אברבנאל על במדבר ח

<< · אברבנאל · על במדבר · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וידבר ה' אל משה בהעלותך את הנרות עד ויהי העם כמתאוננים. ויש במצוות ובספורים האלה שאלות לשאול:

השאלה הא' למה צוה ה' במקום הזה על הדלקת הנרות במנורה על ידי אהרן כי הנה בסדר ואתה תצוה כבר צוה עליו באמרו ואתם תצוה ויקחו אליך שמן זית זך יערוך אותו אהרן ובניו וא"כ באם כאן המצוה הזאת שלא לצורך. גם שבסדר אמור אל הכהנים נזכרה שנית המצוה הזאת שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. הרי לך המצוה הזאת משולשת בתורה מבלי צורך. ורש"י כתב למה נסמכה פרשת המנורה לחנוכת הנשיאים. לפי שכאשר ראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו ואמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות ערב ובקר וכו' אבל הרמב"ן הקשה עליו בדברים נכוחים כי למה ינחמנו בהדלקת הנרות ולא בהקטרת ובעבודת אהרן שהיתה מיוחדת אליו לבדו ונכנס לפני לפנים והשתדל הרמב"ן לישב ההגדה הזאת על חנוכת הנרות שהיה בבית שני על ידי החשמונאים וכל זה דרך דרש הוא ואני לישב הדבר על פשוטו באתי:

השאלה הב' באמרו כאן וזה מעשה המנורה מקשה זהב וגו' כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה. כי למה הוצרך לצוות כאן על מעשה המנורה ומלאכתה וכבר נצטווה עליו בסדר תרומה עם שאר מעשם המשכן שנאמר ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו. ולמה הוצרך לצוות עליה מקשה ואם זכר זה למה לא זכר כאן כפתוריה ופרחיה ושאר הדברים שבמנורה:

השאלה הג' במה שצוה ית' כאן למשה קח את הלוים מתוך בני ישראל וגו' כי כבר צוה על זה בעצמו בסדר במדבר סיני שנאמר הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו וגו' ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל ואמר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור:

השאלה הד' למה זה נזכרו כאן תנופות רבות בלוים. והניף אהרן את הלוים תנופה מאת בני ישראל. ואמר שנית והבאת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו והנפת אותם תנופה לה'. ואמר שלישית ואחרי כן יבואו הלוים לעבוד את אהל מועד וטהרת אותם והנפת אותם תנופה כי נתונים נתונים וגו' הרי שנזכרו כאן שלש תנופות. ורש"י כתב שהיתה הראשונה מהם לבני קהת לכך נאמר לעבוד את עבודת ה' לפי שעבודת קדש הקדשים וההיכל היתה עליהם. והב' לבני גרשום לכך נאמר בה תנופה לה' שאף עליהם היתה עבודת הקדש. והג' לבני מררי ואינו נכון כי כל אחת מהתנופות נתיחסה ללוים בכלל ולא לבית אב אחד מהם:

השאלה הה' אם היה שבמצוה צוה ית' שיעשו הלוים שלש תנופות למה במעשה לא זכר הכתוב שעשו להם כי אם תנופה שנאמר ויתחטאו הלוים ויכבסו בגדיהם וינף אהרן אותם תנופה לפני ה' ובשאר התנופות לא זכר דבר:

השאלה הו' באמרו זאת אשר ללוים מבן כ"ה שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. כי למעלה צוה שיהיו מבן שלשים שנה ומעלה. ורש"י כתב שלעבודה מנאן מבן שלשים שנה אבל מבן כ"ה שנה בא ללמוד הלכות עבודה ובפי' הפסוק אזכיר דעות שאר המפרשים בזה:

השאלה הז' בדברי האנשים הטמאים לנפש אדם שאמרו למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו כי הנה היתה תשובתם בדבריהם שהיה זה מפני היותם טמאים לנפש אדם מזמן קרוב ולא נתחטאו עדין במי נדה כי טרם היום השביעי לטהרתו חל י"ד בניסן ואיך יקריבו בתוך בני ישראל כי יטמאו את מקדש ה' כיון שמי נדה לא זורק עליו ונכרתה. ואם היה הדין הזה ברור כשמש למה לא השיבם משם מיד והוצרך לומר עמדו ואשמעה כי היה לו לומר פיכם ענה בכם שאתם טמאים ולכן לא תקריבו:

השאלה הח' באמרו וכי יגור אתכם גר ועשה פסח וגו' כי הנה ענין הגר בפסח כבר צוה עליו בסדר בא אל פרעה שנאמר זאת חקת הפסח וכי יגור אתך גר ועשם פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ ולמה א"כ צוה עליו עתה פה וכבר נאמר שיעשו את הפסח ככל חקותיו שזה מכללם:

השאלה הט' באמרו כאן וביום הקים את המשכן כסה את הענן את המשכן וגומר כי מה צורך להודיע הכתוב כאן מה שהיה ביום שהוקם המשכן וכבר נאמר זה במקומו בסוף סדר פקודי ויכס הענן את אהל מועד. וכבוד ה' מלא את המשכן וגו' ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני בני ישראל בכל מסעיהם. ואם כל זה כבר נאמר שם מה צורך היה לכתבו שנית במקום הזה:

השאלה הי' בכפל הדברים והשנותם שבא כאן בענין הזה ואמרו ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ויש אשר יהיה הענן מערב ועד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו או יומים או חדש או ימים וגו' שלא היה צורך בכל אותם החלוקים שעשה בזה. והיה די לומר במאמר כללי בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ושאר הדברים כלם יראה שהם אריכות ומבלי צורך:

השאלה הי"א בענין החצוצרות למה יחס אליהם הזכרון שאמר ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והיה לכם לזכרון שבמלחמות לענין תשועתם יעשו החצוצרות זכרונם לפני ה' וכן העולות והזבחים תקיעתם תהיה להם לרצון כאלו מבלתם לא יהיו לזכרון לפני ה':

השאלה הי"ב במסעות למה זה היו בני גרשום ובני מררי סמוכים לדגל יהודה בהיות משאם יריעות המשכן והקרשים והעמודים והאדנים. ואמנם הקהתים נושאי כלי הקדש היו אחרי דגל ראובן שהיה ראוי שאחרי דגל יהודה יסעו הקהתים עם הקדש:

השאלה הי"ב בדברי משה לחותנו ראשונה למ' אמר לו זה עתה שתי שנים אחרי בואו ולא קודם לכן. ושנית למה לא רצה יתרו ללכת עם ישראל כי אם אל ארצו ואל מולדתו. והג' מה הטענ' שהוסיף לומר לו בתשובתו על דבריו כי הנה יראה שמה שאמר לו בתחלה הוא עצמו מה שחזר לומר לו ר"ל להיטיב עמו ואם בזה לא נתפייס יתרו ללכת עמהם מה הועיל בהשנות דבריו:

השאלה הי"ד באמרו וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה כי הנה קודם זה נאמר שהארון שהיו נושאים בני קהת היה נוסע בתוך הדגלים דגל מחנה יהודה ודגל מחנה ראובן קודמים אליו ודגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן אחריו. ואם הוא היה נוסע באמצע הדגלים איך אמר הכתוב כאן שנסע לפניהם דרך ג' ימים לתור להם מנוחה. ורש"י כתב (במדבר ל״ג:ח׳) שזה היה הארון היוצא עמהם למלחמה שהיו בו שברי הלוחות ובפירוש הפסוקים אגיד דעות החכמים ז"ל בזה ואכריח דעתי כנגד מה שכתב הרב בזה:

השאלה הט"ו באמרו ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' וגו' ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. כי איך יתיחסו התפלות האלה לנסיעה ולחניה כי גם בהיותם חונים היו צריכים לרבוי. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

וידבר ה' אל משם דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות עד קח את הלוים. כתב הראב"ע שנסמכה זאת הפרשה לדבור השם למשה באהל מועד מפני כי הדבור יהיה גם בלילה כי יהיה שם נר דלוק ולא יכבה. והקשה עליו הרמב"ן שהרי משה לא היה מנבא בליל אלא ביום ואין ספק שכן הוא דעת חז"ל וסמכוהו (שמות ו' כ"ג) ויהי ביום דבר ה' אל משה שביום דבר עמו לא בלילה. ואומר אני שאין בזה קושיא כלל כי לא היה דעתם ז"ל בשלילות נבואתו בלילה אלא להגיד שלא היתה נבואתו בחלום הלילה אלא בהקיץ והשתמשות חושיו וכמ"ש בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה אבל נבואת בהקיץ מזולת חלום לא שללו חז"ל שתהי' למשה ביום ובלילה כי אם הוא היה מנבא בכל עת שירצה יתחייב כי גם בלילה ברצותו לנבא תבואהו הנבואה. והנה כשעמדו על הים היה בלילה כמו שהעיד הכתוב ובאתהו הנבואה אז כמו שנזכר שם. אבל מפני היותם בהקיץ לא עשו בו חז"ל ספק. והם גם הם אמרו ושאלו שבהיות משה עליו השלום בהר בנבואה מתמדת במה היה יודע משם מתי היה יום ומתי היה לילה הרי שלדעתם גם בלילה היה מנבא שם. וא"כ צדקו דברי הראב"ע גם לדעת חז"ל ויהיה הענין בסמיכות הפרשיות שבעבור שזכר למעלה שבבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול אבל אהרן לא הי' שומע אותו לכן סמך לזה שיצוה את אהרן על הדלקת הנרות במנורה אשר בהיכל הקדש כדי להודיע שאהרן וגם בניו יכנסו בהיכל בכל יום בבקר ובערב להדליק את הנרות ועכ"ז לא ישמע אהרן את הקול שיהיה שומע משה. גם משה היה נכנס שם פעמים בלילה לשמוע את דברי ה' והי' ההיכל מאיר מנרות המנורה להיישיר דרכו של משה בבאו אל קדש הקדשים לשמוע נבואתו וזהו סמיכות הפרשיות האלה נאה ומתישב. ואין ספק שהדלקת הנרות לא לבד היתה מיוחדת לאהרן כי גם בניו היו מדליקים אותה וכמו שאמר יערוך אהרן ובניו מערב עד בקר וכן היה בהקטרת הקטורת. אבל יחס הכתוב הדלקת הנרות במקום הזה לאהרן לבד לצוותו בעצמו שהוא קדש ה' וידליקם בכל ימיו מפני כבוד המשכן שנעשה בימיו וכן היה שאהרן הוא בעצמו הדליקם כל ימי חייו. ועל זה נאמר כאן ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה. והנה כשיעויינו הפרשיות שבאו בתורה על הדלקת המנורה נראה שהם כלם לצורך לפי שמה שנא' בסדר תצוה כמו שפירשתי שמה אינו מצוה שאז יצוה על שמן המאור אבל הוא הודעת מה שיהיה ויאמר הכתוב ואתה תצוה ר"ל שבעבור שאתה תצוה שעתיד אתה לצוות את ישראל ויקחו אליך וגו' והעבודה ההיא יערוך אותה אהרן ובניו לכן מפני זה אתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו וגו' כי זו היא גזרת המאמר ואתה הקרב אליך. ומפני שלא היתה הכוונה שם לצוות על ההדלקה לכן לא היתה הצואה ההיא לאהרן ולבניו. וגם שם לא פירש כמו שזכר הרמב"ן במה יהיו הנרות אם במנורה ואם במקום אחר לפי שהכוונה כלה בפרשה ההיא היתה להקריב לאהרן ולבניו לעבודת הקדש לא זולת זה. אמנם בסדר אמור אל הכהנים בא הצווי לישראל על ענין שמן למאור שהם יתנו אותו מממונם אבל לא צוה לאהרן ולבניו על ההדלקה. ובעבור זה הוצרך יתברך לומר עתה למשה שמלבד מה שאמר לישראל על שמן המאור. עוד יצוה לאהרן על אופן ההדלקה והוא אמרו דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו' כי לא צוה אותו שידליק את הנרות אלא שכאשר ידליקם יעשה בזה האופן שיזכור. ואמרו המפרשים (רש"י שם ב' ח') בפירוש בהעלותך כאשר תדליק את הנרות שעליית הלהב מההדלקה תקרא העלאה ויותר נכון לפרש כי שבעת הנרות היו מודלקים ממנה ובהיטיבו את הנרות היה מורידם ומסירם מן המנורה כדי לנקותם משמרי השמן והפחם ואחרי נקייתם היה נותן בהם שמן זית זך ופתילות חדשות ומדליקם ואז היה מעלה הנרות הדלוקים ומניח אותם על המנורה ונצטווה עתה שבהעלות הנרות על המנורה יניחם באופן שיפנו ויאירו הנרות ההם אל מול פני המנורה. ופני המנורה הוא גופה כמו ופניך הולכים בקרב אם לא על פניך יברכך. והענין שהנרות ג' מכאן וג' מכאן יהיו פונות אל האמצעי והיא פונה אל עבר פניה שהוא כנגד קדש הקדשים. והיותר נכון בסמיכות הפרשיות האלה וענין זאת המצוה הוא שאחרי שזכר הכתוב מנין העם והבדלת הלוים במקום הבכורות וחנוכת המזבח שעשו הנשיאים בא הכתוב לסדר מדרגות שלמות ראשי בני ישראל. וזכר ראשונה מדרגת משה היה מנבא בכל עת שירצה ונכנס לפני לפנים בכל שעה וע"ז אמר ובבא משה אל אהל מועד אחרי שזכר מדרגות משה ע"ה זכר מדרגת אהרן שהיה נכנס להיכל להדליק את הנרות בכל יום והיה מעלה את הנרות ומסדר אותם וכבר ביארתי בסדר תרומה שהמנורה ושבעה נרותיה היו רומזים כפי דעות הרבה מהחכמים על כוכבי הנבוכה והיה הנר האמצעי כנגד השמש. וששת הנרות כנגד ששת הכוכבים האחרים חצים מלמעלה ממנו וחצים למטה ממנו. וביארתי שלדעתי המנורה רמז לחכמות העיוניות ולכך היו בה שבעה נרות רמז לשבע חכמות שהם מאירות נפש האדם ומפני שאהרן נשתלם בכלם כדי ששפתי כהן ישמרו דעת לכן כשרצה הכתוב כאן לבאר מדרגת שלמות אהרן בחכמות זכר שהוא יעלה הנרות ושאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות רוצה לומר שתהיינה מסכימות אל ארון העדות ולתורה האלהית. ומפני זה דבר כאן הכתוב במנורה ולא בקטורת בהיות הענין שוה בשניהם ולזה אמר כאן וזה מעשה המנורה מקשה זהב כלומר המנורה לא דבר רק הוא כי היא היתה מקשה מבלי ריקות כלל כי אם רבוי ידיעה ואמר זה במקום התכלית שאין תכליתה דבר ריק ובטל. עוד ביאר שלמות חומר המנורה באמרו זהב כי החכמה היא נצחיית וקיימת כזהב בין המתכות. ולענין הצורה אמר עד ירכה עד פרכה מקשה היא רוצה לומר שמהירך שהוא היותר גס ועב עד הפרח שהוא היותר דק שכל זה נכלל בצורת המנורה מקשה היא כלומר לצורך ורמז רב נתכוון ולא דבר ריק הוא ובאר שלמות הפועל באמרו כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה. הנה א"כ שבח הכתוב את המנורה בכל ארבעה סבותיה התכליתיית וצוריית וחמרית מהפועלת וכ"ז לא נזכר בכתוב להודיע מעשה המנורה כי כבר זכרו במקום שצוה עליהם אלא לבאר מעלת אהרן שהיה שלם מאד בחכמת הגלגלים ושאר החכמות העיוניות הנרמזות בה. וכאלו גלה הכתוב בזה ששלמות משה העליון היה במעלת נבואתו ולכן היה נכנס לפני לפנים ושלמות אהרן היה בחכמות העיוניות הנרמזות במנורה וסבותיהם ולכן היה נכנס באהל מועד בלבד ואמנם הלוים שהיו למטה מאהרן במדרגה לא היו נכנסים באהל מועד ככהנים אבל היו משרתים לכהני השם. ולכן סמך אליו פרשת קח את הלוים והותרו במה שפרשתי בזה שתי שאלות הא' והב':

פסוק ה

וידבר ה' אל משה לאמר קח את הלוים עד וידבר ה' אל משה במדבר סיני. עתה יבאר הכתוב המדרגה השלישית ממשרתי השם במקדש והיא מהלוים. כי אחרי שזכר למעלה ואני הנה לקחתי את הלוים וצוה לקחת אותם לו לעבודתו תחת כל בכור הוצרך לצוות אך יחנכם וימלא את ידם כדין כל אדם שעולה לגדולה ומעלה שצריך שיעשו לו רשומים יורו על חדוש מעלתו ג"כ כאשר עשו לאהרן ולבניו ולנשיאי' ג"כ ולא באה א"כ הפרשה הזאת להודיע לקיחת הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כי זה כבר נאמר למעלה אלא לבאר אופן סדר חנוכם. והותרה בזה השאלה הג'. וצוה בזה דברים. הא' קח את הלוים מתוך בני ישראל לפי שהיו הלוים מעורבים בין הדגלים כשאר העם וצוה עתה שיבדילם בהבדל מקומו והב' הוא אמר וטהרת אותם וביאר איך יטהר אותם באמרו הזה עליהם מי חטאת והענין שעד עתה לא היו נזהרים מטומאות הגוף כשאר בני ישראל כמו טמא מת ומצורע ולכך צוה אותם לטהרם להודיעם כי מעתה קדושים יהיו לאלהיהם כיון שהוא מקריב אותם לעבודתו וסביב למשכן יחנו וראוי בעבור זה שיהיו בקדושה וטהרה יותר מהעם כי כל אבר הקרוב אל הלב הוא יותר נכבד מן הרחוק ממנו. וכבר נשרפה הפרה ונעשית מי נדה להתחטא בה מהמתטהרים והמתקדשים ועל זה אמר הזה עליהם מי חטאת והוא באפר הפרה מפני שמעביר חטאת הטומאה נקרא חטאת: והג' הוא אמרו והעבירו תער על כל בשרם ואין הכוונה שאחרי האזהרה יעבירו תער על כל בשרם אלא שיזה עליהם המטהר מי חטאת ויהיה זה אחר שיעבירו תער על כל בשרם כי יעשו ללוים כאשר יעשו למצורע המתחטא שכדי להרחיק ממנו הטומאה הקודמת יגולח. והד' הוא וכבסו בגדיהם והטהרו רוצה לומר שיסירו הבגדים הצואים מעליהם ואמרו אח"ז והטהרו פירושו שיכבסו בגדיהם אחרי שיטהרו ורחצו בשרם ואין ספק שהיתה טהרת הגוף בכל זה להכין הנפש החכמה לקדושה כמו שצוה במעמד הר סיני וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וכן יעקב בעלותו בבית אל אמר לאנשי ביתו ונשיו והטהרו והחליפו שמלותיכם והנה בראשונה הזהירם על מקום דירתם וישיבתם שיהיה סביב למשכן ולא בתוך בני ישראל ואחר כך הזהירם שיטהרו מהעונות שהיו בידיהם ואח"כ משם והלאה יתרחקו מהתאוות גשמיות שעליהם רמז העברת התער על כל בשרם כי להיות השער מותר הגוף היה התגלחותו רומז להרחקתו מהדברים המותריים. ואח"כ הזהירם מהמדות המגונות שג"כ יחליפו אותם ואליהם רמז בכבוס הבגדים. ואחרי כל האזהרות האלה צוה על הקרבנות שיקריבו הלוים ואמר ולקחו פר בן בקר ומנחתו ר"ל שהלוים יקריבו שני פרים שוים בתמונתם אחד לחטאת ואחד לעולה כמו שמפורש בפרשה וקצר הכתוב בפר הראשון שלא זכר כאן שיהיה לעולה לפי שאח"ז יאמר ועשה את האחד חטאת והאחד עולה לה' לכפר וגו'. ואם לא זכר כאן כמה תהיה מנחת כל אחד מהפרים אבל אמר סתם ומנחתו סולת בלולה בשמן הוא לפי שכבר נסמך על מה שנזכר לעיל שמנחת הפר תהיה ג' עשרונים סולת וגו' ואמר ופר שני להגיד שיהיה דומה לפר הראשון כלו' בן בקר רך וטוב כמוהו. והיו פרי החטאת לכפר עליהם מאיזה חטא שעשו הלוים בכללותם כי להיותם שבט אחד היה דינו כדין הקהל וחטאת הקהל היה פר בן בקר. והפר השני היה לעולה להתקרב אל האלהים ולדבקה בו כי העולה כמו שביארתי היתה להביא הדבקות באלהים. ולכך ראוי לפרש מ"ש הכתוב כאן לכפר על הלוים שחוזר אל החטאת לא אל העולה. ואמר והקרבת את הלוים לפני אהל מועד. להגיד שלא יחשבו להכנס למקדש ה' ככהנים כי הם לא יכנסו שמה אבל יתקרבו אל אהל מועד במקום שמגיעים עם שאר העם. ובעבור שנלקחו הלויים במקום בכורות בני ישראל צוה שיתקהלו שם כל העדה ויעמדו על קרבנם כי הלוים היו קרבן כפרה שלהם ולכך יסמכו ישראל את ידיהם על הלוים כאלו הקריבו ישראל אותם והיו קודש במדרגת הקרבן והענין ששמירת המקדש ועבודתו תהיה מוטלת עליהם ולא על בכוריהם עוד כי לכן העם היו נותנים ללוים מעשר תבואותיה' חלף ושכר עבודתם. והתבונן שהלוים ישתעבדו כאן בשני שעבודים. הא' הוא לעבוד את ה' במשמרת המקדש ומסעיו ובשיר ושאר הדברים המוחלים עליהם מהש"י. והשעבוד השני הוא שישתעבדו לאהרן ולבניו לעבדה ולשרת אותה לא בדברים המיוחדים לכהנים בגופיהם ונסכיהם ובניהם אלא בענינים האלהיים לעשות ככל אשר יצוו אותם הכהנים בעניני המקדש. ומפני זה זכרה התורה בהם תנופות מתחלפות כי על השעבוד הראשון שהוא לש"י תחת הבכורות אמר וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' מאת בני ישראל והיו לעבוד את עבודת ה' כי היה אהרן מניף אותם לפני השם ותנופה היא בהולכת והובאת ירידה ועליה כאומר הרי אלו עובדי ה' לעבדו תתת בכורות בני ישראל. ובעבור שהעבודה והשירות יעשו בני אדם בתנועה ובתנופה לכן היה מניף אותם סימן היותם זריזים לעבודתו ואחרי שזכר התנופה הראשונה זאת זכר תנופה שנית והיא כנגד השעבוד השני שיהיו הלוים משועבדים לאהרן ולבניו. ועל זה אמר והעמדת את הלוים לפני אהרן והנפת אותם תנופה לה' שלא אמר שיניפם אהרן כי איך יניף לעצמו אבל שמשה עצמו יניף אותם לפני אהרן לרמוז על היותם זריזים לשמור ולעשות ככל אשר יורו אותם הכהנים. איך יהיה זה לה' ר"ל בעניני המקדש ולא בד"א. ואחרי שזכר שתי התנוכות האלה. זכר הכתוב בפעולות האלה קדימתם ואיחורם. וע"ז אמר והבדלת את הלוים מתוך ב"י כמו שצוהו קח את הלוים מתוך ב"י ונזכר כאן שנית לפי שבא הכתוב הזה לתת סדר בדברים שכבר זכר ואמר שבראשונה יבדילם מתוך בני ישראל ויניחם במשמרותיהם הראויות אליהם. ואחרי כן יבואו הלוים לעבוד את אהל מועד וקודם העבודה יטהרם כמו שנזכר ואז והנפת אותם תנופה ואין זו תנופה אחרת שלישית אבל היא זכרון התנופה אשר כבר זכר כי כמו שזכר ההבדלה מתוך בני ישראל ואחריה יטהרו אותם כן זכר שאז אחרי הטהרה יניף אותם בשתי התנופות שזכר למעלה ונתן יתברך הטעם בשתי התנופות ושני השעבודים אשר זכר באמרו כי נתונים נתונים המה לי כלו' השעבוד הראשון לי היה לפי שהלוים נתנו לי תחת הבכורות שהם פטר כל רחם בבני ישראל שהיו ראשונה שלי ולקחתי הלוים תחתם וזהו החיוב הראשון מהלוים לי וכנגד השעבוד השני אמר ואתנה את הלוים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל ר"ל אני העברתי אותו שעבוד שהיה לי שיהיה ללוים לפני אהרן ובניו וא"כ הם משועבדים להם לא שיהיו הלוים כעבדים לכהנים מקנת כספם אלא לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר וגו' ר"ל שהם ישמרו את המקדש באופן שישראל לא יגשו אליו ובזה לא יהיה הנגף בהם בסבת גשתם שמה ואמר ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים ככל אשר צוה ה' את משה וחזר לומר כן עשו להם בני ישראל לפי שראשונה אמר בכלל שמשה ואהרן וכל העדה עשו ככל אשר צוה ה' את משה ללוים ר"ל בענין הלוים ואחרי שאמר זה בכלל פרט מהו אשר עשתה העדה ועל זה אמר כן עשו להם בני ישראל ויתחטאו הלוים ר"ל וככה עשו כל בני ישראל והוא שהתחטאו הלוים ויכבסו בגדיהם וינף אהרן אותם תנופה לפני ה' והיא התנופה הראשונה שעשה בהם אהרן ויכפר עליהם אהרן לטהרם בהקרבת קרבנותיהם. וביאר ג"כ בפרט ענין התנופה השנית ואמר ואחרי כן באו הלוים לעבוד את עבודתם באהל מועד לפני אהרן ולפני בניו והוא השעבוד השני. ועל התנופה השנית שנעשתה אז נאמר כאן כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם והיא התנופה השנית שצוה למעלה. הרי לך מבואר ששתי התנופות נזכרו כאן ג"כ אחת בבירור ופירוש ואחת ברמיזה כאשר צוה ה' ללוים כן עשו להם בני ישראל כי התנופה השנית לא צוה ית' שיעשה אהרן אלא משה כמו שפרשתי ולכך נאמר כאן כאשר צוה ה' על הלוים כלומר להניף אותם משה לעצמו והותרו במה שפרשתי השאלה הד' והה'. ולפי שדבר כאן על ענין הלוים ביאר הכתוב ג"כ ענין עבודתם כפי השנים ואמר שמבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ופרש"י שמבן כ"ה שנה יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים. ומבן שלשים יעבוד. והרמב"ן לא קבל זה ונראין דבריו. והכתוב אומר (שם ח' כ"ד) לצבא צבא לעבודת אהל מועד והלשון הזה מורה על העבודה לא על הלמוד. ולכך אמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. והיותר נכון בזה כי מבן שלשים שנה נמנו לענין המשא כי היה צריך לזה כח בן שלשים האמנם בהיותו בן כ"ה יבא לצבא צבא באהל מועד ר"ל לעבוד במקדש בשיר ובשמירת האהל כי הם דברים יאותו יותר לבחורים שקולם ערב והם יותר זריזים בענין השמירה ולזה אמר בעבודת אהל מועד לא לענין משא בדרכים כי אם לעבוד בעניני המקדש בהיותו חונה במקומו. ולזה הדעת נטה הראב"ע. והקשה עליו הרמב"ן כי שם בבני השלשים שנה נאמר גם כן כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר לעבוד ולמשא. ואין זו קושיא כי שם נאמר לעבוד ולמשא. וכאן לא נאמר ולמשא כל שהיה מוטל על הכ"ה היה מוטל על השלשים ולא יתהפך. אבל דוד המלך ע"ה הרחיב את הדבר יותר ושם את הלוים עובדים בבית ה' בהיותם מבן כ' שנה. ורש"י כתב (שם) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד עבודת משא בכתף. אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות. וגם זה מורה שמבן כ"ה שנה היה עובד בשאר הדברים ולא במשא. כי קודם שלשים היה דינו כדין אחר חמשים. ומזה התבאר שבלויים שנים פוסלים ואין מומים פוסלים. אבל בכהנים מומים פוסלים ואין שנים פוסלים בהם. והותרה בזה השאלה הו':