אבן עזרא על שיר השירים - הפעם השנית
א (ב) "ישקני" – דברי הנערה כאלו תדבר עם נפשה וכל תאותה שישק אותה פעמים רבות כי לא תשבע מאחת וכאלו הרגיש הרועה וחזרה מדברת לו.
"כי טובים דודיך" – יותר מיין ירוו וישמחו אהביך. או על פירוש הגאון רבינו סעדיה.
(ג) "לריח שמניך" – כי שמניך יש להם ריח טוב מרחוק והזכרת שמך כאלו שמן מור יורק לפניה על כן עלמות אהבוך ואם כן שמניך מרחוק אף כי נשיקות פיך.
(ד) "משכני" – וכל אחת מהעלמות מתאוה ואומרת: משכני אחריך נרוצה.
"המלך חדריו" – יותר נשמח בך ממה שיביאני המלך חדריו.
(ה) "שחורה" – ובעבור שאלה העלמות היו אומרות משכני, חזרה הנערה לה ואמרה אינני פחותה מכם, אף על פי שיש בי שחרות מעט כאהלי קדר שהם מגולים לשמש תמיד יפה אני כיריעות שלמה.
(ו) "אל תראני" – פירושו: אל תבזוני או אל תראוני בעין קלון וחסרון כי זה השחרות לא נולדתי בו רק הוא מקרה ויסור, וסבת זה המקרה כי כעסו אחי עלי ושמוני נוטרה את הכרמים, ובתחלה קודם זה אפילו כרמי שלי לא נטרתי.
(ז) וחזרה לרועה ואמרה לו: הגידה לי איזה מקום תרעה ותרביץ, כי אני רוצה לשוב רועה וארדוף אחריך.
(ח) השיבה: "צאי לך" בעקבות הצאן, ורעי גדיות קטנות כמו שאת קטנה למעלה ממשכנות, כי שם הוא מקומי.
(ט) "לססתי" – נקבת הסוס. "ברכבי" – יש רכב עץ ורכב ברזל. אמר לה: דמיתיך רעיתי בין אותם העלמות שאהבוני כמו הסוסיא בין הרכב.
(י) ודימה הצעיף שיש על לחיה מצויירה כמו המתג המצוייר בדמות תורים שהוא על לחיי הסוסיא וחלי הכתם הם הקשורים כדמות קשורים שישימו על צואר הסוסיא.
(יא) ולא היה ראוי לך שיהיו התורים שלך כי אם זהב עם נקודות הכסף.
(יב) ענתה היא ואמרה: אף על פי שריחי נודף, ואפילו המלך כשהוא במסבו יתאוה להריח נרדי,
(יג) יותר טוב ריח נודף יש לדודי שהוא צרור המור, והייתי מתאוה שילין בין שדי,
(יד) והייתי חושבת שאני מחבקה אשכול הכופר.
(טו) "הנך" – אמר הוא: הנך יפה,
(טז-יז) אמרה היא: הנך יפה דודי, ויש לי במדינה ערש רעננה ובית נכבד, וזה ענין קורות בתינו ארזים.
ב (א) "אני" – לכן אני עתה בחוץ כמו חבצלת השרון ואין מריח.
(ב) "כשושנה" – אמר הוא: אין את נמשלת לשושנת העמק שהיא קרובה לקחתה, כי אם כשושנה בין החוחים.
(ג-ד) אמרה: "כתפוח" – אלו הפסוקים דבוקים עם מלת חמדתי, שהייתי חומדת שאשב בצלו ויביאני אל בית היין וישים דגלו עלי – והענין: בפרהסיא, ויראה אהבתו.
(ו) וישים שמאלו תחת לראשי,
(ז) ואשביע בנות ירושלים שלא יעירוני עד שיגיע עת חפץ האהבה. וזו השבועה בעבור שידמה חשוקתו לצביה וכן אילת אהבים ויעלת חן בעבור יפיה ונקיותה ושחרות עיניה, כאלו אמרה השבעתי אתכם בדומות לכם ביופי.
והיא הלכה אל ביתה, כמו שאמרה לו "קורות בתינו", והנה הוא בא אחריה בעת צאת בני האדם להתענג לחוץ לראות הניצנים.
(ח) "קול דודי" – אמרה כי דודה מרוב דלוגו ומרוצתו שמעה קול רגליו.
(ט) "דומה דודי לצבי" – במהירות.
(י) "ענה דודי" – כל הפרשה.
(יד) ועוד: "יונתי בחגוי הסלע" – אמר לה: את נסתרת בביתך ולא אוכל לראותך כמו יונה שהיא בחגוי הסלע. "הראיני את מראיך" – מאחד החרכים, או "השמיעיני את קולך" ואמרי לי מה אעשה.
(טו) ענתה היא ואמרה לנעריה: "אחזו לנו שועלים" – והענין לכו שמרו את הכרם מן השועלים,
(טז) כי אני רוצה ללון שם עם דודי, שהוא הרועה בשושנים, בעבור הריח הטוב שיש בשושנים.
(יז) ואתה דודי, "עד שיפוח" רוח היום ויגדלו הימים – וזה ענין "ונסו הצללים", לך אל הרי בתר. והענין, כי לא אוכל עתה לצאת חוצה. והנה הלך לדרכו כאשר דבר לה.
ג (א-ה) היתה רואה בחלום, וזה ענין "על משכבי בלילות", שהיתה מבקשת דודה עד שמצאה אותו והביאתו אל בית אמה והיתה משבעת בנות ציון שלא יעירוה.
(ו) וכאשר היה בבקר רדפה הנערה אחר דודה, וכאשר ראה אותה תמה, אמר: "מי זאת עולה מן המדבר".
(ז) וטעם "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים", כי הנה שלמה המלך הוצרך לגבורים רבים שישמרו מטתו.
(ח-ט) "מפחד בלילות" – שמא יחטפוה לסטים בעבור יפיה, ואיך עלתה זאת מן המדבר לבדה, ועוד ששלמה המלך כאשר לקח את תשוקתו הוצרך לבנות אפריון והוא היה בתוך האפריון.
(י-יא) "רצוף אהבה" – כלומר, שרוף אהבה על אחת מבנות ירושלים, ושם עטרה בראשו, וכל זה עשה שלמה המלך אז ראה תאותו.
ד (א) "הנך" – ואת יפה יותר מחשוקתו של שלמה ויכולתי לראותך בלי שאצטרך לעשות אפריון. "שערך כעדר העזים" – הענין כי מנהג העזים שיתלו בהרים הגבוהים ועומדות ברגליהן ללקט עלים לכאן ולכאן, כן דימה שער ראשה, שזה על זה נופל.
(ב) "שניך" וגו'. וענין "מן הרחצה" – הלבן. "ושכלה" – כמו נשברה.
(ד) "כמגדל" – דימה החרוזים שהפ הקשורים שיש על צוארה כמו המגינים שהם תלויים על מגדל דוד.
(ה) "שני שדיך" – חוזר למשל. "כשני עפרים" – שיש להם ריח טוב שהם רועים בשושנים.
(ו) אמר לה: את אמרתי לי שאלך אל הרי בתר עד שיפוח היום, ואני לא הלכתי כי אם אל הר המור.
(ז) "כלך יפה" – הטעם: כל מה שאמרת יפה הוא בעיני, "ומום אין בך".
(ח-ט) לכן "אתי מלבנון כלה" – בואי עמי, תראי "מראש אמנה" – הוא הר מקום האריות והנמרים. והענין: ברחי מהמדבר ומאותם המקומות כי הם בסכנה, ובואי עמי, כי לא אוכל להפרד ממך כי "לבבתני" ולא נשאר לי לב.
(יב) "גן נעול" – ואת דומה לגן נעול שיש לו ריח טוב מחוץ ולא יוכל אדם להכנס לשם.
(טו) ואחר שדימה אותה למעין חתום, אמר: את כמו מעין גנים שהם באר מים חיים.
(טז) ענתה היא ואמרה: עד שיתעורר רוח צפון ויבוא רוח תימן ויפיחו שניהם בגני ויזלו בשמיו, ילך דודי אל הגן שלו ואחר כן יבא.
ה (א) אמר: "באתי לגני" ו"אריתי מורי". והענין: שבע אני מכל טוב ולא יחסר לי כי אם דמותך. ועוד, אל תפחדי, כי ריעי שהם הרועים – כאשר כתוב בתחלה, "על עדרי חבריך" (שיר א, ז) – האכלתים והשכרתים.
(ב) אמרה: "אני ישנה" – אף על פי שאני ישנה, לבי כמו ער. וזאת אמרה פעם שנית, רק בראשונה בקשה ממנו בחלום, ועתה בא אליה לגן שלה, כאשר אמרה לו עורי צפון. "קול דודי דופק" – עתה היא פושטת וכל הפרשה כולה מבוארת.
(י) ענין "דגול מרבבה" – כמו הדגל ההוא בין חבריו.
(יג) "לחיו" – זקנו. "מגדלות" – הם כמו מגדלות סביבות לחייו.
(יד) "ממלאים בתרשיש" – רמז לשער שעל ידיו. "מעיו עשת שן" – חגור מתניו, אבל מעיו חגורים כי איננו ערום.
(טו) "אדני פז" – רגליו ואצבעותיו. "מראהו כלבנון" – שהוא נחמד למראה.
ו (ב) "דודי ירד לגנו" – כאשר פירשתי שאמרה לו "יבא דודי לגנו", וכאשר הקיצה רדפה אחריו.
(ד-ט) וכאשר ראה אותה, אמר: "יפה את רעיתי", ואמר "שערך" ו"שניך" גם "כפלח הרמון", והטעם: כי את הוא תשוקתי הקדמונית ואל תתערבי לי באחרת, כי הנה שערך ושניך ורקתך לעדים נאמנים. ולא יתכן שתתערבי באחרת, כי אחת את היא בעולם ואין דומה לך, גם הנה שלמה יש לו ששים מלכות "ושמונים פילגשים, ועלמות אין מספר", אין כמותך כי אחת את לאמך.
(י) אמרה היא: כל מי שהיה רואה אותי היה תמה ואומר, "מי זאת הנשקפה כמו שחר".
(יא) והשיבותי להם, "אל גנת אגוז ירדתי" וטעם לא ידעתי.
(יב) אמרה: תמיהה אני שלא הרגשתי ולא ידעתי שהייתי הולכת במרוצה אליך כמו "מרכבות עמי נדיב", הגדול שיש בעמי, ז (א) והיה כל רואי צועק אחרי: "שובי השולמית", והייתי אומרת להם "מה תחזו בשולמית" שיצאתם כלכם לראותה, כאשר תצאנה שתי מערכות במחולות לקראת המלך והוא עובר באמצע בין שתי המערכות וזה ענין המחנים. (ב) והיו אומרים: "מה יפו פעמיך". וענין "חמוקי ירכים", שהיו מכוסים בבגד מצוייר במיני חלאים.
(ג) והענין ב"שררך" – אזור בשרירה, חגור במתניה, יש בו דמות הסהרונים. ואחר שדימהו ללבנה בשעת היותה מליאה, אמרה כי זה הסהר שלך לא יחסר אורו כאשר יחסר אור הסהר אחר היותו שלם. "בטנך ערמת חטים" – שהיתה נראית בחוץ כמו ערימת חטים: עבה מלמטה ודקה מלמעלה. וענין "סוגה בשושנים" – אמר כי הערימה לא היתה נראית כי שושנים היו סביבה.
(ה) "אפך כמגדל הלבנון" – אותו המגדל היה שוה לא היה בו עוות.
(ו) "ראשך עליך ככרמל" – כעין כרמל, וכארגמן בעין או באף. וטעם "מלך אסור ברהטים" – כי דימה השער שהוא יורד זה תחת זה כדמות המים ברהטים, והמלך הוא הראש; או יהיה פירושו כי המלך היה מתאוה להיות אסור וקשור בחבלי שערה. וזה הענין הזכירוהו שרי קדר החושקים.
(ז) "מה יפית" – אין בעולם תענוג לנפש ולא דבר יפה ונעים כמו החשק.
(ח) "זאת קומתך דמתה לתמר" – ואשכלות הם אשכלות הגפן שעלתה עם אילן התמר.
(ט) כל אחד מתאוה ואומר "אעלה בתמר", "אחזה בסנסיניו" – ויאחז בשדיה ויריח אפה שהוא כתפוחים.
(י) "וחכך" – הוא הריר שתחת הלשון, שהוא דומה ליין המתהלך במישרים וירחיש הישן – כל כך ישמח הנפש ויעיר הלב.
(יא) אמרתי להם – הנערה אומרת – "אני לדודי" לבדו, לא לכם המתאוים. "ועלי תשוקתו" – לעשות חפצו.
(יב) ועתה, "לכה דודי, נצא השדה, נלינה" באחת הכפרים, לא נלך אל המדינה.
(יג) ובעלות השחר נשכימה, ובמקום הראוי, שיש לו ריח טוב, שם אתן את דודי, כענין "נתתי את ידידות נפשי" (ירמיהו יב, ז), ואם הוא הפך.
(יד) וטעם "הדודאים נתנו ריח, ועל פתחינו כל מגדים", התחברות פה, ואמרה: כך הייתי מתאוה לנשק פיך בפרהסיא ובגלוי, ולא אהיה לבוז בעיני בני אדם.
ח (א) ועל זאת אמרה: "מי יתנך כאח לי".
(ב) הייתי נוהג אותך ומביא אותך אל בית אמי לעיני הכל. "תלמדני" – והיא היתה מלמדת אותי איך אשקך "מיין הרקח", וענינה דבר שירקח יותר מיין. "רמני" הוא הריר שתחת הלשון, או יהיה כמשמעו.
(ג) והנה הדוד והרעיה יחד, על כן אמרה: "שמאלו תחת לראשי".
(ה) "מי זאת עולה" – אמרה לו, והם שוכבים יחד בכרם, ויקרא גן: הראית לעולם נערה שעלתה מן המדבר תבקש להתחבר עם דודה כאשר עשיתי אני מרוב אהבתי בך ותדע למה עוררתיך בעבור להזכירך דברי אילן התפוח כי כמדומה לי שלא הרתה אמך ויחמה בך כי אם תחת התפוח על כן ריחך כתפוח בעצי היער כאשר אמרה לו בתחלה שהיתה מתאוה ומחמדת לשבת בצלו ולהיות שמאלו תחת ראשה. (ו) ועתה דודי, "שימני כחותם על לבך" – הדביקני אל לבך כהדבק החותם באצבע כן הדביקני ואני על זרועך.
(ז) וענין "בוז יבוזו לו" – היו בני אדם מלעיגים עליו.
(ח) "אחות לנו קטנה" – אמרה הנערה: אחד מבני אמי חשד אותי ואמר לאחיו: אחות לנו שמנוה נוטרה את הכרמים והיא היתה באותו הזמן קטנה. "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" להנשא. (ט) "אם חומה היא" – אם שמרה את עצמה והיא בתולה, נבנה עליה טירת כסף. והענין, כי נשים בנין חשוב על החומה מכסף כדי שיהיה לה כבוד על כל החומות. וזה הטעם, נקנה לה חלי כתם שהם הקשורים הראוים לכלה. "ואם דלת היא", שכבר נפתחה, "נצור עליה". והענין, נביאנה במצור ונסגור עליה שלא תראה, הפך טירת כסף שכל הרואה על החומה טירת כסף יבא לראותה.
(י) אמרה הנערה "אני חומה ושדי" גדלו ונכונו. והענין, אף על פי ששדי נכונו בתולה אני. "אז הייתי" בעיני החושד אותי "כמוצאת שלום", כי בתחלה נחרו בי ועתה מצאתי שלום עמהם. ויש אנשים שיתמהו ויאמרו אם שדים כמגדלות הנה הם גדולים, ואינו כן אלא מאחר שהיא דומה לחומה יהיו שדיה כמגדלות שהם על החומה הם הקטנים.
(יא) "כרם היה לשלמה" חזרה להלל נפשה ורוב אהבתה ואמרה כרם היה לשלמה. והענין, כי הנה שלמה המלך השכיר הכרם שלו בעבור שיביאו לו בפריו הנוטרים ששכרו אותו אלף כסף. (יב) ואני לא עשיתי כן אלא "כרמי שלי לפני", וחזרה מלעגת ואומרת קח אתה שלמה האלף שלך וירויחו הנוטרים השוכרים מאתים. אני אינני רוצה ממון ולא קרן וריוח, אלא להיות כרמי שלי לפני, שהתחברתי בו עם דודי וזהו יותר תענוג לי מכל ממון.
(יג) אמר דודה: כשאת יושבת בגנים שיש בתוך הכרם אל תרימי קולך, כי חברים יש לי והם "מקשיבים לקולך", ועתה "השמיעני" ואמרי לי: (יד) "ברח דודי" כאלו תחשבי שאני עמהם שלא יחשדוני שאני עמך בכאן, כאשר אמרת לי בתחלה "סב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים" (שיר השירים ב יז).