אגדות וסיפורי עם סיניים/האלמנה ובנה
תורגם על ידי עופר ולדמן, 02.10.2023.
הסיפור
[עריכה]
לאלמנה אחת היו שני בנים: יאו-פאו שהיה עדיין תלמיד בבית הספר, ויאו-מוי שעיבד את האדמה. יאו-מוי, הבכור, היה איש אדם טוב. הוא עבד קשה במשך שלושים שנה אך מעולם לא התעשר. הוא שלח את יאו-פאו לבית הספר ושירת את אמו במסירות.
הגיעה שנה ובה היו גשמי זלעפות. הדגן בשדות כולו הרקיב באדמה ולאנשי אותה הארץ לא נותר מה לאכול. ליאו-מוי היו חובות אותם לא יכל לשלם, וכשהיבול נהרס הוא נעשה עני יותר משהיה אי פעם.
אז הגיעה בצורת גדולה בה מתו עשרים אלף מתושבי אותה הארץ. יאו-מוי שחט את הפרים שלו כדי להציל את אמו ואחיו מרעב. לבסוף הוא גם שחט את הסוסים והפרדות שלו, כי היו עוד שישה חודשים עד זמן הקציר. בכל פעם ששחט אחת מהחיות כדי לאכול היו באים השכנים ומתחננים למזון, ומאחר שריחם עליהם לא יכל לסרב לבקשתם.
אלמנה אחת הגיעה פעמים רבות עד שהתביישה כבר לבקש מהמעט שנותר לו. לבסוף הביאה לו ילדה ואמרה: "אנו שוב גוועים ברעב. אתן לך את הילדה הזו בתמורה לבשר. היא חזקה ויכולה לשרת את אמך." אך יאו-מוי אמר "לא, אתן לך את הבשר. אני לא יכול לקחת את בתך ממך."
הוא נתן לה את הבשר גם הפעם, והיא לקחה אותו אל בנה שנשאר בבית. אך כשאכלו הכל ונחלשו שוב, והפחד מן המוות ברעב שוב הגביר את תעוזתם אמרה האלמנה: "כולנו נמות, אלא אם אחד מאיתנו ימות בעצמו כדי להציל את האחרים. בני אינו יכול ללכת עוד. אהרוג את הילדה ואציל את חייו. כך הוא יוכל לאכול."
"לא," אמר בנה, "אל תהרגי אותה, תני אותה ליאו-מוי בתמורה לבשר."
"גם יאו-מוי בקרוב יגווע ברעב," אמרה האם, "ואז הוא יהרוג אותה. עדיף שאני אעשה זאת." והיא לקחה את הסכין הגדולה כדי להשחיז אותה.
היא השכיבה את הילדה על ספסל והתכוננה להרוג אותה, אך בדיוק אז עבר ליד הבית יאו-מוי, שמע את האנחות והצרחות ועצר לשאול מה קרה. "אנו גוועים ברעב." אמרה לו האלמנה, "היום תהיה לנו לוויה. עכשיו נהרוג ונאכל אחד את השני כך שהאחרון יזכה לחיות עד הקציר. אך יאו-מוי אמר: "לא, אל תהרגי את הילדה, אני אקח אותה איתי ותוכלי לקבל תמורתה בשר." והוא לקח אותה לביתו ונתן לאלמנה קילוגרמים רבים של בשר לעצמה ולבנה הגוסס.
חלפו ארבעה חודשים. ליאו-מוי לא נותר שום אוכל בביתו, וכולם רעבו - יאו-מוי, אמו, אחיו הקטן והילדה.
כשכמעט גוועו ברעב והאם ראתה שבניה עומדים למות, אמרה: "אהרוג את הילדה." אך יאו-מוי אמר: "לא. אני חושב שלא נמות. תני לנו לישון הלילה ונראה. אני מאמין שמשהו בוודאי יקרה. עדיף שתהרגי אותי מאשר את הילדה."
והם נשכבו במיטות באותו הלילה. היה זה חורף והית היה קר וחשוך. לא היה עץ, לא היה אור, ולא היה מזון. והם ממש גוועו ברעב.
ככל שהבית נעשה יותר קר וחשוך כך השתרר עליהם שקט של יאוש גדול, וכולם נרדמו.
יאו-מוי חלם, ובחלומו ראה איש זקן בגלימת בד משתפלת וחגורת זהב סביב מתניו. שיערו היה ארוך ולבן, ופניו היו עדינים וחביבים. הוא קרא: "יאו-מוי! יאו-מוי! יאו-מוי! האזן לדברי. אתה יודע כמה אנשים מתו בארץ הזו?"
"לא," ענה יאו-מוי, "אבל אני יודע שהם היו רבים, כי רק שלושה ממאה נשארו עכשיו."
והאיש הזקן השיב: "בכל בית חוץ משלך מתו כמה אנשים, אך בני ביתך חיים כולם. הצלת גם את הילדה. אני יודע שאתה אדם טוב. אתה זורע את האדמה כבר שלושים שנה, ומעולם לא התמרמרת על השמיים או על האדמה. הרעם והשיטפון באים, הרוחות נושבות והארץ רועדת, ואתה עדיין סבלני וחביב. אתה טוב לאמך, תומך באחיך, שולח אותו לבית הספר ומשמש לו אב. לבך נדיב כלפי אסונות שכניך. אתה חי חיי טוב, ולכן לא תרעב. מחר בבוקר עליך להתעורר מוקדם וללכת להר המזרחי שליד הישימון. שם תמצא סוגי בשר רבים, אגוזים וגרעינים. הבא אותם למשפחתך. אני רוח שנשלחה מן הגדול מכולם אל הארץ."
לאחר שאמר את הדברים, יצא האיש ויאו-מוי התעורר בשמחה גדולה וסיפר את הדברים למשפחתו. אז יצא אל ההר המזרחי שליד הישימון שם מצא תירס, בוטנים, ואת בשרם של מאה שועלים מוכן לאכילה.
הוא שמח מאוד, הביא הביתה מזון רב והציל חיים רבים.
מוסר השכל: אדם שעושה מעשים טובים יקבל את שכרו.