע: זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה': כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
במהרה בימינו אמן