אבן עזרא על תהלים פט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אבן עזרא על תהלים · פט · >>

פסוק א[עריכה]

משכיל לאיתן האזרחי - [ראה פט, ב]

פסוק ב[עריכה]

חסדי ה' עולם אשירה - אם זה איתן הוא הנזכר שהוא בן זרח שעליו הכתוב אומר מאיתן האזרחי התנבא על מלכות דוד שתפסק. והיה בספרד חכם גדול וחסיד וזה המזמור היה עליו קשה ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשמוע, בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות. והגאון לא הזכיר בפירוש תיקון זה המזמור. ורבי משה הכהן האריך בענין זה וחקרתי ספרו כמה פעמים ולא יכולתי להבין דברו והנה סוד זה המזמור כאשר החל חסדי ה' יספר חסדי השם ומה שנשבע לדוד והוא מדבר על דברי האויבים שהם מחרפים ומכזבים, על כן הזכיר חרפת עבדיך אשר חרפו אויביך ה' ויורה סוף דברי כי הוא מאמין בביאת המשיח אשר חרפו עקבות משיחך כאשר אפרש.

חסדי - השם ואמונתו עד עולם עשיר.


פסוק ג[עריכה]

כי - אמרתי בלבי שחסד השם לעולם עומד ובנוי והנה יבנה, כמו: ובניתי לדור ודור כסאך סלה ושאמונתך נכונה היא בשמים והטעם כאשר השמים עומדים, כן אמונתך עומדת וזה החסד וזאת האמונה הם שאמרת.


פסוק ד[עריכה]

כרתי - הנה הזכיר בתחלה,כי לפני הברית דבר השם היה חסד ואחר הברית אמונה.

והמפרשים עולם חסד יבנה - כי בחסד נבנה העולם איננו מטעם זה המזמור. ועוד: כי כל עולם בכל המקרא הוא זמן.


פסוק ה[עריכה]

עד - הנה זרעו עד היום ואם נפסקה מלכותו שנים רבות עוד תשוב ותעמוד מלכותו לנצח.


פסוק ו[עריכה]

ויודו - עתה יספר המשורר כי השם אל אמת ודברו יהיה אמת. וטעם ויודו שמים בתנועתם תמיד על פלאיך ועל אמונתך,אף היא בקהל קדושים - הם המלאכים המניעים.


פסוק ז[עריכה]

כי, יערוך - כמו: יעריכנו הכהן.

בבני אלים - הם הכוכבים. והטעם: כי חכמי המזלות יראו בנסיונם פלאות גדולות ומעשים נוראים מתחדשים יום ויום כפי כח הכוכבים ומערכת אלה לאלה והיודעים דעת עליון, ידעו כי מעשה השם הנכבד נפלאים יותר ויותר.


פסוק ח[עריכה]

אל - הוא התקיף שיראוהו הקדושים שאינם בגוף ורבה תואר לסוד.

ונורא על כל סביביו – הם הצבא הגדול, שהם גוף.


פסוק ט[עריכה]

וחסין - תאר במשקל גביר מגזרת וחסון הוא.

וטעם ואמונתך סביבותיך – שאיננה מתפרדת כי איננה מקרה.


פסוק י[עריכה]

אתה - הזכיר דברי השמים והקדושים ולא יבינו רק החכמים לבדם ועתה שב להזכיר גבורתו בדברים הנראים והוא הים.

בשוא - בהתרומם.

תשבחם - תשקיטם, כמו: משביח.

אתה - יתכן היות טעם תשבחם, בעבור ישראל הים.

וטעם דכאת כחלל רהב – הם מצרים, והטעם אנשי רהב.


פסוק יב[עריכה]

לך - עתה הזכיר דבר הרקיע והיבשה כי הוא חפץ לברוא אדם והנה השמים הם הקרובים אל הארץ, ותבל הוא הנושבת מהארץ, על כן ומלואה.

וטעם יסדתם – רמז לשבעה גבולות כל היישוב וככה יהיו תמיד.


פסוק יג[עריכה]

צפון - בעבור שהזכיר שמים וארץ והנה שתי פיאות והן מעלה ומטה, הזכיר צפון וימין ותבור בפאת מערב, והנה תבור וחרמון במזרח והנה קדם כמו זה וזה, כמו בספר יצירה חתם בשש טבעות.


פסוק יד[עריכה]

לך - התברר כי יש לך זרוע. והטעם: ארוכה שתוכל לנטותה דרך משל, אל מקום שתחפוץ והיא עם גבורה והנה אין ספק כי לעולם תעוז שמאלך, תרום ימינך, משל שתי ידיך.


פסוק טו[עריכה]

צדק - הטעם: אע"פ שלך לבדך הוא הגבורה, הכל בצדק ומשפט.

וטעם יקדמו פניך – שאינם זזים לעולם.

וטעם מכון כסאך – על דרך מלכי האדמה בשבתם על כסא המלוכה, ככה כסא הכבוד.


פסוק טז[עריכה]

אשרי - הטעם להזכיר כל זה כי בידך כח וגבורה והחסד והאמת סביבותיך. אם כן למה תאחר להקים בריתך והחסד שהבטחתנו?! וטעם להזכיר אשרי העם – אחר חסד ומשפט כי תושיע בגבורתך ובצדקתך כל הקורא בשמך.

וטעם תרועה – כמו: ותרועת מלך בו.

באור פניך יהלכון - כמו: לאורו אלך חשך.


פסוק יז[עריכה]

בשמך - והזכירם שמך סלה, הוא גילם תמיד ובהזכירם צדקתך ירומו, על כל בני אדם.


פסוק יח[עריכה]

כי - לא יתפארו בעוזם, כי אם בעזך.


פסוק יט[עריכה]

כי - מלכנו - הוא דוד שלך. הוא ומגננו שיגן בעד עמו, והטעם כפול כמשפט.


פסוק כ[עריכה]

אז, לחסידיך - המשוררים כמו: הימן ואיתן שנקראו חוזים ונביאים.

ובחור – כמו נבחר, או בעבור היותו כן במלכו.


פסוק כא[עריכה]

מצאתי - הטעם שלא נמצא בדורו כמוהו.


פסוק כב[עריכה]

אשר תכון עמו - לעזרו.


פסוק כג[עריכה]

לא - אמר רבי משה הכהן: כי לא ישיא כמו משאת מאומה לא ישלוט בו נושה. יש אומרים: כי הוא מגזרת: זדון לבך השיאך.


פסוק כד[עריכה]

וכתותי - הטעם כי בן עולה לא יעננו , רק אני אכות צריו.


פסוק כה[עריכה]

ואמונתי - הטעם לא יתפרדו מעליו, ובעבור שנקרא: בשמי תרום קרנו.


פסוק כו[עריכה]

ושמתי - בעבור שהזכיר כי השם מושל בגאות הים, הזכיר שיתן חלק מהכח לדוד להתגבר בהולכים על הספינות בים ובנהרות.


פסוק כז[עריכה]

הוא - הטעם כי השם בחרו בתחלה והוא מודה כי אין לו תוקף וישועה רק מאתו.


פסוק כח[עריכה]

אף - מלך ראשון עובד השם היה דוד בישראל אע"פ שהיה כן שאול, נפסקה מלכותו ובעבור כי מודה כי השם תקפו וישעו, על כן הוא עליון למלכי ארץ.


פסוק כט[עריכה]

לעולם אשמר לו חסדי - הראשון.

ובריתי נאמנת - תהיה לו.


פסוק ל[עריכה]

ושמתי - טעם הברית שיעמוד זרעו ומלכותו כימי שמים.


פסוק לא[עריכה]

אם - בריתי הוא ברית סיני והזכיר משפטים, כי המלך הוא שופט.


פסוק לב[עריכה]

אם חקתי - מצות לא תעשה ומצותי מצות עשה.


פסוק לג[עריכה]

ופקדתי - תחסר מלת עליהם או פשעם הוא הפעול ובשבט כמו: הבן אתה בשבט תכנו.


פסוק לד[עריכה]

וחסדי - כנגד: ואמונתי וחסדי עמו.


פסוק לה[עריכה]

לא - אם חלל זרעו ברית סיני, אני לא אחלל.


פסוק לו[עריכה]

אחת בקדשי - השמים שהם עומדים כדרך: כי אשא אל שמים ידי, או בקדשי שם, כמו: קדושתי וטעם אחת שהיא מספקת או שלא נשבעתי לעולם בקדושתי, רק זאת השבועה לבדה היא הנאמנה, שלא יסוף זרעו לעולם, על כן: זרעו וכסאו כשמש נגדי - על ימי המשיח.


פסוק לח[עריכה]

כירח - הזכיר השמש שהוא המאור הגדול וכאשר הוא עומד לעולם נגד השם, כן תעמוד מלכות דוד, גם הזכיר מאור הקטן.

ומלת יכון – שבה אל זרעו ועולם כמו לעולם, והירח עד נאמן.


פסוק לט[עריכה]

ואתה - פעול.

זנחת – גם ותמאס - הוא משיחך.


פסוק מ[עריכה]

נארתה - השחתה, כמו: נאר מקדשו והנו"ן שרש והנזר יושם לראש, על כן לארץ.


פסוק מא[עריכה]

פרצת - החומות שבנה ומבצריו שם למחתה.


פסוק מב[עריכה]

שסוהו - כי אין לו חומה ומבצר.


פסוק מג[עריכה]

הרימות - הפך אשר ידע ידי תכון עמו.

השמחת - מן בנין הכבד הנוסף ואין אחרת זולתה במקרא.


פסוק מד[עריכה]

אף צור חרבו - חידוד חרבו וחרבות צורים, כדרך: מצור החלמיש, מחלמיש צור.

ולא הקמותו - בנפלו, או כמו: העמדתו, כמו: וקם הבית.


פסוק מה[עריכה]

השבת מטהרו - מקדשו שהוא טהור, על משקל מקדש ה' כוננו ידיך ונחטף בקמץ בעבור אות הגרון.

ואמר מטהרו – כי אין בארץ מקום טהור כמוהו, וטעם הוי"ו כי הוא סבה ראשונה לבנות המקדש כי הוא הכין הכסף והזהב.

מגרתה - כמו תרגום: ימגר כל מלך.


פסוק מו[עריכה]

הקצרת - שלא ארכו ימי מלכות דוד.

וטעם העטית – שאין להם פתחון פה ותשובה.


פסוק מז[עריכה]

עד מה - מפאה אחת כאילו אתה נסתר ולא תראה ברעות משיחך, רק תבער כמו אש חמתך בו, עד היום.


פסוק מח[עריכה]

זכור - זה המשורר ידבר על לשון ישראל בגלותם, כי כל אחד רואה שדור הולך ודור בא ואין מושיע וכמה יקוה המקוה ושנותיו קצרות וזה הוא: זכור מה אני ומה חלדי, כי מה ישרת אחורנית כדרך: אדם פטדה וברקת. חופש כל חדרי בטן.

וחלד - כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ, זמן ידוע.

וחלדי כאין נגדך - ולמה בראתנו ואנחנו שוא כדרך אך הבל בני אדם כזב בני איש. והנה הטעם: כל אחד מישראל מתאונן בשביו כי ימות ולא יראה ישועת השם.


פסוק מט[עריכה]

מי - הנה הטעם הנה אמות ולמה סבלתי עול הגלות, וכן הוא אומר: שאתי בחיקי כל רבים עמים.


פסוק נ[עריכה]

איה - הקם שבועתך בביאת הגואל.


פסוק נא[עריכה]

זכור, חרפת עבדיך - שהאחרים יחרפום.


פסוק נב[עריכה]

אשר - פירוש כי המחרפים הם אויבי השם.

וטעם עקבות משיחך – מגזרת בעקב עשו ועקבותיך לא נודעו. והטעם שאחרו פעמיו לבוא כאומרים נשברו עקביו, על כן לא בא עתה.


פסוק נג[עריכה]

ברוך - הטעם שראה המשורר ברוח הקדש ביאת המשיח, על כן נתן תודות לשם. ויש אומרים: כדרך איוב כי המשכיל יברך השם, אע"פ שהאויב יחרפהו יסבול חרפתו. וחכם גדול ספרדי אומר: כי הסופר שכתב זה הספר תחלה כתב בסוף הספר ברוך השם שעזרנו לכתבו כולו כדרך הסופרים בדורינו לכתוב באחרונה ברוך נותן ליעף כח.