אבן עזרא על שמות לד כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | אבן עזרא על שמותפרק ל"ד • פסוק כ"ט | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לה • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות ל"ד, כ"ט:

וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃


ארוך

"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" הטעם: "בדבר אתו" - השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזהר הרקיע. ומלת "קרן" מגזרת קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד), כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהיה (שם). והנה אמר אחריו קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד). יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

קצר

(כט) "כי קרן עור פניו" - כטעם זוהר, וכן קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד):