אבי עזר/בראשית/כז
ה
[עריכה]"ורבקה שומעת. היתה שומעת וגו'". הנה זה עבר בלתי נשלם כמו שכתבתי לעיל סוף פרשת וירא בפסוק נאחז בסבך. ועל משקל אנכי בורחת וכלל אמסור לך. דלא שייך לשון בינוני רק כשגם עתה בשעת הסיפור שנה המעשה הזאת. כמו פוקד עון אבות. צדיק אוכל לשובע נפשו אבל לספר בדרך שמועה מעשה שכבר עברה. לא שייך לספר רק בלשון עבר בלתי נשלם: לכן כתב הרב היתה שומעת. דהיינו באותו פעם שהיה מדבר יצחק עם עשו אז היתה בינוני וזה עבר בלתי נשלם. וכן ופרעה חולם כתב הרב היה חולם עיין שם. וכולהו חדא טעמא אית להו. ובפרשת מקץ האריך במרגליות טובה בדברים דחוקים ועיין רד"ק דף מ"ב שכתב וז"ל ומה שאמר ר' יונה ופרעה חולם הוא בינוני במקום עבר ואינו אלא בינוני בעצמו. ופירושו היה חולם שהוא עומד על היאור עכ"ל ולפי שכתבתי ניחא דברי ר' יונה כי גם הוא יודע שהוא תחת עבר בלתי נשלם אלא שחסר היה כמו שהזכרתי. ועיין בפרשת ויצא בד"ה והנה רחל בתו באה. ועיין פרשת שמות כתב הרב בד"ה ויפגעו וכו' תחסר מלת והם היו נצבים. וכמוהו ופרעה חולם היה חולם. והנה היה עומד על היאור עכ"ל:
כא
[עריכה]"ואמושך קל השי"ן כו'". כי שרשו משש מכפולים. אבל מוש מנחי עין הוא לשון הסרה כמו לא ימושו מפיך וגו':
כה
[עריכה]"דגשות נו"ן תברכני לחסרון נו"ן וכו'". ויותר היה נראה לומר שהדגש לתפארת מלומר שבא דגש תחת אותיות זרים. כי כן כתב הרד"ק הכנויים עם שני נוני"ן או נו"ן עם כינוי. כמו יעברנהו. נחשבים לזרים ויוצאים מן כללי הדקדוק עכ"ל. אולם כיון דכבר נפלה מחלוקת בין המדקדקים יש אומרים שדגש מורה תמיד על בנין או גזרה וכדומה. ויש אומרים כיון דלפעמים היא בהכרח תנועה קטנה לפניה. ומוכרח לבוא אחריה דגש. אף שאינו מורה על שום דבר ונראה דעת הרב כסברא ראשונה. לכן דחק עצמו לפרש כל הדגושים. ואף שמצינו ברכני וכדומה בלא דגש. ואחר כתבי מצאתי בפירוש ברד"ק. שכתב בתיבת תברכנו וגם דנני הדגש הוא לתפארת הקריאה. ויפה דקדק. כי מצאנו כמוהם הרבה דגושים. כמו בישראל חדלו. הרים נזולו: שם נשיקה עם למ"ד ביד או בכתף וכו'. דבריו האלה אינם מצד דקדוק הלשון. ולא מצד השכל. אולי קבל כן מאבותיו. ועיין רש"י פרשת ויצא בדיבור המתחיל וינשק לו אמר שמא מרגליות הביא והם בפיו. וכל דברי רש"י לקוחים מן המדרשים. ודברי הרב בטלין נגדה:
לז
[עריכה]"הן גביר שמתיו לך בברכתי וכו'". משום דמלת שמתי מצינו לרוב בפסוק על ברכה ועל רצון. כמו וישם את פניו. וישם לאל מלתי. לא ישימני עלינו לב. ועיין רש"י ויחי. וישם את אפרים. לשון שימה נופל בדברים כמו ואלה המשפטים וגו' אבל מלת נתן לא מצינו לרוב רק על דבר הניתן מיד ליד. לזה קאמר הרב מצינו גם לפעמים נתן בדבור. וכמוהו ולתת עליכם היום ברכה ועיין פרשת מקץ ואותי השיב על כני. וכן ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ועיין פרשת בא בפסוק קדש לי כל בכור: שם "כי איפא עם אל"ף בסוף מלה אחת וכו'". כבר גבלו ראשונים. דמלת איפא לו שם בשלשה. אנה. מי. עתה. איפה הם רועים. איכה האנשים אשר הרגתם. איפה מה אעשה בני. ותרגומו לך כען. הנה בעל מבין חידות כתב. מלת איפה בה"א משמשת במקום איה. ומורכב מן איה פה. וכשהיא באל"ף בסוף משמשת במקום אם כן עכ"ל. ונעלם ממנו א"כ איפא בפרשת מקץ. וגם לא ראה דברי רש"י שם שמפרש איה פה אף שהיא כתובה עם אלף. והנכון שמלת איפה יש לו כמה הוראות ופתרונו לפי ענינו:
מ
[עריכה]"והיה כאשר תריד. כמו תרדה וכו'". בנינה הפעיל וזמנה עתיד. ולה שני שרשים. מנחי למ"ד ה"א וגם מנחי עי"ן. כמו יהודה עוד רד עם אל: שם מגזרת מפרק הרים. ומהם מפרקתו וכו'. דעת הרב דשם מפרקת נגזר מפועל. כיון שהוא עלול לשבור. וגם הוא בנוי מפרקים ובנינה אל יוצא:
מא
[עריכה]"ויאמר עשו בלבו. והראשון קרוב". אמר המחבר הראשון קרוב. והשני אמת. כי אמותינו נביאות היו. וכן תרגם יונתן:
מו
[עריכה]"קצתי בחיי. כמו הפוך וכו'". שני שרשים יש לו. צוק. כמו בצוק העתים. וגם קוץ כמו נעלה ביהודה ונקיצנה וזה כתב הרב כמו הפוך וכן פרשת בלק כתב הרב על הפסוק ויקץ מואב כמו הפוך. והנך תרתי חדא פתרון אית להו: