אגדות וסיפורי עם סיניים/החילזון והדבורים
תורגם על ידי עופר ולדמן, 24.11.2023.
הסיפור[עריכה]
יום אחד עברו מלך הדבורים ופמלייתו ליד פתח הכניסה של החילזון ברעש גדול. "יש לי שישה עשר ילדים ישנים על עלה," אמרה אמא חילזון, "והם חייבים לישון חמישה עשר ימים לפני שיוכלו לזחול. אתם תעירו אותם. אתם היצורים הרועשים ביותר שעברו ליד פתח הכניסה שלי. איך יוכלו ילדי לישון? אתמול משפחתך וקהל חסידיך השוטים עברו כאן והקימו רעש רב, והיום אתה באת. אם אאבד תינוק אחד בגלל כל זה, אלך לביתך ואחריב אותו, ואז לא יהיה לך היכן לגור. העץ הזה שייך לי, ידעת? האדון שלי נטע אותו לפני עשרים שנה כדי שאני וילדיי נוכל לאכול את פירותיו. בכל שנה בני עמך באים לכאן כשהעץ שלי פורח ולוקחים מהפרחים את הצוף, ולא רק שאתם שודדים אותי, אתם גם עושים רעש חזק ומטופש תוך כדי כך. אם לא תסתלקו מכאן אקרא לאדוני ובני עמי!"
"אין לך שום אדון." ענה מלך הדבורים, "באת מעפר. אבותיך מתו כולם בישימון ולאף אחד לא היה אכפת, כי אין לכם שום תועלת בעולם. אנו נקראים דבורים. אנשים אוהבים אותנו ומשמינים מן הדבש שלנו, שטוב מכל תרופה. בני עמי חיים בכל רחבי העולם, כל בני האדם אוהבים אותנו ומאכיל אותנו בפרחים. את חושבת שאת טובה יותר מבני האדם?
יום אחד ילד רע ניסה להרוס את ביתנו, אך אמו אמרה: 'אתה הורס הרבה דברים, אך את הדבורים לא תטריד. הן עובדות קשה בכל יום ועושות לנו דבש. אם תהרוג דבורה אמא, ילדיה יעזבו אותנו ולא יהיה לנו בחורף דבש למרוח על הלחם.' והילד ציית ייתכן שתפס ציפורים ודגי זהב, ייתכן שהרס פרחים ועשה כל מה שעלה בדעתו, אך הוא לא יכל להטריד אותנו, עכי אנו כל כך מועילות. אך את, זחלנית, אינך מועילה בדבר."
אז התרגזה אמא חילזון, הלכה לביתה ואמרה למשפחתה: "הדבורים הן אויבנו. בתוך חמישה עשר ימים חמישה מכם צרייכם ללכת לביתן ולהרוס אותו."
והם הלכו. אך כשהגיעו לביתן של הדבורים הם לא מצאו שם אף אחד, ואמרו: "מצוין. כך נוכל לאכול את הדבש שלהן?" והם זללו דבש עד בוא השקיעה. אז הגיעו מלך הדבורים וכל עמו בהמוניהם, ובשירה, תיפוף וריקודי שמחה לביתם.
כשראה מלך הדבורים את חמשת החלזונות בביתו אמר: "חברים, זה לא הבית שלכם ולא האוכל שלכם. למה באתם לכא ואכלתם את כל הדבש שלנו? אך כבר נעשה מאוחר, ואתם מוזמנים להישאר איתנו ללילה אם לא תפגעו בילדינו."
החילזון הגדול רק צחק וענה: "זה דבש מצוין. עברתי לכאן עם משפחתי. לא נישאר רק לילה אחד או שניים, אלא לתמיד ונאכל את הדבש שלכם עד שייגמר."
"אני מרשה לכם להישאר כאן לילה אחד בלבד," אמר מלך הדבורים, "לא תוכלו לגור בביתי. אינכם עוזרים בשום צורה. אני חושש לתת לכם להישאר אפילו לילה אחד כי אתם עלולים לגנוב את כל הדבש שלי ולפגוע בילדיי בעוד אנחנו ישנים."
והוא פנה לדבורים הזקנות והחכמות: "אל תירדמו, איננו יכולים לבטוח בהם." למחרת בבוקר באו הדבורים החכמות למלך ואמרו: "שלושים וחמישה תינוקות מתו אתמול בלילה. החלזונות התגנבו ברחבי הבית והרעילו אותם, והם השאירו הרבה ריר בדבש, כך שאנו חוששים שאפילו אדם שיאכל ממנו ימות. עלינו לגרש אותם מכאן, הו, מלכנו."
"ניתן להם עוד יום אחד, ואם לא ילכו נעשה משהו אחר." אמר מלך הדבורים.
והוא הלך לדבר שוב עם החלזונות ואמר "חברים, אתם נראים שמנים. אני יודע שאתם מרוצים כאן ואוהבים את הדבש שלי, אך מדוע אתם הורגים את בני עמי ולמה אתם הורסים את הדבש? נראה לי שאני יודע את הסיבה. נראה לי שאתם אויבים, כי אני נזכר עכשיו שפגשתי אמא חילזון לפני זמן מה שגידפה אות ואת אנשיי. אתם בטח ילדיה.
בכל מקרה, אני מודעי לכם שאם אתם, החלזונות, לא תעזבו את ביתי עד מחר בצהריים, תמותו כאן."
"עשה מה שבא לך," אמר החילזון, "אנו נשארים פה. אנו בריות חופשיות, הולכים לאן שנחפוץ, אוכלים מה שנרצה, ועכשיו אנחנו רוצים דבש. נאכל את כל הדבש שנמצא ברשותך אם נרצה בכך. אז אנחנו נישאר עכשיו ונחכה לראות מה כבר תוכל לעשות לנו."
מלך הדבורים נראה קודר, קרא לכל חייליו אליו ואמר להם להתכונן לקרב. הפקודה הראשונה היתה "הכינו את הדונג שלכם עד הצהריים!" הפודה השניה היתה "חדדו את חרבותיכם והתכוננו!"
צבא האלפים הגדול עם עוקצים המחודדים הצטווה להקים את שאון הקרב ולעקוץ למוות במקרה הצורך.
החלזונות נבהלו מקריאות הקרב והתחבאו בקונכיות שלהם. אז ציווה המלך על החיילים להביא במהרה את הדונג, ובעוד אלפי דבורים שמרו על החלזונות מפוחדים עם שאון קרב, חיילים אחרים מילאו את פתח הקונכיות בדונג, ובתוך שעתיים הן היו חסומות כך שהחלזוונת לא יכלו לזוז או לנשום.
"בתחילה חשבתי כי אתם ידידים," אמר מלך הדבורים לחלזונות, "והצעתי לכם מקלט ללילה ואת כל הדבש שתוכלו לאכול. אך אתם חשבתם שהבורא יצר את הארץ בשבילכם בלבד, מבלי שיוותר דבר לאחרים. אם אופי כמו שלכם, אם הייתם גדולים וחזקים כמו ציפורים או חיות, לא היה נשאר מקום לאף יצור אחר בעולם. אמת דיברתם כשאמרתם שתישארו, כי עכשיו הגיע יום מותכם."
אז עבר המלך עם כל עמו למשכן חדש והם השאירו את החלזונות למותם.
יום אחד כשהגיע האדון לקחת דבש וראה את הכוורת הריקה ואת חמשת החלזונות המתים, אמר: "הכוורת הזו, עם כל הדבש שבה, מורעלת. צריך לנקות אותה."
והחלזונות המתים והדבש המקולקל שקעו יחדיו באדמה, אך הדבורים המשיכו לחיות והיו שמחות ומועילות.
נמשל: הגאוותנים והאנוכיים רוצים הכל, אך לא מגיע להם כלום.
הערות שוליים[עריכה]
- ^ סוג זה של חלזונות גינה נמצא בסין, והוא בערך בגודל של חילזון רומי גדול. הוא מוצץ את המיץ מן הפירות בעודם על העץ, אוכל זבובים וחרקים והסינים אומרים שהוא אוהב דברים מתוקים. הוא מתרבה בכל שלושים יום על ידי הפצת עלה עם חומר דביק כאשר השמש זורחת, ממנו מגיחים חלזונות צעירים בתוך כחמישה עשר ימים.
- ^ הערת המתרגם: הכותרת הסינית היא "סכסוך החילזון והדבורה".