אברבנאל על במדבר ט

<< · אברבנאל · על במדבר · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית עד וביום הקים את המשכן. אם היו פרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם מנין העם ועניני הלוים כיון שהיא היתה בי"ד לחדש הראשון בערב פסח כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו ומנין העם וענין הלוים היו בחדש השני ומכאן ארז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה. והרמב"ן נתן טעם בזה האיחור כי כאשר בא ספר הד' הזה להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם רצה להשלים מנין אהל מועד ותקונו כל ימי המדבר והזכיר תחלה הדגלים ומקום האוהל ומעמד משרתיו ותקון המשמרות למשא. והזכיר קרבנות הנשיאים שהביאו העגלות אשר ישאו בהם כל ימי היותם במדבר והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח והוא מא' מניסן ואחר כך שב להזכיר האזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח וכמו שכתב בפירושו ואין דבריו אלה נכונים בעיני. אבל אמתת הענין הוא שרצתה התורה לכפר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים ובספר הד' בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחדש השני משם והלאה ולכך זכר ראשונה מנין העם שהיה בחדש השני מהשנה השנית. ואחרי ענין הלוים ולקיחתם תחת הבכורות שהיה גם כן באותו חדש שני אחר מנין העם וענין הדגלים ומשמרות הלוים ומשאם שכל זה נתקן וסודר בחדש השני ההוא ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מנין העם כמו שביארתי במקומו. והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרן גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו וטהרת הלוים וחנוכם ומקום עבודתם. וזכר אחר כל זה ענין אחר שנעשה באותו חדש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו שהיה בחדש ניסן ושהיו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם וצוה ית' שיעשו פסח שני בחדש השני. הנה א"כ נכתב כאן הספור הזה להודיע שבחדש שני ההוא צוה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר אשר לא כסדר כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחדש הראשון הנה מצות הפסח השני שנתחדשה עתה היה שיעשוהו בחדש השני ולא בא אם כי הכתוב הזה להודיענו שצוה השם שיעשו הפסח במועדו אבל היה זה הקדמת ידיעה שלפי שצוה יתברך בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם בא עליו הדבור שיעשו את הפסח בחדש השני וזהו החדוש שנתחדש בחדש השני ההוא אשר בעבורו נכתב אותו ספור במקום הזה. ועל דעת חכמינו זכרונם לברכה לא עשו ישראל כל ימי היותם במדבר אלא הפסח הזה בשנה השנית לפי שלא מלו בניהם ועבדיהם הנולדים להם בדרך והיתה מילת הזכרים מעכבת. ואמרו ז"ל שבגנות ישראל הכתוב מדבר. ולשואל שישאל איך עשו ישראל את הפסח בשנה השנית והנה לא מלו בניהם הנולדים להם במדבר כמו שנזכר בספר יהושע ומילת בניהם היתה מעכבת אותם משחיטת הפסח ואי אפשר שלא נולדו רבים בשנה הראשונה. והרלב"ג משיב על זה כי בשנה הראשונה לא נסעו ממדבר סיני כי עמדו שם ימים רבים כמו שנזכר בזאת הפרשה. ובימים רבים שישבו שם יתכן שמלו בניהם הנולדים במדבר ולכך עשו את הפסח. אבל מאז והלאה לא היה אפשר למול כי לא ידעו כמה יתעכבו במקום אחד. ולכך לא מלו עד שמל יהושע. והנראה לי בזה היא שמילת הבנים והעבדים אינה מעכבת כדברי קצת החכמים ז"ל (רש"י במדבר י"ב מ"ד) והנה ישראל יצאו ממצרים בחדש הראשון ניסן ובחדש השלישי קבלו את התורה ומיד אחר כך עשו את העגל ונתכפר בי"ה שהיה בחדש השביעי ולכך כשבא חדש ניסן הם עשו את הפסח במועדו ככל חקותיו וככל משפטיו אבל בשנה השנית שכבר נתרחקו יותר מזמן יציאתם ממצרים חשש ית' אולי יהיו מתעצלים במצות הפסח ולכן בא הדבור ויעשו בני ישראל את הפסח כי בהיותם במדבר סיני קרוב מן הישוב וקרוב למדין אשר שם ימצאו הכבשים גם מצות ומרורים היה אפשר להם לעשות את הפסח במועדו. אמנם אח"כ כל השנים שהיו במדבר ולהיותם רחוקים מן הישוב לא יכלו לעשות את הפסח אחר עד בואם אל ארץ נושבת. ולפי שצוה השם שיעשוהו במועדו ביאר מיד מהו המועד שלו והוא אמרו בי"ד יום וגו' ואמר ככל חקותיו על המצוות שהם בגופו של פסח ר"ל שה תמים זכר בן שנה. ואמר וככל משפטיו על המצות שהן על גופו רוצה לומר צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו ומשה אמר הדבר לישראל והם עשו כמצותו אך קרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם ומפני שכבר נתבאר בסדר בא אל פרעה שלא ישחט הפסח על מי שלא יאכל אותו על כן כשראו האנשים האלה שהיו טמאים מזמן קרוב ולא נתחטאו עדין במי נדה כי טרם היום הז' לטהרתם חל י"ד בניסן הוצרכו לבא ביום ההוא יום שחיטת הפסח לפני משה ולפני אהרן אך דבורם היה אל משה ואהרן שומע ואמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל והיתה טענתם זאת שהם לא היו מצורעים לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה וממחנה ישראל ולא יתחברו בהם ואינם ג"כ זבים וזבות לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה. אבל היתה טומאתה יותר קלה מכל אלה הטומאות שהם טמא מת שאינה משולחים אלא ממחנה שכינה בלבד וישבו במחנה לויה וכל שכן במחנה ישראל כמו שיתבאר וכיון שהדבר כן למה ימנעו ויגרעו לבלתי הקריב קרבן ה' בתוך בני ישראל כי אע"פ שימנעו מלאכול בקדשים ולא יאכלו את הפסח אין ראוי שימנע לבלתי הקריב את קרבן ה' על גבי מזבחו בתוך קרבנות ישראל כי כמו שהם בהיותם טמאים יושבים עמהם בתוך מחניהם כן היה ראוי שיתקרב קרבנם עם קרבנותיהם כי הוא קרבן ה' וכבודו הוא שיקובל לפניו וזה ענין אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל מהקרבת הקרבן דברו לא מאכילת הפסח לפי שהיה דעתם שיתקרב פסחם על גבי המזבח למען לא יהיה להם גרעין ובושה וכלימה כאלו הם ערלים ובני נכר אע"פ שלא יאכלו ממנו. והנה משה רבינו השיבם עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. והנה נתקשה משה בדבר הזה לפי שראה כוונתם רצויה לשם שמים ושאין יתברך מקפת שכר כל בריה ובריה ולכן הוא יתן דרך ישרה לשאלתם והותרה בזה השאלה הז' ועל זה באתהו התשובה דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש ובאמרו איש איש שלא ינהג זה הדין הפסח שני אלא בהיות הטמאים יחידים. אבל אם היו רוב הקהל טמאים ישחטוהו בטומאה ויאכלוהו בטומאה כי הטומאה נדחת בצבור. והראיה על זה מה שנאמר בדברי הימים על הפסח שעשה חזקיהו בחדש השני כי מרבית הקהל אשר לא נתקדשו ואומר (ד"ה ב' ל' ח' י') כי מרבית העם מאפרים ומנשה ויששכר וזבולון לא נטהרו ונאמר שם כי אכלו את הפסח ולא ככתוב לפי שחזקיהו וסיעתו דחו את הפסח לחדש השני שנאמר ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות את הפסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי. ומה שאמר שבעבור דחיית הפסח בהיות רוב הצבור טמאים אכלו את הפסח ולא ככתוב למדנו שאיש איש כי יהיה טמא לנפש הוא ידחה את הפסח אבל לא רוב הקהל בהיותם טמאים. וביאר עוד שאין הדין הזה מיוחד לטמא מת בלבד כי הוא הדין בשאר הטומאות האמנם זכר כי יהיה טמא לנפש לפי שבזה היתה השאלה. ואמרו או בדרך רחוקה אפשר לפרשו כפי פשוטו שהוא שהלך בדרך ונתעכב שמה ולא יכול לבא בי"ד בחדש הראשון אבל כפי דעת חז"ל אינו כי כל אדם יודע המועד אשר בו יהיה הפסח והיה לו להקדים כפי המרחק רק אמרו חז"ל שהקרבן ר"ל השה היה רחוק בזמן שחיטת הפסחים כגון שברח חוץ לאסקופת העזרה או נטרף או לא מצא לו שה. ומפני זה מלת רחוקה היא נקודה מלמעלה להגיד שאינו רחוק מהלך בלבד כי אם רחוק מציאות הקרבן שמה. ועשה פסח רוצה לומר אך יעשה פסח לה' בחדש השני בי"ד לחדש והטעם כאלו היתה אותה שנה מעוברת ונדחה ניסן. ואחז"ל יחיד נדחה עד פסח שני ואין צבור נדחים כמעשה חזקיהו שעבר השנים זו אחר זו מפני צורך צבור והוא היה מלך צדיק. ולפי שהאנשים השואלים היו עושים בטענתם הבדל מהקרבת הקרבן לאכילת הפסח כמו שזכרתי הודיעם יתברך שאין הבדל ביניהם וז"ש על מצות ומרורים יאכלהו כי מי שישחט פסחו הוא יאכל בו עד שלא ישאיר ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו. לפי שככל חקת הפסח יעשה אותו. ולא הוצרך לפרש מצות המצות לפי שכל זה הוא נכלל בכל חקת הפסח אך אינו חייב לבער את החמץ וגם לא למקרא קדש אבל האיש אשר הוא טהור ואין לו עכוב טומאה ובדרך לא היה לא יחשוב בלבו לעשות כזה לדחות את הפסח כי אם כה יעשה מבלי הכרח ומזדונו ורצונו חדל לעשות הפסח והיה ענשו בכרת ונכרתה וגו' כי קרבן ה' לא הקריב במועדו שהוא החדש הראשון ולכן חטאו ישא מהכרת הנזכר. והנה לא נתן כאן עונש לטמא או רחוק שחדל לעשות הפסח בחדש השני. לפי שהיה עונש מי שחדל לעשותו שוה בין שיהיה בחדש הראשון לטהורים וקרובים או בחדש השני לטמאים ורחוקים כמו שזכר. והנה זכר כאן פסח הגר לפי שהגר שנתגייר במצרים כבר נזכר בסדר בא אל פרעה שיעשה את הפסח מפני שגם הוא זכה בניסי היציאה. אבל אם אולי היה פרסי בחדש הראשון ולא עשה פסח ונתגייר קודם החדש השני. צותה התורה שהגר אשר כזה יעשה פסח שני כי הנה הפסח השני הוא רגל בפני עצמו ואינו תשלומי פסח ראשון. ולכן ינהג בו מי שלא נהג בפסח הראשון ואמר כחוקת הפסח על המצוות שבגופו. ואמר וככל משפטיו על המצות ומרורים ושאר הדברים שעל גופו. ולא היה א"כ המצוה הזאת לגר כפולה ומיותרת במקום הזה. והותרה בו השאלה הח':

פסוק טו

וביום הקים את המשכן עד ויהי בשנה השנית. כשרצה הקב"ה לספר מסע העם ממדבר סיני התחיל להגיד ענין עמוד הענן ועמוד האש שהיו מורים על נסיעתם וחנייתם כמו שיזכר ואמרו וביום הקים את המשכן אין ענינו שעתה נתחדש זה אבל הוא זכרון ממה שהיה אז באותו יום שהוקם המשכן והוא מה שנזכר בסוף סדר פקודי כאלו אמר ביום שהוקם המשכן כבר נכתב במקומו שכסה הענן את המשכן לאהל העדות רוצה לומר בעבור אהל העדות כי לכבוד האהל שהיו שם לוחות העדות כסה הענן האלהי את המשכן כלו והרב רבי משה בר נחמן כתב שאמר לאהל העדות להגיד שלא היה הענן מכסה החצר אלא לאהל העדות. וספר שהרי זה ביום ובערב היה על המשכן כמראה אש שהיה מתמיד עד הבקר ואחר שספר הדבר הנפלא ההוא שנתחדש כבר ביום ההו' ביאר שבאותו אופן עצמו היה כל ימי המדבר וז"ש כן יהיה תמיד הענן יכסנו ר"ל שתמיד היה כן הענן מכסה את המשכן ומראה אש לילה עליו. ויהיה אמרו כן יהיה תמיד עתיד במקום עבר כמו ככה יעשה איוב כל הימים ר"ל כן היה תמיד כמו שהיה באותו יום שהוקם את המשכן שיום הענן יכסנו ומראה אש לילה. והנה האש היה בלילה להאיר להם באישון לילה ואפלה אבל הענן ביום אם ישאל אדם ולמה הוצרך ית' לעשות הנס ההוא לכן כדי להשיב על זה אמר ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ר"ל מיד אחרי עלותו יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחצו בני ישראל. נמצא שהענן היה לאות ולמופת על הרצון האלהי בנסעם ובחנייתם. ונמשך מזה שעל פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו. ר"ל כפי הענן שהוא היה בדבר הזה על פי ה' ומרצונו וכמו שביאר כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו ובהעלותו יסעו ומזה נלמוד כי עמודי הענן והאש היו נגררים אחרי ארון העדות. וספר הכתוב מהכנעת בני ישראל בנסעם ותחנותם ע"פ ה' באמרו ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים כמו ותשבו בקדש ימי' רבים לא היו ישראל קצים בישיבתם שמה ולא פוצרים במשה מנהיגם להוליכם משם אבל היו שומרים משמרת ה' ולא יסעו ולא יקוצו בעכובם ואיחורם וכשהיה הענן ימים מספר אף על פי שהיה להם מי מנוחות ונחלי עדן וענה בדרך כחם לא היו מבקשים ממשה לשבת שם יותר זמן אבל על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כי כפי מה שיורה הענן היו הם נוסעים וחונים. ואמרו עוד ויש אשר יהיה הענן מערב ועד בקר וגומר הוא להגיד שכמו שלא היו חוששים לרצונם ככה לא היו חוששים לטרחם ועמלם כי פעמים קרה שהיה הענן שוכן בערב ומתמיד שם עד הבקר ומיד בהשכמה היה נעלה הענן ועל כל זה היו נוסעים והוא טורח גדול כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות ויניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך. ולא היו אומרים הן עתה באנו מן הדרך ולמה נשוב אליו מיד ויותר קשה מזה או יום ולילה ונעלה הענן ונסעו כלומר או הלכו כל היום וחנו בתחלת הלילה ובלילה ההוא עצמו נעלה הענן והיה להם להתרעם ולומר הלא אתה ידעת חנותינו ואיך נלך בלילה אבל הם לרוב הכנעתם היו מיד נוסעים כי בימי הקץ ילכו במדברות בלילה. והכלל שאין פוצה פה מהם ומצפצף בתרעומות על זה ולכך אחרי שזכר כל הפרטים האלו אמר בדרך כללות או יומים או חדש ימים ופי' הימים הראשונים הוא ימים ממש וימים האחרון הוא שנים. כמו ימים תהיה גאולתו יאמר בין שיהיה הדבר הזה תלוי בימים או בחדשים או בשנים הכל היה שוה בעיניהם כי בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו ובהעלותו יסעו לפי שבכל מסעיהם על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. וחזר לומר זה להגיד שככה עשו כל ארבעים שנה אשר הלכו במדבר. והותרה בזה השאלה הט' והי'. וזכר הכתוב שמלבד האות הנזכר שהיה בהענן הנה היה שם דבור אלהי מצוה ומודיע למשה מתי יחנו ומתי יסעו ועל זה אמר את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה כי גם על אות הענן לא היו נוסעים מזולת דבור השם ומצותו. ולפי שמרע"ה לא יצטרך ללכת להודיע לכל שבט ושבט מה יצוה ה' אותו לכן צוהו יתברך אחר זה עשה לך שתי חצוצרות כסף ורצה בעשה לך שיצוה לעשותם כרצונו וידעו שמשה רבינו מעצמו מצוה לעשותם כמלך במחנהו. והם דוגמת קנה ארוך וחלול כאשר יש בכל מחנה ההולך למלחמה וקולו מרעיד. וצוהו שיהיו חצוצרות שתים ולא עוד לפי שבחינת הדברים שיצטרכו אליהם היה די בשתיהן. וצוהו שיהיו מכסף ולא ממתכת אחר מפני כבודו של משה שכן דרך המלכים לעשותן ושתהיינה שוות בענינן ועל כן אמר שתי חצוצרות כדי שיהיה הקול היוצא מאחת מהן כמו הקול היוצא מהאחרת. וצוה שתהיינה מקשה מבלי פרקים כדי שתהיינה יותר חזקות ולא יצא הקול במקומות חבורי פרקיהן. וביאר לאיזה תכלית יהיו באמרו והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות רוצה לומר שיצטרכו למשה אם למקרא עדה או העדה בכללה כשיצטרך לדבר אליה. ואם לצוות על מסע המחנות ותהיינה אחר כך החצוצרות הכרחי לצורך משה ולהקל טרחו. ולכך אמר והיו לך. וביאר איך יהיה זה באמרו ותקעו בהם רוצה לומר ואם יתקעו תקיעה פשוטה והוא קול ארוך נמשך בשתי החצוצרות יחד יהיה סימן שאתה קורא את כל העדה ויהיו נועדים אליך פתח אהל מועד. ואם באחת רוצה לומר מהחצוצרות בלבד יתקעו התקיעה ההיא ונועדו אליך הנשיאים. ופי' תקיעה דחיה אחת חזקה מהרוח וכן הוא בנפיחה. ולשון תרועה הוא מלשון רוע התרועעה הארץ והוא נענוע הקול וזעזוע וחלחלה והעד אמרו אחריו נוע תנוע הארץ כשכור. והתרועה מורה על צעקה אל מושיע מתוך הלחץ על זריזות והתקיעה מורה על הגבורה והנצחון ולכן בקריאת הנשיאים היתה תקיעה אחת כמצות המלך לשריו וכן בקריאת העדה אבל במסע המחנות אמר ותקעתם תרועה ונסעו כמזהיר אותם הזדרזו לנסוע קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ולא תחשוב שבמסע המחנות היתה תרועה מבלי תקיעה כי בשום דבר לא היתה תרועה אחרי תקיעה ולכך אמר ותקעתם תרועה שהיו ראשונה תוקעים בשתי חצוצרות ואח"כ מריעים. ומאשר אמר גם כן תרועה יתקעו למסעיהם למדנו שאחר התרועה יתקעו תקיעה אחרת. והטעם תערובת שמחה וגבורה עם צעקה אל המושיע והיו א"כ בנסוע המחנות עושים התוקעים סימן תר"ת שהוא תקיעה לפניה תרועה באמצע ותקיעה בסוף. והגיד הכתוב שכאשר יתקעו ויריעו בפעם הראשונה יסעו המחנות החונים קדמה ששם שבט יהודה ויששכר וזבולון החונים לצד מזרח. וכאשר יתקעו ויריעו בשנית יסעו המחנות החונים תימנה שהם ראובן שמעון וגד שהיו לצד דרום וכן בשאר רוצה לומר לצפון ולמערב היו תוקעים ומריעים לנסוע כל דגל ודגל הנה אם כן למסע המחנות היתה התרועה אם התקיעות לפניה ולאחריה לא למקרא העדה ועל זה אמר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו רוצה לומר שכאשר יקהילו את העדה או את הנשיאים כמו שנזכר למעלה יתקעו תקיעה פשוטה אבל לא יריעו תרועה. ומזה תדע שאין הכוונה בזה שבמסע המחנות יעשו תרועה לבדה כיון שכבר ביאר שלא היה הבדל אחר בין מסע הדגלים לקריאת העדה אלא שבקריאתה יתקעו ולא יריעו אבל במסעות יתקעו ויריעו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע והנה עד כאן זכר הדברים שישתמשו בהם בחצוצרות במדבר והם למקרא העדה והנשיאים ולמסע את המחנות ועתה יבאר עוד הדברים שישתמשו בהם לדורות ואחרי בואם אל הארץ. ואמר על זה ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם וביארו חז"ל שבדברים שהם לדורות והם אשר יזכור אחר זה יהיו התוקעים בני אהרן הכהנים ר"ל הראוים לשמש בכהונה פרט לבעלי מומים. אבל בדברים שכבר זכר ממקרא העדה וממסע המחנות לא דקדקה התורה מי יהיה התוקע כי כל אדם יוכל לתקוע וביאר עניני התקיעה והתרועה לדורות ואמר שזה יהיה אם במלחמות כי תבא מלחמה בארצכם רוצה לומר בבא האויבים על ארץ ישראל להלחם בה. והנה אמר על הצר הצורר אתכם וידוע היה שלא תהיה מלחמה עם האוהב אבל אמר על הצר הצורר להגיד שעל איזה צר שיצור לישראל ועל איזו צרה שיהיו בה יעשו כן להריע בחצוצרות על ידי הכהנים. והטעם בזה שהצר לא יבא בארצם בהיותם עושים רצונו של מקום כי כבר הובטחו וחרב לא תעבור בארצכם אבל בהיותם רעים וחטאים יבואו עליהם הצרים שלוחי ההשגחה להענישם ולכך צוה יתברך שהכהנים משרתי מקדשו יתקעו ויריעו בחצוצרות כדי שהשומעים יחרדו וישובו אל ה' כי הקול המרעיד יחריד לבב האנשים ובזה יזכרו וישובו אל ה' וכמו שאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו ובהיות תשובתם על יד התרועעות הזה יהיו נזכרים לפני ה' אלהיהם ויושעו מהאויבים וענין הזכרון הזה הוא שהם בהיותם פושעים לפני השם יסתיר פניו מהם והוא ענין השכחה ר"ל שלא ישגיח בענינם והצלתם אמנם בשובם אל ה' בתפלה ותשובה וענוי נפש ויחרדו לפניו יהיו נזכרים ומושגחים ונושעים מאויביהם וז"ש ונזכרתם רוצה לומר עשה באופן שתזכרו לפניו. ומאשר אמר לפני ה' אלהיכם למדנו שתקיעת החצוצרות על הצרה היתה נעשית כ"א במקדש כי היא עבודה מהעבודות המיוחסות לבני אהרן הכהנים אמנם התפלה והתשובה אין להם מקום מוגבל וכמו שאמר שלמה בתפלתו והתפללו אליך דרך ארצם. עוד הודיע ממה שיהיה לדורות ובמדבר גם כן שביום שמחתם ומועדיהם ובראשי חדשיהם שאין בזה צרה ולא אויב אלא שמחה ויום טוב כשיעלו עולותיהם וזבחיהם על מזבח השם יתקעו בחצוצרות רוצה לומר תקיעה פשוטה ולא תרועה כי הוא סימן שמחה וגבורה והיה הטעם בזה לפי שהעם בהתקבצם יחד קרוב הוא שיחטאו בכמה מינים מהחטאים לכן יתקעו להעיר לבם שלפני ה' הם ובזה תפול השגחת השם עליהם לעובה וזהו הזכרון שזכר כאן ומאשר אמר על עולותיכם למדנו שעל קרבנות הצבור היו תוקעים אבל לא על קרבנות היחיד ובעת התקיעה היו הלוים משוררים שיר לה' וכן אמר בספר עזרא השיר משורר והחצוצרות מחצצרים שבעת התקיעה היו משוררים והותרה בזה השאלה הי"א ואם ישאל שואל אם היה שביום שמחתם ומועדיהם וראשי חדשיהם יתקעו ולא יריעו במה יודע איפה שאין זה להקהיל העדה או הנשיאים. נשיב כי כשהיתה התקיעה על הקרבנות מלבד החצוצרות היו ג"כ תוקעים בשופר כמו שאמר (תהלים צא ו') בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ונאמר תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו. ומסכים לזה צוה ית' באחד לחדש השביעי זכרון תרועה יהיה לכם כי זמן לחון הוא. וצריך לזכור זכרונות מלכיות שופרות מפי ש"צ מובהק כמו בני אהרן הכהנים: