אבני נזר/חלק א

סימן א

ב"ה יום ועש"ק תבא תרנ"ו
יכתב לחיים בספר, עת יתקע בשופר. כבוד אהו' ידידי וחביבי הרב הגאון המפורסם שמו נודע בשערים כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י.

א

דבר האיש שידו השמאלית אחזתה הרוח [שקורין לופט] ואין לו בה שום הרגש מעקיצת מחט והרופאים אמרו נואש למחלתו, מה יעשה בהנחת תפילין. וכ"ת מייתי הא דקדושין (דף כד:) יבשה גפה חשיב מחוסר אבר מדפסול בעוף, ומסתפק אולי גם יד כיוצא בו. ומייתי דברי רשב"א בשם ראב"ד דוקא עוף שכל כחו בגפיו, ומסתפק אולי גם יד כיוצא בו:

ב

לדידי פשוט דוקא בעוף דשמו על שם עפיפה כדכתיב (בראשית א, כ): "ועוף יעופף", ע"כ חשיב כל כחו בגפיו. וזכ"ש לשיטת רש"י זבחים (דף פה:) דמום מגונה פוסל בעוף כמו מחוסר אבר משום (מלאכי א, ח): "הקריבהו נא לפחתך". י"ל דיבשה גפה פוסל משום מום מגונה, וכן כתב בטהרת הקודש זבחים (דף לה:) ואין ראי' מכאן כלל רק אם הגיע לכלל יבשות דאוזן בכור כדי שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם זה נראה דחשיב כאינו:

ג

וחידוש אצלי קצת ברמב"ם פ"ז מהלכות ביאת המקדש (פ"ז מהל' ביאת מקדש) בחשבו המומים מי שנקב סחוס אזנו ככרשינה, מי שיבשה אזנו כדי שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. משמע קצת דבעי כל או רוב אזנו. ולמה, כיון דיבש כחסר די במלא כרשינה! וכמו לענין טריפות דכתב דיבש כחסר ואפילו כל שהוא.

ונראה ליישב, דהנה צריכין להבין קושיית הש"ס חולין (דף מו:) בהא דריאה שיבשה מקצתה טריפה דבעי כדי שתפרך בצפורן, מאוזן בכור לחכמים דדי כדי שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. אימא דכהאי גוונא הוי מום, אבל שיחשב כאלו אינו כדי שתחשב הריאה ניקבה או חסרה, בענין כדי שתיפרך. וצ"ל משום דאין שוחטין על מום רק אם אינו חוזר, שאם חוזר הוה לי' מום עובר וע"כ דלא הדרא בריא ושוב סופו להתקלקל ולנקוב וטריפה. ולפי זה י"ל דאף שבאינה מוציא טיפת דם לא הדרא בריא מכל מקום לא נפסל משום דסופו לנקוב, דזה אינו גלוי לכל אדם אלא לחכמים. וכהאי גוונא לא חשיב מום שבגלוי, רק היובש עצמו הוי מום. ואף מה שאינו חוזר לא נגלה לכל, לא אכפת לן. שהרי מום עובר גם כן חשיב מום לפסול וזה ניכר, רק במומי עובר לא נשחט במדינה כיון שעוד יש תקנה להקריבו. וזה שלפי האמת אין לו תקנה שוב נפסל מחמת שזה בגלוי שיבש עכשיו [ועיין מ"ש מה שכתב בתשו' חלק יו"ד הלכות בכור להרב ר' אליעזר ליפמאן ד"ה בענין]. וע"כ כיון שאין פסולו משום שסופו לחסור לגמרי שזה אינו בגלוי רק משום יבישותו של עכשיו, שוב אין ראי' שיהי' בכדי כרשינה. וע"כ אינו נשחט במדינה עד שיבש כולו או רובו:

ד

מ"מ אם הגיע היד לגדר זה נראה לי דחשובה כאלו אינה, משום סופו לחסור. וכן לולב היבש פסול לדעת הירושלמי משום (תהלים קטו, יז): "לא המתים יהללו", הרי דכל שהגיע לגדר זה חשיב כמת. ולגמרא דידן דאין פסולו רק משום הדר אין ראי' להיפוך, דיש לומר גמרא דידן ס"ל בצמחים לא שייך חי או מת, מכל מקום מירושלמי יש ראי' לנידון דידן:

ה

אך בשלא הגיע לגדר זה, לדעתי כי יניח תפילין בשמאל ככל אדם. וחידוש אצלי כי ממכתב כבודו יראה שכל ספיקו אם יניח בימין משום דלא חשיב נחסר לגמרי ויניח בימין ולידי כהאי גוונא שכל היד קיים יניח בשמאל :

ו

ובעיקר דינו של המג"א (סימן כ"ז סק"ג) דגידם שיש לו זרוע יניח בימין ויליף לה מספרי, לענ"ד ברור שגמרא דידן אינו סובר כן. שהרי בספרי כתב כן לר"י החורם דאמר מצינו ימין שנקרא יד, אם כן מה תלמוד לומר (דברים ו, ח): "ידך" לרבות את הגידם שיניח בימין. פי' דהא פשיטא תפילין בשמאל, וק"ל מה תלמוד לומר ידך דמשמע ימין, וע"כ מוקמינן לה בגידם.

אבל גמרא דידן דאמר ר' אשי לר"י החורם מ"ידכה" (שמות י"ג, ט"ז) ילפינן שמאל, ע"כ לית לי' הא דלרבות את הגידם. ואחרים דאמרי לרבות את הגידם לית להי דר"י החורם שימין נקרא יד, אלא ד"ידיך" משמע שמאל, וע"כ ילפינן מדכתיב בה' לרבות את הגידם. וכיון ד"ידך" משמע שמאל, ימין מאן דכר שמי'. ודברי תוס' כפשטן. וכ"מ פרש"י ידך משמע יד רצוצה ומקולקלת, ומדכתיב "על ידכה" שמע מינה שביד רצוצה ומקולקלת יניח תפילין ולא בימין :

ז

מ"מ נראה בעיני בנידון דידן גם למג"א שמניח בשמאל ככל אדם. אף שאינו משתמש בידו חשובה יד. כמו סומא דלא חשיב מחוסר אבר וכשר בעוף :

דברי הדו"ש וש"ת הק' אברהם.

סימן ב

בדין הנחת תפילין בחוה"מ בחול המועד

א

הנה ראיית התוס' במנחות (דף לו:) ד"ה דיבור המתחיל יצאו, והרא"ש ז"ל שמה, שחול המועד זמן תפילין. מירושלמי דמו"ק מועד קטן חד בר נש איבד תפילוי במועדא אתא לקמי' דר' חננאל [שהי' סופר כדאיתא במגילה (דף יח:)] שדרי' קמי' דרבב"ח א"ל זיל הב לי' דידך וכתוב לך דתנן כותב אדם תפילין לעצמו. אתא לקמי' דרב א"ל זיל כתוב לי'. מתני' פליגא על רב כותב אדם תפילין לעצמו לאחרים לו, רב פתר לה בכותב להניח ע"כ הירושלמי.

ופי' התוס' דמתניתין מיירי להצניע לאחר המועד, אבל בכותב להניח במועד שרי. אם כן מוכח להדיא דחול המועד זמן תפילין. דאין סברא דרב ורבב"ח סוברים שבת זמן תפילין דכולהו אמוראים פרק הקומץ סוברים שבת לאו זמן תפילין ומסתמא גם רב ורבב"ח הכי ס"ל. ע"כ ראייתם :

ב

ולפענ"ד נראה שע"כ רש"י ז"ל סובר פירוש אחר בירושלמי ההוא ותחילה נבאר שיטת הפוסקים ז"ל בדין כתיבת תפילין בחול המועד. ואחר כך נבאר שיטת רש"י ז"ל :

ג

וכך היא הצעה של שמועה זו בש"ס מועד קטן (דף יח:) "מתניתין, אין כותבין ספרין תפילין ומזוזות במועד וכו' רבי יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו."
פירש"י "לעצמו" - לקיים המצוה אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה וכו'.
"ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו' ולאחרים בטובה דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו. רבי יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו"