לדלג לתוכן

אגרות בר בורוכוב/על בר בורוכוב ושלמה קפלנסקי

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אגרות בר בורוכוב

[עריכה]

"בכינוס היסוד (קונפרנציה) של הברית העולמית של פועלי ציון בהאג (אוגוסט 1907) נבחר דב בר בורוכוב יחד עם שלמה קפלנסקי[2] לקיים את הלשכה המנחה בווינה,[3] ואולם מקץ זמן קצר נטש את העיר ועבר ללייז'. על פני השטח, היה למעברו היבט חומרי. וינה לא זימנה אפשרויות פרנסה לו ולרעייתו, ובנוסף לכך היו החיים בה יקרים יותר. בלייז' קיוו הבורוכובים להבטיח את קיומם בהוראה פרטית ובהרצאות של בורוכוב שם, בנאנסי, בבריסל ובאנטוורפן, שבהן נמצאו מושבות גדולות יחסית של סטודנטים רוסיים, ובקרבן ציבורים ניכרים של סטודנטים יהודיים, שעל אף גווני הדיעות שעשו אותם מחלקות מחלקות, שקדו לקיים את הצוותא שלהם ולצקת בה תוכן עיוני ואידאי.
שלא על פני השטח, היה ליציאת בורוכוב מווינה גם היבט אישי-מפלגתי. ההידברות בינו לבין קפלנסקי לא עלתה יפה. מלבד החיכוכים הרעיוניים שחצצו ביניהם, לא נמצא גם הדבק האישי שעשוי לעיתים לגשר על פני המחלוקת.[4] קפלנסקי ראה את עצמו כבעל-בית במקום, ונהג כלפי בורוכוב ביחס פורמלי קפדני ומסוייג. בורוכוב לא היה יכול לשתף את קפלנסקי בפתרון מצוקותיו, ועל אחת כמה וכמה בכל הכרוך בקשייו. לגבי קפלנסקי, נדרש בורוכוב לעמוד לרשות הפעולה הארגונית של הברית כמוהו, ועניין מחקריו המדעיים, מחויבויותיו המפלגתיות ברוסיה ובמקומות אחרים, אסור שישבשו את המוטל עליו במישור הפעולה השוטפת של לשכת הברית. כבר אז נטה קפלנסקי לפסוק שבורוכוב אינו איש מעשי וכי אינו מיומן לפעולה ארגונית רצופה, ושהחברים הרוסיים עושים לו עוול כשהם מקדמים אותו לראש הסולם ומגלגלים עליו משימות כגון אלו".[5]

  • עמודים 59–65:

"הסבת הדגשים הרעיוניים שהתנהלה בעקבות הקונפרנציה של המפלגה הרוסית[6] ולאחר מכן של הקונפרנציה העולמית השנייה,[7] מבארת שורה שלמה של סוגיות בחייו של בורוכוב, ששורשן בשנים הנדונות, אך השפעתן ניכרת גם מעבר להן, ואלו הן:

  1. בעיית השתקעותו של בורוכוב בארץ ישראל, ותוכניותיו הקונקרטיות.
  2. הוויכוח בין פלשתינה לווינה על הסבת המוקד הארגוני של הברית.
  3. הדבקות ביידיש.

1. לציפיות להשתקעותו של בורוכוב בארץ ישראל היה קשר לתוכניות לחזור ולייסד בארץ ישראל כתב-עת שיקדם את תנופת הארגון של המפלגה. 'דער אנפאנג',[8] הבטאון הראשון של פועלי ציון שראה אור כבר ב-1907 בעריכתו של בן-צבי, לא הצטיין בצורתו. גם מבחינת התוכן, לא היה בו כדי להעיד שבן-צבי והחברים שנמצאו אז בארץ, היו יכולים להתמודד עם מפעל כזה ולעשותו ראוי לייעודו. ביקורת נוקבת על ה'אנפאנג' נמתחה בוועידה השלישית של המפלגה בארץ ישראל, שהתכנסה בכ' בתשרי תרס"ח (28/09/1907) ביפו. הביקורת נגעה גם לשפה של כתב העת, היידיש, והוחלט כי מעתה יוסב הפרסום, כשיופיע, לעברית,[9] אולם ההחלטה לגשת לאלתר להוצאת העיתון בעברית לא הסתייעה. מועצת המפלגה הראשונה אחרי הוועידה, שנועדה בי"ד–ט"ו בשבט תרס"ח (18/01/1908–17), הסתפקה בהצהרה על הנחת היסוד למפעל מו"לות מפלגתית בשם 'התחלה',[10] וגם הפעם לא חרגה התוכנית מגדר הצהרה.

בחול המועד פסח תרס"ח (19/04/1908–17) כונסה מועצה מיוחדת, שחזרה והטעימה את כוונת המפלגה להוציא "אורגאן עברי בשם 'התחלה'.[11] על אף תחושת הדחיפות, לא היה לאל ידו של הוועד המרכזי לקדם את הנושא. הפעולה בתחום זה הומרצה רק עם מהפכת התורכים הצעירים (27/07/1908), אשר מלבד התמורות התחיקתיות שנצפו בגינה, עוררה גם ציפיות למישורי פעילות חדשים המזומנים לציבורית היהודית בכלל, ולחלקים הלאומיים בפרט. בן-צבי דיבר במפורש על הצורך "לעורר את היהדות התורכית לפעילות פוליטית ולהכשירה לתעודתה – להיות משען לשאיפותינו הציוניות בארץ".[12]

בהקשר זה, התוועדה מועצה מיוחדת בימים י'–י"ב באב תרס"ח (9/8/1908–7), ושם הושמעה ביתר שאת התביעה ל"ייסוד עתון פועלים שבועי בעברית" ולהקמת חברה בשם "האחדות" שתוציא אותו לאור.[13] בתום המועצה שוגר מכתב לבורוכוב, שהזמינו לבוא ולהשתתף בעריכה של עיתון המפלגה בארץ ישראל.[14]

בורוכוב נענה לפנייה בהתלהבות. גם לליבו נגעו "הימים הלוהטים" שבהם הייתה שרויה האימפריה העות'מאנית, והוא הודה "שתהיה בכך חרפה ופשע אם לא ינצל הזדמנות זו". הוא הבטיח לחבריו לעשות כל מאמץ לבוא לארץ מקץ חודשיים-שלושה. את ההשהיה נימק במחוייבויותיו המחקריות, שבהצלחתן ראה גם מקור פיננסי חשוב למימון ישיבתו בארץ ישראל בחודשים הראשונים.

כדרכו, נתן בורוכוב מייד את דעתו על ידיעת השפות המהלכות בארץ ישראל, ושקל את הזמן הדרוש לו כדי שיכשיר את עצמו לעבודת העריכה ולפעילות הציבורית שתהיה כרוכה בה. היו לו קצת הרהורים באשר ללשון הבטאון. "אם עברית", טען, "לא תהיה לו תפוצה מחוץ לפלשתינה", ובאשר לכיוונו האידיאולוגי, "אין בכלל צורך שיהיה בהכרח מרקסיסטי בלבד".
במכתבו לבן-צבי גם רמז על הצורך למשוך לעבודה את אלכסנדר חשין,[15] ליאון חזנוביץ'[16] וזרובבל, רעיון שמלבד התרומה המיוחדת שהייתה בו להצלחת המפעל, העיד על הערכתו המפליגה לתפקיד שיוטל על המפלגה בארץ ישראל במסגרת האירגונים הפועלי-ציוניים בעולם. לאותו היבט כוונו הרהוריו ש"שומה יהיה עלינו לעשות הרבה על מנת למלא לפחות תפקיד כלשהו בפלשתינה", וכן ש"נצטרך להכריז על עצמנו בקולי קולות".[17] לשם כך לא היה כלי חשוב יותר מאשר הבטאון המפלגתי, שבורוכוב היה אמור להיות בין עורכיו הקבועים.[18]
גם הפעם לא הסתייעו המשאלות, והתוכניות דעכו בעודן באיבן. המפלגה בארץ ישראל אומנם אישרה בוועידתה החמישית בסוכות תרס"ט (26/06/1908–23) את ייסוד חברת המניות 'אחדות', וקראה לכל מפלגות פועלי ציון להשתתף במפעל של הפצת המניות, אבל היה ברור לה שלא תוכל להרים משימה כזו ללא המשאבים והמעורבות של הברית העולמית. את ההחלטה שהתקבלה בוועידה, להפציר בברית העולמית לקיים את הקונפרנציה השנייה שלה בארץ ישראל, יש לראות לא רק בשייכות לתקווה כי אחרי מהפכת התורכים הצעירים, ייתכן שישתנה לטובה מצב התנועה הציונית בארץ ישראל, וממילא תוענק עדיפות למפלגת פועלי ציון בתנועה, אלא גם בקשר לדרישה אפשרית מהתנועה העולמית לצייד את המפלגה בארץ ישראל בכלים אירגוניים והסברתיים מתאימים, לרבות העיתון.

עניין הפצת המניות התנהל בעצלתיים. המפלגה ברוסיה נמצאה עדיין בנסיגה אירגונית חריפה, ותרומתה לא הייתה יכולה להיות גדולה. מטבע הדברים עלה באופן יחסי משקל המפלגה האוסטרית, אבל מפלגה זו לא נטתה להקנות קדימויות למפלגה בארץ ישראל, ודחתה בלשון תקיפה את ההצעה לקרוא לכינוס הברית בארץ ישראל; מה גם שהמפלגה האוסטרית התלבטה קשות במאמציה לקיים את בטאונה שלה, 'דער יודישער ארבייטער'.[19][20] בפרק הזמן עד לכינוס השני של הברית (דצמבר 1909) לא התחולל בעניין העיתון הארצישראלי שום מפנה דרמטי, ומדרך הטבע נמוגה ושקעה ההשתדלות בכל הקשור להבאת בורוכוב לארץ ישראל.
גם בורוכוב לא לחץ לביצוע התוכנית. אפשר בהחלט שידע את המצב בארץ ישראל לאשורו, או שנרמז לו כי הוצאת התוכנית לפועל היא רחוקה מהממש. יש להטעים היבט זה, משום שהשנים 1908–1909, שהיו עבורו שנות שפל, היו צריכות לעשות את בורוכוב פתוח דווקא להשתדלויות מארץ ישראל, אילו באו אלו במפגיע. ברם, עם נסיעתה של ליובה לפולטבה, הפכה סוגיית מעברו האפשרי לארץ ישראל, קשה ומורכבת יותר. מעתה, הייתה ההיענות כרוכה בנסיבות שבהן תשוב ליובה, ותכריע עם בורוכוב הכרעה מאוחדת בכל הקשור לתוכנית העלייה לארץ ישראל. אולם העניין שקע מאליו כאמור, ועד סוף שנת 1909 כמעט לא הוזכר. המגעים והלחצים בנדון התחדשו בקונפרנציה השנייה של הברית, שנערכה בדצמבר 1909 בקרקוב. יצחק בן-צבי ורחל ינאית, ששוגרו אליה כנציגי המפלגה בארץ ישראל, נשאו באמתחתם תוכנית מפורטת להפעלה של לשכת הברית. על פי ההנחות והרעיונות שנוסחו בארץ ישראל, הוצרכה הלשכה לעקור לארץ ישראל, ומשם לנווט את המפלגות של פועלי ציון.[21] נקודת המוצא הרעיונית לתוכנית זו הייתה מעוגנת בקביעה שאחדותן של מפלגות פועלי ציון מתמצה בעשייתן למען ארץ ישראל ובארץ ישראל. "נקודת הכבוד של כל פועלי ציון מונחת בעבודה של ארץ ישראל, ועבודת כולם צריך שתותאם לאינטרסים של ארץ ישראל. המוסד המכריע של מפלגת פועלי ציון העולמית לא צריך להיות איפה שתהיה הוועידה של המפלגה הרוסית, או הוועידה האמריקאית. רק הקונגרס העולמי של פועלי ציון וההנהגה, ראוי שיופקדו לא בידי הוועדים של כל ארץ לחוד, אלא בידי הוועד המרכזי העולמי, שמקום מושבו צריך להיות בארץ ישראל".[22] גישה זו הייתה מקובלת בדרך כלל על פועלי ציון הרוסיים עד סמוך לקונפרנציה השנייה, אבל הסתייגו ממנה כאמור פועלי ציון האוסטריים, שהטעימו את הדמיון במצבו של הפרולטריון היהודי בארצות הגולה השונות, ודרשו להקנות סמכות ללשכת הברית גם בעניין זה, וממילא למקמה באחת מארצות הגולה.
בהתאם להנחיות שקיבלו, תבעו בן-צבי ורחל ינאית במועצת הברית בדצמבר 1909, לא רק סיוע לקידום של מפעל 'האחדות', אלא גם העברתה של כל המערכת האירגונית של הברית לארץ ישראל.
החלטה כזאת, אילו אושרה, הייתה מעמידה לרשות העשייה בארץ ישראל את המשאבים הכספיים של המפלגות השונות, וממילא הייתה מסלקת את אבני הנגף הפיננסיות מהדרך להוצאתו לאור של 'האחדות', כבטאון מייצג של הברית כולה.

במסגרת התכנון הזה, נועד לבורוכוב תפקיד חשוב הן בלשכת הברית והן במערכת 'האחדות'. אולם האוסטרים, כאמור, ובעיקר קפלנסקי, הפגינו התנגדות נחרצת לתוכנית להעביר את לשכת הברית לארץ ישראל, ועוד יותר הסתייג קפלנסקי מכל כוונה להפקיד את המשימה בידי בורוכוב, שמכוח עובדות אלו היה הופך למנהיגה בפועל של הברית העולמית.[23] קפלנסקי הטיל איפוא את כל כובד משקלו, ואף על פי שלא היה לאל ידו למנוע את בחירת בורוכוב ללשכת הברית, סיכל את הכוונות של צירי ארץ ישראל על ידי שתי החלטות פורמליות, שהתקבלו כנראה ביוזמתו: האחת, שמקום "המזכירות" של הברית יהיה בווינה; והשנייה, ששלוחת המזכירות בארץ ישראל – "מזכירות העבודה" – תקום רק כעבור שמונה חודשים, ורק אז ייקבע איש המזכירות שייצג אותה בארץ ישראל. ההחלטה השנייה הייתה כפופה לכללי הפעלתה של 'קופת פועלי ארץ ישראל' (קפא"י – פא"פ (קרן הפועלים הפלשתינאית)), שבחשבונה טרם הצטבר ההון הנחוץ לעבודה ראוייה ומתמדת בארץ ישראל.
החלטת הקונפרנציה של הברית והכוונות המוצהרות של קפלנסקי, לא היו בהן כדי למנוע מבן-צבי ורחל ינאית לחזור ולהפגיע בבורוכוב בכל הקשור להצטרפותו אל מערכת 'האחדות'.[24] גם מצד גורמים אחרים באו השתדלויות בכיוון זה. אין ספק שהתעניינות זו ציינה גם את הפזורה של פועלי ציון הרוסיים, משום שלא נעלם מהם מצבו של בורוכוב בעת גלותו, ובדיעבד צמצום מעורבותו בעבודת המפלגה. הם גם תמהו על כך שבורוכוב לא הוזמן להשתתף ב'דער יודישער ארבייטער' (בטאון המפלגה האוסטרית), ושהיה בכך ביטוי למגמה להצר את צעדיו ולדחקו הצידה. אין תימה שלאור כל זאת, הרוסים תמכו בנסיעתו לארץ ישראל כדי שינחה את עבודת 'האחדות'. גם קלמן מרמור תמך במועמדותו של בורוכוב, והסתייג נחרצות משיקולי האוסטרים.[25]

נימוק נוסף לעידוד יציאתו של בורוכוב לארץ ישראל היה ההערכה שלצורכי גיבוש הפרוגרמה הארצישראלית, אין פועלי ציון יכולים לסמוך על ניתוחיו והערכותיו של יצחק בן-צבי. נחוצה חקירה מעמיקה, שרק בורוכוב יכול לעשות אותה בצורה שתניח את הדעת.[26] בורוכוב התייחס לפניות ולהשתדלויות אלו בלב ולב. הוא חש קרע בין נטיותיו האישיות לבין הציוויים האובייקטיביים והאידיאולוגיים. מחד גיסא, "פלשתינה תצמצם את הבסיס התרבותי של התפתחותי", כתב לליובה בינואר 1910, ומחקריו הפילוסופיים (האתיקה הפרולטרית) והפוליטיים (השאלה הלאומית) יסבלו מכך. מאידך גיסא, מצא נחמה בעובדה שיוכל לשקע את עצמו בחקר "השאלה המזרחית", שחשיבותה התרבותית וההיסטורית הלכה וגברה. בהקשר זה גרס בורוכוב שהציבור באירופה, והציבור היהודי בפרט, יצטרך לעיין בבעיה ביתר שאת. בורוכוב גם לא הסתיר את התלהבותו ללמוד את שפות המזרח, שהיו יסוד לחקירה קפדנית ואחראית של הסוגיות למיניהן, והעיקר: "יש למצוא קרקע" לקיום, ו"לעזאזל הכשרונות התלויים באוויר" – סיכם ברוח נכאה את ניסיונותיו המדעיים עד אותה עת.

מחקרה של ארץ ישראל נראה לבורוכוב כקרקע בתולה, ופרספקטיבת החלוציות הייתה עשויה לפצותו על הסתלקות "מערכים שהיו קרובים לו יותר, והוא הורגל בהם". באותו הקשר, הייתה לו הערכה מעניינת לגבי תחושת הראשוניות שכובשת את האדם הדבק בארץ ישראל לעבוד אותה וללמוד אותה:

"מעניין שבארצות אלו, שטרם נחרשו, פורחת כעת האידיאולוגיה של האישיות. אין שם עדיין רבדים חברתיים, טרם התגבשו ההמונים, הקרקע עדיין פריכה, והאנשים המביאים עימם את הניסיון מהיבשת הישנה, את האידיאה של אוזלת היד של האישיות בפני הסטיכיה[27] ההיסטורית, מתחילים להאמין שם בייעודם האישי, ובעוצמתם של בונים חלוצים".[28]

לכאורה דימה בורוכוב למצוא בתוכנית הנסיעה לארץ ישראל גם תיקון להווייתו הסחופה, אבל זו הייתה חוויה חולפת. ביסודו של דבר המשיך להסס ולהתלבט, ונטה להחזיק במקל בשני קצותיו. מחד גיסא – לימוד אינטנסיבי של לשונות המזרח: תורכית, פרסית וערבית, שעשה בהן חייל, ומאידך גיסא – היצמדות למחקריו באירופה. גם חזרתה של ליובה לא נראתה קרובה, משום שההבטחות להכנסה קבועה ומניחה את הדעת עוד לא התממשו. נוצר מעגל קסמים פרדוקסלי: הנסיעה לארץ ישראל הייתה צריכה להידחות עד לבואה של ליובה; שיבת ליובה הייתה תלויה בסידור חומרי איתן; ההצעה המוחשית והישימה שאולי הייתה עשויה להבטיח סידור זה, הייתה כרוכה במעבר לארץ ישראל.
בורוכוב החליט לדחות את ההכרעה, וכתב לבן-צבי ולגולדה (רחל ינאית): "ועל כן, גם בעניין הנסיעה לפלשתינה עדיין אינני יודע דבר. מכאיב מאוד לקבור לחלוטין את כל התקוות שהיו, בלי לנסות את כל האפשרויות. משיסתבר כי אין לי למה לצפות ואין לי למה לייחל – וזה כנראה יתברר בקרוב – אכתוב לכם במיוחד ובפרוטרוט על נסיעתי".[29]

היסוסיו של בורוכוב גרמו לבן-צבי לנסות להטיל את יהבו גם על מרמור. תחילה רווחה ככל הנראה המחשבה, שמרמור ישמש גם בתפקיד הנציג של לשכת הברית (המזכירות המנחה) במזכירות העבודה בארץ ישראל, ויהיה גם עורך העיתון, כשקיומו יובטח על ידי תקציבי הברית.[30] אולם, חיש מהר התברר שבווינה לא התלהבו מכפל תפקידים זה. מארץ ישראל נאלצו, איפוא, לעודד את בואו של מרמור לצורך מילוי התפקיד השני בלבד כעורך העיתון. עם זאת, המשיכו האנשים בארץ ישראל לדרוש את שילוב בורוכוב בעבודתם בתפקיד הנציג של לשכת הברית, כשמימון העסקתו יבוא כמובן מקופת הברית.[31]
כאמור, בורוכוב נבחר למזכירות הברית שישבה בווינה, והיה מעורב, ככל שאיפשרו לו התנאים הכלכליים, במגעים עם מפלגות הפועלים היהודיות האחרות, בכל הנושאים של תיאום פעולות בקשר לכינוס קונגרס ההגירה היהודי.[32] עניין עלייתו לארץ ישראל לא נדון, גם עקב התנגדותו של קפלנסקי. הדחייה עלתה בקנה אחד עם הצורך האישי של בורוכוב שלא להחליט עד חזרתה של ליובה מפולטבה, ובינתיים השתדלו ליובה וחברי בורוכוב ברוסיה לבסס לו מעמד בפובליציסטיקה האידיאולוגית הרצינית ברוסיה, וגם נמצאו בין חבריו מי שלא ראו טעם בעלייתו המיידית ארצה.[33] אט אט חזרו וגאו תקוותיו הכמוסות של בורוכוב למצוא תיקון למאמציו בתחום העיון. לא במקרה החל להפגיע באנשי ארץ ישראל שיקלטו לעבודת העיתון תחילה את אלכסנדר חשין[34] ואחר-כך את זרובבל. ההשתדלות למען חשין נדחתה על הסף, וזרובבל התבקש להגיע לארץ ישראל בדחיפות.[35] עם בואו, השתלב מייד במערכת 'האחדות', שגליונו הראשון ראה אור בתמוז תר"ע (יולי 1910).

חברי מערכת 'האחדות' מימין לשמאל, יושבים: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

באותו חודש חברה ליובה אל בורוכוב. כשחזרה, התגבשה החלטה בין בני הזוג לדחות לפרק זמן את העלייה לארץ ישראל, וליובה התחילה ללמוד באוניברסיטה. להט ההשתדלויות מארץ ישראל להביא את בורוכוב דעך, ברם, משהחליטו רחל ינאית, יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון לעזוב זמנית את ארץ ישראל ולפנות ללימודים אקדמיים, מי בבית הספר החקלאי הגבוה בנאנסי (רחל ינאית) ומי בלימודי משפטים בקושטא (בן-צבי ובן-גוריון),[36] הפך עניין נסיעתו של בורוכוב לארץ ישראל לדחוף ביותר. ההצעה נדונה בפגישתו של בן-צבי עם בורוכוב במהלך הקונפרנציה השלישית של הברית העולמית של פועלי ציון (30 ביולי – 4 באוגוסט 1911). בורוכוב נדרש במפגיע להשתלב במערכת 'האחדות'. תשובת בורוכוב הייתה שהוא מוכן לעלות, אולם רק לשם עבודה במשרד הברית ובמזכירות העבודה, כלומר בשלוחה של משרד הברית בארץ ישראל, שהייתה צריכה להיות מופקדת על העבודה של ארץ ישראל על ידי הברית.[37] נראה שניסוח זה של בורוכוב גילה את לבטיו בענייני קיום. שליחותו מטעם משרד הברית הייתה ממומנת כולה מתקציב הברית, בעוד שעבודתו במערכת 'האחדות' בלבד, הייתה דנה את בורוכוב לאורח חיים שלא היה יכול לעמוד בו כשליובה לצידו.[38] עם זאת, ניסוח זה של בורוכוב היה בעיקר קריאת תיגר על קפלנסקי, ואכן העניין לא הסתייע. קפלנסקי עמד בצורה נחרצת על התנגדותו למועמדותו של בורוכוב. הוא עשה זאת בגלוי, ולא משך את ידו אף מטקטיקות עקיפות וסמויות.[39] מועמדו היה אפרים בלומנפלד (דוד בלוך),[40] והוא אכן זה שנבחר לתפקיד המקשר בארץ ישראל עם הלשכה העולמית. בלומנפלד היה בלשכה נציג מפלגת פועלי ציון הרוסית, השותפה הבכירה לצעד של כינון הברית העולמית. גם אל בלומנפלד גילו פועלי ציון האוסטרים יחס של אפוטרופסות, אך בלומנפלד עמד בעימות ובעלבונות הכרוכים בו, גם בשל היעדר יומרות אישיות עודפות וגם בשל קשיחות אופיו.

פורמלית, מועמדות בורוכוב עדיין נשקלה לקראת סוף שנת 1911, כמי שצריך לשהות בארץ ישראל תקופה קצרה לצורך מחקר והכשרת הקרקע לפתיחת הלשכה עד לבואו של בלומנפלד, שהשתהה עקב חוליו,[41] אולם מי שנסע היה קפלנסקי, שתימרן לכך את הדברים מלכתחילה.[42]

בראשית 1912 הרתה ליובה וחשה ברע. היה צורך לאשפז אותה לצורך ניתוח, שבוטל לאחר מכן. גם כששבה ליובה לביתה, היו לה מכאובים, והמחשבות על ארץ ישראל נדחו. הבת שושנה נולדה בספטמבר 1912 בלידה קשה,[43] שגרמה גם כן להחלשת הזיקה לתוכניות הארצישראליות של בורוכוב.

הנה כי כן, התרחבות המשפחה מצד אחד, והתנגדות קפלנסקי לשילוב בורוכוב במזכירות העבודה בארץ ישראל מצד שני, סיכלו את הרעיון של עליית הבורוכובים לארץ ישראל בשלב זה.

הערות שוליים

[עריכה]
  1. ^ מתתיהו מינץ, אגרות בר בורוכוב 1897–1917, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת עם עובד, תשמ"ט-1989
  2. ^ שלמה קפלנסקי (1884–1950), מהמנהיגים הבולטים של פועלי ציון וממייסדי הברית העולמית של מפלגות פועלי ציון. בורוכוב וקפלנסקי עבדו יחד בווינה בשנים 1909–1912 ואחר כך ב-1915 בארצות הברית ובסטוקהולם ב-1917. ראו גם: מנדל זינגר, 'שלמה קפלנסקי: חייו ופועלו' (עריכה לשונית: שמשון מלצר, 2 כרכים), ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשל"א-1971
  3. ^ יעקב זרובבל, בער באראכאוו, זיין לעבן און שאפן (חייו ויצירתו), כרך א', ורשה:1926, עמוד 166
  4. ^ ראו מכתב קפלנסקי, ככל הנראה לברל לוקר מ-20/12/1911, ארכיון העבודה (בניין הספרייה המרכזית בבית ברל), חטיבת הברית העולמית, III‏/11, תיק 5
  5. ^ ראו מכתב קפלנסקי לוועד המרכזי של המפלגה בארצות הברית מ-03/08/1910, ארכיון פועלי ציון בארצות הברית, ארכיון העבודה, III‏ 24(73), תיק 27
  6. ^ ספטמבר 1909 בווינה
  7. ^ דצמבר 1909 בקרקוב
  8. ^ 'ההתחלה'
  9. ^ יצחק בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, תל אביב:תשי"א-1950, עמוד 53
  10. ^ בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, עמוד 68 ואילך. 'התחלה' היה צריך להיות גם שם העיתון המיועד
  11. ^ בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, עמוד 72
  12. ^ בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, עמוד 76
  13. ^ בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, עמוד 78
  14. ^ מכתב 1908.6 של בר בורוכוב אל יצחק בן-צבי ורחל ינאית מיום 30/08/1908
  15. ^ אלכסנדר חשין (1886–1939) – כינויו של צבי אברבוך – ממייסדי המפלגה בפולטבה. השתתף בקונגרס הציוני ה-8 בהאג, שם השתתף בייסוד הברית העולמית של פועלי ציון. ב-1911 עלה לארץ ישראל והשתתף ב'האחדות'. ב-1914 יצא לארצות הברית, היה פעיל בפועלי ציון שם, ונמנה על התנועה למען קונגרס יהודי. ב-1917 חזר לרוסיה. ב-1919 פנה לבולשביזם והיה מיוזמי היק"פ (יידישער קומוניסט פארטיי – מפלגה קומוניסטית יהודית)
  16. ^ ליאון חזנוביץ' (כתריאל), 1882–1925, מהאישים הבולטים של פועלי ציון ברוסיה (1905–1907) ובגליציה (1907–1908, 1910). ממייסדי הברית העולמית של פועלי ציון. ב-1916–1917 שהה באירופה (האג, קופנהגן, סטוקהולם) וניהל מטעם הברית, פעולות הסברה בקרב התנועה הסוציאליסטית הבינלאומית בענייני העם היהודי. ב-1917 קיים את הקשרים עם הוועד ההולנדי-סקנדינבי. ב-1918 יצא לרוסיה כדי לקדם מגעים עם הממשלה בדבר הכללת משלחת יהודית בשיחות השלום בברסט-ליטובסק.
  17. ^ מכתב 1908.6 אל בן-צבי
  18. ^ על התוכנית, ראו גם מכתב 1908.7 של בר בורוכוב אל משה זטל, נאנסי מ-10/09/1908, לייז'
  19. ^ העובדים היהודיים
  20. ^ לפי פרוטוקול הקונפרנציה השנייה של הברית בכתב-יד, שמור בארכיון העבודה, חטיבת הברית העולמית, III-11, תיק 2
  21. ^ החלטות המועצה של המפלגה מי"ד בתמוז תרס"ט, בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, עמוד 218
  22. ^ ההשלמות לטקסט נעשו לפי מכתב זלמן רובשוב מווילנה לבן-צבי סמוך למועד קיומה של מועצת תמוז בירושלים. במכתב מדובר עדיין על זרובבל כיושב במאסר, ושיחרורו היה באוגוסט 1909. ארכיון יצחק בן-צבי, יד בן-צבי, 1/4/3/33
  23. ^ פרוטוקול הקונפרנציה השנייה של הברית, ארכיון העבודה, III-11, תיק 2
  24. ^ מכתב 1909.34 של בר בורוכוב מווינה אל ליובה בורוכוב בפולטבה, 30/12/1909: "אבנר (בן-צבי) ורחל מפגיעים בי לנסוע לפלשתינה. שם הם מקווים לסדרני ליד בית ההוצאה 'אחדות'. על כך עוד נשוחח איתך בפרוטרוט. אני מקווה שנדבר בעל-פה ומהר. לא רק הם, גם נציגים של קבוצות אחרות לחלוטין מוצאים להכרחית את שהותי בארץ ישראל. נחוצה חקירת הארץ. אבנר כבר מדבר היטב ערבית, אולם בתורכית הוא חלש. הוא מצא את הישגיי ניכרים. אגב, זה בהחלט אינו נכון שרחל ואבנר נישאו. כאשר שאלתי אותם על כך, הם רק השתוממו"
  25. ^ עותק מכתבו לבן-צבי מ-16 בינואר 1910 שמור בעיזבון מרמור, ייווא, ניו-יורק
  26. ^ מכתב 1909.34 של בורוכוב לליובה: "נחוצה חקירת הארץ"
  27. ^ כוח בלתי מכוון שמעל לשליטת האדם
  28. ^ מכתב 1910.1 של בר בורוכוב מווינה אל ליובה בורוכוב בפולטבה, ינואר 1910
  29. ^ מכתב 1910.5 של בר בורוכוב מווינה אל יצחק בן-צבי ורחל ינאית בירושלים מיום 11/04/1910
  30. ^ לפי מכתב מארץ ישראל ללשכת הברית, ככל הנראה מסוף ינואר 1910, ארכיון העבודה, III-11, תיק 5; וגם לפי מכתב בן-צבי למרמור, ז' באדר תר"ע, 16/02/1910, עיזבון מרמור, ייווא, ניו-יורק
  31. ^ מרמור חלה סמוך לאפריל 1910 וביטל לחלוטין את התוכנית, לפי מכתב בן-צבי למרמור ממאי 1910, ארכיון יצחק בן-צבי, יד בן-צבי, 1/4/4/3
  32. ^ בנושא זה נכתב גם חיבורו של בורוכוב: 'די רעגוליערונג פון דער יודישער עמיגראציע און דער עמיגראציאנס קאנגרעס' (הסדרת ההגירה היהודית וקונגרס ההגירה), קרקוב 1910, בעברית: ב. בורוכוב - כתבים, כרך ב', תל אביב:הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ט-1958, עמוד 321 ואילך
  33. ^ לפי מכתב שלום גולדמן וסטניסלב לווינה מ-08/05/1910, Hoover Institution Archives, XIII C(1) Folder IE
  34. ^ מכתב 1910.9 של בר בורוכוב מווינה אל ליובה בורוכוב בפולטבה, 08/06/1910: "על חשין אכתוב עוד היום לאבנר (בן-צבי); אתמול כבר דיברתי על כך עם סמסונוב... לא אחת דיברתי עם החברים, שהוא היה צריך להסתדר בארץ ישראל. אך החברים תמיד התייחסו לזה בקרירות. אבנר ורחל – מקנאים ביותר לרעיונם, ביחוד אבנר (הערה: נוסח התבטאות זה של בורוכוב על אבנר שונה ממה שכתב בורוכוב לליובה בינואר 1910. נראה שהייתה כאן אכזבה הדדית). אופייני הוא, כיצד אבנר ביקש לשכנע אותי שאסע לפלשתינה. נימוקו העיקרי היה: כאן אתה תהיה פילוסוף, כלכלן – אחד מרבים, בשורה אחת עם אלה ועם אלה; שם תהיה היחיד, הגדול ביותר. לי זרות לחלוטין מחשבות מסוג זה. בזה לא רק אני משוכנע, אלא גם חברים רבים – כי אהבת הכבוד איננה מובנה לי. ברצוני לעשות מפעל של תרבות, אך איני חש כלל צורך שזה יהיה מפעלי שלי, הקשור בשמי. "
  35. ^ זרובבל, אין אנהויב: ארטיקלען זכרונות (בהתחלה, מאמרי זכרונות), תל אביב: נייע קולטור, 1938, עמוד 123 ואילך
  36. ^ בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, עמוד 141; שבתי טבת, קנאת דוד: בן-גוריון הצעיר, כרך א', הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"ז-1977, עמוד 188 ואילך
  37. ^ בן-צבי, פועלי ציון בעלייה השנייה, עמוד 141 ואילך
  38. ^ על התנאים שמערכת 'האחדות' יכלה להציע, ראו זרובבל, אין אנהויב, תל אביב:1938, עמוד 129; טבת, קנאת דוד, עמוד 164
  39. ^ ראו מכתב קפלנסקי לבן-צבי מ-20/12/1911, ארכיון העבודה, III-11, תיק 5
  40. ^ דוד בלוך (אפרים בלומנפלד) 1884–1947, יליד מוטילי, רוסיה. מהחברים הוותיקים של פועלי ציון וה'פארבנד' (האיגוד) הפולני. מ-1908 היה בציריך ובווינה. היה פעיל במזכירות של לשכת הברית העולמית של פועלי ציון. באוגוסט 1912 עלה לארץ ישראל, כדי לנהל את מזכירות העבודה של הברית ואת פעולות קפא"י. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוגלה לדמשק. לימים היה ראש עיריית תל אביב (1925–1927)
  41. ^ ראו את מכתבי בורוכוב 1911.10 מ-26/09/1911; 1911.12 אל משרד העבודה בפלשתינה, 01/11/1911; 1911.13 אל יצחק בן-צבי בירושלים, 01/11/1911
  42. ^ ראו מכתב קפלנסקי לבן-צבי מ-20/12/1911, ארכיון העבודה, III-11, תיק 5
  43. ^ ראו את מכתב בורוכוב 1912.14 מווינה אל שמואל ניגר בווגיס (Weggis), שוויץ, 12/10/1912
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/אגרות_בר_בורוכוב/על_בר_בורוכוב_ושלמה_קפלנסקי"