אדר היקר ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אדר היקר · ד · >>


ד


האהבה האלהית הטבעית, המתאמת עם דרכי החיים, נתגלתה תמיד בישראל ביחידי סגולה, אפילו בזמנים היותר מרודים . לדוגמאות פרטיות, המסמנות את צביון הכלל, נוכל להשתמש במעשיהם של צדיקים והלך רוחם.
האחים הנפלאים הללו, שאנו עסוקים ברשימת תולדתו של האחד מהם, היו מטבעם מוכשרים לרגש האהבה שהתפתח בהם הרבה לרגלי אהבתם הנפלאה איש לאחיו, אהבת דוד ויהונתן, שרחוק למצא בעולם אהבה קדועוה כמותה. הם היו מתיתשים זה לזה ממש כנפש אחת המחולקת בשתי גויות. השיווי הנפלא בין תכונותיהם כמו גם בצורתם החצונה היה כ"כ מתאים ונפלא, עד שבהרבה פעמים היו מכירים איש מחשבות אחיו בלי אומר ודברים. הקדושה והחסידות הטבעית היתה בהם גדולה ועצומה, עד שחוט החסד והטהרה היה משוך עליהם תמיד וימשך אליהם באהבה רבה לב כל יודעיהם. לרגלי נשואיהם נפרדו האחים האהובים במרחק מקום זה מזה, ר' צבי יהודה ז"ל נקבע בטעלז ור' אליהו דוד ז"ל בפוניביז,
שתי הערים היו מערי המרכז לההשכלה הזמנית אז בזאמוט אשר ברוסיא, ההשכלה שהיתה חמושה אז, כנודע, בגבורת השלילה, התקונים בדת וההתבוללות שהיו מסובכים זה עם זה, והיו צריכים מאד לכחות רוחניים כבירים ומושכים את הלב, מצד הנאמנים לשם ד' אלהי ישראל, לתורתו ולעמו, שיעמדו לעומתם, זה לעומת וה, כחות מחייבים ובונים, נגד כחות שוללים ומהרסים. אמנם לא רק מהלוחמים בפועל תצא העזרה העקרית, בעת מלחמת הרוחות ותסיסת הדעות. לא כל כך מכתיבת מאמרים שהם מריחים ריח מלחמה, כי-אם מנצחון של הקדועוה המוסר והצרק המתגשם בחיים ובמעשה. חכם גדול אחד גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במדותיו, יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת ע"פ רוב דוקא בלי שום כונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות. אמנם ראוים הם המכשירים להתקבל בתור כלים עוזרים, הכח הספרותי והשפעת הדרשה ראוים הם תמיד להיות מתלוים אל השפעת החיים עצמם ולהיות גם כן עולים ומתפתחים באותה המדה הנאותה לשכלל את החיים, להכשיר את הלבבות, לישר את העקמומיות שבהם ולטהר את הדעות ואת המדות, לכון לבן של ישראל לאביהם שבשמים, אבל כח ההכרעה צריך שיהיה תמיד בסגנון החיים עצמם. ע"כ ידע ישראל מאז, כמה גדול הוא ערכה של תורה וערך תלמידי-חכמים וצדיקים מצד עצמם, בהמצאם בסכום מרובה היותר אפשרי באומה, כי הכיר בהרגשה נאמנה כמה הספרים החיים הללו מחיים את רוחו, מטהרים את נפשו ומעוררים את כהותיו, "אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי-חכמים" .
כל סכסוכי הדעות שבמין האנושי, בכל עם ולשון, בפרט, ובישראל בפרטי פרטות, עומדים ביסודם רק על הבסיס המוסרי. הכל יודעים שהחכמה והכשרון הם מתיחשים אל היכולת, לחזק ולהאדיר את היכולת השכלי או את היכולת המעשי של האדם. המוסר אמנם עומד הוא לתקן את הרצון האנושי שיחפוץ בטוב, והנה אם יגדל היכולת האנושי על אחת שבע, אם רצונו הטוב לא יתפתח, ע"פ ההדרכה של המוסר השלם, אז הלא רבוי הכחות יועילו רק להותו . האהבה העצמית, כשמתגברת למעלה ממדת היושר, באבדן המוסר ואותה האהבה בעצמה. מאין לה מעמד הגון בחיים הרותניים והנצחיים, היא משתפלת והולכת, לחפצים גסים וכעורים, היא מוכרחת להכביד את חיי האדם בכללו באותה המדה שיכלתו יגדל, ולהפך עם המוסר הטוב, המביא אצילות הנפש רוממות קדושה ואהבת הבריות, יכול הוא האדם לסדר גם את אותם הכחות המועטים הנמצאים ביכלתו הדל, באופן המביא טובה וברכה רבה לו ולעולם. אמת הדבר, שהטובה הכוללת והשלמה ודאי תבא דוקא מהתחברות השלמה של מילוי שני הכחות היכולת והרצון בתכלית טובם, ובהתחברם יחד והיו לאחדים ככל הכחות המתגלים לעינינו במרחב הבריאה, שהם מתאחדים במקורם, וכל אשר יוסיף האדם דעת כן יכיר ביותר אחדותם של הכחות המתגלים בסגנונים שונים. "אי בעו צדיקי ברו עלמא" . זאת היא השקפה היותר אדירה לאחדות השלמת היכולת והרצון, בתכלית הגודל בשכלול האדם. אבל הכח הגובר בכל הדרך המתמדת של התפתחות ועליית האדם ממדרגה למדרגה, מדור לדור ומתקופה לתקופה עד סוף כל הדורות, למרות הנסיגות הנמצאות בינתיים, הוא כח המוסר והצדק ]הרצון[ שהוא יקיים ויפתח גם את החכמה והכשרון ]היכולת[, "על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו" .
ע"כ התקוממות הכפירה, כשקמה בעולם בכללו, ונשתרבבה אח"כ בתור מחלה בלתי טבעית בישראל, לא היתה יכולה למצוא מעמד, אם לא ע"י החסות של איזו זכיות מוסריות, שאין להן מקום כי-אם ע"י מגרעות ורפיונות מקריות שבנושאי הדעות החיוביות, והם הקימו איזה בסיס ג"כ להכפירה הבאה בתביעות מדעיות. שתיהן יחד מתפרנסות רק משטחיות ההבנה המדעית והמוסרית, ורק ברבות הימים, ונתרחבו הדברים, נתהפכה הספרות הכפרנית כאילו יכולה היא להיות ג"כ ספרות מדעית, מה שאין לה מקום לזה לפי תכונתה, שאיננה עם כל פשוט טלפיה כי-אם ספרות מוסרית של פנטסיה מקולקלת. מעולם לא עלה על לב גדולי המחשבה שבמין האנושי, אפילו מהנמנים על הכופרים כאפיקור היוני בעצמו והדומים לו, לחשוב שהם יכולים לצאת בזיון מדעי על הכרת האלהות מצד עצמה, כי-אם על "דעת אלהים בארץ" דהיינו על ההשפעה המוסרית שהלמודים האלהיים משפיעים, שהיתה לדעתם לרעה למין האנושי ולמועקה לההתפתחות המוסרית והטבעית שלו ; וזה איננו רחוק מן האמת, ביחש לרוב האומות, שאין דעת אלהותם הכהה והרפה ראוי להיות יסוד הויתם וקיומם, ואיננו להם טבע קיים ונושא לאומי. אבל לא כאלה חלק יעקב. אם אנו מוצאים מגרעות, בחיינו, שנדמה לנו שבאו ע"י השפעת התורה, בדרך ישר או מסובב, אנו יכולים מיד להגיע להידיעה הברורה, שהדבר תלוי רק באיזו הבנה משובשת מצדנו בתורה, או בסיבה מקרית, שלפעמים הביא המצב להכנס באיזה חסרון כדי להנצל מחסרון יותר גדול ומהרס, שהיה צפוי לבוא מבלעדיו ; שבשעה שלא נמצאת באומה ההתגבהות להריסה ולשלילה, המחרבת את כל יסוד קיומה החמרי והרוחני, נקל הדבר מאד לתקן שימעטו הכרחים כמו אלה, מדור לדור, והדברים מתישרים מאליהם במנוחה ובקדושה. עכ"פ הכפירה המוסרית היא לעולם היסוד לבנין הכפירה המתדמה למדעית, שאין לה כל יסוד מצד עצמה. ע"כ כל מה שישפרו מחזיקי תורה ובעלי אמונה יותר את מעשיהם ומדותיהם, כן תתמעט הכפירה המוסרית בטבע, וכפי ירידתה כן תרד תולדתה המדעית "ועולתה תקפץ פיה" , "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" . דבר זה אנו רואים בחוש, למשל כל בר דעת יודע שאין ענין כלל לקיום האמונה, לא בכללות היסוד האלהי של דעת השי"ת בעיון ,ולא מצד קדושת התורה במעשה, לאיזה מצב של ידיעות תכוניות , או גיאולוגיות, ובכלל אין יחש לתורה בעצם מצד הנגלה שבה, כי-אם לידיעת האלהות והמוסר וענפיהם בחיים ובפועל, בחיי הפרט, האומה והעולם, שבאמת הידיעה הזאת, שהיא נזר החיים כולם, היא יסוד הכל וכוללת הכל. אבל לצורות של ידיעות מחקריות ותושיות, ומהם נצוצים קלים לגבי הדעה הכללית של דעת האלהים וקדושת החיים, אין שום הבדל ביחש לדברי תורה, ואין שום הפרש, למשל, בין דעת בתלמיאוס לקופרניקוס וגליליי ועוד ועוד, גם מכל החדשות שבחדשות שישנן ושיוכלו לצמוח, וכן לכל הדעות שהולכות בדרר המחקר והדרישה מזמן לזמן. כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית, לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהוה, "ועת ומשפט ידע לב חכם" , וכדעת הרמב"ם וביאור הרש"ט במורה נבוכים סוף פרק ז' משלישי, ופשטם של דברי הירושלמי שלהי תענית לענין קלקול חשבונות של תשעה בתמוז . והאמת המושכלת מעמקי תורה היא נעלה ונשגבה עוד הרבה מזה, מפני שהציורים האנושיים איך שיהיו ביחס אל צורת המציאות ודאי יש להם ג"כ מהלך מיוחד בהתפתחות האדם במוסרו, ויתר תעודותיו הרמות, לדור ודור לפי ציוריו שהם הולכים ומתחלפים, להתאים הכל למטרת הטוב הכללי וחסד אלהים עולם ועד, והמושג הפנימי שהוא דעת אלהים הטהורה ,ומוסר המעשי והשכלי זהו קיים לעדי עד, "אנן חציר העם, יבש חציר, נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם " .
ולולא השנאה שהולידה ההנהגה הרעה של הקתוליות, למשל, שהתפארה באמונה באלהות ובקדושת כתבי הקדש, בהנהגתה המוסרית הרעה בלבבות, בעלי תרבות חפשים רבים, וכן יתר האמונות המקדשות את כתבי-הקודש בהנהגותיהן הרעות ביחש להמוסר האנושי בשם האמונה, לא היה עולה על הדעת כלל להונות את האמונה ע"י השיטות החדשות, לא העוברות, לא ההוות ולא העתידות, כי "הלא כה דברי כאש נאם ה', וכפטיש יפוצץ סלע" , ומתחלק לכמה נצוצות, כן דברי תורה מתחלקים לכמה טעמים , ודברה תורה כלשון בני אדם בהוה. וק"ו, שהרבה מאלה החדשות אינן אלא השערות, ודעת האלהים היא אמת הגיונית ונצחית ברורה, ומחוורת בעומק טבע הנפש המשכלת, וקדושת התורה בכללה, ממהלך האבות, יציאת מצרים, וישראל לכל התולדה הגדולה שלו, שכל מצותיה של תורה השמעיות ביחוד סמוכות עליה, ושואפות לתחייתה, היא אמת היסתורית, שאיננה יכולה כלל להיות נדחית ונקלשת משום השערה וידיעה מדעית שבעולם, רק יכולה היא להתחשב עמהם לסמן את מרכז ההבנה האמתית, שכבר מנוסה היא תורה"ק לצאת לעולם בזר נצחון ע"י כל מה שנראה נגדה ועוד כתוספת נצח והוד, "ואפילו מלאד המות מסר לו דבר" .
זהו מעט מהרבה ממה שנוגע להכפירה הכללית, שהפגיעה אפילו את אוה"ע מצד יחוסם לכתבי הקודש, וקל-וחומר שלא היה מקום לשום כפירה למצוא מקום בישראל. לא-מבעי כפירה מעשית, לעבור על דברי תורה ודברי סופרים ולפרוץ גדרות עולם, בעזיבת מורשת אבות, שאין זה מן המוסר כלל, ואין הדבר תלוי דוקא בדעות נאצלות. תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה אלהית עליונה. וכן כל מצות חכמים שאנו מקיימים, היסוד העקרי שלהן היא קבלת "הגוי כולו", שהיא כבוד האומה 'והשפעתה ההיסתורית הניצחית האלהית החביבה, שכל מה שהיא יותר מתעתקת היא יותר מתחבבת ומתגלה בתוכה יותר הרצון והצביון הכללי של האומה בכללה. ואע"ג "דאסמכנהו רבנן על לא תסור" מ"מ היסוד הברור הוא קבלת האומה, כמפורסם משום דאיכא "הגוי כולו" דוקא , היינו שנתפשט הדבר ברוב ישראל. ושיטת הרמב"ן נודעת שאין לאו דלא תסור שייך בעקרו לדברי סופרים ממש, ומ"מ הם חביבים על ישראל ומתקיימים באהבה. ואותם המכירים את עז אהבה זאת בכל לבם, הנם היסוד של האומה לעולם אפילו בהיותם מועטים בכמות, "ובשרידים אשר ד' קורא" . א"כ יסוד המעשי תלוי בעצם, חוץ מכל הדברים הקשורים בתעודות העליונות, שהם צריכים לביאורים ולדעות מופשטות, שהם יותר גדולים ואדירים מכל מה שאנו מציירים בעזה ותפארתה ובחבת כבודה של כנסת ישראל בלבב בניה. וחסרון הידיעה ע"ד מרכז הכבד של קבלת האומה בכללה לדורותיה, ביחושה לתורה שבעל פה, גרם כמה מכשולים ספרותיים. רבים חשבו שעיקר יסוד הקיום לתורה שבעל פה הוא רק מה שמקובל באומה מגדולתם של חז"ל וקדושתם, ע"כ ע"פ שאיפה ירועה, התחילו להעיז פנים לבקר בבקרת, כמובן חצופה ומלאה נטיות קצוניות, את ראשי הדורות אבות העולם ההם, בחשבם שבזה יהיה נקלש כח החיוב של היסוד המעשי. ואלה לא ידעו שערכם הגדול של חז"ל ,ורוממות מעלתם האלהית הוא דבר אמת לעצמו, והוא יכול גם לתן תבלין, להנעים ולשפר את הנטיה ללכת בדרכיהם, אבל היסוד הקיים עדי עד, הוא רק קבלה האומה לדורותיה בדרכי חייה, והננו רואים, למשל, שחרם דרגמ"ה במקום שנתפשט הוא חזק ואמיץ בלב האומה כשאר אשורי תורה, אע"פ שלא היה לא תנא, ולא אמורא, אלא מפני שנתחברה לו הסכמת האומה עכ"פ במשך הדורות, "וכל המוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר" . ובודאי אין קיום המעשי של תורה שבכתב מחויב פחות, מצד יסודו הלאומי, מתורה שבע"פ ודברי סופרים, שעליהם נאמר "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" , שיסודה הוא החשיבות האלהית הנמצא באומה זו, היחידה ונפלאה בזה מכל העמים, ונכלל בזה ג"כ הצד שבע"פ שיש בכתב, דהיינו קבלת האומה בכללה ויתרונה האלהי הבולט מכל תולדתה ומפעולתה לעין כל. וזה סותם פה כל כופר ומהרס, אפילו אותם המתגדרים בתעתועים של-בקרת-כתבי-הקדש היותר נמהרים. וכשאין מקום להשלילה המעשית שוב אין מקום להשלילה המדעית, שכמו שאי אפשר שתמצא בכלל האנושיות כפירה בכלל במציאות המוסר והצדק, וכ"ז שהאדם מוצא, שלהאמין שטוב לא יהיה לרשע המקלה אביו ואמו, נבל ושופך דם, הוא דבר נאה ומתקבל, מפני שהוא מתאים להמוסר הטבעי הקשור בטבע יושר האדם, כן מוכרח הוא כל אדם להסכים. מצד מבט שכלי, שכל ההנהגה שמביאה באחרית הימים שואה ומעוט כח לאומה שלמה, בין מעוט כח חמרי, בין מעוט כח רוחני, וכן זלזול כבודה בכלל, כשהיא יוצאת מבניה של האומה עצמם, שראוי הדבר להחשב לרמיסת מוסר, וגזל משפט, וזלזול האמונה בישראל מביא זלזול המצות המעשיות, וזלזולי המעשים מוציאים את הדורות הבאים מן הכלל, א"כ הם ממעטים את כח האומה ומיבשים את לשדה, וקוצר הראות שלא להשקיף על המבט התולדתי של האומה, העבר והעתיד, הוא שגרם אותה ההתנודדות הידועה ברוחם של כמה אנשים שהיו בני מוסר ותרבות, אמנם רצו להשען על בינתם, והיא לעולם קצרה, לעומת מדתה של תורה, הארוכה מני ארץ ורחבה מני ים . שאם היו אנשים למשל אפילו כשפינוזה וריסר וכיוצא בהם, משיגים שיש עוד במציאות אפילו רק אידיאל של אחרית ותקוה לישראל, לשוב ולחיות חיים לאומיים, על אדמתו כימי עולם וכשנים קדמוניות, לא היו נואשים בשום אופן מההרגשה הגדולה של המוסר האדיר, הנחמד והנעים, הנמצא בעומק המצות המעשיות כולן, שבאמת עיקר תעודתן הוא בארץ ישראל ובזמן התחיה הלאומית הגמורה, אבל כמה כדאי הוא התכלית הנעלה הזה לרדוף אחריו ברגש מלא עז ד' של עבודת דור דורים, ,,'אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ, היו מצויינים במצוות, ש'כשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים, ... שירמיהו אמר הציבי לך ציונים , אלו המצוות שישראל מצויינים בהם" , והמאור שבתורה ומצות היה מחזירם למוטב לגמרי. וכמה עניות הדעת יש במי שלא יוכל להתרומם לראות בימינו אלה את הרקבובית שבדעות החלושות שמזה המין, שעודן מתהלכות כצלמי בלהות, להטיל אימה על מוגי-הלב שבצעירינו, בעזרתם של איזה סופרים שבויי ההרגל, שאינם מכירים את עצמם יפה ואינם מבחינים את הסתירה הגלויה שבדעותיהם עצמם, בהיותם שואפים לתחיית האומה, ועכ"ז עודם מתאמצים לעשות סניגורין לדעות מקולקלות שכבר אבדו אה ערכן, רק מפני שקשתה עליהם, לפי דמיונם, התשובה המעשית, מה שהיא באמת קלה מאד "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" .
אמנם מדה יתירה של כבוד ביחש הדת צריכה להיות נהוגה בישראל מצד הלאומיות, אפילו מצד המבט היותר נמוך, מפני שהיא האומה האחת שנשאה עליה בכלליותה, עכ"פ תחלה מכל עם ולשון בעולם, את דגל אחדות השם יתברך, שהשפיע בכל אופן פעולות היסתוריות רבות עלילה בעולם, שהראתה בזה עכ"פ כח חיים חזק והשפעה גדולה. וההשפעה שהשפיעה בזה כנסת ישראל על הדת החיובית בכללה, כשנבא לכלל חשבון מסולק מכל נטיה, נמצא שמצדינו היתה לעולם מדת הטוב שבהשפעה זו מרובה הרבה, ואם אותם שקשים להם לישראל כספחת קלקלו, ,מבלי דעת איך ליהנות מאותם קרני האורה שחדרו לעיניהם משמשה של תורה, אין אחריותם עלינו, אנחנו בצדק קוראים את שמנו על הטובה ולא על הרעה. ע"כ צריכה היא ביותר 'כנסת ישראל להקפיד על יחוסה הדתי, שהוא המבליט יותר את פעולתה ההיסתורית בתוכה וחוצה לה.
אלה וכיוצא באלה הם הדברים היותר שפלים יבשים וצנומים, שהם היו ראויים להיות נתפסים בלב כל איש מוסרי להמנע על ידי זה מפריקת עול תורה ומצוות, וכיון שהיה המצב המעשי עומד על כנו היה רגש היהדות חי, וממילא היה נותן את פריו עם ידיעת התורה כל אחד ואחד לפי מעלתו, ג"כ לההכרה העליונה של האמתיות הנאצלות, שמביאות ליראת ה' טהורה, לאהבתו, ולאמונה שלמה.
ואפילו הכפירות העיוניות, כשנדקדק בהן דקדוק מועט נמצאן כולן תלויות בדקדוקי עניות, והם עוקרים לא רק את האמונה בתורה, רק את יושר ההגיון והצדק הטבעי. למשל הכפירה בהשארת הנפש ובעולם-הבא, שלדאבונינו ,מבקשים רבים להפיצה כפרופגנדה להלאומיות, בלי שימת לב שכבר קדמום הצדוקים הראשונים, שכבר נצחנום ב"ה, גם במופת היסתורי של קיום צביון האומה, הלא היא התקוממות לא רק על התורה. כי הלא רבים מהפילוסופים שלא היו כלל בעלי דת חיובית, עכ"פ ביחש לאלה הדעות, ג"כ נמסרו להן בכל חום לבם, וכן הרבה מהמעיינים היותר נאורים אפילו בימינו הם מתנשאים לדעת חיי האצילות והרוחניות. וכמו זר יחשב, שבשם חופש הדעות יבאו אנשים מתפארים לבעלי הגיון, להשריש דוקא, דעה הפוכה, מדרך ההשכלה הכללית וממוסר טבעי שכמותה. וכן כל הכפירות המתיחסות לענינים הנאצלים באים תמיד על היחש של הציור החיובי שלהם, מה שבאמת הציור האמיתי של האמונות הנאצלות הוא רק צדם השלילי, כמו שמפורסם מדברי הפילוסופים הקדמונים, "שהשוללות במדות השם יתברך הם יותר אמיתיות מהמחייבות" . והגזירה הזאת של הפילוסופיא העתיקה לא יוכלו להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה מלא נימא, גם הפילוסופיות היותר חדשות. למשל, הדבר ידוע כמו שאנו אומרים, שיחש החיים לשם יתברך בצורה חיובית היא משובשת, מפני שהיא ממשכת אותנו, לציירה בצורת החיים שלנו, וכל כחה החיובי איננו בא כי-אם להצילנו מהשלילה של הפך החיים, והחכמה מן הסכלות. וכן המציאות, שמציירת בנו מציאותנו האפשרית, שאיננה שוה בשום צד למציאות האמיתית של מחויב המציאות, אלא שהיא מצלת אותנו מן המחשבה של ההעדר. וכן כשאנו אומרים כונה ביחש השם יתברך, להנהגה ופעולה במציאות, כבר נודע מעמקי הקבלה והפילוסופיא שהיא רק להציל אותנו מהמחשבה של המקרה, ופתגם ראשוני המקובלים - נודע "כי כל כונה היא חסרון במכוין". והנה כל נבון יודע איך להתנהג עם הציורים החיוביים, שהם מוכרחים להיות מצטיירים בלבו של אדם עם לבושם החיובי, אלא שהם נעשים מיד בסיס לציורים השליליים המופשטים שהם מתעלים עליהם, ביתרון כבוד אלהי, יתרון קדושה ויתרון מציאות, עד שמפורסם אצל חכמי הקבלה והמעיינים מאז לקרוא בשם "אין" ו"חושך" את התחלת המושכלות הנאצלות מצד עצם מציאותן בצורתן האמיתית. והוא הרגש הכהה הנשגב, שהוא יקר, מצד רוממות הנושא, מכל רגש בהיר שבעולם שבנושאים מוגבלים, "כי עמר מקור חיים באורך נראה אור" . בעלי השטחיות שלנו נפלו אמנם על הציורים החיוביים, המתבטאים בדבור ונכתבים בספרים, וימסדו עליהם אמונת כפרנותם, - האין זה שחוק מכאיב לב, להרס כח החיים הרוחניים, שהוא הבסיס ג"כ לכח החיים החומריים הכלליים של עמם, בשביל דקדוקי עניות של מחשבות שטחיות, שסתירותיהן כבר נתבררו ונתלבנו למדי.
וכן כשבאה האשורולוגיא לעולם, ונקפה את הלבבות, בדמיונים שמצאה, לפי השערותיה הפורחות-באויר, בין תורתנו הקדושה לדברים שבכתבי-היתדות בדעות במוסר ובמעשים. האם הנקיפה הזאת יש לה מוסד שכלי אפילו במעט, וכי אין זה דבר מפורסם שהיה בין הראשונים יודעי דעת אלהים, נביאים, וגדולי הרוח, מתושלח, חנוך, שם ועבר וכיו"ב, וכי אפשר הוא שלא פעלו כלום על בני דורם אף-על-פי שלא הוכרה פעולתם כפעולתו הגדולה של "איתן האזרחי" אברהם אבינו ע"ה, ואיך אפשר שלא יהיה שום רושם כלל בדורותם מהשפעותיהם, והלא הם מוכרחים להיות דומים לעניני תורה. ובענין דימוי המעשים הלא כבר מימות הרמב"ם, ולפניו בדברי חז"ל, מפורסם הדבר שהנבואה מתנהגת עם טבעו של אדם, כי טבעו ונטייתו היא צריכה להתעלות עפ"י ההדרכה האלהית, ש"לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" . ע"כ כל הדברים שמצד החנוך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה דבעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת, השאירתם התורה האלהית. ובהשקפה יותר בהירה הוא היסוד הנאמן לההכרה התרברתית הטובה הנמצאת בעמק טבע האדם, באופן ש"זה ספר תולדות אדם" הוא כלל כל התורה כולה, ושהוא עוד כלל יותר גדול מהכלל של ,.ואהבת לרעך כמוך" שכדברי רבי עקיבא . דברים כאלה וכיוצא באלה ראוים הם לעלות על לב כל מבין דבר, כהשקפה הראשונה, ולא היה מקום כלל למציאות הכפירה השרלטנית שתתפשט בעולם, ושתתחזק ע"י המאורעות הללו. אמנם היא באה בטענות מוסריות מצד הנהגה בלתי-נאותה שראתה מאיזה מבעלי תורה ואמונה, שחוללו לדעתם של אלה הטוענים של הכפירה רפיון ידים וכשלון רוח בכלל האומה, ויבקשו למטרתם סמוכות מדעיות של תוהו. ורבים מאד הם ובאינם יכולים בעצמם להבין את הסבה הפסיכית האמתית, המביאתם לירידה זו של מאסה של תורה, "שכרו ולא יין נעו ולא שכר" "שגו ברואה פקו פליליה" . אמנם הגרם היסודי לכל המהומה, המביאה רעה לעולם בדעות רעות, הוא חטא חלול השם, ולעומתו גדול הוא כח של קדוש שם שמים היוצא מ"תלמיד-חכם שמשאו ומתנו בשוק נאה ודבורו בנחת עם הבריות שעליו הכתוב אומר :ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר כך אתפאר" .
כי רק ההנהגה הטובה המוסרית במעשים טובים ובמדות טובות, היוצאת מבעלי תורה צדיקים ויראי ד', היא הערובה היותר נכונה לסלק את היסוד המוטעה של הכפירה המוסרית. וכשהיא מסתלקת מתגלה הרפיון של הכפירה המדעית, ועול הברול הדמיוני, של השלילה, המחליש כחם של ישראל, נשבר מאליו, וממילא חוזרת האורה האלהית להאיר בנפשות, והכחות הלאומיים הולכים ומתאחדים, וברכת החיים והשלום מתקרבת לבא על ישראל.
כח אדיר כזה, מצד צדקתו ומוסרו הטוב והנאה, היה גאון עוזנו ז"ל. הוא היה מלא אהבה, אהבת השם יתברך, אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הבריות, היו חרותים על לבבו. במדותיו הנעלות, ובלבבו הטהור המלא ענוה וחן בצרוף חסידותו, היה מחאה חיה ואדירה לכוחות השלילה ששלטו אז בעירו. חסידותו הנפלאה באהבת התורה וזהירות המצות מאהבה עברה כל גבול, הכל אשר עשה הכל היה בענוה והצנע לכת. כמעט מעולם לא מצא אותו איש שהוא יושב וכותב את ספריו הרבים. הוא לא החזיק טובה לעצמו, וכבד מאד את כל אדם. עינו הטובה, להביט על היתרון של כל אחד, היתה נפלאה, אהבת הטוב, החסד והצדקה, היתה לו מדה טבעית קנויה.
אחרי עבור כחמש עשרה שנה לשבתו בפוניביז, והוא בן שלשים וארבע, נתמנה לרב שמה. באהבה גדולה ,ובכבוד גדול מיוחד ומצויין היה שרוי בעדתו, ושמו הלך הולך וגדול. תקונים רבים וגדולי ערך תקן בעירו, והשפעתו היתה נכרת ג"כ על כל הגליל מסביב. אמנם יותר מכל פעולה פרטית גדולה היא פעולת הסגולה הכוללת, ההכרה שהכיר העם כי איש אלהים קדוש שוכן בקרבם. אדם נעלה ומרומם מכל שפלות החיים, איש שכלו קדש לד' ושלבו ונפשו נתונים רק לאהבת השם יתברך ואהבת הבריות, אהבת תורה ויראת שמים, היא פעלה תמיד בישראל את פעולתה הרוחנית יותר מכל השתדלות המיוחדת. ובמדה מרובה מצאנו זה בגאוננו זצ"ל. ירידה גדולה היא לאומה כשהיא מחפשת תמיד באנשי הסגולה שבה רק את התועלת המעשית שלהם, כאילו לא נבראו האנשים הגדולים כי-אם להיות לכלי מעשה לבד, אמנם חובה גדולה היא לגדולי הדורות לעבוד עבודת עמם בכל המקצעות שבידם להגיע להם, ובכל מה שיש בידם לעשות בהם כראוי, ,אבל שפלות מוסר הוא אם לא יכיר העם, שעצם חיי האומה ובריאותה היא נערכת לפי ערך אנשי הסגולה שבה. מציאות גאוני הדור, תלמידי-חכמים מובהקים וצדיקים, הוא הנותן עז רוחני לדור כלו. ועלינו החובה תמיד להכשירו לההכרה הנעלה הזאת, ע"י מה שנחבב לבניו את התורה ואת לומדיה, את הצדיקים הגדולים והחסידים הקדושים לד', שכל תייהם הם שלשלת ארוכה של קדושה ומדות טהורות וטובות. עלינו לרומם את רוח עמנו תמיד, להכיר את היקר והנשגב שיש בחיי קדש מצד עצמם, ובהיות שאינם באים בשלמותם כי-אם בגדולת התורה ויראת שמים גדולה, ע"כ עלינו לכבד בכבוד פנימי ולב נאמן את האנשים הדגולים מרבבה שרכשו להם עז הקדושה, באהבת ד' ואהבת התורה, בחריצות של יגיעה וכשרון גדול.
אהבת השי"ת ויראתו, היתה חקוקה עמוק עמוק בנפשו. אהבתם של ישראל, היתה קבועה בתוכו בקשר כפול, מצד האהבה הפשוטה של הנטיה הטבעית הישרה לאהבת עמו, ומצד ההשפעה האלהית מפני שהוא עם ד', עם קדוש שבו בחר ד' לנחלה מכל העמים אשר על פני האדמה. וכן היתה אהבת ישראל מרחבת בלבבו את אהבת השי"ת, צור ישראל ומעוזו. ועל שני אלה היסודות הבריאים והרעננים היתה בנויה אצלו אהבתו העזה לארץ ישראל .וחבת ציון. באהבה רבה ובגעגועים נפלאים, שקשה למצוא דוגמתם, היה מקושר לאהבת ארץ חמדה. כל שיחו ושיגו. חושיו ורגשותיו היו נתונים תמיר לאהבת ארצנו הקדושה ולצפייה לישועתם של ישראל עליה, לראות ירושלם בהודה ותפארתה, ישראל ,בגדולתם, בית קדשנו ותפארתנו על מכונו, זה היה תמיד יסוד ציוריו הפנימיים המחיים את רוחו. בכשרונותיו הנפלאים, ביחוד בכח הזכרון הנפלא, ההשגה העילויית, וכח החדוש המחודד והמבהיק, אמנם גם ישר ומיושב, עשה לו שם גדול, עד שגם בימי עלומיו. יצא שמו למרחוק לאחד מגאוני הדור המצויינים.
הפלפול, שבתחלה לא היה רוח חכמים נוחה הימנו, כבש לאטו את העולם התלמודי. אמנם כעם כל חזיון חדש, שאיננו מובן בתחלתו .אפילו ,לאותם הנמשכים אחריו בנטיה טבעית, ואח"כ ברבות הימים עומדים על אופיו, כן היה גם כן עם הפלפול. בתחלת דרישת התלמוד בהרחבה כשנתפשטה בישראל, היה כמובן יסודו רק לדרישת ההלכה למעשה, כל ההרחבה שיש בו היתה רק לתן חומר לברר הלכה ברורה, ולמצוא דוגמאות איך לישא וליתן למצוא פרטים שעדיין לא התבררו, איד לדון בהם ע"פ דרכה של תורה. אם כן היה העיון בהלכה רק עיון מעשי, שרק ההכרח הביאו להיות מתרחב והולך, הלמוד מצד עצמו הוא אמנם ג"כ יקר ונעלה עד מאד, אבל רק בצורה המביאה לידי מעשה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" . רוח האדם אמנם מתרחב הוא והולך, וחפץ להיות עסוק ג"כ בדברים שיוכל לשוטט בהם בלא מעצור והגבלה. בעצם נועד זה החפץ בעד החכמות המופשטות הרוחניות, הההרגשות העדינות והיפות, שהעסק והציור בהן עצמן הוא התכלית המרומם, כחכמת האלהות וחכמת הנפש ודומיהן, שהם הם נעוצים בעמק-תורה הפנימיים. המקרים הרעים של הגלות הביאו, אמנם, שהעסק באלו הענינים הרעננים שבתורה, שהם מרחיבים את הנפש בעצם זהרם, נתמעט, וע"ז צוחו בחירי הדורות, בכל דור ודור, ויעידו כי סוף החסרון היה להתקבץ למין צמאון של חולי מוזר בדור אחרון, "לא רעב ללחם, ולא צמא למים כי-אם לשמוע את דברי ד'" , בכל אשר אנחנו רואים היום, לדאבון לבנו. בחירי הכשרון, אמנם, שחפשו לשכלם הרחב עסק, הפכו להם את העסק של הפלפול ההלכותי עצמו לחכמה אסתתית, אמנם בתחילה טרם שהסתמנו גבוליה, והיתה מתחלפת באותו הפלפול הנועד באמת רק לדרישת האמת המעשית, ורבו בצדק הדורשים להרחיקה, אבל בהמשך הזמן קבעה לה ,תחומין לעצמה : אותו החלק הנועד לדרישת ההלכה במשא-ומתן של כבד-ראש עומד לעצמו במחיצה שלו, למסוגלים לו ביותר, ואותו החלק האסתתי, עומד לעצמו בתור חלק של ספרות יפה, המתאים לרוחם עול אותם שכבר באו בשכלם וידיעותיהם למדרגה זו, להתענג על יפיו והודו. כשהוא נעשה בכשרון הוא מושך את הלב, ומענג את השומעים, ומצד שהדברים מצד עצמם הם נושאים קדושים וחביבים, ע"כ נמשכת מהם פעולה מוסרית יפה לחבב את התורה, ואת לומדיה. אמנם להמשיך חוט של יושר, ושל מוסר טוב, אהבת תורה ויראת שמים, על חלק הפלפול הרחוק שבהלכה. צריך לזה לב מתנה ונפש נדיבה, אשר מכחו הפנימי ימשך משך קדש על פרי רוחו. ובזה הפליא מו"ח הגאון ז"ל לעשות. לבד המון חדושי תורתו, שנאמרו ונכתבו ממנו בדרך הדרישה העיונית על המקצעות הרבים מאד, בכל הספרות התלמודית, בשני התלמודים בפוסקים ראשונים ואחרונים, בכל דברי חז"ל במדרשים, עד דיוקי התפלות, ברכות פיוטים, סדרי לוחות, דבר גדול ודבר קטן , הפליא עוד לעשות בפלפולים רחבים המושכים את הלב בברק חריפותם ובעושר בקיאותם המבהיל המפליא, ועם זה בחן המוסר וישוב הדעת הנמשך עליהם, שפעלו הרבה על השומעים לרוממות נפש, לאהבת תורה ויראת שמים. הודות לעובדי עבודת התורה בלב טהור ממין זה, זכה גם חלק הפלפול הזה להיות לו ג"כ זכות אזרח בישראל, לתן לו חלקו ככל אחד מיצירות היפות שכשהם ,נכנסים בקדושה, הם מרחיבים את גבולה ומשמחים את לב הוגיה כשהוא עומד בשייעורו הראוי לו נגד יתר חלישי הדרישה שבתורה בכלל האומה, ורשות נתן לבעל כשרון גדול להתיחד ג"כ בו יתר מכל מי שאין בו אותו הכשרון האסתתי באופן גאוני. וכשהנשמה הלאומית היא בריאה בישראל כראוי, היא מוצאת מקום לכל מכשיריה, וכל בעל כישרון מוצא מקום לגלות את פרי רוחו מבלי שידחק כשרון אחד את חבירו, אבל עוד ירחיבהו. וזאת היא המדה מדתו של הקב"ה, ש "כלי מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק" . אמנם כבר נודע. שתחת אשר בדברים המעשיים כל מי שיש לו איזה כשרון, בין מרובה בין מועט כשהוא עובד, הוא מתקן ומועיל בחלקו, לעומת זה ביצירות היפות, כשם שהגאון האמיתי הוא משכלל את הנשגב שבמעשיו, ומועיל להרבות הטעם הטוב, כן מחוסר הגאונות המקורית יהפך ,את היופי למין דלדול וחסרון חן. על כן חלק הפלפול הרחוק הנבנה יפה הוא ראוי רק לבעלי כשרונות גאוניים באמת, שהם מעטים בעולם. אחד ומצוין מאד בהם, בתכונותיו המעשיות והרוחניות המתאימות לזה, היה הגאון האדר"ת ז"ל. אצלו היתה גם אהבת הפלפול פרי החסידות, אהבת השם יתברך ואהבת התורה, שהיתה חרותה על לבבו. אמנם עם תעופת ,רעיוניו ורוחב פלפולו לא קטנו בעיניו אף ההערות היותר קטנות בכל מקצוע שבתורה, וכולם היו חביבים עליו כנפשו. הפלפול קבע אצלו תחומו ע"פ סגנונו המיוחד, לפי רבוי חלקיו. לחלוקים, ודרושים, לסיומי מסכתות, ל,,מערכות", לכ"א ערכו לבד, והרבה מהם המה בכתובים, בספרים רבים שהניח אחריו ברכה. לזה אמנם הקציע חלק רק בימי שחרותו, אח"כ בימי העמידה, וקרבת הזקנה, היו מעמד חדושיו ברובו כבר עומד על מעמד הדרישה המתונה, אבל לא חסר ממנה ע"פ רוב אותו הברק הגאוני, המצורף עם הבקיאות הנפלאה, הנהגת רבנותו, כהנהגתו הפרטית, היתה מלאה תמיד נעימות ורך, עדינות ואצילות הנפש, רחוק מאד היה מכל גאוה ומכל התהדרות, רוחו היה נח וקל, בכל ענין היו כשרונותיו ככנור המנגן מאליו, מלאים חיים, תנועה, אהבה ועז. וזה היה נכר בין בכשרונו המוסרי, בין בכשרונו הלמודי, בין בדרכיו במה שבין אדם למקום ובמה שבין אדם לחבירו. כשרונו הלמודי היה מצוין בסקירה קלה ומדוייקת. לפעמים היה עובר על פני ספר גדול ומלא ענין במעוף עין, של שעה קלה, וכבר היה "דמי ליה כמאן דמנח ליה בכיסתיה" . חדושיו היו מפכים והולכים, עטו היה עט סופר מהיר, בקלות נמרץ, בעונג של זריזות היה כותב את חדושיו הרבים והמלאים כשרון וזיו חיים של גאונות נהדרה. וצהלתו זאת לא היתה סותרת למדת ענוה של אמת, שהיתה שרויה תמיד עמו למצוא בכל אדם יתרון ומעלה, מה שלפי דעתו לא נמצא בו. והיה רגיל תמיד לשנן אזהרת חז"ל "כל היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד" , וכן היה נוהג כבוד אמיתי ופנימי בכל אדם, בפרט בבעלי כשרון, ובכל מי שמצא בו שאר רוח, בחכמה או באיזה שלמות שתהיה, ומכל שכן ביראת ד' ומדות טובות, ביחוד במדת האמת והענוה, שכל מקום שראה אותן נמצאות באדם, היה נמשך אחריו, בכל חם לבו לאהבה. אהבתו לבעלי תורה היתה כל-כך עמוקה וגדולה, עד שקשה לציירה בדיוק. לא היה דבר אשר שגב בעיניו כדי להיטיב ולכבד לתלמיד- חכם, וטרח בגופו במאדו, ולא חש לפעמים גם לשום למרמס את כבודו רק כדי לעשות טרבה ויקר לתלמיד-חכם. כל הספרים הרבים שנתן עליהם הסכמתו, עבר עליהם מראשית עד אחרית וברוב העיר עליהם הערות, ומכספו עזר לפעמים לא רחוקות למחברים עניים להדפסתם, והעיר רוחם להתחזק בעבודתם. אידיאל פנימי היה לו להתחזק בהפצת ספרים והדפסתם, אע"פ שלדאבון לבבנו ממעטים הם בני דורנו בדרישת הספרים החדשים, העסוקים בדברי תורה, בהלכה ובאגדה. מכל- מקום התקוה הפנימית היתה משעשעתו, כמו בטבע, שעוד יבא יום, והרוחות ישקוטו מזעפם, ישראל יתישב להכיר את אשר ראוי לו להוקיר ולכבד, ועם מנוחת הנפש והתחזקות הכחות הכלליים יחוש ויכיר כמה פעלה חבת התורה עליו לטובה ולברכה, ותחת שויון נפש ומאיסה, הנמצאת לפעמים בין רבים על כל העסק של הרחבת התורה והגדלתה לכל מקצעותיה, תכנס האהבה והחבה שתבא בדעת נפש, ויכבדו מאד כל ספר אשר בתוכו נמצא עמל יגיעה וכשרון בכל דבר ,וענין מן התורה. והאהבה לא תתכנס עוד רק בביבליותיקאות לבד כנהוג עכשיו כ"א גם בתלמוד ובמעשה. כשאוהבים את האומה הישראלית ואת תורתה באהבה האלהית הראויה להם, האהבה מתרחבת על כל קניניה הגדולים והקטנים, הקרובים והרחוקים, והאהבה וההכרה בעצמה מביאה אור וחם של קדושה ותפארה,
אהבת ד' וחסידות שהיתה בלבבו, לא מנעתו מעולם מהיות נעים, בחברת רעים. משמח היה את הבריות בחן שפתיו ובחדודיו הנעימים והמבריקים המפיקים אהבה וחן, עד שהיה למוסר חי, להשכיל אל צורת החסידות כשהיא שרויה בנפש נדיבה ויפה, כמה היא מרוממתה. בו מצאנו מצב הנפש של האמונה הברה והתמה עם יראת שמים, עדינה וטבעית ישראלית בעצם טהרתה.
חסידותו היתה מעורבת תמיד עם העולם ועם החיים, הוא היה לבוש תפילין כמעט כל היום בצנעה תחת כובעו שלא ידע בו זר, וזאת החסידות המצויינת בימינו, לא היתה מכבדת עליו את צהלת הרוח וחדות החיים, כמו היה שואף תמיד להתקרב לאותה החסידות הבריאה והמאירה ,של רבי ירמיה "דהוה בדח טובא משום דתפלין מנחנא" . אהבתו את המצות היתה אהבה עצמית פנימית מעומק הנפש וקדושתה, בזריזות וצהלה. היה זריז וזהיר לקרות קריאת-שמע בתפלין כותיקין , גם באירופא בימות הקיץ. כל דקדוקי-תורה ודקדוקי-סופרים החמורים והקלים, היו חביבים עליו חבת הנפש, והיו לו לעונג ושעשועים, זאת היא מדת טבע היהדות בטהרתה, כשאין מכריחים בכחות מוזרים לכלא את הרוח. כל התולדה הגדולה של פרטי הדינים והמנהגים, אפילו החומרות שהחמירו בני ישראל על עצמם, כולם הם פרטי האהבה הפנימית של עם ישראל עם ד', לשם ד' אלהיו, לתורתו, לעממיותו ולארצו, המקושרים כאחד מבלי להפרד לעד. האהבה הפנימית והגעגועים הקדושים המה מבקשים להתרחב בכל אשר ימצאו, וההרחבה היותר טבעית היא בישראל להטביע חותם האהבה והעונג הרוחני של רחשי כבוד וידידות הללו על דרכי החיים, זאת היא ההרגשה העדינה הכללית בכלל האומה מראשית עד אחרית, והיא מושפעת והולכת כל זמן שרוחה בריא וחסון בקרבה, ושורה תמיד על החלק הרענן והאמיץ שבה, שהם חסידי וגדולי הדורות. התורה וכל מצותיה, לכל סעיפיהן וסעיפי סעיפיהן, בחיים, בתלמוד ובמעשה, הוא רואה בה שירה אלהית גדולה ואדירה, שיר ידידות. כל מצוה וכל הלכה יש לה תכונה מוסיקלית מיוחדת, שכנסת ישראל היא מקשיבה אותה ומתענגת עליה, "פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן" . עלינו רק להסיר את האוטם מעל אזני בנינו, "החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה" . והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם באותה הרוממות הטבעית שהיא מרוממת את כל אותם אשר חשו כראוי לפתח את טבע יהדותם. יהודי טבעי במלא המובן היה הגאון הצדיק האדר"ת ז"ל, ההרמוניה העברית, היוצאת מכל התורה המעשית כולה לכל ענפיה, היתה מנגנת בקרב נפשו פנימה, ועל-כן היה קשור באהבה לכל מצוה קלה כחמורה, "אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד" .
הרבנות, אמנם, היתה שנואה לו , כי הלא היא היתה המניעה היותר גדולה לו ז"ל משקידת התורה כפי חפצו, שהיתה אהבתה כאש קדש בוערת בלבבו, אשר לא אמר די, וביותר שהיתה מונעתו מהטבעיות שלו מטבע הענוה והשפלות על כל דרכיו, שזה היה אדיר חפצו תמיד. את אשר ראינו בעינינו מסגולת הקדושה והקנין הפנימי של קדושת המדות באותו גאון וצדיק מו"ח ז"ל, אנחנו צריכים להתיגע ולעמול הרבה עד שנוכל לרכוש לנו בדי עמל, תכונות קדושות ותמימות כאלה. זהו כבר הרושם של פרי ירידת הדורות, באיזה צד. הראשונים היו יותר טבעיים, גאוני הרוח, כן בתורתם, אף בצדקתם, והאחרונים כחגבים הננו למולם. אנחנו צריכים להעמיס על נפשנו הרבה למודים מלאכותיים עד שנוכל לבוא קרוב לאותן המדות הטבעיות, שכבר היו קנויות ליחידי הסגולה בעצם קדושת נפשם. נפלא הדבר, אמנם, מה שאהבת התורה, עמלה ויגיעתה עושה, כששנתבונן על אותו המצב הנפשי שרוב בני-אדם נתונים בו. מי יכול להתרומם באמת למעלה מאהבת עצמו, אהבת ממונו וכבודו. וכשנראה מעבר מזה איש אשר מרכז חייו היה כלו קדש לד', וכל חפצו לא היה כי-אם לעשות את הטוב ואת החסד היותר גדול, מה שרק יהיה בכחו לעשותו ובמוחו לציירו, עלינו להתעודד ולאמר מה טוב יהיה גורלנו כשיהיו רבים בני למודי ד', כמה כדאי הדבר ליסד יסוד חנוך כזה, שמצויינים אנשי קדש שכמותו ז"ל יוכלו להגמל מתוכו ; כמה הוד ותפארת עז והדר יש לדור כשבנים ההולכים בדרכי קודש כאלה נמצאים בתוכו.
בקונטרס קטן שמצאנו בין המון החבורים וכתבי קודש בדברי תורה, שנכתב כעין צואה לבניו, ויוצאי-חלציו, שהתחיל לרושמו כמה שנים לפני עלותו מאתנו, מצאנו דברים מזהירים המעידים על קדושת נפשו הקדושה וגדולתה, ומהם דברים שצריכים לידיעה גדולה בעצם טהרת נפשו ואהבת האמת הגדולה שהיתה בלבבו עד כדי להבין שיחתו ז"ל. בתומו אומר שמה : "ביחוד אין רצוני כלל, להשתרר על זולתי, יהיה מי שיהיה, איש או אשה, גדול או קטן, יודע ספר או בור, ומה שעשיתי לפעמים כעין השתררות היה זה למורת רוחי, ובשביל עבודת הצבור המוטלת עלי, ולבי חלל בקרבי על אונסי בזה". אלה דבריו ז"ל היוצאים מקרב לב טהור. שנאת השררה אנה נמצא אותה בפשטותה באמתתה וטבעיותה כמו שהיתה חיה בלבבו של אותו צדיק ז"ל, מי יביא לנו תמורתו. והשררה היוצאת משנאת השררה כמה כשרה היא, כמה נקיה היא משקר וחנופה ואהבת עצמו היתרה. וכשבעל נפש יקרה כזאת עומד בסביבה שמכירים אותו יפה, שיודעים את ערכו, את הלב הטהור הדופק רק דפיקות של צדק ושל אמת, כמה דברים גדולים ומאושרים לטובת הכלל, יש לעשות על ידו. אבל מי ירד עד נבכי הנפש, בדור שאמונת חכמים הולבת ומתדלדלת לדאבון לב כל אוהב עמו וחפץ בתקנתו. ומפני מה אמונת חכמים נופלת ? מפני שכל אחד מיחש נגעי עצמו, פניותיו ומדותיו היותר פגומות, לכל גדול ובעל בעמיו. על-כן אפסה האמונה ובית ישראל הוכה לרסיסים, מנהלים שאינם יכולים להיות מוסכמים באומה מתנשאים מעצמם, וכל אותם שלא קדשתם התורה ולא רוממם המוסר הטהור יותר קרובים הם להיות באמת מנוגעים בנגעי מדות שאינן טובות, וההדרכה מתקלקלת. אבל בהיות הדור נעומע לצדיק צדקות אהב, להאיש שהאמת נר לרגלו, וכשהכחות המעשיים מתרכזים לדגל אחד, או אחדים, לדגל המוסכם ונודע ברוח ד' אשר על עמו, הלא אפשר למעט כשלונות ולהרבות הבנין, לטובת עמנו וארצנו, לבנין ולא לסתירה, לתקון ולא לקלקול.
אחרי תקופה רבת הערך, בעיון ובמעשה, עמל גדול וכתיבה מרובה, במרחבי תורה, ומעשה רב בעביני העיר והסביבה, עם סבל המון צרות ומכאובים ויסורי בית, יצא ממקום רבנותו הראשונה פוניביז', אחרי אשר נקרא לעיר התהלה, הנודעת בישיבתה הגדולה מיר. היציאה הזאת הרבתה גם היא לקדש שם שמים, כשם שכל דרכיו ז"ל היו מלאים חן וכבוד, הוד ותפארת וקדושת שם השי"ת ותורתו. כאשר באו בני עדת מיר לשחר פניו שיקבל עליו את רבנות עירם, ומצבו אז בפוניביז' היה נדחק, לא מצא לנפשו חובה להתישב הרבה, ונעתר להם. אמנם אחרי שקבל הכתב-רבנות ובני פוניביז' נודעו מדבר נסיעת רבם מהם, רבתה המהומה בעיר, כמעט פתחה אזנם להקשיב את יקרת הסגולה הנמצאת עמם, כמובן, עד מהרה שבו לתקן את המצב החמרי, במעלה הגונה ומכובדת, באופן שבשום פנים לא היה כדאי להחליף כבר אז את עדת פוניבז' הגדולה והעשירה על עדת מיר הקטנה ממנה ועניה. כפי הנהוג בעולם העתקת איש ומשפחתו מעיר לעיר, ביחוד ממחוז למחוז ומפלך לפלך, קשורה היא בהמון דברים קשים ומעצורים רבים, אשר בנקל למצא דרך של יושר ג"כ לפתח חרטה, כשהמצב משתנה ויכול היה להיות שוקט על כנו ומקומו בכבוד גדול. אבל כאן יצא כח הצדק ממחבואו, ההוא יאמר דבר ויחזור בו, יקבל כתב ואחרי שינוי תנאים לטובה ישים לאל מלתו. על-כן לא הועילה כל ההשתדלות מצד עדת פוניביז', ואחת אמר כל זמן שבני מיר לא ימחלו לו הבטחתו לא יוכל לשנות. כמובן לא מחלו, ולמרות כל התנאים היותר טובים שהיו כבר מתוקנים לו בפוניביז' יצא לעיר מיר בשנת תרנ"ד.
מעשיהם של צדיקים הם לעולם מחאה חיה, ננד זוהמתה של המחשבה הרעה של שכחת ד', שהאנושיות בכללה וכנסת ישראל בפרטה, בנכשלים שבה, עלולה בכל דור להיות נוקשת בה. האמונה, היא המסקנא היותר מזהירה של הלמודים היותר רמים ונשאים, המוארים באור עליון. האמונה הכללית, בשם ד' אל עולם המנהיג את עולמו, במשפט ובצדקה. למרות כל המון התלאות המתגלות בחיים, בחיי הפרט והכלל, בחיי האדם וחיי החי, הנה המחשבה העליונה היא מתרוממת עד מרום הררי עד, כל אשר יתגברו המעצורים לעומתה, כן תתגדל ותתקדש ; כל אשר יהיה יקר פדיון האושר היקר של חסד עליון, כן יתגדל כבודו וירבה עז תפארתו. והמחשבה העליונה הזאת, מורשת אברהם אבינו ע"ה למין האנושי בכללו, באמצעותה של כנסת ישראל, האמת, מתגברת היא ,ועולה למרות כל מואסי מוסר שבכל דור ודור, המתאמצים להשכיח שם ד' ולהשקיע את קול אלקים הקורא לאדם ממרום שכלו ועומק לבבו, ושוכחי ומשכיחי שם ד' עוברים כצללים, מתגאלים בגסות החיים הבהמיים כדי שבעם, ומפריעים פה ושם מנוחת ישרי לב כפי אשר יעלה בידם, וכפי אותה המדה האלהית הנותנת גבול גם לגרועה שבמדות הרעות להיות עושה את תפקידה, בפיהם, במעשיהם ובכתבם. כציצת נובל הם עוברים ונובלים באין זכר לטובה, ועם זמנם "שם רשעים ירקב" . והדעה העליונה, המתגברת ועולה לרגלי הזוהר היותר עליון של השכל האנושי ורגשו הטהור, מצד נשמת אלוה אשר בקרבו, היא כובישת את מקומה בלבבות, למרות כל הקטנות של הלב האנושי לעומת רוממותה וגדולתה של המחשבה האלהית הגדולה. אמנם יסוד קיומו של קדושת הרעיון הוא מכון הצדק המעשי המתקומם בצדיק יסוד עולם, בכל דור ודור, והחמדה, הזיו, החן והתפארת המוסרי, שהוא המופת היותר נשגב הפועל בחיים, הוא מכריע אלפי מחשבות של שוא ותהו, המעכירים את הלבבות במהומתם, המהפכות את הציור של האושר, השלוה והשלום, הראוי להמצא בכל לב למען הגיע באמת אליהם בפועל, לתל של קרבות שנאה, איבה ושפך דם, כח זרוע ואגרוף רשע. אמנם די רק מעוף עין אחת על התולדות השונות, ומבין שני הדרכים, להכיר את האור מן החושך, ואת האמת מן השקר. אבל מעוף עין, הלא עובר הוא, והלב הרע לב הותל אשר לאדם נתן להכשל ולפול, ביחוד כשישנם בעולם משחיתי לבבות. על-כן צריכים אנחנו למחזה תמידי, לדמות דיוקנא של הצדק הנובע מיסוד הציור הפנימי, של המחשבות המפכות מעומק האמונה הראשית, שהוא נזר המין האנושי כלו עזו ותקותו, ומשוש דרכו, אשר שם הוא שואף זורח מצד הנפש המשכלת שבקרבו.
כנסת ישראל, העומדת על יסוד קדושתה האלהית המצטרפת עמה, הדבקה באלהיה, אלהים חיים אשר הפליא לעשות עמדה, החיה המתקיימת בפלא פלאות, העומדת כסלע מוצק בלב ימים וקלים סוערים, רק עם ברית אלהיה אשר עמדה, המפליא אותה מכל העמים אשר על פני האדמה, - רעי אדם הפוגעים את יסוד המחשבה העליונה של האנושיות הכללית, בין שהם מאומות-העולם ביו שהם מסיגיה ובדיליה שמקרבה יצאו, מוספת היא על ידם מכאוב עד הנפש יותר מכל עם ולשון.
אומה זו, שכל פעליה הטובים והמורגשים בעולם הראתה על הבסיס של דעת אלהים בארץ ; אומה כזאת שהיא רואה את הכתמים האפלים בתולדתה רק לפי אותה המדה של שכחת אלהי מעוזה ודבר קדשו, ואת חסנה ותפארתה רק בהתהללותה בעושה ובגילה במלכה, והאמת ההיסתורית שלה, החתומה בחותם כל כך אדיר ונאמן, חותם אלהי אמת, שהבטיחה הקיום והעמדה הלאומית למרות כל המון התלאות הנכונים לרגלה, שבאו כתומם עליה כפי אשר יעדה מראש ; אומה כזאת, שבהנטל שם אלהיה ממנה אין לה כלום, לא שאיפה ולא תקוה, לא תכלית ולא חיים, לא חפץ ולא מטרה, - והנה באים בעלי לב עקש, ובעת צרה ומצוק דוקא, בעת אשר כאויר לנשימה נדרשים להם תנחומות אל, ומנסיכים עליה רוח קטב של צחנת הכפירה, ולא רק בתור כפירה מפקפקת לבד, כי-אם בתור יסוד, אמונה כפרנית בעטים של אנשים כאלה, המאמינים באין שכל דוקא רק לדברי הגרועים שבפילוסופי המינות שבאומות-העולם ; ובדור כזה שהתרחק מכל רעיון נאצל, ואין כחו כי-אם בדברים מעשיים ומיכניים, ולא יתבוששו רועים רעים, לנקוט כללים של מסקנות מדעיות בדברים פילוסופיים רפויים, רק למען הכפירה שתוצאתה הבגידה, ירידת רוח האומה ונפילתה. מה יקרו לנו לעת הזאת גאונים צדיקים וקדושים החיים באמונתם, בקדושת אמת, אשר טהרת רוחם, ואהבתם לעמם הקשורה עם אהבת ד' שמענגת את חייהם המלאים קדושה ועוז, יהיו למגן נגד אותן הבליסטראות הדמיוניות המבעיתים את רכי הלב, הנזרקות מתוך המחנה האפלה, ההורסת את חומת בית ישראל, ברשעת נבלותה. צדיק החי באמונתו שבסגולת נפשו, השפיע אהבת אמונה, תם ויראת ד' טהורה בערך גדול היה כמו"ח הגאון ז"ל. דרכי חייו כולם היו מלאים אמונה בטחון ועז בשמו ית', אמונה הנובעת מתוך לב מלא אהבה עזה לעמו, ומתוך נפש עדינה ומרגשת את אשרו ויסוד ישעו כי ד' צבאות עמנו מישגב לנו אלהי יעקב סלה.
כל רעיון ומחשבה הבא מתוך מחקר חיפוש ובקורת כשהוא לבדו, בטהרת החופש שלו, לא יגע לעולם לרעה לא באמונה הכללית המשותפת לכל ישרי לב וגדולי דעה שבכל המין האנושי, דעת אלהים ונצחון הצדק והמוסר בכללו הכולל חיי עולם, החיי דורות עולמים, הלא ביסוד נצח ישראל וקשורו באלהי מעוזו וברית קדשו בתורה ומצות, על זה נאמר "כל כלי יוצר עליך לא יצלה וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי" . רק הלב הרע, הלב הזונה, הנשפל עד שפל כל רגש עכור, אשר לא יוכל לראות בגיאות ד' להתרומם לחוג רעיונות נשאים בכלל, ולא יוכל להתנשא עד מרום קדושתם של ישראל, ולהרגיש עם זה חיים מלאים ובהירים, הלב הרע הזה הוא המחולל את כל המהומה והמגערת בישראל ובאדם. על-כן התרופה לעומת הלב הרע הוא הלב הטוב, הלב המלא אורה של צדק ומשרים, הלב אשר תורת ד' עשתה אותו ללב חי חיי אמת, החש ומרגיש את הטובה האמיתית של חיים המפכים מקדושת דעת אל אמת וקדושתם של ישראל ונצחם. לבבות כאלה כל מה שיתרבו כן יוסיפו גבורה ועוז לישראל. ביותר אנחנו צריכים לציור נאמן של דמות דיוקגם של צדיקים האנשי קדש כא'לה שהי'ו בקרבנו, לעת כזאת, לעת התעורו'ות הצורך לגבורה הגופנית, בתור הגנה נגד החולשה והרפיון הנפרז השורר בקרבנו מאז וירד בדורנו עד הדיוטא התחתונה, אשר ככל כח לעת שאיפת התגברותו ושלטונו, כמה גדולה היא האחריות להשמר מקיצוניות שבו, וקל-וחומר לשאיפת הגבורה הגופנית אצל ישראל שהיא צריכה להיות מסוננת, מטוהרת ומשומרת מכל דרכי השלילה הנכרכים עמה. אנו צריכים להבחין ולדעת למדי, כי מעולם לא היינו מצטיינים בכה זרע נגד כל העמים וכי לא בכח זרע בשר קמנו ונתעודד עד כה. אמת הדבר וביותר מדי נחלשנו חולשה גופנית, שעזרה גם כן לגרום חולשה רוחנית, וצריכים אנהנו להגביר כחותינו העזובים והנרדמים. אבל, דוקא באותה הרגע עצמה לא לשכח שעלינו החובה שלא לעשות את מעשנו רק על-פי דימויים וחיקויים קופיים. משלים טובים הם לנו, אם נביא ממנהגי העולם הכללי, אבל לא ניטעה בין משל ובין חיקוי. המשל הוא טוב ונאה, מביא חזוק ותועלת, והחיקוי הוא מפסיד ומכלה מנפש עד בשר, והוא כבר אכל אותנו למדי בגלות הארוכה, וחלילה לנו להוסיף לאכול את הבוסר הזה, גם על אדמת קדש וארץ אבות.
ואותו החילוף הנמהר, שבין משל, שהוא טוב ונאה ומועיל כשמישבים את הדברים והמושגים על כנם, ולפי אותו הערך של המצב החדש שהם גאים ללמד עליו, ובין חיקוי הבא מהכרה גולמית, האומרת איכה יעבדו הגויים האלה - ואעשה כן גם אני . , הרבה שמות בנו לא רק בין ההמון, שמאלה יצאו המונים המונים, ונתרחקו מאתנו עד מעבר לגבול ישראל, כי-אם גם בין המתאמצים להיות משפיעים רוחניים לישראל, שזה הוא עקר החסרון שלהם, שהם שואבים ממקורות זרים, מים שאובים , ומביאים אותם למחנה ישראל כמו שהם, בלא השכלה עמוקה ובלא דעה מיושבת, לסנן ולזכך הדברים עד שיהיו ראויים להביא מהם תועלת כשיבואו בעולם העברי. ואלה המה דוקא המתפארים למחדשים ובעלי מקוריות, ומאין יבאו להם דברים נכונים ישראליים באמת, אם את מקור מים חיים עזבו, ידיעת התורה שבכתב ושבעל-פה, וכל הספרים הרבים שכתבו לנו גדולינו צדיקינו חכמינו ומאורינו בכל דור ודור עד דורנו זה, והוא בכלל, ביחוד אותם שנכתבו ברוח הטהור והשלם, ברוח ישראל הרענן היודע שהוא עוסק בדברי אלהים חיים, ובחלק אל עליון שהוא צור עוזו וישעו עדי עד, בכל אלה לא יוכלו למצוא חפץ אחרי אשר כבר נמהרו להחליט, על פי אותם הרעיונות הקלושים שעלו במוחם, בהיותם צעירים מאד לימים, ודעתם עוד לא התחוללה עליהם כלל, לעשות מעשה בדרכי חייהם על פי אותן ההשפעות הזרות, וכיון שזנחו צור עזם, ויתרגלו בדרך רעה של הפרישה מדרכי הצבור הישראלי בחייהם הפרטיים, ועכ"פ בהסכמות פזיזיות מוחלטות בכל הדברים הקדושים שבלב המיוחדים לישראל ביחוד, כבר נסתמו אצלם אותם החלונות המאירים, שעל ידם יוכל האור האלהי השורה בישראל לחדור לתוך לבבם, ועכשיו כל זמן שהם מזקינים, אינם חושבים כי-אם מחשבות כאלה שלא יזיזו אותם עכ"פ מאותם דרכי החיים והמסקנות הזרים, אשר כבר הסכינו בהם ואיכה זה יוכלו לבוא לחצרות ד' לישב דעתם בדעת התורה והגיונותיה על-פי מקור ישראל, אם כל רעיון וכל דבור ההולך במהלך אמתת התורה ורוחה הוא הפוך לגמרי מכל דרכם בחיים אשר בחרו ועם אותם הדרכים הזרים לישראל נתחברו גם כן הרעיונות והמגמות, השאיפות והאידיאלים להיות תולדותיהם כיוצא בהם, ובזה הם הולכים ומתרחקים. תורתם שקנו להם בנעוריהם הולכת ומשתכחת מאתם, משתכחת מזכרונם, ומתעכרת ברגשותיהם, והציור הכללי של אור היהדות הולך הלך ומועם, עד שהם מוכרחים לחשוב על האפלה האיומה שבתוך לבבם שזהו אמנם מאור היהדות ותוכן הרעיונות המפכים ממקורה של תורה. ובזה הם מוכרחים לרעות רק בשדי אחר, ובתמצית כל יהדותם שנתכנסה רק בשפה, שנשארה להם מכל מחמדי נעוריהם, הם מדמים לזכות את ישראל בחידושים, והחידושים הם כעשן לעינים , אפילו אותם שהם ראויים להתקבל אצל אומות העולם מביאים הם אפלה ורפיון לנו, כשהם זרים לישראל ורוחו, וקל-וחומר שהמוצלחים הללו פעמים רבות עולים בידם דברים כאלה שגם אצל הטובים וגדולי הרעיון שבכל עם ולשון הם לחרפה וקלסה, על-כן אין לנו לתמה על החפץ על פעולת הרקבון שבדעת ובמוסר שהננו רואים בדורנו, מעטיה של חלק ידוע מהספרות החדשה העברית ביחוד, על-פי אותו המצב הנמוך שהיא עומדת בו כעת.
אפילו סופרי ההיסתוריה שלנו, אם היו זוכים לבוא למדה זו לעומקה לחלק בין משל לחיקוי, לפחות משעה שהתחילה הפילוסופיה ההיסתורית להמצא בעולם, והיו דנים יפה לומר כשם שחכמי התולדה של עמי אירופא ביחוד מקשרים את שלשלאות הסיבות ההיסתוריות, על פי אותו האומד הראוי להיות משוער לפי המצבים של העמים אז, מלמטה למעלה ביחש הזמן, כלומר מרום מצבם הקולטורי של עכשיו, עד אותה השפלות והברבריות שהיו שקועים בה מימים מקדם, שעל-כן הולכת הבקרת ההיסתורית ומעממת את הזהר הדמיוני הנוצץ מרחוק מקדמות ימות עם ועם, ובזה היא מתקרבת אל האמת ואל הדרישה ההגיונית כפי היכולת. אם נבוא למדה זו בתור משל מה עלינו לעשות - לשקול בד בבד, את נפילותינו נגד עליותיהם, את האמת המרה והעמוקה "שמיום שחרב ביהמ"ק, אין יום שאין קללתו מרובה משל חבירו" , ולמוד את מדרגות הנפילות אשר נפלה כנסת ישראל מכל מחמדיה שהיו לה בימי קדם * , בימי עזה וחסנה, הודה והדרה, כימים אשר נר אלהים זרח עליה, בשבתה שוקטת וצלחה בארצה, מקדשה בתוכה, נביאיה, שהם נביאי ד' ושרי קדש גם לכל האנושיות, מקרבה, וחכמיה ויועציה מלאי רוח אלהים, ועטרת גדולה גבורה ועז, והיא בתור אומה יחידה, בתוך כל ממלכות האליל מתנשאת מעל כל עבי החושך אשר כסה ארץ, עד אותה הירידה והשפלות, הבוז והרקב של עכשיו. אם בתור משל באנו ללמד על מצעדי ההיסתוריה, מיד היינו למדים שתחת אשר כל חכמי התולדה שבכל עם ולשון יתקרבו אל חפץ דרישת האמת, והגברת רוח האומה, בהסירם את העודף הדמיוני, הבא על ההשקפות ההיסתוריות, מתוך אותו המשפט שהיו רגילים תמיד לדון את המצבים הקדמונים, ואת האנשים הפועלים בימים מקדם, באותה המדה של ההוד והקולתור ההוה שלהם, ולא שמו אל לבם אותו ההבדל העמוק, למשל, הנמצא בין הגרמני היושב בארמנות ברלין ונהנה מזיו ההשכלה הזמנית עד הטייטני ההולך חשוף שת ביערות גרמניה בקדמות ההיסתוריה שלהם. ועל-כן יפה למדה הפילוסופיה ההיסתורית בכלל, לקצץ את כנפי הדמיון, הלקוח ממה שהאדם דן את כל העולם כולו לפי מצבו הוא, ואת העבר הרחוק לפי אותה אמת המדה של ההוה שלו. ומזה יצאה גם מבלי משים התורה הכללית של הנמכת הערכים, השפלת הרגשות של הקדמונים עד שיהיו ראויים להתלבש בצורה הנאותה להם לפי זמנם ותקופתם הנמוכה והחשוכה. ואם כן מה עלינו לעשות לפי מדת המשל, הלא גם אנתנו ככל האדם הננו מרגישים את העבר באותו הצביון של ההוה, ואת קדמונינו כאילו הנם אנשים כערכנו, ואת רגשותיהם על פי רגשותינו, ואנחנו הלא ידענו מנפילת הכלל את נפילת הפרט, כמה רב הוא המרחק בין מצבם העליון בגדולה ובעז, ברוח חכמה ואור כבוד אלהי אמת, הנודע בשירי משוררינו, שרי אלהים, ובדברי נביאינו, בהליכות חכמינו ועז רוח קדשם, כי לא בפעם אחת נפלנו, כי-אם נופלים והולכים אנחנו, וסוכת דוד היא נופלת והולכת עדי ישוב לה אורה וישעה מגינה ומשגבה. על-כן עלינו, לפי המשל המתוקן ממתוקנים שבאומות העולם, להמשיך את קו ההיסתוריה שלנו מלמעלה למטה ממש, כלומר מרוממות המצב העליון, המלא זוהר ואור כבוד ועז, שהיינו בו, עד השפלות הזמנית ודלדול הכחות שהננו עומדים עכשיו, ולהעלות על-פי-זה את כל השלשלאות ההיסתוריות. ואם נבוא להשתמש באותה המדה של הפילוסופיה ההיסתורית, אע"פ שהיא בכלל רפויה והשערית, מכל-מקום בזה האופן היינו מתקרבים יותר מעט אל האמת, ועומדים על אותו הבסיס עצמו, שהטובים שבחוקרי התולדה שבאומות-העולם עומדים עליו.
אבל רבים מחוקרי התולדה שלנו, ככל ההמון הגס, זנו אחרי החיקוי, תחת המשל, וישתמשו עם אותו הרוח הכללי של הנמכת הערכים והשפלת הרגשות שמצאו אצל סופרי האומות, וירחיקו את צעירינו מהכרת האמת ההיסתורית וידכאו את רוח עמנו, וימלאו את חלל לבבו ריקניות ויאוש ומפח נפש, המיוסד על שקר ועל תוהו והבל. ועתה צעירינו האהובים, חפצי חיים ועז, אי לנו דרך ועצה אחרת כי-אם להשליך בפעם אחת את כל אותם הכבלים הדמיוניים, אשר אסרו אותנו בהם, אותם המאשרים המתעים , הנתעים והתועים, ההולכים חשכים, בהשפיקם בילדי נכרים , בלי דעת וחשבון, מבלי עמל וכשרון עברי מקורי באמת איך לישב הדברים באופן שיהיו ראויים להיות לברכה ולא לקללה לעמנו, ולשוב לשאוב מים בששון ממעיני הישועה אשר לנו, ממקור ישראל הזך והטהור, ממקור חכמינו חכמי אמת, אשר האור המיוחד, אור עליון אשר הוא זורח תמיד על כנסת ישראל, מקרוב או מרחוק, לא חדל משלח אליהם את קויו המזהירים ומשיבים נפש. אז ישוב אלינו חילנו, בנינו ישובו וחי לבבם, וישובו לנו סופרים נאמנים סופרי ישראל הראוים לשמם. "הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון וחקור בהם, והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו" . כן טובה היא הגבורה לישראל כלכל עם, אבל מדה מיוחדת יש לנו, שלא נשכח את יסוד גבורתנו. המציאות בעצמו, צריך להדריך אותנו אל אותו הסדר והסגנון של המצליחים שבתולדתנו, אל הטובים שבמלכים ואל המעולים שבגבורים, ובהם נמצא עז ד', ושם אלהי ישראל עומד בראש כל נצח וגבורה, מעולם לא טעמנו טעם של גבורה מצלחת בת כפירה ורמיסת קודש. על-כן רק גבורת קדש אנחנו צריכים לספח אל כל מבוקש של גבורה ועז, ואנשי החיל הללו, המאזרים את בנינו בגבורת קדש, המיוחדת באופיה הישראלי המיוחד, כשנהיה חפצים להבין לדעם ולהגיע עד עומק רגשותיהם לצרפם עם כל התעודדות של החיים שהזמן גרמה, - גבורי כח אלה, המה שרי קדש צדיקי ישראל, המלאים באהבת עמם וארצם עם כל חולשתם הגופנית, גבורת נפשם פנימה תהיה תמיד לנו לאות גבורה, ועמוד נצחון קודש, "לא בחיל ולא בכח כי-אם ברוחי אמר ד' ". "כי אצק מים על צמא ונזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך" . מי בכל העמים, כעמנו, שמאס את הגבורה היבשה והקשה, הגבורה שכולה חמרית העקובה מדם, ומביאה לבסוף את הגוי כלו לידי שפלות ובהמות גסה, שאחריתה היא כליון והעברה מן העולם. היתכן לנו לחשוב, שעל יסוד שכולו הפוך מטבע עמנו נוכל לארוג דברים מעשיים והיסתוריים. זהו אמנם החסרון העקרי שבכל מעשינו. זה כמה שנים הננו ממששים כעורים קיר. פונים לכמה צדדים לבקש עצות בעד עמנו וארצנו, והננו מבקשים רק חיקוי שלם מעמים זולתנו, בשעה שעלינו להשכיל, שאין לנו דוגמא שלמה בעולם, על כן אי אפשר לנו לעשות מהלך היסתורי בחיקוי שלם, מה שבאמת אין חפץ החיקוי בא כי-אם מרפיון כח עצמי. על-כן עלינו לשוב למקורם של ישראל, חמושי כח, ומלומדים בדוגמאות ומשלים מחיי עם ועם בפיתוח חיי הצבור החמריים, אבל רק בערך משל קרוב. והיסוד לפעולתנו, הכח המעמיד, צריך שיהיה לעולם טבעיותנו העצמית ממקור ישראל, אשר יוסיף ויתגבר, כפי אשר נשכיל לכבד את אנשי הסגולה שבקרבנו, ולחפץ לדעת ארחות חייהם וצביונם ולהרחיב צדדי הנהגה הכללית לרוחם, "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" .
כמה יפה ומלבבת תהיה הרשימה של גבורה לאומית בישראל כשתהיה מתחברת מאהבת עמנו וארצנו עם רוממות ואצ"לות הנפש של ידיעת ערכנו המיוחד, עם נשיאת דגלנו ברמה, כפי המובן הלאומי האמיתי, המובן ההיסתורי מראש מקדם. זה הצעד עוד לא החלונו לעשות בזמן האחרון, ועתה בא מועד, כבר עברו כל הנסיונות למפח נפש, מפני חסרון הכח היסודי, וכח היסודי העממי שלנו, כמה נקל הוא שימצא לנו, אם רק נתרצה באמת לעבוד לטובת עמנו כאבותינו לפנים, צריכים אנחנו בפעם אחת לזרות הלאה, את כל אלהי הנכר, כל המחשבות תולדות היאוש הרשע והכסל של הכפירה ההוללה, שהמה ההפך ממה שעמנו חפץ לראות על עצמו, ועל כל העולם כלו, ולדגל בדגל ישראל האמיתי. דוקא בעת כזאת אשר החושך יכסה ארץ וערפל לאומים , דוקא בעת שלטון האדם באדם לרע לו, בעת אשר גזל משפט ישלט בלי מצרים, וחרב דם ואש נעשו לשופטים בארץ, דוקא לעת רעה כזאת עלינו להראות, בחיים ובספרות, כי יעקב שואף לקום בעז רוחו, בתורת אלהיו אשר בקרבו ובלבבו, התורה שהביאה צדק עולמים ואורה למחשכי עולם, לדורות רבים, תורת ד' אדון כל המעשים אשר דרכו היא משפט וצדקה, ועמה ובה נדגל, "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" , אמנם רק אנחנו עלולים הננו לסבב התקדמות מוסרית גדולה בעולם, כשנשאוב חפץ תחייתנו ממקור ברית ד' אשר עמנו לעיני כל הגויים, רק אז נוכל להיות כמבשרי שלום וצדק, בהשקט ובבטחה תהיה גבורתנו, וזאת היא הגבורה המיוחדת לנו מידי אוזר ישראל בגבורה, תאזרנו עז וחיל, כשתהיה נשאבת ממקור גבורתנו מאז מעולם, ומדור לדור תגדל ותאמץ. כשנכשיר את עצמנו להבין, שהצביון העברי, ודוקא החפץ ללכת קוממיות, לא יוכל לעולם להפרד מקשר שם ד' אלהי ישראל, שרק עמו נהיינו לעם, ומתורתו. אז הלא ימצא לנו המון עוזרים רבים לקומם הריסת עמנו מעברים, עוזרים כאלה שמתגרת יד זרותה, של התכונה שלבשה התנועה העממית, בשעה שהיא רוצה להסיח דעתה מיסוד חייה, נתרחקו ממנה ונעשו עריה , הלא המה כל גדולי הדעה והמוסר שבכל העולם כלו, המכירים את הקדושה של התעודה הישראלית בכל לב ונפש, והם יכולים להיות מתרבים בכמותם ואיכותם, וכל גדולי התורה, בעלי הלב הטהור והזך הצדיקים והחסידים שתמיד בהם התפארנו בקרבנו פנימה. על-כן רק זה צריך להיות האידיאל הפנימי שלנו, שיתן להשתדלות הלאומית ערך נכון וקיים, כפי אותה המדה שנהיה אנחנו מתאימים במהלך חיינו ובהגיונינו הכלליים לצורת התכסיס, המקווה ממנו, לכללות המין האנושי, ולאישיותנו המיוחדת.
כשהרבתה השערוריה הרוחנית במערב אירופא להפיל חללים, לקצץ את נטיעותינו הטובות על-פי נוסח אשכנז במערצה של הציביליזציה, ושיווי הזכיות שתחת כנפיה, אחר נפילות רבות ונוראות, התאוששו טובים וישרי לב, צדיקים וגדולים בתורה, לרכוש להם את הקולטור הזמני, ולהתאימו לחיי היהדות כפי האפשרות. הצילו אמנם רק מעט מהרבה, אבל הם היו צריכים להתלבש בבגדים שאולים, למוד מדתם של ישראל בקו אשכנזי, על-כן רק להחזיק להם טובה על אותו החיל אשר עשו אנחנו צריכים, ואין לנו להתפלא כלל, על מעוט ההצלחה שבתנועתם בפנים ידועים.
אנחנו אמנם, הלא נשתנו עלינו הזמנים, לא בפילוסופיה אשכנזית אנחנו צריכים לבוא, כי-אם בחפץ חיים עבריים, שמקורו האמיתי הוא מקור מים חיים של תורת ד' אשר עמנו. ומה נח הוא לסגלו ולשעבדו לתורה ולתעודה , אם רק לא נקשה עורף, להיות דוקא עבדי עבדים מכודנים , לרעיונות של הפקר ושל תהו, רק מפני שכך היא המדה, אצל איזה כתה בין אומות העולם.
הבו אחים, נחל להכיר, כשם שאנו מכירים את חולשתנו עניינו ומרודנו, ג"כ את חילנו וגבורתנו, את עשרנו הרוחני שיביאנו להרים קרן, להחיות רוח בנינו בקרבנו.
ביחוד עלינו לדעת, שהעמים שאנו קוראים אותם "מתוקנים" עדיין אינם מתוקנים באמת ; רחוקים הם עדיין הרבה ממצב התרבותי הטהור של האדם, וחושבי מחשבות הטובים שבהם מראים יפה בעליל את החסרונות הגדולים העצורים בקרב חיי החברה שלהם. על מנהגי הנימוס והמוסר שלהם יש הרבה מה לפקפק, מצד רגש המוסר האנושי ומצד התוצאות שהם גורמים לה לעצמה. גם הנהגת חנוכם ובתי ספריהם עוד איננה כלל כסף טהור, אפילו ביחס האנושיות הכללית, והמבקרים הכבירים מוצאים כתמים אמיצים ולקויים גדולים בכל הליכותיהם. אם-כן אנו כשבאים עלינו כפרץ מים כבירים מנהלים חדשים, ומסדרים לנו הכל מחדש על-פי החיקוי של אומות-העולם, מה אנו עושים, - לא מחכמה כלל. הם בעצמם לולא ההכרח, שקשה מאד לחיי החברה הנשרשים להשתנות בחפזון, היו משנים הרבה מסדריהם, ומשליכים הלאה כמה נגעים שדבקו בהם, ואנחנו באין הכרח, הננו לוקחים מהם את הכל על עורותם ועל פרשם.
גם זאת לדעת, כי כל חסרון מתנחל באיזה אומה יש לו מעיקים הכרחיים, ודברים טבעיים שמסייעים לו, והגנות טבעיות לעומתו, על-כן איננו כל כך מזיק, אע"פ שמעכב התפתחות ומאחר את הטובה מלבוא לעולם, ש,,לא מצינו שועל שמת בעפר פיר" . אבל כשבא עם אחר, אשר לא עמל במנהגים כאלה ולא גדלם, ומקבל אותם מצד קלות דעת, בלא חשבון ודעת עצמו, כל אותן הרעות של החסרונות יכאיבו לו על אחת שבע. אצל העם הזר אינן נמצאות כל אותן ההגנות הנמצאות בטבע העם שהועתקו ממנו החיקויים הללו, וזאת היא הסבה היסודית, שבכל מקום שהלך ישראל לחקות עמים אחרים נפל הרבה מהם במצבו המוסרי לפי ערכו. ביחוד הדבר נוגע למצב בתי הספר, שהסגנון הלאומי הבלתי-מעובד שלנו עושה מעשה נערות, כמעשה המתבוללים שכבר טעמנו את אחרית הליכותיהם, ואין בינם ובין הראשונים מאומה, אלא שהראשונים חפצו בהתבוללות וידעו בבירור מה שהם חפצים, והלאומיים שלנו, כל-זמן שלא יבאו להבין שלאומיות ישראל צריכה להיות דוקא כפי טבעה ומקורה שהיא קדושה לד', הם מתרגמים את ההתבוללות עברית, ותרגום זה עושה את ההתבוללות עצמה למין בריה משונה, שאפילו להתבוללות איננה ראויה. כיון שאינם נותנים רוח חיים חזקים ישראליים בגוף החנוך מהיכן יעמוד הרוח, - ורוח חיים זה אי אפשר שינתן כי-אם בתלמוד ובמעשה. והמעשה מחויב הוא להיות דוקא בחנוך ביחוד שמירת התורה כהלכתה, בלא שום התחכמות לומר "שמועה זו נאה וזו אינה נאה" כפי שרירות הלב הבא בכללו מקלות ראש, נגד כחה ועצמה של כנסת ישראל, ונגד חשיבותה האלהית. והתלמוד צריך להיות דוקא עקרו מקרא משנה וגמרא, המזון היסודי לרוח ישראל, יש רשות לבקש עזר מן העסקנים הטובים שבחכמת הפדגוגיה ונסיונותיהם להקל את כובד הלמודים, וקל-וחומר שיש רשות, ואולי גם מצוה וחובה, לתרגלת השפה בדבור החי, ולא היתה יוצאת ע"ז שום קטיגוריא מגדולי גאוני וצדיקי הדור שחיו, כשתשתחרר מתערובות ההרס. אבל כל אלה הם ראוים להתקבל דוקא כשיש העיקר, כשיש שמירה ועשיה, מקרא משנה ותלמוד, וקל-וחומר בארץ ישראל, פה אנחנו חייבים להראות שאנחנו חיים, חיים שלנו, חיים של ישראל. אז המופת הלאומי נעשה מופת חי, מבלי פנות אם הישוב הוא לעת עתה גדול או קטן, מכל-מקום עם ישראל חי על אדמת ישראל ברוח ישראל, וכשהחיים הללו הם מתאימים, לעבודה ולשכלול של ישוב, הנסיון הוא נסיון נעלה וטוב, והם קרובים לברכת ד' של "קץ המגולה" , שרוב העולם הנאור ראוי להיות שמח בו. "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעם ישראל כי קרבו לבוא" .
כל אלה הם דברים כל-כך פשוטים, עד שאי אפשר לפחות מהם מאומה, וראוים המה לקובעם לאשיות מעשיות בצורת ישובנו החביב, ואז יוסר התבלול בלבול הלשונות של דור ההפלגה שבקרבנו יקטן ויחלש. עד מהרה נוכל להבין את השפה הטהורה הטבעית, והפנימית, שבה גדולי ישראל, גדולי התורה, באמת מבטאים את הגיוני לבבם, ועד מהרה נוכל לבוא למדה זו הטובה, להשתמש בכשרון השפעת הרעיונות שיהיו קרובים ומתאימים זה לזה.
הרבה דוגמאות נוכל לקחת לנו מחיי האיש הגדול הזה, בעל הלב הטהור והחפץ הטוב לישועתם של ישראל ולכבודם. כמה היה חפץ תמיד לתמוך ולסעוד כל רעיון טוב, כל פעולה מועלת ; וכמה עזבהו כחו, מנגיחות ודחיפות של ההריסה הסוררת, שנכנסה כמסס נוסס לתוך התנועה הלאומית ביחוד.
כמה היה שמח אותו צדיק ז"ל על כל דבר טוב המביא אורה ושלום. זכורני, למשל, הרה"ח סובלסקי כונן את ספרו השנתי "כנסת הגדולה", לנסות כח של השפעת רעיונות מצירוף התורה, הלאומיות וההשכלה, כמה היה עלז מאורנו ז"ל על הנסיון הזה, שקוה ממנו תוצאות טובות לקדושת שם שמים, לחבת התורה, ולאחדות ושלום בישראל. חזק את ידיו, ונתן לו חמר מסגנונו, ובצפיתו צפה להתפתחות הענין בכללו ובפרטיו. עוד נסיונות פרטיים נסה ולא רפו ידיו, עד שפגע באבן מעמסה זאת בזרותה של ההשפעה הרעה מהמבקשים לסכסך את רוח עמנו עד היסוד, עד שנמצא הכל מרעל, כל תקון כל צל של חיים כבר הוא נטמא במגע ובמשא של הוללות וכפירה בזויה.
כמה מחשבות גדולות היו לאותו צדיק ז"ל בנסעו לארצנו הקדושה, לכהן פאר בהרבנות בירושלם תיבנה ותכונן, כמה היה מקוה לעשות ולפעול, על כל ועם כל. אבל, בבואו מה מצא ? מצא שהכפירה מתאמצת להתהלך בחוצות ירושלם בגרון נטוי, חפצה לבלע את כל העולם העברי, ואין דורש ואין מבקש, מכשלון כח, לטהר את הרוח במובן חיובי, לדבר מלה עברית בצורה עברית פנימית, באותה הצורה, שהיא צריכה לצאת מציון מהר קדש אלהינו, לכה"פ כשהאמצעים השליליים אינם מספיקים כלל לבדם. "מעונותיהם של ישראל, הצדיקים עפים ומתעלפים" . הידים הטהורות רפו, הרוח הנשגב ירד והגה נכאים , ועם דורו מה ישוחח , מעטו המבינים לדעו, ואשר כח בהם להיות לעזר לצאת המערכה בפועל ובמעשה, על-כן הפכו עליו ציריו תמיד, ועצתו נבלעה. אמנם הלב הטהור והער לא שקט ולא נח, אף כי לא נתן לו אף חלק אחוז מתאותו לראות על אדמת הקדש, בכל-זאת כפי היכולת, שנתמעט הרבה מדאבון לב על המצב האומלל הכללי שנגע עד נפשו, פעל ועשה, להטבת מצב בני תורה, הנאנחים ונדכאים, לתקון דברים שבתורה ודת קדש והטבת מצב המוסדות היסודיות. אבל לא באלה לבדם היה חפץ להתגדר. המושבות, הישוב החדש, היה לו משוש חייו, תקוה ועז. כמה היה חפץ להשפיע עליו מרוחו הטהור, אמנם כבר עצרוהו החלאים, רפיון הגו והרוח, הדעה העמוקה והפנימית, שהצלחת הישוב תלויה אמנם כפי אותה המדה שרוח ד', שהוא רוח ישראל האמיתי, יפרח שם וישגשג, היא משכה אותו תמיד, לחשוב מחשבות איך לרומם רוח היהדות האמיתית בטהרתה בהמושבות. אבל, הסביבה, לדאבון לב, מצא אותה בלתי עוזרת עדיין לשכלל לזה אמצעים הגונים. האדריכלות לבנין הגשר על התהום העמוק והרחב, שביו משאת הנפש הגדולה של צדיק החי באמונתו, החש ומרגיש מה הוא עזם וישעם של ישראל, עד אותם שנפלו לעומק ההרהורים הרעים שנפוצו לדאבונינו בין חלק מצעירי הישוב החדש לרגלי המאשרים המתעים , עד כדי להשפיע על האחרונים לבנות ולהחיות, חסרה חומר רב. והחומר ההוא צריך להוסד, מתחתית מצב החנוך, שבחדרים והישיבות שבארצנו הקדושה, לעורר את יושבי ארץ הקודש ברוח עז וחיים יחד עם רוח תורה ויראת ד' טהורה, בחיפוש עצות נכונות איך להתאים את חפץ החיים והבנין, המצוי בהמושבות על-כל-פנים באיזה מדה לשמחת לבבנו, עם יסוד החיים והתקומה הלאומית שלנו, עם הכרה אמיתית פנימית לאהבת התורה ודרכיה דרכי נועם , שהם לנו עז תהלה ותפארת אחרית ותקוה כדבר ד' אשר נאמן.
והנה כל מה שהחמושים ברעיון הבנין יוסיפו להיות משפרים מעשיהם ומחשבותיהם, ביחוד אלה המחשבות שמתגלות בספרות, כל מה שיוסיפו לדקדק לקחת חומר להתעודדות הרוח, חומר בלתי מפוצץ ומהרס את כל מועדי אל בארץ, באותה המדה יהיה נח להתאים את המכונות הנפרדות, שכל אחת דורשת את צביונה. אבל, החוצפה היא קנאית נפרזה, איננה מוותרת משלה, ומשל אחרים, שהיא אומרת שהם שלה, כחוט השערה, והיא הולכת הלך והוסיף לעפר בעפר קרן כל צבי, עד שהרויחה לשום כל תקון ושכלול לשם נרדף עם מינות ופריקת עול מלכות שמים, וכל התוצאות המדאיבות הנכרכות אחריה, עד שהולידה סירים סבוכים וצלמות תחת סדרים.
עם כל המניעות מלעשות דברים קבועים בפנים, הועילה הרבה כניסתו של אותו גאון וצדיק ז"ל לירושלם עה"ק בתור חטיבה לאומית. קורת רוח היא לאומה כשהיא מוצאת דבריה החביבים לה כל דבר במקומו הנאה לו, ומי שיודע אך מעט את החבה היתרה שהיתה מורגשת לאותו צדיק ז"ל מרבבות אלפי ישראל ואת השמחה הפנימית אשר מלאה לבבות רבות מהקורת רוח הגדול שבא, אמנם, האיש הנאה, למקום הנאה הראוי לו, - "ר' אליהו דוד וירושלם עה"ק", כמה היו מתאימים הצלצולים הללו ! מי שרק לא נתרחק כ"כ עד לבלתי להכיר את רגשי הלב הפנימיים והטבעיים של כללות עם ד', האוהב את התורה, ואת יראי ד' יכבד, כבר הוא יודע להכיר רוממות ערכה של ההרגשה המשמחת הזאת שיש לה ערך הגון ונכבד ביחש לרגשי אמונים, של עם קדוש לאנשי קודש, שבהם חיי רוחו. אינני כותב בזה תולדה במובנה הרגיל, אבל אינני יכול למנע עצמי מלדבר את אשר לבבי חושב, למראה הגדול הזה, של נפש גדולה קדושה ונפלאה מלאה קדושה וטהרה, יושר אמת וצדק, ומוכתר בכתר שם טוב , במלא רחב נפוצות יהודה כמעט בכל מקומות פזוריהם לשם ולתפארת, שהיתה מלאה חפצים גדולים ונעלים, אוצר מחשבות קדושות וטובות על ישראל ועל רבנן, על התורה והארץ. הציור בעצמו יאזרנו עז, אבל יותר מכל אנו צריכים ללמוד את הצד השלילי את הסבות אשר מנעו את הנפש היקרה הזאת מהפיק חפציה הרמים והנשאים, למען נוכל להשתמש בלמודים הללו, איך לכונן מחשבות בעצה לימים הבאים עלינו לטובה, איך להשתמש בכלי חמדה החיים אתנו, יוסף ה' על ימיהם, בגדולי הדור טהורי הלב וקדושי המחשבה, איך נוכל למזג את ההשפעה שתהיה משותפת מכל העברים השונים שלנו לבנות את בית ישראל, נשפר מעשינו נבונן רעיונינו ושבו לנו בונינו, ביכולת, להיות בונים וגודרים עמנו בלא לב ולב .

<< · אדר היקר · ד · >>