ספר הבחור/שלם

ספר

הבחור

על פי מהדורת מנטובה שי"ו
עם השלמות ותיקונים מהמהדורות האחרות

הקדמות

[פתיחה]

אמר אליהו הלוי אשכנזי

בן ארבעים שנה אנכי בשלוח הזמן אותי מויניציאה ובאתי לרומא, ושם נדרשתי לאשר שאלוני בחבור הספר הזה, ואשיב בו דבר כאשר עם לבבי. והנה החיה יי אותי מאז זה שלשים שנה, והרי אני כבן שבעים שנה, ועודני היום חזק, ככחי אז וככחי עתה לצאת ולבא למלחמת הדקדוק והפסוק והמסורת. כי מאז נתחדשו בי דעות אחרות וסברות חדשות אשר לפנים לא ידעתים, מצורף לזה כי מאותו היום והלאה מצאתי שהנחתי קצת דברים שהיו ראויים להכתב ולא כתבתים, גם כתבתי דברים הלואי ולא כתבתים נחמתי כי עשיתים. ואין לתמוה על ככה, כי כן נמצא לרבותינו ז"ל שאמרו דבר בילדותם וחזרו בו בזקנותם, כמו שמצינו "הדר ביה רבא מההיא" (שבת כז א ועוד), וכן רב אשי חזר ממה שאמר במהדורא קמא והלכה כמהדורא בתרא כדאיתא בסוף פרק מי שמתו (בבא בתרא קנז ב). והנה כמחשבותם מחשבותי ולא טוב אנכי מאבותי, לכן הסכמתי עם לבבי להדפיס הספר הזה שלישית ולהוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובזה איטיב חסדי האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים ללמדם הקדמות כוזבות וראיות בלתי צודקות וחקים לא טובים וילמדום התלמידים הבאים אחרי ונמצא שם שמים מתחלל חס ושלום. ולכן בהעתקה הזאת אתקן המעוות והדורים אישר והמקלקל אכשר וארים מכשול מדרך עַמי, ובזה יהיה אלדים עִמי. ובכן אתחיל אותה ההקדמה באשר היא, והשירה אשר חברתי בעת ההיא.

[שיר]

וזאת השירה • אשר חברתי ברומא הבירה

אֲשַׁוֵּעַ וְגַם אֶקְרָא לְאִישִׁים

נְעָרִים עִם זְקֵנִים גַּם יְשִׁישִׁים.

לְכוּ אֵלַי אֲלַמֶּדְכֶם כְּלָלֵי

לְשׁוֹן קֹדֶשׁ וְהֵם פָּנִים חֲדָשִׁים.

יְסוֹד דִּקְדּוּק הֲלֹא בָדוּק בְּסִפְרִי

לְיוֹדְעֵי דָּת וְדִין חַכְמֵי חֲרָשִׁים.

הֲלֹא אוֹצִיא לְאוֹר בּוֹ תַּעֲלוּמוֹת

וְאַגִּידָה נְצוּרוֹת הַמְּפָרְשִׁים.

לְאַרְבָּעָה נְגִידֵי מַאֲמָרִים

אֲחַלְקֵהוּ לְבָאֵר הַדְּרוּשִׁים.

וְעִקָּרִים שְׁלֹש עֶשְׂרֵה לְאֶחָד

דְּהַיְנוּ הֵם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים.

יְהִי סִפְרִי בְּשֵׁם בָּחוּר מְכוּנֶה

יְשַׂמֵּחַ אֱלֹדִים וַאֲנָשִׁים.

הקדמה

וזאת היא ההקדמה • שחברתי ברומא

בשנת חמשת אלפים ומאתים ושבעים ושבעה ליצירה, העיר יי את רוח איש משכיל ומבין בכל מדע אדר יקר תפארת חשמן אֶגִידִיאוֹ ירום הודו, אשר בקש למצא דברי חפץ וכתוב יושר בספרי לשוננו הקדושה, ולי אני עבדו צעיר המדקדקים אליהו הלוי אשכנזי קרא, ואמר לי מה לך פה אליהו קום נא ועשה ספר הנותן אמרי שפר בדקדוק לשון הקדש, כי כל ספרי המדקדקים אשר ראיתי אין בהם כדי למלאת חשקי ולרוות צמאי בדקדוק, כי יש מהם שבא בארוכה מרבה דברים ללא הועיל לחכמה זו, ויש מהם שבא בקצרה מניח דברים הצריכים לה. ואתה אזור נא כגבר חלציך ובחר מן שתי הקצוות הממצע, והגד נא תעלומות חכמה בדקדוק הלשון בדברים אשר לא נכתבו וראויים להכתב, וחבר מהם ספר למען יזכו בו הרבים ויעמוד לנס עמים, ואליו גוים ידרשו וימצאו מרגוע לנפשם.

ויהי בשמעי דבריו כי נעמו קמתי למלא חשקו ונזדרזתי למלאותו, והואלתי לעשות הספר הזה קטן הכמות ורב האיכות בכללים קצרים מועילים והכרחים לכל מי שיבא ללמוד דרכי לשון הקדש, מבלי שאאריך בדברים אשר כתבו המדקדקים אשר לפני וכל ספרי דקדוק מלאים מהם, רק עקר כוונתי בחבור הזה לכתוב קצת כללים ודברים אשר לא קדמני אדם בהם. גם קצת הדברים הטובים אשר כתבו חשובי המדקדקים במקומות מפוזרים בספריהם אחת הנה ואחת הנה זער שם זער שם, ואני אקבצם ואבארם ואעשה מהם כללים ועקרים יקל זכרונם על התלמידים. והכלל זה יהיה משפט הספר ומעשהו, מכל אשר יצא מחוק ומשפט הדקדוק אשמר, ולא יהיו דברי אלה רק על סתם ההלכה לאמור הדין הוא ככה. ואם נמצא מלה אחת או שתים המשנות סדר ההלכה ויוצאות מן הכלל לא אשים עליהן לב. ובפרט המלות אשר קראו להם המדקדקים זָרוֹת או מוּרְכָּבוֹת. וכבר התחלתי לחבר ספר אחד קטן, וטרם הבראו נקרא שמו סֵפֶר הַהַרְכָּבָה, ובו יהיו מבוארים כל עניני הזרים והמורכבים באר היטב, ואין לי בהם עסק בזה הספר. וכל זה כדי שלא להרבות כמוּתו‍, פן יראה הרואה אותו, וימאסהו בהביטו, אל מראהו ואל גובה קומתו. לכן כשאביא דמיון מה מהפסוק לא ארבה עליו רעים, רק על פי עד אחד או שנים יקום דבר. אכן על כל פסוק ופסוק ארשום בגליון שם הספר אשר הפסוק ההוא בא בו. ולא זו בלבד אעשה לך, כי אף מספר הפרק אשר יבא בו הפסוק ההוא ארשום על סדר הפרקים אשר סדרו האומות בכל ארבע ועשרים ספרים, וקראו להם בלשונם קַפִּיטוֹלוֹ"שׂ, כי ראיתי בהם צורך ותועלת גדול למעיין בכל ספר אשר ימצא שם ראיית פסוק, כי לפעמים אף אם ידע האדם באיזה מכ"ד ספרים בא הפסוק ההוא, הנה יום או יומים יעמוד וילאה למצא פתח שער מקומו איו.

והאמת כי כבר חלקו בעלי המסרת כל ספר וספר כמו כן לחלקים, וקראו לכל חלק וחלק סֵדֶר. וזולת מה שחלקו חמשה חומשי תורה לנ"ב פרשיות, חלקום עוד לסדרים, ואמרו: ספר בראשית פרשיותיו י"ב וסדריו מ"ג, ספר שמות פרשיותיו י"א וסדריו כ"ט וכן כלם. וכן חלקו שאר ספרי העשרים וארבע לסדרים. כמו: ספר יהושע סדריו ל"ד, ירמיה סדריו ל"א וכן כלם, הגדול לפי גָדלו והקטן לפי קָטנו. ומאז שהייתי לאיש תמהתי למה לא נתנו כן בישראל, לרשום בראש כל סדר וסדר על דרך א ב ג ד ה ו וכולי כאשר סדרום בעלי המסרת. והנה ידוע תדע כי זולתנו חלקו ספר שמואל וספר מלכים וספר דברי הימים כל אחד ואחד לב' חלקים.

והנה חלקתי עצמות הספר הזה לארבעה מאמרים, דהיינו שנים בפעלים ושנים בשמות, וחלקתי כל מאמר לשלש עשרה עקרים על שם שלש עשרה עקרי דת אמונתינו הקדושה, נמצא לארבעה המאמרים האלה חמשים ושנים עקרים, סימן להם אליה"ו. ועוד חלקתי כל עקר לחלקים קטנים וציינתים על דרך א ב ג ד וכולי. והתועלת בזה הוא מפורסם ואין צריך לכתבו.

והנה קראתי שם הספר הזה ספר הבחור. וזה לשלש סבות. הא', בהיות הספר הזה בחור וטוב וכלו סולת ואין בו פסולת. הב' בעבור היותו מחובר אל כל בחור ללמוד בו בימי בחרותו, וייטב לבו באחריתו. הג' בעבור היות שם כנויִי משונה, ובשם בחור מכונה.

ועל זה אמרתי בשירי

אַחִים וְגַם רֵעִים • שִׁמְעוּ דְּבָרַי עִם

סֵפֶר מְאֹד נָעִים • הַיּוֹם יְלִדְתִּיהוּ.

יַעַן לְכָל בָּחוּר • הוּא טוֹב וְגַם בָּחוּר

וַאֲנִי שְׁמִי בָּחוּר • בָּחוּר קְרָאתִיהוּ.

ואלו הם סִמני הספר

המאמר הראשון

בביאור גזרת הפעלים. ונחלק לשלש עשרה עקרים

העקר הראשון – בחלוקת כל שרשי הלשון לשמונה חלקים.

העקר השני – בביאור ההבדלים אשר בין כל אחת ואחת משמנה החלוקים הנזכרים.

העקר השלישי – בביאור שלש השמות המונחים לשלש האותיות השרשיות, ובביאור גדר הפעלים השלמים ושאינן שלמים.

העקר הרביעי – בביאור ששה הזמנים הנקראים פעולות, ואבארם שתים שתים, ואתחיל בעברים ובעתידים.

העקר החמישי – בביאור הבנוניים הפעולים.

העקר הששי – בביאור המקור והצווי.

העקר השביעי – אתחיל בו לבאר הוראות הבנינים, ותבואר בו הוראת בנין הקל לבדו.

העקר השמיני – בביאור הוראת בנין נִפְעַל.

העקר התשיעי – בביאור הוראת בנין פִּעֵל הדגוש.

העקר העשירי – בביאור הוראת בנין פֻּעַל.

העקר האחד עשר – בביאור הוראת בנין הִפְעִיל.

העקר השנים עשר – בביאור הוראת בנין הָפְעַל.

העקר השלש עשרה – בביאור הוראת בנין הִתְפַּעֵל.

המאמר השני

בביאור ההבדלים אשר בין כל בנין ובנין מצד הנקודות, ואבארם גם כן שנים שנים

העקר הראשון – בביאור נקודת הקל והנִפְעַל מהשלמים וסימניהם.

העקר השני – בביאור נקודת פִּעֵל פֻּעַל מהשלמים וסימניהם.

העקר השלישי – בביאור נקודת הִפְעִיל וְהָפְעַל מהשלמים וסימניהם.

העקר הרביעי – בביאור נקודת בנין הִתְפַּעֵל מהשלמים וסימניו.

העקר החמשי – בביאור גזרת חסרי פ"א נו"ן, כמו נגש.

העקר הששי – בביאור גזרת נחי פ"א אל"ף או יו"ד כמו אמר, ישב.

העקר השביעי – בביאור נקודות בנין הקל והנִפְעַל מגזרת נחי עי"ן כמו קום.

העקר השמיני – להוכיח שבנין פִּעֵל הדגוש שבגזרה זו הוא הבנין אשר קראו לו קצת המדקדקים מְרוּבָּע, ובביאור ההִפְעִיל וההִתְפַּעֵל.

העקר התשיעי – בביאור נקודת גזרת נחי למ"ד אל"ף כמו קרא.

העקר העשירי – בביאור נקודת גזרת נחי למ"ד ה"א כמו גלה.

העקר האחד עשר – בביאור נקודת בנין הקל והנִפְעַל מגזרת הכפולים.

העקר השנים עשר – בביאור חמשה הבנינים האחרים מגזרת הכפולים.

העקר השלש עשרה – בביאור קצת כללים מהגזרות המורכבות.

המאמר השלישי

בביאור משקלי השמות מהשלמים. וגם הוא נחלק לשלש עשרה עקרים

העקר הראשון – בביאור מה היא הכוונה במלת מִשְׁקָל, ואיך שוקלין את השמות.

העקר השני – בביאור סבת השתנות נקודות השמות, ואיזה הם הנקודות המשתנות, ולאיזה נקודות הם משתנות.

העקר השלישי – בביאור משקלי השמות שהם בסגול.

העקר הרביעי – בביאור משקלי השמות שתנועתם הראשונה חולם.

העקר החמשי – בביאור משקלי השמות שאר הנקודות בכלל.

העקר הששי – בביאור הקדמה אחת לכנויי השמות.

העקר השביעי – בביאור הכנויים והאותיות הם המשמשות בכנוים.

העקר השמיני – בביאור משקלי השמות הנקביים הבאים עם ה"א הנקבה.

העקר התשיעי – בביאור הרבוי משמות הנקביים.

העקר העשירי – בביאור השמות הנקביים הבאים בלשון יחידה עם תי"ו בסוף.

עקר האחד עשר – בביאור כנויי השמות הנקביים אשר סופם ה"א או תי"ו, ובביאור ההפרש שביניהם.

העקר השנים עשר – בביאור השמות אשר בהם תוספת ה"א או אל"ף או מ"ם בראש או בסוף.

העקר השלש עשרה – בביאור השמות אשר בהם תוספת נו"ן או תי"ו או יו"ד בראש או בסוף.

המאמר הרביעי

בביאור משקלי השמות שאינן שלמים. ונחלק גם הוא לשלש עשרה עקרים

העקר הראשון – בביאור שמות חסרי פ"א נו"ן.

העקר השני – בביאור שמות נחי פ"א אל"ף או יו"ד.

העקר השלישי – בביאור שמות נחי העי"ן הבאים בתוספת אות.

העקר הרביעי – בביאור שמות נחי העי"ן הבאים בלי תוספת אות.

העקר החמישי – בביאור שמות נחי למ"ד אל"ף.

העקר הששי – בביאור שמות נחי למ"ד ה"א.

העקר השביעי – בביאור השמות נחי למ"ד ה"א הבאים בתוספת מ"ם בראש ובתי"ו בסוף.

העקר השמיני – בביאור שמות נחי למ"ד ה"א הבאים בלי תוספת אות בראש והם בה"א הנקבה.

העקר התשיעי – בביאור שמות נח למ"ד ה"א הבאים עם ה"א שרשית בסוף.

העקר העשירי – בביאור שמות נחי למ"ד ה"א של שתי אותיות.

העקר האחד עשר – בביאור שמות מגזרת הכפולים הבאים בחסרון אות.

העקר השנים עשר – בביאור שמות מהכפולים הבאים בתוספת מ"ם או תי"ו בראש.

העקר השלש עשרה – בביאור שמות של ארבע או חמש אותיות.

סליקו הסימנים • ובשם שוכן מעונים

אתחיל הספר • הנותן אמרי שפר

המאמר הראשון

בביאור גזרת הפעלים, ונחלק לשלש עשרה עקרים

העקר הראשון

בחלוקת שרשי לשון הקדש לשמונה חלקים

א

דע כי כל שרשי לשון הקדש נחלקים לשני מיני פעלים. וכל פֹעל לששה גזרות. וכל גזרה לשבעה בנינים. וכל בנין לששה זמנים. וכל זמן לשני מינים. וכל מין לשני מספרים. וכל מספר לשלשה גופים. ולכל גוף דבור מיוחד. ועתה אבאר כל אחד ואחד.

ב

השני פעלים – האחד עומד והאחד יוצא. העומד – כמו הָלַך, עָמַד, יָשַׁב ודומיהם, שהפעולה עומדת בגוף הפועֵל ולא תצא ממנו לזולתו. והיוצא – כמו שָׁמַר, פָּקַד, הָרַג ודומיהם, שהפעולה יוצאת ממנו לזולתו. ובהרבה דברים נבדלים הפעלים העומדים מהיוצאים, כמו שיתבאר בקצורי זה.

ג

וששה הגזרות הם: שלמים, חסרים וכפולים; ושלשה מיני נחים, והם נחי אות ראשונה, נחי אות שניה, נחי אות שלישית – הרי ששה גזרות. ויש עוד שאר גזרות, כמו נחי הקצוות וחסרי הקצוות ומרובעים ודומיהם, אבל כלם מורכבים ויוצאים מאלה הששה כמו שיתבאר.

ד

ושבעה הבנינים, מהם שלשה פּועֲלִים נקראים אבות, ושלשה פְּעוּלִים נקראים תולדות; ואחד מהבנינים אב ותולדה, דהיינו מצד אחד הוא פּוֹעֵל ומצד אחד הוא פָּעוּל, כמו שיתבאר. הַפּוֹעֲלִים הם קל ופִעֵל וְהִפְעִיל, והפעולים הם נִפְעַל ופֻעַל והָפְעַל, והפועל והפעול הוא הנקרא הִתְפַּעֵל.

ה

ולאומר שנמצא עוד בנין הנקרא מרובע, כמו שׁוֹפֵט שׁוֹפַטְתָּ וכולי, אשיב בגזרת נחי העי"ן במאמר שני עקר שמיני, ושם אוכיח בראיות ברורות וצודקות שאינו ראוי להקרא בנין בפני עצמו.

ו

וששה זמנים הם ששה פעולות – עבר, בינוני, פָּעוּל, מקור, צווי, עתיד. ושני המינים הם הזכר והנקבה. ושני המספרים הם היחיד והרבים. ושלשה גופים הם הנסתר והנוכח והמדבר בעדו. והדבור המיוחד לכל אחד הוא בנקודתו, או בתוספת אות אחת או שתים על שלש האותיות השרשיות, כגון אותיות תהימו"ן בסוף העברים, ואותיות אית"ן בראש העתידים.

העקר השני

בביאור ההבדלים אשר בין כל אחת ואחת מן שמנה החלוקות הנזכרות

א

דע, אף שאמרתי שבכל גזרה שבעה בנינים, זה אינו אלא לחלק הפעלים היוצאים. אבל חלק הפעלים העומדים אין לו רק שלשה בנינים הַפּוֹעֲלִים. כי הבנינים הַפְּעוּלִים אינם צריכים להם, כי הם עצמם פעולים כאשר רמזתי כבר בסימן ב. ומעטים נמצאים שיבאו בבנין נִפְעַל וְהִתְפָּעֵל, כמו שיתבאר בעקר שמיני.

ב

ואשר אמרתי כי לכל בנין ששה זמנים, זה אינו אלא לשלשה בניני הפועלים. כי בארבעה האחרים לא שייך הפעול בעבור שהם עצמם פעולים. גם בקצתם לא שייך הצווי כאשר יתבאר בכל אחד מהם.

ג

ואשר אמרתי כי לכל זמן שני מינים, זה צודק בכל הזמנים חוץ מן המקור שלא שייך בו מין כלל, כי הוא שוה לכל, ונקרא מָקוֹר כי ממנו נובעות כל הפעולות, כמו שיתבאר עוד. ואשר אמרתי כי לכל מין שני מספרים, גם זה צודק בכלם חוץ מהמקור.

ד

ואשר אמרתי כי לכל מספר שלשה גופים, זה אינו אלא בעבר ובעתיד, אבל שאר הזמנים אין להם רק גוף אחד. כי אין לבינוני ולפעול רק גוף הנסתר, ואם תרצה לשמש בהם בשאר הגופים, צריך להוסיף מלת כנוי הנוכח עם הנוכח ומלת כנוי המדבר בעדו עם המדבר בעדו. כמו אַתָּה פּוֹקֵד, אֲנִי פּוֹקֵד, אַתֶּם פּוֹקְדִים, אֲנַחְנוּ פּוֹקְדִים, אַתְּ פּוֹקֶדֶת, אַתֶּן פּוֹקְדוֹת. וכן בפעול. ואין לצווי רק גוף הנוכח, ואין לדבר בו בשאר הגופים, כי אין מצווין אלא לנוכח.

ה

ואשר אמרתי כי לכל גוף דבור מיוחד, זה אינו אלא לנוכח ולנסתר, אבל דבור המדבר בעדו הוא שוה לזכר ולנקבה בכל הפעלים ובכל הכנויים. כמו אֲנִי, אֲנַחְנוּ, וכן כל נִי וְנוּ שבכנויים. אבל מלת הנסתרים השוה לזכרים ולנקבות אינה אלא בעבר לבדו, כמו פָּקְדוּ.

והכלל, כי כל דבור האדם נחלק לארבעה חלקים – ליחיד ולרבים, ליחידה ולרבות. ולכל אחד מאלו שלשה דבורים – נוכח, נסתר, מדבר. והיה צריך אם כן להיות בכל זמן שלשה לרבים, שלשה לנקבה יחידה, שלשה לרבות. ולפי שבעבר נשתוו שלשה לזכרים ולנקבות כמו שיבא, על כן נשארו בו תשעה דבורים.

ו

וכן בעתיד היו ראויים להיות שנים עשר דבורים, ולפי שנשתוו גם כן בו שני גופי המדברים בעדם, לא נשארו בו רק עשרה דבורים. ואף כי דבור הנסתרות והנמצאות באו באופן אחד, כי מלת תִּפְקֹדְנָה משרתת לשניהם, מכל מקום אינו נקרא שוה, לשתי סבות. האחת, כי כל שָׁוֶה שהזכרתי, רוצה לומר שוה לזכר ולנקבה, וזה אינו כן. והשנית, שאין הוראתו שוה, כי האחת לנסתרות והשנית לנמצאות. וכן אף כי נעשה שני דבורים מן תִּפְקוֹד, לא נקרא שוה, כי האחת לנוכח והשנית לנסתרת, ואין לועזין זה כזה, לכך לא נקרא שוה.

העקר השלישי

בביאור שלש השמות המונחים לשלש אותיות השרשיות, ובביאור גדר הפעלים השלמים ושאינן שלמים

א

עד הנה דברתי על הגזרות והבנינים ופעולותיהם בכלל, ועתה אדבר עליהם בפרט. וקודם כל דבר צריך שתדע, כי לכל פעל לשון העברי, בין שהוא מהשלמים או משאינן שלמים, יש לו שלש אותיות שרשיות. וכבר הסכימו המדקדקים לשקול כל שרש על משקל פעל, וקראו לאות ראשון של כל שרש פ"א, ולשנית עי"ן, ולשלישית למ"ד. וכל שרש שתחסר או תנוח בו אחת משלש אותיותיו השרשיות קראו לו חסרי פ"א, או נחי פ"א, או עי"ן, או למ"ד. ובמאמר שני בעקר ששי בסימן ו אבאר ההפרש שבין החסרים ובין הנחים.

ב

לכן זכור נא, בכל מקום שתמצא כתוב פ"א-הפעל או עי"ן-הפעל או למ"ד-הפעל בפעלים או בשמות, רוצה לומר: אות ראשונה או שנייה או שלישית. ועוד אדבר מזה במשקלי השמות בתחילת מאמר שלישי.

ג

ודע כי כל פעל הנקרא מגזרת השלמים, הוא אשר אין בו אחת מאותיות אהו"י, וגם אין בו נו"ן בראש, וגם אין שתי אותיות אחרונות דומות, כי אז לא תחסר אחת משלש אותיות השרשיות לעולם, לכך נקרא שלם. ופעל שיש בו נו"ן בראש נקרא מגזרת החסרים, כאשר יתבאר בגזרתו. ופעל שיש בו אחת מאותיות אהו"י, ההוא נקרא מגזרת הנחים. והנני אבאר דרך חנייתם.

ד

האל"ף תנוח בראש או בסוף הפעלים, כמו מן אכל תאמר אוֹכַל יֹאכַל תֹּאכַל; ובסוף, כמו קָרָא קָרָאתָ וכולי. אבל באמצע לא תנוח, כמו שאג, שאל ודומיהם.

הה"א לא תנוח רק בסוף הפעל, כמו גלה, עשה ודומיהם. ובראש ובאמצע לא תנוח, כמו הרג, בהל ודומיהם.

הוי"ו לא תנוח רק באמצע, כמו קום שוב ודומיהם, אבל בראש או בסוף לא נמצא וי"ו שרשית.

היו"ד לא תנוח רק בראש, כמו מן ידע נאמר אֵדַע, יֵדַע, אֵשֵׁב, יֵשֵׁב – הצירי מורה על היו"ד. ובאמצע לא תבא יו"ד נחה בפעלים לפי דעת קצת, ובסוף לא תבא שרשית לעולם לפי דעת הכל.

ה

ופעל שיש בו שתי אותיות שרשיות דומות בסוף נקרא מגזרת הכפולים, כמו סבב, תמם. ומעטים נמצאים שתהיינה שתי אותיות הראשונות דומות, והם הולכים על דרך השלמים. כמו מן דדה נאמר "אֶדַּדֶּה" (ישעיהו לח, טו), ומן ששה – "וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה" (יחזקאל מה, יג); וכמעט אין עוד בפעלים. ויותר נמצאים בשמות, כמו "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז), "וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר" (ירמיהו כב, יד), "בְּבָבַת עֵינוֹ" (זכריה ב, יב) ודומיהם מעטים.

ו

ופעלים שיהיו בהם הפ"א והלמ"ד דומות אין גם אחד בשלמים. ומלת "יְעַלְעוּ דַם" (איוב לט, ל) אין שרשו עלע, כאשר אבאר בספר ההרכבה. אבל בשרשים שאינן שלמים נמצא היה ונתן וזולתם מעטים, ויותר נמצאים בשמות, ובפרט עם השי"ן, כמו שמש, שרש, שלש.

העקר הרביעי

אתחיל בו לבאר ו' הזמנים הנקראים פעולות. ואבארם שתים שתים, ואתחיל בעברים ובעתידים

א

דע כי העבר והעתיד הם עקרי כל הפעולות, ובהם יוכל אדם להסתפק ולדבר בם במקום כל שאר הפעולות. וכן דרך המקרא להשתמש בהם במקום בינוני, מקור וצווי, כאשר יתבאר.

ב

והאותיות המשמשות בעברים להורות על גופי הנדברים הם אותיות תהימו"ן, ולעולם בסוף. והמשמשים בעתידים הם אותיות אית"ן, ולעולם בראש. אמנם אין צריך להאריך בדרך שמושן, כי תראה בלוח הבנינים אשר אחבר אם ירצה יי.

ג

ודע כי עוד שלש אותיות ישמשו בראש העברים, וסימנם שו"ה, ועוד אדבר בם בפרק השמושים. והעקרית היא הוי"ו, ושמושה בשני פנים; האחת נקראת וי"ו החבור, והיא המחברת פעל לפעל או שם לשם וכולי, כמו שיתבאר בפרק הנזכר. והשנית נקראת וי"ו ההפוך, והיא המהפכת עברים לעתידים, ועתידים לעברים, כמו שאבאר פה.

ד

דע, כשתרצה להפך עבר לעתיד תשים וי"ו שואית בראשו. כמו מן שָׁמַר – "וְשָׁמַר יְיָ" (דברים ז, יב), שהוא כמו וְיִשְׁמוֹר. וכן "וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (שמות לא, טז), הוא כמו וְיִשְׁמְרוּ. ותמיד היא נקודה בשוא, זולת המבטלים המהפכים אותה לשורק או לפתח או לחירק, כאשר יתבאר בפרק הנזכר.

ה

ואם תאמר, במה אדע אי זה היא וי"ו החבור או וי"ו ההפוך? דע, כשאין לפניה פעל עבר אַחֵר אז היא וי"ו הפוך, אבל כשיש לפניה פעל עבר אחר, אז היא וי"ו החבור. ופסוק אחד סימן – "מִי פָּעַל וְעָשָֹה" (ישעיהו מא, ד), והמשכיל יבין. וכן שני הו"וין של "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר" (ישעיהו ו, ג) הן שתיהן ו"וי החבור, לפי שכתוב לפניהן "וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ" שהיא פעל עבר, בעבור הוי"ו הקמוצה שבראשה.

ו

ואם ישאל שואל, והלא "יְכַסֶּה" ו"יְעוֹפֵף" אשר לפניהם הם עתידים, נשיב כי דרך המקרא לשים עתיד במקום עבר במקומו שהוא מדבר בדבר הרגיל להיות תמיד. כמו "וְאֵד יַעֲלֶה" (בראשית ב, ו), "עַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ" (במדבר ט, כ) וכל אותה הפרשה.

ז

ודע כי דרך המקרא לדבר בלשון עבר במקום עתיד, וזה לרוב בדברי נבואה, כי הדבר ברור לפני המקום כאלו נעשה כבר. ובתלים משלי איוב הוא להפך, כי רוב העתידים הנמצאים בהם הם במקום עברים. וכן בשירת הים ובפרשת האזינו. אבל בספור דברי מעשה לא נמצאים כאלה רק מעט מזער.

ח

ודע כי יש למלות הנוכח והמדבר בעדו ליחיד סימן אחד להכיר וי"ו החבור מוי"ו ההפוך. וזה, כשהם עם וי"ו החבור הם בטעם מלעיל על הרוב כמו שדינם תמיד זולת וי"ו, כמו "וְאָכַ֚לְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם" (ויקרא י, יט), "וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל הַנְּבִיאִים" (הושע יב, יא) – הם עברים שהטעם מלעיל. אבל עם וי"ו ההפוך ישובו בטעם מלרע על הרוב, כמו "וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו" (שמות טו, כו), "וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי" (ירמיהו א, טז), וכן בכל הבנינים מכל הגזרות, חוץ מנחי למ"ד אל"ף או ה"א, שהם תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, כמו וְקָרָאתָ, וּמָצָאתָ, וּבָנִיתָ, וּפָנִיתָ ודומיהם.

ט

וכלל אחד אתן לך בכל תשע גופי העבר, לדעת איזו היא מלעיל או מלרע. דע כי חמשה מהם תמיד מלרע עם הוי"ו וזולתה, והם פָּקַד, פָּקְדוּ, פָּקְדָה, פְּקַדְתֶּם, פְּקַדְתֶּן. ושנים תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, והם פָּקַדְנוּ ופָּקַדְתְּ. ושנים מהם זולת הוי"ו הם תמיד מלעיל, ועם הוי"ו לפעמים מלעיל ולפעמים מלרע, והם פָּקַדְתָּ, פָּקַדְתִּי – כמו שכתבתי. וכלל זה כולל בכל הבנינים מגזרת השלמים, חוץ מהנסתרים והנסתרות מבנין הִפְעִיל, הם על הרוב מלעיל כמו שיתבאר עוד.

י

ודע כי שלשה גופים הנסתרים, שהם פָּקַד, פָּקְדוּ, פָּקְדָה, יש להם דין מיוחד. וזה, בהסמכם למלה זערה או למלה שהיא מלעיל, ישובו גם הם מלעיל. כמו "קָ֣רָא לָ֑יְלָה" (בראשית א, ה), "וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ" (במדבר כז, כא), "וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ" (דברים כה, ח), "בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ" (איכה א, ב) ודומיהם.

יא

ודע כי בעתידים יש סימן אחר להכיר וי"ו החבור מן וי"ו ההפוך. וזה שוי"ו החבור היא נקודה בשוא, כמו שרמזתי לעיל בסימן ד, אבל וי"ו ההפוך דינה להיות נקודה בפתח ודגש אחריה, כמו וַיֹּאמֶר, וַתֹּאמֶר, וַנֹּאמֶר. והאל"ף, לפי שאינה מקבלת הדגש, תבא עליה הוי"ו קמוצה. וכל זה יתבאר היטב בפרק הנ"ל אי"ה.

יב

הנה ידוע תדע כי בלשנות הגוים שלשה מיני עבר. והם עבר נשלם, ועבר בלתי נשלם, ועבר שכבר נשלם. אכן בלשון הקדש יבאו שלשתם באופן אחד, ולפי הענין יבואר כל אחד ואחד באחד משלשה האופנים האלו. והנני אתן לך דמיון ממלת פָּקַד הנמצא במקרא על שלש הפנים: "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם" (איכה ד, כב) הוא עבר נשלם, בלשון אשכנז ער האט גידוכט, ובלשון לעז ויסיטו. "וַייָ פָּקַד אֶת שָֹרָה" (בראשית כא, א) הוא עבר בלתי נשלם, הרי הוא כמו הָיָה פּוֹקֵד, בלשון אשכנז ער ראכטע, ובלשון לעז ויסיטאווה. אבל לפי פירוש רש"י ז"ל הוא עבר שכבר נשלם עיין שם. "כִּי פָּקַד יְיָ אֶת עַמּוֹ" (רות א, ו) הוא עבר שכבר נשלם, שהרי הוא כמו כְּבָר פָּקַד, בלשון אשכנז ער האטע געדאכט, ובלשון לעז אויאה ויסיטאטו. וכן הוי"ו המתהפכת העתיד לעבר, היא מהפכתו לעבר בלתי נשלם על הרוב. כמו וַיֹּאמֶר, וַיְדַבֵּר, שהם מבוארים כמו הָיָה אוֹמֵר, הָיָה מְדַבֵּר, בלשון אשכנז ער זאגט, ער רידט. זולת בקצת מקומות כאשר יקדם לו עבר הנשלם, אז גם כן הוא כמוהו. והמשל – "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ" (בראשית ל, ל) – הנה הם כמו פָּרַץ ובֵרַךְ, בעבור מלת "הָיָה" שלפניהם.

יג

אמנם דע שאין כח בוי"ו להפך העתיד לעבר שכבר נשלם כי אם במקומות מעטים מאד, כמו "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם" (בראשית כח, ז) – שהם כמו כבר שָׁמַע וכבר הָלַךְ, כמו שפירש רש"י ז"ל עיין שם.

העקר החמשי

בביאור הבינוניים והפעולים

א

דע כי הפעולה שנעשת עתה בזמן הוה נקראת פעולת הבינוני, ומורכב מן העבר והעתיד. והמשל, כשתאמר רְאוּבֵן אוֹכֵל, משמע שכבר התחיל לאכול ועדין יאכל. והנה אין ללשון הקדש פעל מיוחד המורה על זמן הבינוני הזה, כי מה שקוראים אנחנו בינוני, הוא נקרא לפי האמת שם הַפּוֹעֵל, והוא כדמות תואר.

ב

אכן יש הפרש ביניהם. כי שם הַפּוֹעֵל שהוא הבינוני לא יצדק לומר רק על אדם בזמן עשיית הפעולה ההיא, ושם התואר יצדק לומר על אדם שיש בו התואר ההוא אפילו בזמן שאינו עושה הפעולה. והמשל מִן גוֹנֵב וגַנָּב, הנה גוֹנֵב נאמר על איש בשעה שהוא גונב, אבל גַנָּב הוא שם תואר על איש שדרכו לגנוב, ואפילו בשעה שהוא ישן נקרא גַנָּב. וזה מה שפירש רש"י ז"ל על "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ" (שמות ט, ב) עיין שם.

ג

והפעול גם הוא נקרא בינוני, כי פעולתו עשויה בזמן הוה, והוא מורכב מעבר ומבינוני. והמשל, כשתאמר הַבַּיִת בָּנוּי, משמע שכבר נבנה ועדין הוא קיים. וזהו ההפרש שבינו ובין נִפְעַל עבר, כשתאמר הבית נִבְנָה, אפשר שעתה הוא נהרס או נשרף. והנה הפעול גם הוא כדמות שם תואר, וההפרש שבינו ובין התואר הוא ההפרש שבין הבינוני והתואר כמו שכתבתי.

ד

ולפעמים משמשים בשמות התוארים עצמם במקום בינוני ופעול, וזה דוקא בפעלים העומדים. והכלל: כל אותם שנמצא בהן תואר לא יבוא בהם בינוני ופעול, אך יבוא התואר במקום שניהם. והמשל: חָכָם, גִבּוֹר, גָדוֹל, זָקֵן ודומיהם, אין צריך לומר לא חוֹכֵם ולא חָכוּם, לא גוֹבֵר ולא גָבוּר, לא גוֹדֵל ולא גָדוּל, לא זוֹקֵן ולא זָקוּן. אבל אותן פעלים שאין בהם תואר, יבוא בהן הבינוני אבל לא הפעול. כמו עוֹמֵד, יוֹשֵב, הוֹלֵךְ, שׁוֹכֵב ודומיהם, אין צריך לומר עָמוּד, יָשׁוּב, הָלוּךְ, שָׁכוּב – כי הבינוני עומד במקום שניהם. ולפי שהבינונים והפעלים הם כדמות שמות, לפיכך ישמשו בהם אותיות מש"ה וכל"ב המשמשות בשמות, כמו שיתבאר בפרק השמושים.

ה

והנה לפי כוונת הענין יוכל אדם להבין באיזה מקום הם במקום בינוני או במקום תואר. כגון "הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט) הוא תואר, בלשון אשכנז אוב הטר. "הֲשׁוֹמֵר אֶמֶת לְעוֹלָם" (תהלים קמו, ו) – בלשון אשכנז דער דא הוט, וכן כולם.

העקר הששי

בביאור המקור והצווי

א

דע כי האותיות המשמשות במקורים הם בכל"ם. ואין צריך לומר גם הוי"ו עמהם, כי כן שמושה על כל הפעולות והשמות והמלות, זולת על מלת אוֹ ועל מלת אֲבָל ועל תיבה אשר ראשה ה"א התימה, כמו שאבאר בספר ההרכבה, במלת "וְהֶאֱזְנִיחוּ" (ישעיהו יט, ו).

ב

ודע כי על הרוב לא יבא המקור זולת בכל"ם, רק כאשר סמוך אליו עבר או עתיד. כמו "הָלוֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא, ל), "אָמוֹר אָמַרְתִּי" (ש"א ב, ל), "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא, כב), "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן" (דברים יב, ב) ודומיהם. ובא כן להורות על חוזק הפעולה. ועל הרוב הוא לפני הפעלים. אך במקומות מעטים אחריהם, כמו "וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ" (יהושע כד, י) ודומיהו. אבל עם הצווי הוא תמיד אחריו, כמו "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ" (ישעיהו ו, ט) ודומיהם, וזה להורות יותר על חוזק הצווי.

ג

דע כי האות היותר משמשת במקור היא הלמ"ד, כמו לִשְׁמוֹר, לִזְכּוֹר ודומיהם. ואפילו כשיבא זולת בכל"ם, על הרוב הוראתו כאלו הוא עם הלמ"ד. כמו "הִסְכַּלְתָּ עֲשֹה" (בראשית לא, כח), "רְאֹה פָנֶיךָ" (בראשית מח, יא), שהם כמו לַעֲשֹוֹת, לִרְאוֹת. וכל המקור כשיבא במקום צווי, כמו "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות כ, ז), "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז, א) ודומיהם, יש לפרשם כאלו הם לִזְכּוֹר, לִשְׁמוֹר. או הם כמו צוויים ממש, כמו זְכוֹר, שְׁמוֹר. ובשאר הבנינים זולת בנין הקל, אין הפרש בכתיבה ובקריאה בין המקור כשהוא זולת בכל"ם ובין הצווי ליחיד, וזה יתבאר לך יותר בעקר שלש עשרה במאמר שני.

ד

ואשר אמרתי כבר כי אין למקור זמן, אומר עתה, כשהוא בא עם בכל"ם יש בו קצת הוראת זמן. כי עם הבי"ת והכ"ף הוא מורה על הרוב על זמן העבר. כמו "בִּנְסוֹעַ הָאָרוֹן" (במדבר י, לה), "כִּשְׁמוֹעַ עֵשָׂו" (בראשית כז, לד), שהם כמו כאשר נָסַע, כאשר שָׁמַע. ועם הלמ"ד והמ"ם הוא מורה על הרוב על זמן העתיד, כמו "לִשְׁמוֹר אֶת דֶּרֶךְ" (בראשית ג, כד), "מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב" (בראשית לא, כט), שהם לעתיד.

ה

עד כאן דברתי מהמקור, ועתה אדבר מהצווי.

דע כי לא תבא אות שמושית בראש הצווי לעולם זולת הוי"ו לבדה. ואף כי כבר אמרתי כי אין צווי אלא לנכח, אומר עתה כי תוכל לצוות גם לנסתר, אכן בלשון עתיד. כמו "יַעֲשֶׁה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִידִים" (בראשית מא, לד) ודומיהו רבים.

ו

וכן יבא הצווי לנוכח בלשון עתיד, כגון רוב מצוֹת עשה. כמו "תִּסְפּוֹר לָךְ" (דברים טז, ט), "תַּעֲשֶׂה לִי" (שמות כ, כא) ודומיהם. וכן בלשון עבר עם וי"ו ההפוך, כמו "וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ" (דברים ו, ה), "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" (דברים כו, ה) ודומיהם. והבאים בלשון צווי ממש הם מעטים, כמו "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ" (שמות כ, יא), "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו, ד). אבל מצוות לא תעשה לא יבאו לעולם רק בלשון עתיד, כמו "לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב" (שמות כ, יב), לא נאמר לֹא רְצַח, לֹא נְאַף, לֹא גְנוֹב. כי לא יבא הצווי לעולם אחר אחת ממלות האלו: אַל, לֹא, פֶּן, אֲשֶׁר, אֵת, לְמַעַן, בַּעֲבוּר ודומיהם.

ז

והנה למדבר בעדו לא שייך צווי כלל, כי אין אדם מצוה לעצמו. ולפעמים בא הצווי על לשון בקשה ותחנון ובפרט כנגד השם יתעלה, כמו שנמצא לרוב בספר תהלים. ולפעמים משימין אצלו מלת נָא או אָנָּא להורות על התחינה, כמו "סְלַח נָא" (עמוס ז, ב), "אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָא" (תהלים קיח, כה). גם נמצא צווי בלשון גזום, כמו "שְׁמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ" (קהלת יא, ט), "בֹּאוּ בֵּית אֵל" (עמוס ד, ד) ודומיהם מעטים.

העקר השביעי

אתחיל בו לבאר הוראת שבע הבנינים, ותבואר בו הוראת בנין הקל לבדו

א

הבנין הראשון הוא אב, ונקרא קַל לקלותו, שאין בו דגש ולא אות נוספת לסימנו. כי לשאר הבנינים בין אבות בין תולדות יש לכל אחד סימן מובהק, והוא דגש או תוספת אות או שתים עם הדגש, כמו שתראה בלוח הבנינים אי"ה.

ב

וההוראה העצמית שלבנין הקל הזה, היא להורות על מי שהוא פועל הפעולה בזולתו. רוצה לומר, כי רוב הפעלים שבבנין זה הם פעלים יוצאים. ונוכל לומר שבשביל זה שָׂם מניח הלשון בכל פעל שלש אותיות שרשיות – השתים הם לצורך הפעולה, לפי שאין פּוֹעַל פחות משתי אותיות, ואות השלישית מורה על מי שתצא אליו הפעולה. ולכן היו הפעלים של נחי העי"ן אכן פעלים עומדים, לפי שאין בהן רק שתי תיבות נעות, כגון קָם, שָׁב, סָר, רָץ, רָם. ולכן רוב הפעלים השלמים הם יוצאים. ונמצאים מעטים שהם עומדים, כמו הָלַךְ, יָשַׁב, עָמַד, שָׁכַן, יָשַׁן, שָׁכַב, שָׂחַק, כָּעַס, בָּכָה. ויש בם סימנים להכירם, והם שלא שייך בהן פָּעוּל ולא נִפְעַל; גם לא שייך אחריהן אחת ממלות המורות על הפעול, כגון אֵת, אוֹתוֹ, אוֹתִי, אוֹתְךָ ודומיהם; גם לא יתקשרו עם הכנויים, כמו יָשַׁבְנִי, עָמַדְנִי, עָמַדְהוּ ודומיהם. והאמת שבכל סימנים האלה יש היוצאים מהכלל. לכן אתן בהם סימן שיוכל האדם להכירם בנקלה, וזהו שבכל פעל ששייך לפניו מלת מַה, הוא פעל יוצא, כגון מַה שָּׁמַר, מַה אָכַל, מַה שָּׁתָה ודומיהם. אבל בפעלים העומדים לא שייך לומר מַה, כי לא יתכן לומר מַה יָּשָׁב, מָה עָמַד, מַה יָּשַׁן, מַה בָּכָה.

ג

ודע כי נמצאים שרשים שהם לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים. כמו "הָפַךְ לִבָּם לִשְׁנֹא עַמּוֹ" (תהלים קה, כה) הוא יוצא, שפירושו: הקדוש ברוך הוא הפך לבם; "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ" (שופטים כ, מא) הוא עומד. וכן "אֲשֶׁר חָלַק יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד, יט) יוצא; "חָלַק לִבָּם" (הושע י, ב) עומד, ואחרים מלבד אלה.

העקר השמיני

בהוראת בנין נִפְעַל

א

הבנין השני נקרא בִּנְיַן נִפְעַל, והוא של שלש מינים.

המין האחד הוא תולדתו של קַל היוצא, רוצה לומר שהוא שהוא מקבל הפעולה מיד אביו הקל. והמשל, אם תאמר על האב אָכַל, תאמר על הבן נֶאֱכַל, וכן נִלְכַּד, נִשְׂרַף, "נִשְׁבַּר או נִשְׁבָּה" (שמות כב, ט), "אִם גָנוֹב יִגָּנֵב" (שמות כב, יא), "שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ" (ש"ב כג, ז) ודומיהם רבים – כלם פעולים מיד אחר. והנה הוראת המין הזה כהוראת בנין פֻּעַל ממש, כי אין הפרש בין "וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ" (שמות כב, ו) ובין וְנִגְנַב, ובין "וְהִנֵּה שֹׂרָף" (ויקרא י, טז) שהוא מבנין פֻּעַל ובין נִשְׂרַף. ויש לך לדעת שלא יבאו צווים מהמין הזה לעולם. כי לא נוכל לומר הִשָּׂרֵף, הִגָּנֵב, הִלָּכֵד, הִשָּׁבֵר, אבל יבואו במין השני, והטעם יתבאר לך בבנין פִּעֵל הדגוש (עיקר י סימן ב).

ב

והמין השני הוא מהנפעלים הפעולים על ידי עצמם, והם החלק היותר רב מהנִפְעַל. ובזה דומה הוראתו להִתְפַּעֵל ממש. וכן מצינו שהפסוק משמש בהם כאחד, כגון "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה" שהוא כמו תִּתְטַמְּאוּ, ואחר כך אומר "כי בְּכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם" (ויקרא יח, כד), שהוא מבנין נִפְעַל. וכן אונקלוס מתרגם כל לשון נִפְעַל בלשון הִתְפַּעֵל. וכן רש"י ז"ל, כמו שפירש על "וַתִּתְכָּס" (בראשית כד, סה), וכן "שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל" (חבקוק ב, טז). וגם יבא הצווי בנִפְעַל מזה המין, והוראתו כבנין הִתְפַּעֵל. כמו "הִשָּׁמֵר לְךָ" (בראשית לא, כד), "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג, ט), שהוא כמו הִשְׁתַּמֵּר, הִתְפָּרֵד. והכלל: כל הנפעלים מזה המין אין הפרש בינם ובין הִתְפַּעֵל. כמו "יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א, ט), וכן "וַיֵּרָא יְיָ" (בראשית יב, ז), "וַיִנָּחֵם יְיָ" (בראשית ו, ו), "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז), "אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק" (ש"ב יז, כג), כולם מבוארים כאלו הם מן הִתְפַּעֵל.

ויש נפעלים שלא נמצאו בקל, כמו נִשְׁבַּע, נִלְחַם, נִשְׁעַן, נִזְהַר, נִכְנַע ודומיהם, והם מפורשים כאלו הם מהקל, כמו שיתבאר בסוף עקר שלש עשרה.

ג

ודע כי כמו שנמצאים פעלים בבנין הקל שפעמים הם יוצאים ולפעמים הם עומדים כמו שכתבתי, כן נמצאים בבנין זה נפעלים לפעמים יוצאים ולפעמים עומדים. כמו "וּבְנָבִיא נִשְׁמָר" (הושע יב, יד) הוא יוצא, "וְעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר" (ש"ב כ, י) הוא עומד, ופירושו: לא שמר את עצמו. וכן "וְנִמְכַּר בִּגְנֵיבָתוֹ" (שמות כב, ב) הוא יוצא, שפירושו שמכרוהו בית דין, "וְנִמְכַּר לָךְ" (ויקרא כה, לט) הוא עומד, כמו שפירשו חכמים ז"ל שמוכר עצמו מפני דוחקו. ויש נפעלים נגזרים מפעלים עומדים והם זרים מאד, כמו "וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה" (שמות כד, ב), "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת" (שמות כב, ז), "כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי" (תהלים קט, כג), "אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" (שמות טז, לה) ודומיהם מעטים.

העקר התשיעי

בהוראת בנין פִּעֵל הדגוש

א

דע, כי הבנין השלישי הזה גם הוא אב ונקרא פִּעֵל הַדָּגוּשׁ, כי כן תמיד דגוש בו עי"ן-הפעל. והוא של ארבע מינים.

המין האחד הם הפעלים המיוחדים לו לבד ולא יכנסו בבנין הקל, והוראתם כהוראת בנין הקל היוצא באחר. כמו דִבֵּר, מִהֵר, צִוָּה ודומיהם.

ב

המין השני הם הפעלים הנמצאים בשני הבנינים, אבל הם בבנין הקל עומדים, כמו שָׁכַן, הָלַךְ ודומיהם, וכשיכנסו בבנין פִּעֵל אז הם יוצאים לשני, כמו "אֹהֶל שִׁכֵּן" (תהלים עח, ס), "עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ" (איוב כד, י), והוראתם כהוראת בנין הִפְעִיל היוצא לשני, כמו שאבאר בעקרו.

ג

המין השלישי הם הפעלים הנמצאים גם כן בשני הבנינים, והם בשניהם יוצאים ואין הפרש ביניהם, רק שבפִעֵל הם מורים על חוזק הפעולה והתמדתה יותר מבנין הקל. כמו שָׁלַח וְשִׁלֵּחַ, שָׁבַר וְשִׁבֵּר ודומיהם.

ד

המין הרביעי הם הפעלים הנמצאים גם כן בשניהם והם בהם עומדים, וגם הם מורים בפִּעֵל על חוזק הפעולה יותר מבקל, כמו "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז, ז), "פִּתַּח הַסְּמָדַר" (שה"ש ז, יג), שהם כמו פָּתַח, צָמַח. וחשובי המדקדקים אינם מודים שנמצאים עומדים בבנין פִּעֵל הדגוש, כי לא הוסד זה הבנין רק לפעלים היוצאים, ואומרים כִּי צִמֵּחַ וּפִתַּח הם מבנין פֻּעַל, והחירק מקום קבוץ, והוא כמו צֻמַּח ופֻתַּח, כמו "וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (בראשית נ, כו) – כמו וַיֻּשַׂם.

הנה נמצאים בבנין זה פעלים אשר אין כמוהם בכל שאר הבנינים, והם פעלים המורים על הפך הפעולה. כמו "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ" (במדבר ד, יג) שהוא הסרת הדשן, וכן "תְּבוּאָתִי תְּשָׁרֵשׁ" (איוב לא, יב), רוצה לומר עֲקִירַת השרשים, וכן "מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה" (ישעיהו י, לג), רוצה לומר הסרת הסעיפים ודומיהם.

ה

ודע כי לא יבא זה רק בפעלים הנגזרים מן השמות כאלו שזכרתי, וכאשר אבאר עוד בפרק המינים. ואף אין לך רשות לעשות כן בכל פעל הנגזר מהשם, רק מה שנמצא מהם בפסוק. והנה זה הבנין גם הוא הוליד בן, ונקרא שמו בנין פֻּעַל.

העקר העשירי

בביאור הוראת בנין פֻּעַל

א

הבנין הרביעי הוא נקרא בנין פֻּעַל, תולדתו של פִּעֵל. ואין לו רק הוראה אחת, והוא שתמיד הוא פָּעוּל על ידי אחר, והוא אביו הַפִּעֵל אשר ממנו הוא מקבל מקרהו. לכן גם הוא דגוש כאביו. והמשל, כאשר תאמר על אביו סִפֵּר, כִּפֵּר, תאמר על הבן סֻפַּר, כֻּפַּר. והנה לא נזכר מי הוא המספר או מי הוא המכפר, רוצה לומר לא נזכר מה הוא הפועל אם זכר אם נקבה אם יחיד אם רבים. לכן קראו לו בִּנְיַן שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם פּוֹעֲלוֹ.

ב

וכן לבנין הָפְעַל הנולד מבנין הִפְעִיל, כי דין אחד לשניהם, כי גם הוא תמיד מקבל פעולתו מיד אחר. ובעבור זה אין באחד מהם צווי, כי איך יצוה אדם לחבירו בנִפְעַל הנגזר מפעלים יוצאים כמו שכתבתי במאמר זה בעקר הח. ומכל שכן שאין בהן פעול. ואף הבינוני איננו בפֻעַל רק במקומות מעטים במקום שם התואר, כמו "וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב), "לַנַּעַר הַיּוּלָּד" (שופטים יג, ח), שהם תוארים בראיית הקמץ. ואין לומר כי הם עוברים והקמץ שבהם בעבור הסוף פסוק, שאם כן היה לו לומר וְהַסְּנֶה לֹא אֻכָּל, כי מלת אֵין לא תשמש בפעלים רק בשמות. וכן ה"א של מלת הַיֻּלָּד מוכיח שאינו עבר, כי לא תשמש ה"א הידיעה בפעלים. לכן צריכים אנחנו לומר כי הם בינונים תוארים. וּבְהָפְעַל לא נמצא לא בינוני ולא תואר לעולם, גם המקור לא נמצא בשניהם כי אם במקומות מעטים, ועם אותיות בכל"ם לא נמצא לעולם כמו שיתבאר לך כל זה במאמר שני בעקר שני. אם כן לא נשאר בהם רק העבר והעתיד.

ג

ואומרים קצת המדקדקים שאפילו בעתיד אין להשתמש בְּפֻעַל וּבְהָפְעַל רק בשני גופים, כי יחסרו ממנו המדברים בעדם. ואומרים זה בעבור כי לא נמצאו מהם במקרא רק אחד, והוא "מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר אוּבָל" (איוב י, יט), שהוא עתיד מבנין הָפְעַל מנחי פ"א יו"ד. ונראה לי כי מפני זה אין למנוע מלדבר בם. והלא כמה מלין יש שאנחנו אומרים אותם מדרך הסברה אף על פי שלא נמצאו בפסוק, ומכל שכן באלה שנמצא אחד מהם בפסוק, ולמה לא נדבר בם.

העקר האחד עשר

בביאור הוראת בנין הִפְעִיל

א

הבנין החמשי גם הוא אב ונקרא הִפְעִיל, וגם הוא של ארבע מינים.

המין האחד הם הפעלים אשר הם עומדים בבנין הקל, וזה הבנין יוציאם לשני. כמו קָם והֵקִים, יָרַד והוֹרִיד. ולזאת הסבה הוסד זה הבנין, ולכן הוא בא לרוב בגזרת נחי העי"ן אשר שם משכן הפעלים העומדים לרוב, כמו שכתבתי בעקר ששי, ויבא גם מעטים בפעלים השלמים, כגון מן שָׁכַב, רָכַב, תאמר הִשְׁכִּיב, הִרְכִּיב, כלם יוצאים לשני.

ב

המין השני בשבנין הקל הוא יוצא לשני, אז הבנין הזה יוציאם לשלישי. כמו מן שרש אָכַל שהוא יוצא לשני, נאמר הֶאֱכִיל שהוא יוצא לשלישי. והמשל "הַמַּאֲכִילְךָ מָן" (דברים ח, טז) – הרי כאן שלשה גופים; הקב"ה מַאֲכִיל וישראל אוֹכֵל והמן אָכוּל.

ג

המין השלישי הם הפעלים אשר לא נמצאו בבנין הקל, כמו הִשְׁכִּים, הִשְׁלִיךְ ודומיהם, והוראתם כהוראתו כמו שיתבאר בסוף עקר י"ג.

ד

המין הרביעי הם הפעלים שהם עומדים בבנין הקל וגם בזה הבנין. כמו "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד, י), "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם" (בראשית יב, ח), שהם כמו קָרַב ועָתַק. ואמר רא"ע שחסר מהם הפעול: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" – חסר מַחֲנֵהוּ, וכן מן "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם" חסר אָהֳלוֹ וכן בשאר מקומות. ונמצאים פעלים בזה הבנין שהם במקום אחר יוצאים. כמו "הֶחֱפִּיר לְבָנוֹן קָמַל" (ישעיהו לג, ט) עומד; "יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר" (משלי יג, ה) יוצא. וְכֵן "אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ" (בראשית מד, ד) עומד; "הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (תהלים קג, יב) יוצא. וכן "כִּי יַעֲשִׁיר אִישׁ" (תהלים מט, יז) עומד; "בִּרְכַּת יְיָ הִיא תַּעֲשִׁיר" (משלי י, כב) יוצא. והנה גם זה הבנין הוליד בן ונקרא שמו בנין הָפְעַל.

העקר השנים עשר

בביאור הוראת בנין הָפְעַל

א

הבנין הששי נקרא בנין הָפְעַל, והוא תולדתו של הִפְעִיל, ולכן גם הוא בתוספת ה"א כמוהו, והוא של שני מינים.

המין האחד כשבנין הקל ממנו עומד, כמו מן קָם – הוּקַם, והוראתו כהוראת בנין פֻּעַל, דהיינו שהוּקַם על ידי אחר.

ב

המין השני כשבנין הקל ממנו יוצא, אז הוא מקבל הפעולה על ידי אמצעי. והמשל "הָכְרַת מִנְחָה וְנֶסֶךְ" (יואל א, ט), הנה כאן שלשה גופים – הארבה והגפן והמנחה; הארבה הוא כּוֹרֵת, והגפן נִכְרַת, ועל ידי כן המנחה הָכְרַת. והנה כל שאר דיני ההָפְעַל הם כדיני אחיו פֻּעַל הדגוש, כמו שבארתי בעקרו.

העקר השלש עשרה

בביאור הוראת בנין הִתְפַּעֵל

א

כבר אמרתי כי הוא אב ותולדה, רוצה לומר פּוֹעֵל ופָעוּל, כי פעולותיו הוא פועל בעצמו לא בזולתו. כמו "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים" (ויקרא כ, ז), רוצה לומר: תהיו מקדשים את עצמכם. וזאת היא הוראתו העצמית, וכן הוראת בנין נִפְעַל במין השני כמו שכתבתי בעקרו עיין שם.

ב

ועוד יש לו הוראה אחרת, שלפעמים הוא מתדמה כאלו הוא מקבל הפעולה ואינו כן. והמשל "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט, יח), ר"ל שהוא יחשוב בלבו שהוא מבורך, אבל אינו כן. וכן "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג, ז), ר"ל מראה את עצמו עשיר או רש ואינו כן, ודומיהם רבים.

ג

ודע שלא יבא זה רק בפעלים עומדים. אבל יש לך רשות לעשות כן בקצתן אפילו שלא נמצא במקרא, אך השמר לך שלא תעשה כן בפעלים יוצאים. והכלל, כי הבנין הזה לא יצא לעולם לזולתו. ואל תשעה דברי שקר האומרים שנמצא במקומות שהוא יוצא, כמו "וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ" (במדבר לא, כ), "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לג, נד) ודומיהם, כי בטוב נוכל לפרש אותם באופן שהם פועלים בעצמם, ואין כאן מקום להאריך.

ד

ועוד נמצאו פעלים שלא יבאו כי אם בבנין הִתְפַּעֵל, כמו הִתְפַּלֵּל הִתְחַנֵּן ודומיהם, והם מפרשים כאלו הם מבנין הקל. וזהו כלל גדול, שכל פעל אשר לא נמצא כי אם באחד מהבניינים זולת הקל, תפרשהו כאלו הוא מבניין הקל. כמו נִשְׁבַּע, נִלְחַם בנִפְעַל, הִשְׁכִּים, הִשְׁלִיךְ בהִפְעִיל, כמו שכתבתי בשניהם.

נשלם המאמר הראשון

בשם אל אחרון וראשון.

ובשם שהוא אחד ואין שני

אתחיל המאמר השני.

המאמר השני

בביאור ההבדלים אשר בין כל בנין ובנין מצד הנקודות והאותיות הנוספות לכל אחד ואחד, אשר הם סימנים להכיר איש מרעהו בין שלמים בין שאינן שלמים. ואף הוא של שלש עשרה עקרים.

העקר הראשון

בביאור נקודות בנין הקל והנִפְעַל מהשלמים וסימנם

א

בנין הקל נקרא כן בעבור שאין לסימנו אות נוספת על שלש אותיות השרשיות, וגם אין בו דגש.

העבר כולו הפ"א קמוצה, חוץ מהנמצאים והנמצאות, שבהם נהפך הקמץ לשוא בעבור המ"ם והנו"ן שבסופן וטעמו מלרע, כמו פְּקַדְתֶּם, פְּקַדְתֶּן. וכן דין כל מלה שראשה קמץ שתתרבה בתנועתה והיא מלרע, ישוב הקמץ לשוא. והנה העי"ן פתוחה בכלן, חוץ מבנסתרים ובנסתרת שהיא בשוא-נע, כמו פָּקְדוּ, פָּקְדָה. והטעם, לפי שאם היתה פתוחה צריך להיות אחריה שוא-נח או דגש כדין אחר כל תנועה קטנה, וכאן לא שייך שוא-נח, כי לרבים צריך להיות אחריה וי"ו בשורק ולנסתרת ה"א וקמץ לפניה. גם הדגש לא שייך בהן לומר פָּקַדּוּ, פָּקַדָּה, כי הבנין נקרא קַל, רוצה לומר בלא דגש.

ב

ודע כי נמצא הנסתר ליחיד בשלש אופנים – פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל. ובפסוק אחד נמצאו שלשתם – "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה). אבל בשאר גופי העבר יבאו הצרויים על משקל הפתוחים. והמשל, כאשר תאמר מן שָׁמַר – שָׁמַרְתָּ, שָׁמַרְתִּי וכולי, תאמר מן חָפֵץ – חָפַצְתָּ, חָפַצְתִּי וכולי. חוץ מהנסתרים והנסתרה – כשיבאו בהפסק ישובו לקדמותן לצירי, כמו חָפֵצוּ, חָפֵצָה. אבל אותם שלמ"דיהם אל"ף הם בצירי בכל גופי העבר, כמו שאזכרם אחר כך. ומשקל פָּעוֹל הוא בחולם בכל גופי העבר, חוץ מנסתרים והנסתרה שהם בשוא, כמו יָכְלוּ יָכְלָה. ובהפסק ישבו לקדמותן לחולם, כמו "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" (שמות ח, יד).

ג

ודע כי משקל פָּעֵל ופָעוֹל על הרוב לא יבאו רק מפעלים עומדים. כמו זָקֵן, מָלֵא, חָדֵלּוּ, קָמֵלוּ. ומן מָלֵא נמצאים עומדים ויוצאים. וכן כל פעלים מנחי למ"ד אל"ף שהם עומדים הם על משקל פָּעֵל, כמו טָמֵא, יָרֵא. ושרש יצא יוצא מן הכלל, שהוא בקמץ. ומעטים נמצאים מהשלמים מפעלים יוצאים, כמו חָפֵץ, אָהֵב. אבל על משקל פָּעוֹל תמיד מפעלים עומדים, כמו יָכֹל, יָגוֹר, "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" (בראשית לב, יא), לכן אין להם בינוני ופעול, כמו שכתבתי במאמר הראשון בעקר החמישי בסימן ד. אבל יבא שם התואר במקום שניהם במשקל העבר, כמו "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א) – הוא תואר, "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו" (בראשית כז, א) – הוא עבר. "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה" (שמות מ, לה) הוא עבר, ולא נמצא ממנו תואר בפסוק, אבל רבותינו ז"ל שמשו בו לתואר באמרם אֵינוֹ יָכוֹל, אֵינָם יְכוֹלִים. ושאר כל פעולות הבנין הולכים על דרך אחד, ואין הפרש בין שלשה המשקלים.

ד

הבינוני – הפ"א בחולם בכל שלשה גופים, והעי"ן בצירי ביחיד לבד כמו פּוֹקֵד. אבל בשאר הגופים נהפך לשוא כדרכו, כמו פּוֹקְדִים, פּוֹקְדָה, פּוֹקְדוֹת. ודע כי הנקבה תבא על הרוב בתי"ו בסוף ושני סגולים לפניה, כמו פּוֹקֶדֶת, ועל המעט בה"א, כמו "הֹלְכָה הִיא" (ירמיהו ג, ו), "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ד, ד). ועוד אדבר בזה במאמר שלישי בעקר חמישי בסימן ב.

ה

הפָּעוּל – הפ"א בקמץ ביחיד, כמו פָּקוּד, ובשאר הגופים נהפך לשוא כדינו שכתבתי לעיל בעבר. ובכולם העי"ן בשורק, כמו פְּקוּדִים, פְּקוּדָה, פְּקוּדוֹת.

המקור – הפ"א בקמץ, כמו פָּקוֹד, וזה כשיסמכו לעבר או לעתיד, כמו "שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא, כב), "הָלֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא, ל). וכן כשיבא במקום צווי, כאשר כתבתי במאמר הראשון עקר ששי עיין שם. ובאותיות בכל"ם נהפך הקמץ לשוא. ולפעמים גם כן זולת בכל"ם, כמו "עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים" (דברים ז, כ), וכן "עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קהלת ג, ד). והעי"ן בחולם. ואותיות בכל"ם בחירק והאות שאחר בכל"ם רפויה, כמו בִּפְקוֹד, לִפְקוֹד. ואחר המ"ם דגש, כמו מִפְּקוֹד, וזה לחסרון נו"ן מִן, כאשר יתבאר לך בפרק שירה שיר ה'.

ו

הצווי ליחיד – הפ"א שואית והעי"ן בחולם על דרך המקור עם בכל"ם, וברבים וביחידים הפ"א בחירק, וזה לפי שהעי"ן שואית, כאשר יתבאר במאמר השלישי בעקר י בסימן ב. וכן כשיבא היחיד בתוספת ה"א בסוף אז הפ"א בחיריק, כמו "שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, יב), "שִׁלְחָה הַנַּעַר" (בראשית מג, ח). וזה כשהעי"ן בפתח, כמו שְׁלַח, שְׁכַב. וכשהעי"ן בחולם הפ"א בקמץ-חטף, כמו מן זָכוֹר תאמר "זָכְרָה לִּי" (נחמיה ה, יט). ויש היוצאים מהכלל, ואין לי בהם עסק פה.

ז

העתיד – כבר ידעת כי סימנו אית"ן בראש, ונקודות העתיד כנקודות הצווי. וכלל זה תקח בידך, בכל הבנינים מכל הגזרות תוסיף אותיות אית"ן על הצווי ותמצא העתיד. ובזה הבנין תמיד האית"ן בחירק, חוץ מהאל"ף שהיא בסגול, כמו אֶפְקוֹד, לפי שהיא גרונית.

ח

ודע כי גופי המדבר בעדו ליחיד ולרבים יבאו לפעמים בתוספת ה"א בסוף, כמו "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים" (תהלים עז, ד), "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים" (דברים א, כב). וגופי הנסתרים והנמצאים יבאו לפעמים בתוספת נו"ן בסוף, כמו "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן" (דברים ד, י), "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים ו, יז). ודין ה"א ונו"ן זה כולל כל הבנינים. ודע כי עם יו"ד ותי"ו האית"ן לא תבוא ה"א נוספת בסוף רק בקצת מקומות, כמו "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (ישעיהו ה, יט), "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (שם), "תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה" (איוב יא, יז) ודומיהם מעטים.

ט

דע כי נמצא פעלים שיבא לפעמים העתידים בחולם בסוף ולפעמים בפתח. כמו "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה, יב) – בחולם, "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו, ג) – בפתח. גם נמצאים שהם לעולם פתוחים, ורובם הם פעלים עומדים. כמו יִשְׁכַּב, יִרְכַּב, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו). אבל אותם שהם בחולם הם על הרוב יוצאים, זולת כשלמ"ד-הפעל ע"ין או חי"ת, אז הם לעולם פתוחים בין שהם עומדים בין שהם יוצאים, כמו יִשְׁמַע, יִשְׁלַח. וכן כשעי"ן-הפעל עי"ן או חי"ת, כמו "תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם" (תהלים נט, ט). ויוצאים מן הכלל שהם פעלים עומדים: "וְיִנְהֹם עָלָיו" (ישעיהו ה, ל), "וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְיָ" (במדבר כג, ח). וכל הדינים הללו כוללים גם כן הצווי, כי דין אחד לעתיד ולצווי בנקודתם, כאשר כתבתי לעיל בסימן ז.

י

בנין נִפְעַל סימנו נו"ן נוספת בראש, והוא קל כאביו, שאין בו דגש לסימנו.

העבר כולו בנו"ן בחיריק בראש ושוא-נח אחריה והעי"ן פתוחה, כמו נִפְקַד, נִפְקַדְתָּ, וכל נקודתו כדרכי אביו.

יא

הבינוני גם הוא בנו"ן נוספת כמו העבר, אבל העי"ן קמוצה בכלן. כמו נִפְקָד, נִפְקָדִים, נִפְקָדָה כמו "רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט), והוא תמיד מלרע. אבל "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּֽרָה" (תהלים לד, כא) שהוא מלעיל, הוא עבר לנקבה, ולא יבא כן רק בהפסק. אבל זולת הפסק הוא בשוא, כמו "נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ" (ישעיהו כד, י) ודומיהם.

הפָּעוּל איננו פה כאשר ידעת.

המקור בא בחסרון נו"ן הבנין, ותמיד הפ"א דגושה להורות על הנו"ן, ועל כן הוצרכו לשום ה"א נוספת קודם הפ"א, כמו "אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט" (בראשית יג, יד), וזה כדי לעשות הדגש חזק, כי אין דגש חזק בתחילת המלה, כאשר יתבאר בפרק שירה בשיר החמישי. ואפילו עם אותיות בכל"ם תבא הה"א, כמו "בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה" (במדבר יז, ז). רק במקומות מעטים תחסר הה"א, כמו "בֵּעָטֵף עוֹלֵל" (איכה ב, יא) "לֵעָנֹת מִפָּנָי" (שמות י, ג) "וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז).

יב

הצווי תמיד בה"א, כמו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג, ט). אבל העתיד אין צריך לה"א, כי אותיות אית"ן שבראש יעשו הדגש חזק. והכלל כי זה הבנין תמיד הנו"ן והה"א ואותיות אית"ן חרוקים, אפילו האל"ף של אית"ן על הרוב, כמו "אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ" (בראשית כא, כד), מה שאין כן בקל כמו שכתבתי. ותמיד הפ"א בדגש ובקמץ, זולת כשהפ"א מאותיות א"ח הע"ר, אז הה"א והאית"ן בצירי, כמו הֵאָסֵף, יֵעָבֵר וכולי, כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר התשיעי.

העקר השני

בביאור נקודת בנין פִּעֵל הדגוש ופֻּעַל מהשלמים וסימניהם

א

בנין פִּעֵל סימנו דגש העי"ן בכל הבנין.

העבר כלו הפ"א בחירק והעי"ן פתוחה, חוץ מהנסתר היחיד שהעי"ן בצירי על הרוב, כמו אִזֵּן, חִקֵּר, תִּקֵּן (קהלת יב, ט). ונמצאת בפתח, כמו "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ" (איכה ב, ט). ודומיהם מעטים. והנסתרים והנסתרות בשוא-נע כדינו תחת אות דגושה כמו פִּקְּדוּ, פִּקְּדָה.

הבינוני והפעול תמיד בתוספת מ"ם שואית בראש. ובבינוני בפתח אחריה, כמו מְפַקֵּד. ובפעול בשלש נקודות אחריה, כמו מְפֻקָּד. וסימנך מְפַמְ"פֻ. ועי"ן-הפעל בבינוני היחיד בצירי, ובשאר הגופים בשוא-נע. כמו מְפַקֵּד, מְפַקְּדִים וכולי. ובפעול בכל הגופים העי"ן בקמץ כמו מְפֻקָּד, מְפֻקָּדִים וכולי.

ב

המקור הפ"א בפתח והעי"ן בצירי – פַּקֵּד. כמו: "גַּדֵּל פֶּרַע" (במדבר ו, ה). ואותיות בכל"ם הם בשוא, זולת המ"ם שהיא תמיד בחירק, כמו בְּפַקֵּד, כְּפַקֵּד, לְִפַקֵּד, מִפַּקֵּד.

הצווי ליחיד כמו במקור – פַּקֵּד. אבל הרבים והנקבה בשוא-נע, כמו פַּקְּדוּ, פַּקְּדִי. וברבות ישוב השוא לצירי, כמו פַּקֵּדְנָה. ובעתיד תשים אותיות אית"ן על הצווי, כמו אֲפַקֵּד, יְפַקֵּד וכולי, תמיד נקודתם בשוא כמו מ"ם הבינוני.

ג

וכלל זה תקח בידך בכל בנין אשר בו הבינוני בתוספת מ"ם, נקוד האית"ן כמו נקוד המ"ם. וזה בכל הגזרות חוץ מבהִפְעִיל שבנחי העי"ן, ושם אגלה לך הטעם.

ד

ואם עי"ן-הפעל אחת מאותיות רא"ע, על הרוב יורד הדגש תחת נקודת האות שלפניה, ואם היא חירק יעשנה צירי, ואם היא פתח יעשנה קמץ, כאשר אבאר בפרק שירה בשיר התשיעי. אבל הה"א והחי"ת אף על פי שלא יקבלו דגש על הרוב אין להם כח להוריד הדגש לפניהם, כמו שִׁחֵר, כִּחֵד, מִהֵר. ונמצאים בצירי, כמו "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שמות טו, יג), ודומיהם מעטים. וכן בבנין הִתְפַּעֵל, כמו "מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח, יז), "מִתְלַחֲשִׁים" (ש"ב יב, יט) בפתח.

בנין פֻּעַל סימנו דגש העי"ן בכל הבנין כאביו. העבר כולו הפ"א בשלש נקודות, כמו פֻּקַּד, פֻּקַּדְתָּ וכולי, וביתר הנקודות הוא הולך בדרכי אביו. הבינוני ליחיד כמו העבר, רק שהעי"ן קמוצה. כמו פֻּקָּד, פֻּקָּדִים וכולי, כמו שבארתי במאמר הראשון בעקר העשירי. הפעול והצווי אינם בו, והמקור המועט הנמצא בו גם כן הפ"א בשלש נקודות, כמו "גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי" (בראשית מ, טו), ובנחי הלמ"ד – "אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ" (תהלים קלב, א), ואין עוד. ועם בכל"ם לא נמצאו. העתיד – בא האית"ן בשוא כאביו והפ"א בשלש נקודות כמו העבר, כמו אֲפֻקַּד, יְפֻקַּד וכולי. וכשעי"ן-הפעל גרונית או רי"ש ישוב הקבוץ לחולם בכל הבנין, כמו "כִּי לֹא פֹרַשׁ" (במדבר טו, לד), "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף" (ויקרא ו, כא), כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר התשיעי.

העקר השלישי

בביאור נקודות בנין הִפְעִיל והָפְעַל מהשלמים וסימניהם

א

בנין הִפְעִיל – העבר כולו בה"א חרוקה בראש, כמו הִפְקִיד מלרע, אבל הִפְקִידוּ, הִפְקִידָה, שניהם מלעיל. ובשאר הגופים יבא פתח תמורת החירק להקל נקודתו בעבור רבוי התנועות, כמו הִפְקַדְתָּ הִפְקַדְתִּי וכולי. הבינוני הוא בתוספת מ"ם פתוחה בראש, והפעול בקבוץ, ואחר שניהם שוא-נח. כמו מַפְקִיד, מֻפְקַד. וסימנך מַפְמֻ"ף. ובכל הבינוני עי"ן הפועל בחיריק גדול, ובכל הפעול בקמץ גדול.

ב

המקור בה"א פתוחה בראש להפריש בינו ובין העבר, והעי"ן בצירי על הרוב, כמו "וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ" (שמות ח, יא). אבל עם בכל"ם הוא בחירק, כמו "לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל" (עמוס ח, ה). וכן הצווי – היחיד העי"ן בצירי, כמו "הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם" (במדבר א, נ) אבל כשיבא בתוספת ה"א בסוף, העי"ן בחירק, כמו הַאֲזִינָה, הַקְשִׁיבָה. והרבים והיחידה לעולם בחירק, כמו הַפְקִידוּ, הַפְקִידִי. ולרבות הַפְקֵדְנָה. וזה נאמר מדרך סברא, כי לא נמצאו בפסוק.

ג

העתיד – כבר ידעת שתשים אית"ן על הצווי, כמו אַפְקִיד, יַפְקִיד. ודע כי היה ראוי אֲהַפְקִיד, יְהַפְקִיד – עם ה"א ההִפְעִיל, אך הפילוה כדי להקל התנועות, והטילו הפתח תחת אות האית"ן. וכן בבינוני הפילו הה"א ואמרו מַפְקִיד, והיה ראוי להיות מְהַפְקִיד. וכן הפעול מֻפְקָד, והראוי מְהֻפְקָד, כמו "לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת" (יחזקאל מו, כב). ועל הרוב עי"ן-הפעל באית"ן בחירק, זולת מעטים הבאים בצירי על משקל הצווי, כמו "יַכְרֵת יְיָ" (תהלים יב, ד). ועם וי"ו ההפוך הם לעולם בצירי, כמו "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים" (בראשית א, ד).

בנין הָפְעַל סימנו תוספת ה"א כאביו. העבר כולו הה"א בקמץ-חטוף, כמו "הָכְרַת מִנְחָה" (יואל א, ט), או בשלש נקודות, כמו "וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ" (דניאל ח, יא). אבל בנחי פ"א ובנחי העי"ן בא הה"א עם וי"ו שרוקה, כמו "וְיוֹסֵף הוּרַד" (בראשית לט, א). כי אלה שלשתם אחים הם ויבאו לרוב זה תמורת זה, ובפרט בבנין פֻּעַל והָפְעַל.

ד

הבינוני והפעול והצווי אינם בו, והמקור המועט שבו גם הוא בקמץ-חטוף ועי"ן-הפעל בצירי, כמו "וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל טז, ד). ועם תוספת ה"א – "רְדָה וְהָשְׁכְּבָה" (יחזקאל לב, יט). ועם בכל"ם לא נמצא כלל. העתיד; בא האית"ן בקמץ-חטוף להורות על סימן הבנין, כמו "כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו, טו). ועם הפ"א גרונית תנקד הפ"א בקמץ והעי"ן בחטף-קמץ, כמו "יָעֳמַד חַי" (ויקרא טז, י), "יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" (עזרא י, ח).

העקר הרביעי

בביאור נקודות בבנין הִתְפַּעֵל מהשלמים וסימניו

א

בנין הִתְפַּעֵל סימניו ה"א ותי"ו ודגש בעי"ן הפועל, הרי שלשה סימנים.

העבר כולו בה"א חרוקה ואחריה תי"ו עם שוא-נח ואחריה שלש אותיות שרשיות והפ"א פתוחה בכל הבנין והאמצעית דגושה, כמו הִתְפַּקֵּד, וכשהיא מאותיות הגרון או רי"ש אז היא קמוצה, כמו "הִתְפָּאֵר עָלַי" (שמות ח, ה), "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט, יח) ודומיהם. וכל קריאתו ונקדתו כבנין פִּעֵל הדגש.

הבינוני בתוספת מ"ם בחיריק בראש ואחריה תי"ו עם שוא-נח. וגם בו הפילו הה"א, כי היה ראוי מְהִתְפַּקֵּד, כמו שכתבתי באית"ן שבבנין הִפְעִיל (מאמר ב עיקר ג סימן ג).

הפעול איננו פה.

ב

המקור הוא כמו העבר, ולא תפול הה"א אפילו עם אותיות בכל"ם.

וכן הצווי תמיד עם הה"א, אבל בעתיד נפלה הה"א כמו בבינוני. ואותיות אית"ן נקודים בחירק, כמו בבנין הקל ובבנין נִפְעַל. ועל הרוב עי"ן-הפעל בצירי, כמו "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ" (תהלים קטז, ט), ועל המעט בפתח, כמו "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה, ו).

ג

ידוע תדע כי בכל הבנין תמיד תי"ו הִתְפַּעֵל קודם פ"א-הפעל כמו שכתבתי, אבל כשפ"א-הפעל אחת מאותיות זסש"ץ יש לו דינים אחרים. וזה שעם הסמ"ך והשי"ן תבא התי"ו אחר פ"א-הפעל, כמו "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו, טז), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב, ה); ועם הצדי"ק תהפך לטי"ת, כמו "וּמַה נִּצְטַדָּק" (בראשית מד, טז); ועם הזי"ן תהפך לדל"ת, כמו "הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר" (דניאל ב, ט).

ד

ונראה לי כי אין להביא ראיה מן "הִזְדְּמִנְתּוּן", וזה לשתי סיבות. האחת, כי היא מלה ארמית; והשנית, שנמצא במסורת: הזמנתון כתיב הִזְדְּמִנְתּוּן קרי, והוא חד מן שתי מלין דקריין דלי"ת ולא כתיבי'. נראה אם כן כי ספק אצלם אם הדל"ת ראויה להכתב אם לא. אף על פי שמצינו שבעלי התלמוד נהגו לעשות כן, באמרם "נזדמן לו צבי" (כתובות ז א) "נזדקן הדין" (סנהדרין מב א), לא נעשה כן בלשון עברי, כי כן אמרו רבותינו ז"ל: לשון מקרא לחוד לשון משנה לחוד (עבודה זרה נח ב).

ה

גם כאשר חפשתי בכל המקרא לא מצאתי שורש שפ"א-הפעל שלו זי"ן שיבנה עליו בנין הִתְפַּעֵל, כי יספיק להם בנין נִפְעַל בהוראתו השנייה, כמבואר במאמר הראשון בעקר השמיני בסימן ב. ומלת "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (ישעיהו א, טז) תמצא בספר ההרכבה, גם "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת" (ירמיהו מט, ג) תמצא שם.

ועתה אשים פני לבאר החסרים, ואחר כך הנחים, ואחר כך הכפולים בקצור.

העקר החמשי

בביאור גזרת חסרי פ"א כמו נגש

א

בנין הקל העבר הבינוני והפעול בא בשלמות. וגם המקור על הרוב, כמו "לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו, יג), "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" (בראשית יב, ט). וכן הצווי על הרוב בא בשלמות, כמו "נְצֹר בְּנִי" (משלי ו, כ), "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" (משלי יז, יד). וכן "נִדֲרוּ וְשַׁלְּמוּ לַייָ אֱלֹהֵיכֶם" (תהלים עו, יב), "נִפְלוּ עָלֵינוּ" (הושע י, ח). ויש שרשים מעטים שתחסר הנו"ן במקור ויבא תמורתה תי"ו נוספת בסוף, והם נגשׁ, נגע, נטע, נפח, וכמעט אין עוד. כמו "בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח, יט), "וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ" (ש"ב יד, י), "עֵת לָטַעַת" (קהלת ג, ב), "לָפַחַת עָלָיו" (יחזקאל כב, כ). אך דע כי לא יבאו כן רק עם בכל"ם, אבל זולת בכל"ם לא יבאו בחסרון נו"ן ובתוספת תי"ו בסוף לעולם. וכן בצווי תחסר הנו"ן בקצת אלה, כמו "גֶּשׁ הָלְאָה" (בראשית יט, ט), "וְגַע אֶל עַצְמוֹ" (איוב ב, ה), "וּפְחִי בַּהֲרוּגִים" (יחזקאל לז, ט), ומן נשל – "שַׁל נְעָלֶיךָ". אבל מן נטע לא נאמר טַע.

ב

אמנם העתיד על הרוב יבא בחסרון נו"ן ודגש בעי"ן-הפעל להורות עליה. כמו אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ, וכולם בפתח. או בחולם, כמו אֶפּוֹל, יִפּוֹל. ונמצאים מעטים באים בשלמות, כמו "וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהלים קה, מה), "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג, ה). אך כשהעי"ן גרונית יבא תמיד כשלמים, כמו "לֹא תִּנְאָף" (שמות כ, יב), "וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט, יז), "הֲיִנְהַק פֶּרֶא" (איוב ו, ה). זולתי מעטים יבאו באותיות אית"ן בצירי תמורת הנו"ן, כמו "מִי יֵחַת עָלֵינוּ" (ירמיהו כא, יג), "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" (רות א, יט) – שרשם נחת, נהם.

ג

בנין נִפְעַל אכלול אותו בתוך פִּעֵל הדגוש.

בנין פִּעֵל ופֻּעַל מחסרי פ"א נו"ן. דע כי בעבור ששני הבנינים האלו הם תמיד דגושה העי"ן כמו שידעת, לפיכך יבא בגזרה זו בשלמות. כי אין דרך לחסר הנו"ן ולשום דגש בעי"ן תמורתו, כי כבר היא דגושה, ולא יתכנו שני דגשים באות אחת, גם לא יתכן שדגש אחד מורה על שני דברים, ולכן יבאו לעולם בשלמות.

ד

ודע כי אין הפרש בזו הגזרה בין העוברים מבנין נִפְעַל ובין העוברים מבנין פִּעֵל, כי אלו ואלו דגושי העי"ן. בנִפְעַל לחסרון נו"ן השרש, ובפִּעֵל לסימן הבנין. כמו "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל" (איוב לד, יט) – הוא עבר נִפְעַל; "נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים" (ש"א כג, ז) – הוא עבר מבנין פִּעֵל. וכן תכיר בכל מקום לפי כוונת הענין איזהו נִפְעַל או פִּעֵל.

ה

בנין הִפְעִיל והָפְעַל מחסרי פ"א נו"ן, שניהם שוים בנקודתם לשלמים, רק שתחסר נו"ן השרש ובא דגש בעי"ן-הפעל במקומה בכל הבנין. העבר הִגִּישׁ, הראוי הִנְגִּישׁ. וכן הבינוני מַגִּישׁ, הפעול מֻגַּשׁ, המקור והצווי הַגֵּשׁ בצירי, הַגִּישׁוּ, הַגִּישִׁי בחירק. וכן עם בכל"ם בחירק – בְּהַגִּישׁ, כְּהַגִּישׁ וכולי. האית"ן: אַגִּישׁ, יַגִּישׁ.

בנין הָפְעַל כלו הה"א בקמץ-חטוף, כי יותר נכר הדגש אחר הקבוץ מאחר החטף-קמץ. העבר הֻגַּשׁ, הֻגַּשְׁתָּ וכולי. ואין בו בינוני ופעול וצווי. המקור הֻגֵּשׁ, כמו "הֻגֵּד הֻגַּד לִי" (רות ב, יא). ועם בכל"ם לא נמצא. והעתיד אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ וכולי.

ו

בנין הִתְפַּעֵל גם הוא יבא בשלמות מפני הטעם שכתבתי בבנין פִּעֵל.

ודע כי יש שרשים שפיאיהם יו"ד ובאים על דרך חסרי פ"א נו"ן, וקראו להם חסרי פ"א יו"ד, ולא נחי פ"א יו"ד. אבל אומר אני כי אין זה רק כאשר עי"ן-הפעל צרי. כמו יצג, יצק, יצע, יצר, יצת. תאמר "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח), "אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר" (בראשית לג, טו), "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים" (ישעיהו מד, ג), "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" (תהלים קלט, ח), "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיהו א, ה), "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" (איכה ד, יא). בכלם הצד"י דגושה במקום יו"ד פ"א-הפעל. ושרש יצא יוצא מן הכלל. ולכן אומר אני, "כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה" (איוב א, ה), וכן "לֹא הִנִּיחַ אָדָם" (תהלים קה, יד) שהם דגושים, שרשם נקף, ננח, ולא יקף, ינח. ועוד אדבר מזה בנחי פ"א יו"ד.

ז

ויש שרש אחד שפ"א-הפעל שלו למ"ד, ובא המקור והצווי והעתיד על הרוב על דרך חסרי פ"א נו"ן, והוא שרש לקח. תאמר ממנו המקור קַחַת, בְּקַחַת, לָקַחַת, והצווי קַח, קְחוּ, קְחִי וכולי. ובעתיד יבא בדגש, כמו אֶקַּח, יִקַּח, תִּקַּח – הדגש במקום למ"ד פ"א-הפעל. ולא נמצא למ"ד אחרת שתחסר זולתי זאת, וזה מפני רוב השתמשם בזה השרש. ואפילו הדגש הפילו לפעמים, ואין זה רק כשעי"ן-הפעל בשוא, כמו "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (במדבר יט, ב), "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם" (בראשית יח, ה) – בשניהם הקו"ף רפויה. כמו שמשרש נסע נאמר "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ" (במדבר, לג), "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו" (בראשית נ, יג). הסמ"ך והשׂי"ן רפוים מפני רוב השתמשם בם. ויש אומרים כי ללשון לקיחה שני שרשים: לקח ונקח. ויבאו העוברים והבינוניים מן לקח, והעתידים מן נקח. כמו שיש גם כן בלשון הליכה שני שרשים: הלך וילך – העוברים והבינונים באים מן הלך, והעתידים מן ילך, כמו אֵלֵךְ יֵלֵךְ וכולי. והראשון יותר נכון.

העקר הששי

בביאור גזרת נחי פ"א אל"ף ויו"ד, כמו אמר, ישב

א

בנין הקל יבא בשלמות עד העתיד, ובעתיד תנוח האל"ף השרשית. כמו יֹאמַר, תֹּאמַר, נֹאמַר. אבל במלת המדבר בעדו תחסר האל"ף ובא במקומה וי"ו נחה, כמו "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ" (איוב י, ב), וזו שלא יהיו שני אל"פין יחד לומר אֹאמַר. וכשיבאו יֹאמַר, תֹּאמַר, נֹאמַר בוי"ו ההפוך ישוב הפתח לסגול ומלעיל, כמו וַיֹּ֫אמֶר, וַתֹּ֫אמֶר, וַנֹּ֫אמֶר. וכשיבאו בהפסק ישובו למשפטם הראשון לפתח – וַיֹּאמַ֫ר, וַתֹּאמַ֫ר, ומלרע, חוץ מן "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר" (איוב ו, א) וחביריו – כלם מלעיל.

ב

ודע כי שאר הבנינים כלם יבאו על דרך השלמים ולא תנוח בהם האל"ף, רק שישתנו הנקדות בקצתם מפני האל"ף שהיא גרונית. וכן בשאר האותיות אחה"ע ישוב החירק של נו"ן נִפְעַל ושל ה"א הִפְעִיל לסגול, כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר שלש עשרה. וגם נמצאים שרשים שפיאיהם אל"ף שיבאו בשלמות אפילו בבנין הקל. כמו מן אסף, אסר, בא אֶאֱסוֹף, אֶאֱסוֹר. והטעם, לפי שאין משמשים בהן הרבה לא הקפידו עליהם.

ג

גזרות נחי פ"א יו"ד כמו ישב.

בנין הקל יבא בשלמות עד המקור. גם המקור בכלל, וזה כשיחובר אל הפעלים. כמו "יָרֹד יָרַדְנוּ" (בראשית מג, כ), "יָשֹׁב אֵשֵׁב" (ש"א כ, ה). אבל כשאינו מחובר אל הפעלים הוא בחסרון יו"ד ובתוספת תי"ו – שֶׁבֶת, רֶדֶת, דַּעַת ודומיהם. וזה אפילו בלי בכל"ם, כמו שכתבתי לעיל.

ד

הצווי גם הוא בחסרון היו"ד, כמו שב. שבו וכולי. ואין הפרש בין זה הצווי והצווי של חסרי פ"א נו"ן, לכן תראה שלא תטעה בהם. אבל אותיות אית"ן יפרידו בין שני הגזרות, כי בחסרי פ"א נו"ן האית"ן נקוד בחירק ודגש אחריו כמו יִגַּשׁ, תִּגַּשׁ וכולי, אבל בזו הגזרה הם בצרי שהוא תנועה גדולה להורות על יו"ד הנחה, והיא אינה כתובה, כמו אֵשֵׁב. יֵשֵׁב וכולי. ונמצא ביו"ד כתובה, כמו "אֵילְכָה שׁוֹלָל" (מיכה א, ח), "הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג, ט) ודומיהם מעטים.

ה

ועל הרוב כאשר היו"ד כתובה אז האית"ן בחירק והעי"ן בפתח. כמו אִינַק, יִינַק, אִירַשׁ, יִירַשׁ, אִיטַב, יִיטַב, אִישַׁן, יִישַׁן. ונמצאים הבאים בדגש במקום היו"ד הנחה, כמו מן יצק – "אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ" (ישעיהו מד, ג), ומן יצר – "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ" (ירמיהו א, ה). וקראו להם חסרי פ"א יו"ד ולא ולא נחי פ"א יו"ד, כי הם הולכים בעתידים על דרך חסרי פ"א נו"ן, כאשר בארתי בחסרי פ"א נו"ן. וכאשר חפשתי בכל ספרי הדקדוק למצא טעם על זה ולא מצאתיו.

ו

ולי נראה הטעם, לפי שהצד"י והסמ"ך קרובים במוצא ובמבטא, ובפרט כשהצד"י אינה דגושה, עד שיש הרבה אנשים שאינם מפרידים ביניהם ובפרט כל אנשי צרפת. ואם היינו אומרים מן יצב, יצק ויצג – אֵצֵב, יֵצֵק, תֵּצֵג, כמשפט נחי פ"א יו"ד, היה משמע כאילו היה אֵסֵב, יֵסֵג, תֵּסֵג. לכן נדגשה הצד"י לחזק קריאתה. וזהו כלל גדול בדקדוק: כשיבא דגש במקום האות החסרה, אז נקראת המלה ההיא מהחסרים; וכשתבא אחת מהתנועות הגדולות במקומה, נקראת המלה ההיא מן הנחים.

ז

בנין נִפְעַל. העבר כלו הנו"ן עם וי"ו נחה בחולם במקום יו"ד השרש, כמו נוֹדַע, נוֹדַעְתָּ, נוֹדַעְתִּי וכולי, וכן בבינוני נוֹדָע, נוֹדָעִים וכולי. אבל בשאר הבנין הוי"ו נעה וכל נקודתו כמו בשלמים. מן ידע – הִוָּדַע, והאית"ן אִוָּדַע, יִוָּדַע. והאל"ף תמיד בחירק שלא כמשפט, כי דינה על הרוב בסגול, וזאת לא באה לעולם בסגול, ולא ידעתי לזה טעם. והומרה היו"ד בוי"ו, מפני היות הדגש מורגש ונכר יותר בוי"ו מביו"ד.

ח

בנין הִפְעִיל העבר כלו הה"א בחולם תמורת יו"ד השרש, כמו הוֹשִׁיב, הוֹשַׁבְתָּ וכולי. וכן בכל הבנין האותיות הנוספות בראש הם בחולם. בבינוני מוֹשִׁיב, במקור ובצווי הוֹשִׁיב, בעתיד אוֹשִׁיב, יוֹשִׁיב, תּוֹשִׁיב, חוץ מבפעול שהמ"ם לעולם בשורק או בקובץ בכל פעול בין בשלמים בין בשאינן שלמים. ונמצאים מעטים המ"ם בקמץ-חטוף, כמו "שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן" (שמות כו, א), "וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת" (מלאכי א, יד). ונקודת העי"ן בכל זה הבנין כמו בשלמים.

ט

אכן דע כי אותם העתידים שכתבתי בבנין הקל שהאית"ן לפעמים בחירק עם יו"ד השרש כתובה, הם באים על הרוב גם כן בזה הבנין עם היו"ד כתובה, אבל לפניה צירי. כמו מן יטב נאמר "הֵיטֵב אֵיטִיב" (בראשית לב, יג), ומן ינק – "וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (שמות ב, ז), ומן ימן – "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג, ט), ומן ילל – "אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה" (מיכה א, ח).

י

הבינוני – המ"ם בצירי בכל הגופים, כמו מֵטִיב, מֵטִיבִים, מֵטִיבָה; לא כנחי העי"ן שהיחיד לבד בצירי ושאר בשוא, כמו מֵבִין, מֵבִינִים וכולי. וכן הצווי והמקור והאית"ן ביו"ד נחה אחר הצירי.

יא

בנין הָפְעַל – הה"א בשורק, כמו "וְיוֹסֵף הוּרַד" (בראשית לט, א), וכן בנחי העי"ן – הוּקַם, ובכפולים – הוּסַב. בשלשתם הה"א בשורק ואין הפרש בניהם בנקוד. אבל בשאר גופי העבר יש הפרש בין הכפולים ובין נחי פ"א יו"ד ונחי עי"ן וי"ו, והוא הדגש, כמו שיתבאר במאמר זה בעקר שנים עשר סימן ח.

יב

בנין הִתְפַּעֵל – כל זה הבנין יבא בשלמות. כמו מן ילד – "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר א, יח), ומן יעץ – "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג, ד). ולפעמים תהפך היו"ד לוי"ו נעה. כמו מן ידע – "בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה, א), ומן ידה – "וְהִתְוַדָּה עָלָיו" (ויקרא טז, כא).

העקר השביעי

בביאור גזרת נחי עי"ן וי"ו

א

דע כי כל שרש שעי"ן-הפעל שלו וי"ו, היא נחה בכל הבנינים, כמו מן קום יאמר קָם קַמְתָּ וכו'; חוץ כשלמ"ד-הפעל ה"א, תנוע הוי"ו בכל הבנינים, כמו מן אוה – "אִוְּתָה נַפְשִׁי" (מיכה ז, א), ומן קוה – "קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי" (תהלים מ, ב), ומן רוה – "הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ" (ישעיהו נה, י), ומן צוה – "צִוִּיתִי אֹתָכָה" (שמות כט, לה), ומן עוה – "עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" (אסתר א, טז) – לא תנוח הוי"ו לעולם. ונמצאו רק חמשה שרשים שאין למ"דיהם ה"א ולא תנוח בהם לעולם, והם גוע ושוע ועות ועול ועור. אמנם גוע לא בא רק בקל, כמו "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן" (במדבר כ, כט), "וַיִּגְוַע וַיָּמָת" (בראשית כה, יז). ושוע לא נמצא רק בפִּעֵל הדגוש – שִׁוַּע, שִׁוַּעְתָּ, שִׁוַּעְתִּי. ועות נמצא בפִּעֵל ובנִפְעַל ובהִתְפַּעֵל, כמו "לְעַוֵּת אָדָם" (איכה ג, לו), "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (ש"א כ, ל), "וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל" (קהלת יב, ג). ועול ועור לא נמצאו רק בפִּעֵל, כמו "מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (תהלים עא, ד), "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר" (שמות כג, ח). וכל שאר הם נחי וי"ו.

בנין הקל – העבר הפ"א בקמץ, כמו קָם, להורות על הוי"ו הנחה, אף על פי שאין דרך הקמץ להורות על וי"ו, רק דין החולם להורות עליה. ונחלף בכאן לקמץ, כדי להשוות זה הקל לשאר העוברים הקלים, שבכלם הפ"א בקמץ, חוץ מבכפולים, כמו שיתבאר בעקר השנים עשר במאמר זה. ונמצאה האל"ף כתובה אחר הקמץ במלת "וְקָאם שָׁאוֹן" (הושע י, יד) והיא נחה, ובאה נעה במלת "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה" (זכריה יד, י), ושני האל"פין הם במקום וי"ו. וכן בנסתרים ונסתרה הפ"א קמוצה ובטעם מלעיל להורות על וי"ו הנחה, כמו קָמוּ, קָמָה. אבל בשאר הגופים הפ"א פתוחה, כמו קַמְתָּ, קַמְתִּי וכו', וזה מפני השוא הנח ששייך בכל עבר קל. שאם היתה הפ"א קמוצה לא היה השוא-נח כי אם נע, כמו שיתבאר פרק שירה שיר השמיני. גם יבא העבר בצירי לגזרת פָּעֵל, כמו "כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ" (דברים לב, נ), "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים" (שמות ד, יט). וכן "כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (בראשית מב, יא), "מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה" (נחמיה יג, כא). ולגזרת פָּעוֹל – "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד, ג), "כִּי אֹרוּ עֵינַי" (ש"א יד, כט) ודומיהם מעטים.

ב

הבינוני כלו הפ"א בקמץ. ואין הפרש בין הבינוני ובין העבר לנסתר יחיד. כמו "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה" (בראשית כז, לה) – הוא עבר; "אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט) – הוא בינוני. אבל בנקבה יש הפרש, כי העבר מלעיל, כמו "וְרָחֵל בָּ֗אָה" (בראשית כט, ט), והבינוני מלרע, כמו "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָ֖ה" (שם פסוק ו), ובא בצירי לגזרת פָּעֵל, כמו "מֵת אַתָּה" (ישעיהו לח, א), ולגזרת פָּעוֹל, כמו טוֹב, טוֹבִים.

ג

הפעול והמקור והצווי העי"ן שרוקה על הרוב. המקור כמו "לֹא אוּכַל קוּם" (איכה א, יד). הצווי – "קוּם קְרָא" (יונה א, ו). וכן הפעול, אבל לא נוכל לעשותו מן קום כי הוא פועל עומד, אך נעשה אותו מן שׂום שהוא פועל יוצא, ונאמר שׂוּם, שׂוּמִים, כמו "עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה" (ש"ב יג, לב), שׂוּמָה, שׂוּמוֹת ונמצא המקור והצווי בחולם על דרך הכפולים, כמו "קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי" (ירמיהו מד, כט), "פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" (ישעיהו כד, יט). והצווי, כמו "וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְיָ" (ירמיהו ג, א), "מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ה, ב).

ד

העתיד – אותיות אית"ן קמוצים להורות על וי"ו עי"ן-הפעל, כמו אָקוּם, יָקוּם וכולי. והוי"ו השרוקה אינה עי"ן-הפעל, רק וי"ו המשך, כוי"ו אֶפְקוֹד יִפְקוֹד וכו'. ויש אומרים כי היא שרשית, והראיה מן יָקוּמוּ, תָּקוּמוּ, שאם לא היתה הוי"ו שרשית היינו אומרים יָקְמוּ, תָּקְמוּ, על משקל יִפְקְדוּ, תִּפְקְדוּ – שאין בהם וי"ו.

ה

גם נמצאים בחולם, כמו "וְאַל תָּקֹץ" (משלי ג, יא). וכן במסורת: כל יָחוֹס תָּחוֹס בחולם, בר מן חד בשורק – "לֹא תָחוּס עֵינָם" (ישעיהו יג, יח); וכל אָחוּס דכוותיה בשורק. ובהפסק יבא העתיד תמיד בחולם, כמו "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת" (דברים לג, ו). "וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת" (בראשית ה, ה). אבל כשיהיו זולת בהפסק ישוב החולם לקמץ-חטף ובפרט עם וי"ו ההפוך, כמו "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת" (בראשית כג, ז), "וַיָּקָץ מוֹאָב" (במדבר כב, ג). וכן זולת וי"ו ההפוך בהסכמה למלה זערה, כמו "יָשָׁב־נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ" (דניאל ט, טז), "תָּשָׁב־נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד" (מ"א יז, כא). והקמץ השני מכל אלו נקרא קמץ-חטוף, וזה יתבאר לך בפרק שירה בשיר אחד עשר.

ו

בנין נִפְעַל – העבר בנו"ן קמוצה בשלש גופי הנסתרים, כמו נָכוֹן, נָכוֹנוּ, נָכוֹנָה. ובשאר הגופים נהפך הקמץ לשוא כדינו והחולם יהפך לשורק, כמו "כִּי נְבֻנוֹתִי" (ישעיהו י, יג), "נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי" (תהלים לח, ט). וזה כדי שלא יהיו שני חולמים יחד.

ז

הבינוני ליחיד כמו העבר, ובשאר הגופים יהפך הקמץ לשוא, כמו נָכוֹן, נְכוֹנִים וכולי.

המקור והצווי באים בה"א חרוקה בראש ודגש אחריה כמו בשלמים – הִכּוֹן, וכן אֶכּוֹן, יִכּוֹן, תִּכּוֹן, נִכּוֹן וכולי.

העקר השמיני

בויכוח להוכיח שבנין פֻּעַל שבגזרה זו הוא הבנין אשר קראו לו קצת המדקדקים מְרוּבַּע

א

בנין פִּעֵל ופֻּעַל. הנה הגעתי אל המקום אשר אמרתי בתחילת המאמר הראשון כי אוכיח שבנין המרובע לא נמצא כלל. דע כי אמרו קצת המדקדקים על מלת "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ" (איוב כ, כו), "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר" (תהלים קא, ה), "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט, טו), שהם מבנין מרובע בעבור הקמץ-חטוף שבפ"א-הפעל שלהם שהוא במקום חולם להורות על וי"ו נחה אחר פ"א-הפעל. העבר הקל – אוֹכֵל, אוֹכַלְתָּ, לוֹשֵׁן, לוֹשַׁנְתָּ, שׁוֹפֵט, שׁוֹפַטְתָּ – הרי ארבע אותיות שרשיות. עד כאן לשונם. אכן אני אומר כי אין להביא ראייה משלש אלה, כי לא נמצאו רק אותם לבד, ואין לבנות בנין בעבורם, רק הם בכלל הזרים או המורכבים כאשר יתבאר בספר ההרכבה כל אחת ואחת במקומה. ומה שאמרו עוד שנמצאים בגזרה זו מרובעים אמיתיים, כמו מן בון נאמר בּוֹנֵן, הוי"ו הנחה היא עי"ן-הפעל ואחר כך שני נוני"ן שהן שני למ"די-הפעל הרי ארבע אותיות שרשיות, על כן נקראים מרובעים אמתים. עד כאן לשונם.

ב

על זה אשיב ואומר כי אמת הוא שכּוֹנֵן וקוֹמֵם ושׁוֹבֵב כפול בהם למ"ד-הפעל, אבל הם מבנין פִּעֵל הדגוש, ולפי שהוי"ו נחה אי אפשר להדגישה כי אין דגש לעולם תוך אות נחה, לכך כפלו בהם למ"ד-הפעל תמורת הדגש, ואמרו כּוֹנֵן במקום כִּוֵּן. והראיה על זה, שגם בהִתְפַּעֵל שבגזרה זו כפלו בו למ"ד-הפעל במקום הדגש ואמרו הִתְכּוֹנֵן במקום הִתְכַּוֵּן. וכן בפֻּעַל שגם הוא צריך לדגש, אמרו "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח, כד), במקום חֻוַּלְתִּי; וכן "מֵיְיָ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג), הוא מבנין פֻּעַל במקום כֻּוְּנוּ; וכן "יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (תהלים צ, ו) מבנין פֻּעַל מגזרה זו. והאומרים שהם על משקל יְקוֹמֵם, יְשׁוֹבֵב, מבנין המרובע, צריכין לומר שהם פעלים עומדים. אבל לא כן דעתי, כי כל זה הבנין דינו להיות יוצא. וזה גם הוא לי לישועה, כי הוא במקום פִּעֵל שהוא תמיד יוצא, כמו שכתבתי בעקרו. ועוד ראייה אחרת שזה הבנין הוא במקום פִּעֵל, כי הבינוני והפעול שבו הם במ"ם שואית בראש, וכן אותיות בכל"ם, ואותיות אית"ן כלם בשוא, כדין כל בנין פִּעֵל. וההפרש שבין הבינוני והפעול הוא שהבינוני בצירי כמו "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת" (ישעיהו נח, יב), והפעול בקמץ כמו "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג, ה).

ג

והכלל, כי בנין פִּעֵל שבגזרה זו נקודה הפ"א בחולם להורות על וי"ו הנחה שהוא עי"ן-הפעל, וכפל בו למ"ד-הפעל במקום הדגש ונקודה בצירי כמו כּוֹנֵן, קוֹמֵם, והנקודות הנוספות בראש כלם הם בשוא על דרך בנין פִּעֵל. ובזה הדרך יבא בנין פֻּעַל, ואין הפרש ביניהם כי אם לפי הענין. כמו "כּוֹנְנוּ חִצָּם" (תהלים יא, ב), הוא מבנין שקורא אני פִּעֵל; "מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג) – מבנין פֻּעַל. "חֹלֲלָה יָדוֹ" (איוב כו, יג) – מבנין פִּעֵל; "לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח, כה) – מבנין פֻּעַל, כאשר כתבתי לעיל.

ד

בנין הִפְעִיל – העבר כלו הפ"א בצרי בראש. ובשלש גופי הנסתרים הפ"א בחירק, כמו הֵקִים, הֵקִימוּ, הֵקִימָה. ובשאר הגופים בפתח, כמו הֵקַמְתָּ, הֵקַמְתִּי וכולי, לפעמים אף בהם הפ"א בחירק אבל הה"א בחטף-פתח או בחטף-סגול כמו הֲקִימוֹתָ, הֲקִימוֹתִי, "הֱקִיצוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵנִי" (תהלים ג, ו).

הבינוני – המ"ם בצירי כמו ה"א העבר, ובשאר הגופים הצרי תהפך לשוא כדינו, כמו מֵקִים, מְקִימִים.

הפעול – המ"ם בשורק כדינו, כמו מוּקָם, מוּקָמִים, וכולי.

המקור בה"א קמוצה להבדיל בינם ובין העבר, ופ"א-הפעל בצרי, כמו הָקֵם. אבל עם בכל"ם בחירק, כמו בְּהָקִים, כְּהָקִים, וכולי.

ה

וכן הצווי ליחיד ולרבות בצרי ובשאר בחירק – הָקֵם, הָקִימוּ, הָקִימִי, הָקֵמְנָה. ולפעמים הפילו ה"א הבנין מהמקור והצווי, כמו "נִצָּב לָרִיב יְיָ וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים" (ישעיהו ג, יג) שהוא כמו לְהָרִיב, לְהָדִין. ובצווי כמו "שִׂים כֹּה" (בראשית לא, לז), "לִין פֹּה" (שופטים יט, ט). ובתוספת ה"א כמו "בִּינָה הֲגִיגִי" (תהלים ה, ב), לכן המלה מלעיל. ולרבים נמצאים לרוב בחסרון ה"א, כמו שִׂימוּ, שִׂיחוּ, שִׁירוּ, שִׁיתוּ, גִּילוּ, לִינוּ, כלם מלעיל. וכן לנקבה – "שִׁתִי לִבֵּךְ" (ירמיהו לא, כ), "לִינִי הַלַּיְלָה" (רות ג, יג). ונמצאה הה"א החסרה בעבר, והיא "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט, ב), במקום הֲבִינוֹתִי. וכן לדיגים רבים "וְדִיגוּם" (ירמיהו טז, טז) – אמרו שהוא כמו וַהֲדִיגוּם, עיין בספר ההרכבה. אך דע כי לא יבא זה החסרון רק בפעלים שלא נמצא מהם צווי בבנין הקל כמו אלה שזכרתי. כי לא נוכל לומר שׂוּמוּ, שׂוּחוּ, שׁוּתוּ, גּוּלוּ, לוּנוּ. גם ברובם לא נמצא העתיד בקל לומר אָבוּן, אָשׁוּר, אָשׁוּת, אָשׂוּם, אָשׂוּשׂ, אָגוּל. גם שאר פעולות בנין הקל לא נמצאו בהם כי אם מזער, כמו "אֲשֶׁר שָׁר לַייָ" (תהלים ז, א), "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים" (בראשית ד, כה), "בַּנְתָּה לְרֵעִי" (תהלים קלט, ב) ודומיהם מעטים. אבל הפעלים שנמצא בהם הקל וההִפְעִיל לרוב, כמו קָם, שָׁב, סָר, בָּא, שנמצא כמו הֵקִים, הֵשִׁיב, הֵבִיא, לא יבא הצווי בחסרון ה"א לעולם, כי לא נוכל לומר קִים, שִׁיב, סִיר, בִּיא ודומיהם. וזכור לך הכלל ותצפנהו כי טוב הוא, ולא קדמני בו אדם.

ו

העתיד גם יבא בו אותיות האית"ן בקמץ, כמו אָכִין, יָכִין וכולי. והיה ראוי להיות בצרי כמו מ"ם הבינוני, כאשר נתתי כללו בבנין פִּעֵל מהשלמים במאמר זה בעיקר השני בסימן ד. אכן בא בקמץ להבדילו מעתיד הקל שבנחי פ"א יו"ד שהם בצרי כמו אֵשֵׁב, יֵשֵׁב, וכולי, לכן נקדו זה האית"ן בקמץ כאית"ן הקל שבגזרה זו. אבל אותם בפ"א שרוקה כמו אָקוּם, יָקוּם, ואלו הם בפ"א חרוקה – אָקִים, יָקִים וכולי. או בצרי – יָקֵם, וכאשר יבא בהם וי"ו ההפוך ישוב הצרי לסגול כמו וַיָּקֶם, וַיָּשֶׁב, וזה לפי שהם בטעם מלעיל.

בנין הָפְעַל – כבר כתבתי בנחי פ"א יו"ד במאמר זה בעקר ו בסימן יא.

ז

בנין הִתְפַּעֵל – כבר כתבתי לעיל בבנין פִּעֵל בעקר זה בסימן ב שדינו לבא כפול בלמ"ד-הפעל במקום הדגש, כמו הִתְכּוֹנֵן, הִתְכּוֹנַנְתָּ וכולי. הבינוני – מִתְכּוֹנֵן. המקור והצווי – הִתְכּוֹנֵן, כמו העבר. העתיד – אֶתְכּוֹנֵן, יִתְכּוֹנֵן, תִּתְכּוֹנֵן וכולי.

העקר התשיעי

בביאור גזרת נחי למ"ד אל"ף כמו קרא

א

בנין הקל כלו באל"ף נחה וקמץ לפניה, חוץ בנסתרים ונסתרה שהאל"ף נעה, כמו קָרְאוּ, קָרְאָה. ובבינוני ובפעול נחה האל"ף ליחיד לבד. ובשאר הגופים נעה, כמו קוֹרֵא, קוֹרְאִים, קָרוּא, קְרוּאִים וכולי.

המקור – קְרֹא, ועם אותיות בכל"ם בִּקְרֹא, כִּקְרֹא, לִקְרֹא, מִקְרֹא. ובא לפעמים בתי"ו נוספת על דרך נחי למ"ד ה"א אשר אבאר בעקר שאחר זה, כמו "לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ" (שופטים ח, א), "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל" (ירמיהו כט, י).

ב

וכן תתחלף זו הגזרה בהרבה מקומות עם נחי למ"ד ה"א, ואין לי להאריך.

הצווי – קְרָא האל"ף נחה, ובשאר הגופים נעה, כגון קִרְאוּ, קִרְאִי, קִרְאֶנָה. ובא בחסרון ה"א, כמו "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב, כ). ובא האל"ף נחה במלת "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א, כ).

ג

ואותיות אית"ן נקודות כמו בשלמים, ואל"ף נחה כאשר היא בסוף התיבה, כמו אֶקְרָא, יִקְרָא וכולי, אבל כשאחריה אות אז היא נעה כמו יִקְרְאוּ, תִּקְרְאוּ, תִּקְרְאִי, אבל ברבות היא נחה, כמו "תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א, י).

ד

וכל שאר הבנינים הולכים על זה הדרך, רק שבהם בא צירי על הרוב לפני האל"ף הנחה בעוברים הנמצא, ובמדבר בעדו. כמו נִקְרֵאת, נִקְרֵאתִי, מִלֵּאתָ, מִלֵּאתִי, הִמְצֵאת, הִמְצֵאתִי. וכבר כתבתי לך כי רבים מנחי פ"א אל"ף באים על משקל פָּעֵל בצרי, וכלם פעלים עומדים, כמו מָלֵא, שָׂנֵא, יָרֵא ודומיהם עיין שם.

העקר העשירי

בביאור נקודת גזרת נחי למ"ד ה"א, כמו גלה

א

בנין הקל – נחלקה הה"א לארבע אופנים. האופן הראשון, שתבא נחה בסוף, כמו גָּלָה. השני שהיא נעדרת, כמו גָּלוּ. השלישי שנהפכה לתי"ו רפויה, כמו גָּלְתָה. הרביעי כשאר הגופים נהפכה ליו"ד – גָּלִיתָ וכולי. ובכלם הפ"א נקודה כבשלמים. ודע כי בגופי הנסתרים והנסתרה, תהפך לפעמים הה"א ליו"ד נעה. כמו מן חסה – "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים לב, לז), "בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז, ב), על משקל פָּקָדוּ, פָּקָדָה.

ב

הבינוני ליחיד – הה"א נחה וסגול לפניה על הרוב, כמו גּוֹלֶה, להבדילו מנחי אל"ף שהוא בצירי, כמו קוֹרֵא, כאשר כתבתי בעקרו. ובהסמכו למלה זעירה או למלה מלעיל, גם הוא בצירי, ויהיה בטעם מלעיל, כמו "וַיְהִי בֹּנֵה עִיר" (בראשית ד, יז), "עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו, יא) ודומיהם רבים, ונמנים על פי המסורת. והיחידה היא בקמץ לפני הה"א, כמו "אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (אסתר ב, יח). וברבים וברבות נעדרה הה"א, כמו גּוֹלִים, גּוֹלוֹת.

ג

הפעול – נהפך בו הה"א ליו"ד נעה בכל הגופים, ונקודתו כמו בשלמים. כמו גָּלוּי, גְּלוּיִם וכולי. המקור – הפ"א קמוצה והעי"ן בחולם בה"א נחה בסוף כשהוא זולת בכל"ם ומחובר לפני הפעלים, כמו "רָאוֹ רָאִינוּ" (בראשית כו, כח), "עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ" (משלי כג, ה). וכשאינו מחובר אל הפעלים הוא בשוא, כמו "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח, יא), "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (משלי כא, ג). וכן לאחר הפעלים – "הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" (בראשית לא, כח). אבל עם בכל"ם תהפך הה"א לוי"ו נחה ובתוספת תי"ו בסוף, כמו בִּגְלוֹת, כִּגְלוֹת וכולי. גם זולת בכל"ם, כמו "גְּלוֹת הָאָרֶץ" (שופטים יח, ל) ודומיהם מעטים. ונמצא אחד מחובר אל הפעל עם התי"ו, כמו "הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" (תהלים נ, כא), ואין לו דומה.

ד

הצווי ליחיד בשוא ונחה בו הה"א בסוף וצירי לפניה, כמו גְּלֵה. וברבים וביחידה נעדרת הה"א, כמו גְּלוּ, גְּלִי. וברבות נהפכת ליו"ד נחה וסגול לפניה, כמו "אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה" (ש"ב א, כד), או בלי יו"ד כמו "צְאֶינָה וּרְאֶינָה" (שה"ש ג, יא). אף על פי שצְאֶינָה שרשו יצא, בא על משקל רְאֶינָה, כדי לזווג המלות.

העתיד – תשים אותיות אית"ן על הצווי ותמצאהו, ונקודתו כבשלמים. והנה כל הכללים שזכרתי בבנין זה בהתהפכות הה"א ליו"ד או לתי"ו, וחסרונה מכל וכל הם כוללים כל ז' הבנינים, ונקודת הפ"א ואותיות הנוספות כמו מ"ם הבינוניים והפעולים, ואותיות בכל"ם ואית"ן של כל הבנינים נקודתם כמו בשלמים, לכן אין צריך לבאר כל אחד ואחד.

ה

ודע כי עי"ן פעל שבעבר לנסתר היחיד בכלם קמוצה. כמו גָּלָה, נִגְלָה, גִּלָּה, הִגְלָה, כן כלם. ובעתיד היא בסגול, כמו אֶגְלֶה, אִגָּלֶה, אֲגַלֶּה, אֲגֻלֶּה, אַגְלֶה וכולי. וכן בינוני ליחיד היא סגולה, וליחידה קמוצה. וכן בפעולים, חוץ מפעול בבנין הקל, כמו שכתבתי לעיל בסימן ג. והמקורים כלם עם בכל"ם בתי"ו בסוף וחולם לפניה. והצווים כלם בצירי, כמו גְּלֵה, הִגָּלֵה, גַּלֵּה, הַגְלֵה וכולי. ועוד ראוי שתדע, כי רוב העתידים שבגזרה זו יבאו לפעמים בחסרון ה"א השורש. כמו בקל – אִגֶּל, יִגֶּל, תִּגֶּל, נִגֶּל, בחירק ובסגול ומלעיל. ונמצאים באותיות אית"ן בצרי, כמו "אַל תֵּפֶן" (במדבר טז, טו), "וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד). בנִפְעַל – אִגָּל, יִגָּל, תִּגָּל, נִגָּל, בחירק ובקמץ. בפִּעֵל – אֲגַל, יְגַל, תְּגַל, נְגַל, בשו"א ובפתח. בבנין פֻּעַל והָפְעַל לא נמצאו בחסרון ה"א. ובהִפְעִיל – אֶגֶל, יֶגֶל, תֶּגֶל, נֶגֶל, בשש נקודות. בהִתְפַּעֵל – אֶתְגַּל, יִתְגַּל, תִּתְגַּל, נִתְגַּל.

ו

ודע כי על הרוב לא יבא זה החסרון רק עם וי"ו ההפוך, כמו בקל – "וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים" (בראשית ב, כב); בנִפְעַל – "וַיִּקָּר אֱלֹהִים" (במדבר כג, ד); בפִּעֵל – "וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים" (בראשית ב, טז); בהִפְעִיל – "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו, ד); בהִתְפַּעֵל – "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא). וסימנך: "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה" (איוב ד, ב) – עם ה"א, וכתיב אחריו: "תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא" (שם פסוק ה) בחסרון ה"א. ומעטים נמצאים בלי וי"ו ההפוך, כמו "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז, טו), "וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה, ט), "יַעַשׂ יְיָ עִמָּכֶם" (רות א, ח) ודומיהם.

ז

הצווי ליחיד בא לפעמים בחסרון ה"א. כמו בפִּעֵל – "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כח, ב), "גַּל מֵעָלַי" (תהלים קיט, כב); בהִפְעִיל – "הֶרֶף מִמֶּנִּי" (דברים ט, יד), "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי" (תהלים נא, ד); "שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל" (ש"ב יג, ה). אבל בקל ובנִפְעַל לא יבא הצווי בחסרון ה"א לעולם.

ח

ודע כי ארבע שרשים הם שלמ"דיהם ה"א ולא תנוח לעולם. וסימנך תגנ"ך, פירוש: תמהּ, גבהּ, נגהּ, כמהּ. ולכן הם נקודים קמץ ופתח כמו השלמים, לא כנחי הה"א שהם לעולם בשני קמצין, ולכן הפתוחים הם במפיק להורות על שלמותם, ותאמר מן גבה – "וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת" (ישעיהו ה, טז), "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" (ישעיהו ג, טז). ומן כמה – "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (תהלים סג, ב); תוכל לומר כָּמַהְתָּ, כָּמַהְתִּי אף על פי שלא נמצא. ומן נגה – "וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ" (איוב יח, ה). ומן תמה – "הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ" (תהלים מח, ו), "אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ" (קהלת ה, ז) – במפיק. אבל "וַיִּתְמַהְמָהּ" (בראשית יט, טז) וכן "הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ" (ישעיהו כט, ט) שרשים מהמה מן המרובעים, לכן לא נכללו עם הארבעה הנזכרים. ויש מחלוקת על "וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מז, יג) אם שרשו לאה, או להה וממנו נאמר "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה" (משלי כו, יח), ולא עלי הריב הזה, כי אין לי עסק בנסתרות.

העקר האחד עשר

בביאור נקודת בנין הקל והנִפְעַל מגזרת הכפולים

א

והם אשר שתי אותיות האחרונות דומות בהם, כמו סבב, שלל, גזז ודומיהם. ושאר מיני הכפל כבר דברתי בם במאמר הראשון בעקר השלישי בסימן ששי.

ועתה דע כי יש כפולים אשר יבאו לפעמים כשלמים, כמו סָבַב, שָׁלַל, גָּזַז, סָבַבְתָּ, שָׁלַלְתָּ, גָּזַזְתָּ ודומיהם, ואין צריך לבארם. אכן על הרוב יבאו בחסרון אות אחת מהכפולים, והאחרת היא דגושה להורות עליה, כמו סַבּוֹתָ, סַבּוֹתִי. וצריכים אנחנו לומר כי החסרה היא עי"ן-הפעל והדגושה היא למ"ד-הפעל, כי אם היה להפך לא היה כח בדגש להורות עליה. כי תמיד דגש מורה על מה שחסר לפניו לא על מה שאחריו, והבן וזכור זה כי הוא כלל גדול בדקדוק.

ב

העבר – סַב – הפ"א פתוחה להבדילו מנחי העי"ן אשר היא בהם קמוצה, ועוד בעבור הדגש הבא אחריו בשאר הגופים, כמו סַבּוֹתָ, סַבּוֹתִי וכולי. כי אם היה הסמ"ך קמוצה לא היה יכול הדגש לבא, כי לא יבא דגש אחר קמץ.

ג

וכן הבינוני בפתח בעבור זה, כמו סַב, סַבִּים וכולי. ואפילו אותם שהם קמוצים על פי המסורה, כמו "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א, א), נאמר ממנו "יִהְיוּ תַמִּים" (שמות כו, כד). אבל "צַדִּיק תָּמִים" (בראשית ו, ט) שהוא בקמץ הוא לשון יחיד, נאמר הרבים מהם תְּמִימִים, על משקל חָסִיד – חֲסִידִים. והנה אין הפרש בין העבר ובין הבינוני ליחיד כי אם לפי הענין. כמו "אִם תַּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז, יח) – הוא עבר; "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב" (תהלים כד, ד) – הוא בינוני תואר. אבל בנקבה יש הפרש; כי העבר מלעיל, כמו "הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה" (ירמיהו מח, א), והבינוני מלרע, כמו "וְלָשׁוֹן רַכָּה" (משלי כה, טו).

הפעול לא יבא כי אם בשלמות, כמו "וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי" (ירמיהו ד, ל), "וְשַׁלַּח רְצוּצִים" (ישעיהו נח, ו) וכולי.

המקור והצווי יבא בחולם, כדי להבדילם מנחי העי"ן שהם בשורק. המקור – "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה" (דברים ב, ג); הצווי – "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי" (שה"ש ב, יז), "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ" (תהלים מח, יג), "סֹבִּי עִיר" (ישעיהו כג, טז) – מלעיל, וזה יתבאר לך יותר בפרק שירה.

העתיד – אותיות אית"ן בקמץ כמו בנחי העי"ן, אבל ההפרש שביניהם שבאלו הפ"א בחולם על רוב – "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג, יט), וכן לרבים – "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ" (רות ב, טז), "יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע" (ישעיהו מב, יא), וכן יָסֹבּוּ, תָּסֹבּוּ, תָּסֹבִּי, "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם" (בראשית לז, ז), "וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ" (ישעיהו כח, כח). ונחי העי"ן בשורק על הרוב כמו שכתבתי שם. ויש אומרים שיבא האית"ן בדגש כמו יִתּוֹם וכולי, ואדבר בם בבנין נִפְעַל הבא אחר זה.

ד

בנין נִפְעַל – העבר בשלש גופי הנסתרים בנו"ן קמוצה. ופ"א-הפעל נקודה באחד משלשה פנים, כמו שיבא גם כן בנין הקל מהשלמים פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל, כמו שבארתי שם. הפתוחים, כמו "וְנָקַל" (מ"ב ג, יח), "וְנָסַב הַגְּבוּל" (במדבר לד, ה), "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמַס" (שמות טז, כא עי"ש) – והיה ראוי בשני קמצין בעבור ההפסק, אלא שהוא פתח דספרא, ודין פתח דספרא יתבאר בספר מסורת המסורת במאמר העשירי בעזרת האל. ושאר הגופים דגושים, כמו "נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת" (בראשית יט, ד), נְסַבּוֹתֶם, נְסַבּוֹנוּ וכולי. והצרויים, כמו "נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים כב, טו), "נָסֵבָּה אֵלָי" (יחזקאל כו, ב). והחולמים לא נמצאים רק הרבים, כמו "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (ישעיהו לד, ד), "נָגֹזּוּ וְעָבָר" (נחום א, יב), ונוכל לומר היחיד נָגוֹל, נָגוֹז, על משקל נָמוֹך הנמצא בדברי רבותינו ז"ל – שרשו מכך מן "וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם" (תהלים קו, מג). וכל שלשה המשקלים יבאו בשאר גופי העבר על דרך אחד – נְסַבּוֹתָ, נְקַלּוֹתָ, נְגַלּוֹתָ – כלם דגושים הלמ"ד להורות על הכפל. ונמצאים מעטים מוקלים, כמו "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם" (ישעיהו יט, ג), "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה" (יחזקאל מא, ז), "נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי" (איוב י, א) – הראוי: נָבַקָּה, נָסַבָּה, נָקַטָּה.

ה

הבינוני ליחיד בקמץ, כמו "עִם נָבָר תִּתָּבָר" (ש"ב כב, כז); ובצירי, כמו "וְלֵב נָמֵס" (נחום ב, יא), "נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי" (ישעיהו מט, ו). ושאר הגופים משני המשקלים בדגש, כמו "אֲנַחְנוּ נְמַקִּים" (יחזקאל לג, י), וכן ראוי לומר נְמַסִּים בדגש וכולי.

המקור יבא בחולם על על דרך נחי העי"ן – "הִבּוֹק תִּבּוֹק" (ישעיהו כד, ג), או בצירי כמו "הִמֵּס יִמָּס" (ש"ב יז, י). וכן הצווי בחולם על משקל המקור, גם יוכל לבא בפתח כמו שיבא גם כן העתיד כאשר אבאר, כי משפט הצווי ללכת אחר האית"ן כאשר כתבתי פעם ופעמים. ושאר גופי הצווי הם דגושי העי"ן – הִבּוֹקּוּ, הִבּוֹקִּי, או הֵמַסּוּ, הֵמַסִּי.

העתיד גם הוא על דרך נחי העי"ן – "אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף" (ישעיהו מב, יד), "וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו" (יחזקאל מז, יב), "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). והנה גדולה המחלוקת על אלו הדגשים, כי יש אומרים שהם מן הקל בהוכחת "וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן" (דברים ט, כא), שהוא ודאי מן הקל בראיית "אֹתוֹ", ויש אומרים כי הם מהנִפְעַל בראיית דגש המורה על נו"ן הנִפְעַל. ואומר אני שיש מהם מהקל ויש מהם מהנִפְעַל ולפי הענין והכונה תכירם, ואין לי להאריך. אכן הדין האמיתי שהאית"ן מבנין זה ראוי לבא תמיד בפתח, כמו "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א), "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב" (ישעיהו יז, ד). וכשעי"ן-הפעל בנקוד אז היא דגושה, כמו "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד, לה), "וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים" (זכריה יד, ב). וכשפ"א-הפעל גרונית האית"ן בצירי, כמו "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא), "וְאַל אֵחַתָּה אָנִי" (ירמיהו יז, יח). ולפעמים זולת אות גרונית, כמו "וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ה), "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (בראשית לב, כה). ונמצאים מוקלים, כמו "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו, טז), "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי" (דברים לד, ח) – הראוי יִדַּמּוּ, יִתַּמּוּ. ויש אומרים שהם מהקל מן "וַיִּדֹּם", "וַתִּתֹּם", כמו שכתבתי לעיל.

העקר השנים עשר

בביאור חמשה הבנינים האחרונים מגזרת הכפולים

א

בנין פִּעֵל – זה הבנין בא על הרוב על דרך השלמים – קִלֵּל, קִלַּלְתָּ וכולי, ואין צורך לבארו. אבל יבא לפעמים על דרך בנין פִּעֵל מנחי העי"ן, שכפול בו למ"ד-הפעל במקום הדגש, רק שאלו פתוחים, כמו "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו, יז), "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה א, יב), ונחי העי"ן צרויים כמו שכתבתי. ונאמר מן רמם – "רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ" (תהלים צט, ט), אֲרוֹמֵם, יְרוֹמֵם וכולי, וכן מן כון – כּוֹנֵן, כּוֹנְנוּ. והטעם, לפי שדומות בו שני האותיות האחרונות, לכך היה קשה בעיניהם להדגיש האחת מהכפולים, כי ידמה שהיה שם שלשה אותיות דומות זו אחר זו, כי הדגש מורה על אות כפל כמו שכתבתי, ולכן הפילו לפעמים הדגש ושמו תחתיו וי"ו נחה. ועל כן יפול הספק בקצת מהפעלים האלה אם הם מנחי העי"ן או מהכפולים.

ב

אבל הבינוני והפעול לא יבאו כי אם בשלמות, כמו מְסַבֵּב, מְחַלֵּל. ולכן כל אשר תמצא על משקל מְפוֹעֵל בצירי, או מְפוֹעָל בקמץ – כמו "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (ישעיהו נח, יב), "מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ" (דברים יח, י), "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג, ה), "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה" (נחמיה ט, ה) – הם מנחי העי"ן ולא מהכפולים. כן דעת רא"ע בספר צחות. אך קשה לי על "וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים" (משלי יד, כא), שהוא ודאי מהכפולים שרשו חנן. ורבי דוד קמחי הביא קצת מהם בנחי העי"ן ובכפולים עיין בשרשו.

וההִתְפַּעֵל בא על הרוב בשלמות, כמו הִתְפַּלֵּל, הִתְחַנֵּן ודומיהם. ולפעמים באים על דרך נחי העי"ן, כמו מן מדד – "וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד" (מ"א יז, כא), ומן גלל – "מִתְגֹּלֵל בַּדָּם" (ש"ב כ, יב) ודומיהם.

ג

בנין הִפְעִיל – העבר בא על שני פנים ובשניהם הה"א בצירי. האחד אף הפ"א בצירי, כמו "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (עזרא ו, כב), "הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם" (במדבר יז, יב), "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע" (משלי כא, כט). והשני יבא הפ"א בפתח, כמו "הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א, כ), "הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן" (ישעיהו ח, כג). וכן הנסתרים והנסתרות יבאו על שני משקלים הללו. בצירי, כמו "הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן" (ש"א ה, י), "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה" (שופטים כ, מ). ובפתח, כמו הֵמַקּוּ, הֵמַקָּה. אבל שאר גופי העבר יבאו כלם על דרך נחי העי"ן, רק שאלו הם דגושים – כמו "הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם" (מ"א יח, לז), "וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי" (איוב ט, ל) – ונחי העי"ן רפויים, כמו וַהֲשִׁיבֹותָ, הֲשִׁיבוֹתִי וכולי. ואם פ"א-הפעל גרונית תנקד הה"א בפתח, כמו "הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ" (ש"א כב, טו).

ד

הבינוני גם הוא בצירי כמו בנחי העי"ן, אבל אותם הפ"א בחירק – כמו מֵקִים, מֵשִׁיב – ובאלו הם בצירי – "מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה" (ירמיהו כא, ד), "מֵחֵל לְהָרַע" (ירמיהו כה, כט). והשאר בדגש, כמו מְסִיבִּים, מְסִיבָּה, ונחי העי"ן ברפי, כמו מְשִׁיבִים, מְשִׁיבָה.

הפעול במ"ם שרוקה או בקבוץ כדרכו תמיד, כמו מוּסַב, והשאר בדגש, כמו מוּסַבִּים, מוּסַבָּה, מוּסַבּוֹת, יש מלאים ויש חסרים על פי המסורת. ונחי העי"ן רפויים – מוּשָׁבִים, מוּשָׁבָה, מוּשָׁבוֹת.

ה

המקור בה"א קמוצה וצרי אחריה, כמו "הָמֵק בְּשָׂרוֹ" (זכריה יד, יב). ובא בצירי אפילו עם בכל"ם, כמו לְהָחֵל, לְהָדֵק. אבל "כִּתַּת לְהֵדַק" (דה"ב לד, ז) בפתח במקום צרי בפ"א-הפעל. מה שאין כן בנחי העי"ן שהם בחירק, כמו לְהָקִים, לְהָשִׁיב.

ו

וכן הצווי בצרי, כמו "הָחֵל רָשׁ" (דברים ב, כד). ושאר הגופים דגושים, כמו הָסֵבּוּ, "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ" (שה"ש ו, ה), כלם מלעיל, כי זולת זה לא היה יכול הדגש לבא. ולרבות הֲסִיבֶּנָה.

ז

העתיד – אותיות אית"ן בא בקמץ כמו בנחי עי"ן, ונבדלים מהם, שאלו הפ"א בצרי – כמו "אָחֵל גַּדֶּלְךָ" (יהושע ג, ז), "יָקֵל אֶת יָדוֹ" (ש"א ו, ה) – ואותם הם בחירק, כמו אָקִים, יָקִים. וכאשר יבאו עם וי"ו ההפוך ישוב הצרי לסגול בעבור שישב הטעם לעיל, כמו "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כט, י), "וַיָּדֶק לְעָפָר" (מ"ב כג, ו), ובזה הם דומים לנחי העי"ן כמו שכתבתי שם.

ונמצא משקל שהאית"ן בפתח ודגש אחריו, כמו "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם" (שמות יג, יח), "כִּי תַתֵּם דְּרָכֶיךָ" (איוב כב, ג). ונמצא "וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם" (שופטים יח, כג), "וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן" (ש"א ה, ח) – הסמ"ך והבי"ת דגושים שלא כדין, כי אין דין לבא שני דגושים להבלעת אות אחת, והראוי וַיָסֵבּוּ. והנקבות הרבות הם בשוא, כמו "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע" (בראשית מא, נד).

ח

בנין הָפְעַל – העבר הה"א בשורק – הוּסַב כמו שכתבתי לעיל בנחי העי"ן, ושאר הם דגושי העי"ן, כמו הוּסַבּוֹתָ, הוּסַבּוֹתִי וכולי. ונחי העי"ן רפויים, כמו הוּשַׁבְתָּ, "וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם" (ישעיהו ה, ח).

העתיד יבא בשני פנים, האחד על הרוב אותיות אית"ן בשורק ורפי אחריו, כמו "לֶחֶם יוּדָק" (ישעיהו כח, כח), "עַל כַּמֹּן יוּסָּב" (ישעיהו כח, כז). אבל "מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד" (הושע י, יד), "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד" (ישעיהו לג, א), הם דגשים עם הנח שלא כדין. ובאופן השני הם בשלש נקודות ובדגש, כמו "יֻכַּת שָׁעַר" (ישעיהו כד, יב), "מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ" (איוב ד, כ).

בנין הִתְפַּעֵל כבר כללתיהו בבנין פִּעֵל, ואין צריך לשְנותו.

העקר השלש עשרה

בביאור קצת הכללים מהגזרות המורכבות

א

הנה כבר כתבתי בתחלת המאמר הראשון כי עקרי הגזרות הם ששה, והם אשר בארתי עד הנה. ועתה אבאר שאר הגזרות המורכבות מהששה הנזכרים. ואין צריך להאריך בהן, כי כל אחת הולכת על דרך שני הגזרות אשר היא מורכבת מהנה. והמשל משרש נטה, שהוא מורכבת מחסרי הפ"א ומנחי הלמ"ד; הנה הנו"ן הולכת על דרך נו"ן של נגש, והה"א הולכת על דרך ה"א של גלה. רוצה לומר, בכל מקום שתחסר נו"ן של נגש או תנוח ה"א של גלה, תחסר ותנוח נו"ן וה"א של נטה. חוץ מהצווי, שתאמר מן נגשׁ – גַּשׁ, גְשׁוּ בחסרון נו"ן; ולא תוכל לומר מן נטה – טַה, טוּ, אלא נְטֵה, נְטוּ. וכן מן גלה תאמר הצווי בבנין פִּעֵל גַּל, צַו בחסרון ה"א, ולא נוכל לומר מן נטה נַט. וכן מן נשא, בכל מקום שתנוח אל"ף של קרא תנוח אל"ף של נשא, חוץ במקור תנוע האל"ף בשוא – שְׂאֵת, בִּשְׂאֵת וכולי.

ב

וגזרת נחי קצוות הם של שלש מינים. האחד שפ"א-הפעל אל"ף ולמ"ד-הפעל ה"א, כמו אבה, אפה. האל"ף הולכת על דרך נחי פ"א אל"ף, והה"א על דרך נחי למ"ד ה"א. והשני שפ"א-הפעל יו"ד ולמ"ד-הפעל אל"ף, כמו יָצָא, יָצָאת וכולי. והוא בצרי לגזרת פָּעֵל, כמו יָרֵא. והשלישית שפ"א-הפעל יו"ד ולמ"ד-הפעל ה"א כמו יָרָה, יָרִיתָ וכולי, היו"ד הולכת על דרך נחי פ"א יו"ד – יָשָׁב, והה"א הולכת על דרך נחי למ"ד ה"א – גָּלָה, גָּלִיתָ. חוץ מהמקור והצווי שהם באים בשלמות פ"א-הפעל. המקור – כמו יָרֹא או יְרֹא, ועם בכל"ם – בִּירוֹא, כִּירוֹא, "לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד" (ש"א יח, כט). והצווי כמו "יְרָא אֶת יְיָ" (משלי ג, ז), "יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹשָׁיו" (תהלים לד, י) נחה האל"ף, כי שורק הוי"ו שייך ברי"ש. והאל"ף נחה להבדילו מלשון ראייה, משום שנאמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ); ומן ירה – "אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט, יג), ועם בכל"ם – "לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל" (תהלים יא, ב).

ג

והכלל, כי כל מיני המורכבים לא יבאו לעולם בחסרון הפ"א לא במקור ולא בצווי, חוץ משרש יצא ונשא, שבאים בחסרון הפ"א. כמו מן יצא – צֵאת, בְּצֵאת, כְּצֵאת וכולי; ומן נשא – שֵׂאת, בְּשֵׂאת, כְּשֵׂאת וכו', שָׂא, שְׂאוּ וכולי. והעתידים מן ירא – אִירָא, יִירָא ביו"ד נחה, ומן ירה – אִירֶה, יִירֶה וכולי. ובחסרון הה"א – אִיר, יִיר וכולי, על משקל "וַיִּיף בְּגָדְלוֹ" (יחזקאל לא, ז עי"ש).

ד

וגזרת חסרי הקצוות לא נמצא כי אם בשרש נתן. אשר בעוברים תחסר הנו"ן האחרונה, כמו נָתַתָּ, נָתַתִּי, ובצווי ובעתיד תחסר הנו"ן הראשונה, כמו תֵּן, אֶתֵּן, יִתֵּן וכולי. ובמקור יחסרו לפעמים שתי הקצוות – "אָחֵל תֵּת" (דברים ב, כה), "בְּתֵת יְיָ" (במדבר ה, כא), הראוי בְּתֶנֶת על משקל "בְּגֶשֶׁת" (במדבר ח, יט). וכן נמצא העבר בחסרון שתי הקצוות במלת "וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף" (ש"ב כב, מא).

ה

וגזרת המרובעים, רוצה לומר של ארבע אותיות, כמו "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק" (ישעיהו יא, ח), הוא מורכב מנחי הלמ"ד ומהכפולים, ונפלה ה"א למ"ד-הפעל ונכפלה בו הפ"א והעי"ן, כי שרשו שעה. וכן "תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי" (תהלים קיט, ע) – שניהם מבנין פִּעֵל. ובבנין פֻּעַל – "וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ" (ישעיהו סו, יב). ובהִתְפַּעֵל – "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע" (תהלים קיט, טז). ונמצאים שני שרשים של ארבע אותיות נבדלות, רוצה לומר שלא נכפלה בהם אות אחת מהאותיות. והם כרבל, וכרסם, כמו "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד), "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל" (דה"א טו, כז), ומה שנמצא "רֻטֲפַשׁ" (איוב לג, כה), ו"פַּרְשֵׁז" (איוב כו, ט), אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהם מלות מורכבות. פירש רֻטֲפַשׁ – רטוב ופש. פַּרְשֵׁז – פירש שדי זיו.

ו

גם נמצאו הרבה מגזרת הכפולים באים על משקל זה, וכפל בהם פ"א-הפעל אחר עי"ן-הפעל. כמו מן גלל – "וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים" (ירמיהו נא, כה). ומן קלל – "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל" (קהלת י, י). ומן סלל – "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ" (משלי ד, ח). וכלם לא נמצאו רק בבנין פִּעֵל. וכן מנחי העי"ן – "הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר" (ישעיהו כב, יז) – שרשו טול, מן "וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים" (יונה א, ה). וכן מה שקוראים המדקדקים מרובע שהם בכפל למ"ד-הפעל, כמו מן שוב – מְשׁוֹבֵב, ומן קום – מְקוֹמֵם. וכבר הוכחתי כי הם מבנין פִּעֵל, ואין להאריך כאן.

ז

ופעל של חמש אותיות לא נמצא כי אם אחד, והוא חמרמר, כמו "פָּנַי חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי" (איוב טז, טז), ובהפסק – "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ" (איכה א, כ), ונכפלה בו העי"ן והלמ"ד אחר שלש אותיות השרשיות, כי שרשו חמר. אבל "לִבִּי סְחַרְחַר" (תהלים לח, יא), "הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ" (משלי כא, ח), הם שמות התוארים, כמו "יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג, מט).

ח

ונמצא פעל אחד מנחי למ"ד ה"א של חמש אותיות, והוא "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים מה, ג), שרשו יפה, וכפול בו הפ"א והעי"ן והוא מבנין הקל. אבל חמרמר הוא מבנין פֻּעַל, אבל נוכל גם כן לבנות ממנו אביו הפִּעֵל, ולומר חִמַּרְמַר, חִמַּרְמַרְתָּ, חִמַּרְמַרְתִּי. כי כן אמרו המדקדקים כי כל שרש נמצא ממנו האב נוכל לבנות ממנו התולדה וכן להפך. כמו "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם" (בראשית יח, ד), "יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע" (ויקרא יא, לח), שניהם מבנין הָפְעַל, נוכל לבנות מהם את אביהם ההִפְעִיל ולומר הִלְקִיחַ, הִנְתִּין.

ט

וכן בעבור מלה אחת שנמצאת תוכל לבנות עליה כל הבנין. והמשל מן "הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו" (תהלים פט, מג), נוכל לבנות ממנו גם הבינוני – מַשְׂמִיחַ, והפעול – מֻשְׂמַח, והמקור והצווי – הַשְׁמֵחַ, והאית"ן – אַשְׂמִיחַ. ישמיח יי אלהינו אותנו על ידי עבדו משיח.

המאמר השלישי

בביאור משקלי השמות. ונחלק לשלש עשרה עקרים

העקר הראשון

בביאור מה היא הכוונה במלת מִשְׁקָל ואיך שוקלין את השמות

א

הנה כבר כתבתי במאמר א בעקר ג שהסכימו כל המדקדקים לשקול כל הפעלים על משקל פעל. והנה כאשר עשו בפעלים כן עשו בשמות. והמשל כי שקלו אֶרֶץ על משקל פֶּעֶל, וחָכָם על משקל פָּעָל. וכן אותם שהם בתוספת אות בראש או בסוף. כמו מִשְׁמָר על משקל מִפְעָל, זִכְרוֹן על משקל פִּעְלוֹן, תִּפְאֶרֶת על משקל תִּפְעֶלֶת.

ב

וכן השמות הבאים מגזרת החסרים והנחים עשו להם משקל פעל. רוצה לומר, כאשר תחסר או תנוח אות מהשם, כן חסרו או הניחו אות אחת ממשקל פעל. והמשל כמו מַטָּע, לפי שתחסר בו נו"ן השרש, והוא בתוספת מ"ם, אמרו שהוא ממשקל מַעָל, וכן מַטָּרָה, מַתָּנָה, אשר בכלם תחסר פ"א-הפעל, והם בתוספת מ"ם בראש ובה"א הנקבה בסוף – מַתָּנָה על משקל מַעָלָה.

ג

וכן בנחי פ"א יו"ד – שֵׁנָה, דֵּעָה, עֵצָה, אשר בכלם תחסר היו"ד פ"א-הפעל והם בה"א הנקבה בסוף, הם על משקל עֵלָה. וכן מנחי העי"ן, כמו אוֹר, יוֹם – על משקל פּוֹל. וכן סִיר, קִיר – על משקל פִּיל; זָר, צָר – על משקל פָּל.

ד

וכן כאשר באים אלו הנחים בתוספת אות, כמו מָקוֹם, מָלוֹן, הם על משקל מָפוֹל. וכן תַּבְנִית, תַּרְמִית – על משקל תַּפְעִית. וכן כל השמות מכל הגזרות. אבל הזהר מאד בעשותך משקל שתדע איזה אות היא שרשית או שמושית, כי יהיה לך למוקש. ובפרט בפעלים, כמו "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת" (קהלת ז, כו), משקלו פּוֹעֵל, כי הוא בינוני מבנין הקל שרשו מצא, אבל "מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו" (תהלים קלה, ז), שרשו יצא, והוא בינוני מבנין הִפְעִיל, ומשקלו מוֹעֵל.

ה

וכן בשמות, הנה "וּמַפַּל בַּר" (עמוס ח, ו), על משקל "וּבְמַקֵּל יָד" (יחזקאל לט, ט), ומַפֵּל מחסרי פ"א נו"ן והמ"ם נוספת, ומַקֵּל מהשלמים והמ"ם שרשית. וכן מָקוֹם על משקל שָׁלוֹם, ומָקוֹם מנחי העי"ן ושָׁלוֹם מהשלמים. גם בסמיכות וברבויים אין הפרש ביניהם וישתנו נקודות אלו כאלו, כאשר אבאר כל אחד ואחד במשקלו ובעקרו.

העקר השני

בביאור סבות השתנות נקודות השמות, ואיזה הם הנקודות המשתנות, ובאיזה נקודות הן משתנות

א

דע כי הסבות המשנות נקודות השמות הם ארבע וסימנך סרנ"ך – סמיכות, רבוי, נקביות, כנויות. והתנועות המשתנות השמות הם ארבע, והם קמץ, צירי, סגול, חולם, והסימן ק"ץ ס"ח. וגם השוא כאחת מהן, אך לא יחשב עמהן כי הוא אינו בכלל התנועות, כאשר יתבאר בפרק שירה בשיר ששי.

ב

ועקר השתנות הצרי והקמץ הוא לשוא, ובפרט כשהם באות הראשונה. אבל כשהם באות השנייה ישובו לפתח, כמו מן דָּבָר – "דְבַר יְיָ" (ירמיהו א, ב), ומן זָקֵן – "זְקַן בֵּיתוֹ" (בראשית כד, ב). וכן בקצת כנויי היחיד, כמו דְּבָרְךָ, דְּבָרֵךְ. וישתנו לשוא בקצת כנויי הרבים ובסמיכתו, כמו דִּבְרֵי, דְּבַרְכֶם, דְּבַרְכֶן, כאשר תראה כל זה אחר כך בעקר ז.

ג

והכלל, כל שם מהשלמים שתנועתו הראשונה קמץ, ישוב לשוא בכל ארבע השתניות הנזכרים, והוא הדין כשהתנועה הראשונה צרי. ואין הפרש ביניהם, רק שהקמץ ישתנה לשוא בכל שם, תהיה התנועה השנייה איזה תנועה שתהיה, אבל הצרי לא ישתנה רק כשתהיה התנועה השנייה קמץ.

ד

והמשל, כשהתנועה הראשונה קמץ, כמו דָּבָר, גָּדוֹל, קָצִיר, זָקֵן, תאמר בסמיכות היחיד דְּבַר, גְּדוֹל, קְצִיר, זְקַן; וכנוייו – דְּבָרוֹ, גָּדְלוֹ, קְצִירוֹ, זְקָנוֹ; וברבים – דְּבָרִים, גְּדוֹלִים, קְצִירִים, זְקֵנִים; ובכנויים – דְּבָרָיו, גְּדוֹלָיו, קְצִירָיו, זְקֵנָיו. אבל בסמיכות הרבים הם בחירק, כמו דִּבְרֵי, גִּדְלֵי, קִצְרֵי, זִקְנֵי. ואגלה לך הטעם במאמר זה בעקר ששי.

ויש ארבע שרשים על משקל פָּעֵל הבאים בסמיכות על משקל פֶּעֶל, והם יָרֵךְ, כָּתֵף, גָּדֵר, גָּזֵל. כמו "יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (בראשית לב, כה), "כֶּתֶף הַבַּיִת" (מ"א ו, ח), "וְגֶדֶר אֲבָנָיו" (משלי כד, לא), "גֵּזֶל אָח" (יחזקאל יח, יח).

ה

ואותם שהתנועה הראשונה צרי והשניה קמץ כגון לֵבָב, עֵנָב, שֵׂעָר ודומיהם, ישוב הצרי לשוא בכל ארבע ההשתניות, והקמץ לפתח בסמיכות היחיד לבד. כמו לְבַב, עֲנַב, שְׂעַר, לְבָבוֹ, עֲנָבוֹ, שְׂעָרוֹ, לְבָבוֹת, עֲנָבִים, שְׂעָרוֹת. אבל כשהתנועה השנייה אינה קמץ לא ישתנה הצרי שבראש, כמו "אֵפוֹד בָּד" (ש"ב ו, יד), "אֵבוּס בָּר" (משלי יד, ד), אֵפוֹדוֹ, אֵבוּסוֹ. וכן בכל ארבע ההשתניות לא ישתנה.

ו

ואותם שהתנועה השניה סגול, כמו סֵפֶר, עֵגֶל, עֵשֶׂב ודומיהם, יבוארו בעקר שאחר זה. ונמצאים בארבע נקודות, רוצה לומר בשני צרויים, כמו "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (ישעיהו יד, יב), "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד, א), ולא יתרבו ולא יכונו. אבל "תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח, כג) שהוא לשון תועבה, הוא בשש נקדות. והסימן: "אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ" (משלי ל, כד), "שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ" (משלי ו, טז), והמשכיל יבין. ועוד סימן אחר: עַל הָאָרֶץ מִתַּחַת, רוצה לומר: כל תֵּבֵל שהוא לשון אֶרֶץ הוא מלרע. ומעטים נמצאים כשהתנועה הראשונה קמץ והשנית בסגול, כמו אָוֶן, מָוֶת, עָוֶל ודומיהם, ובכלם עי"ן-הפעל וי"ו, ולכן ראוי לשומם בחשבון נחי עי"ן וי"ו, כאשר אבאר במאמר הרביעי בעקר הרביעי בסימן ה.

ז

ודע שהתנועה השנית לא תשתנה לעולם רק כשהיא קמץ או צרי או סגול. הקמץ והצרי ישובו לפתח בסמיכות היחיד כאשר כתבתי לעיל, ושלשתם ישובו לשוא בסמיכות הרבים, ובקצת כנויי הרבים כאשר אבאר בעקר ששי, אבל בשאר השתניות לא ישתנו כלל חוץ מהסגול, כאשר אבאר בעקר שלישי.

העקר השלישי

בביאור השמות שהם בסגול

א

דע כי לא תמצא שֵם שתנועתו הראשונה סגול אם לא שאף התנועה השנית היא סגול, כמו בֶּגֶד, קֶבֶר, חֶסֶד, עֶבֶד ודומיהם. והם החלק היותר רב מהשמות, ונקראים שמות של שש נקדות, והם לעולם בטעם מלעיל. ואינם משתנים בסמיכות היחיד כלל, כמו "בֶגֶד פִּשְׁתִּים" (ויקרא יג, מז), "חֶסֶד אֵל" (תהלים נב, ג). אכן בכנוי היחיד יהפך הסגול הראשון לחירק והשני לשוא, כמו בִּגְדוֹ, קִרְבּוֹ. אבל חַסְדּוֹ, עַבְדּוֹ בפתח, בעבור החי"ת והעי"ן.

ב

ונמצאים רבים בפתח אפילו בלא סיבת אות גרונית, כמו מן רֶגֶל – רַגְלוֹ, ומן גֶּפֶן – גַּפְנוֹ, ודומיהם. אכן בשאר ההשתניות ישבו כלם על משקל השמות של שני קמצין. דהיינו, כמו שתאמר מן דָּבָר – דְּבָרִים, דִּבְרֵי, דְּבָרָיו, כן תאמר מן בֶּגֶד – בְּגָדִים, בִּגְדֵי, בְּגָדָיו, ומן חֶסֶד – חֲסָדִים, חַסְדֵי, חֲסָדָיו.

ג

ודע כי יש שמות מאלו של שש נקודות שבאים לפעמים בה' נקודות כמו נֶדֶר – חמשה מהם נֵדֶר בחמש נקודות, ושאר בשש נקודות. וכן שֶׂכֶל, חמשה מהם בשש נקדות, ושאר שֵׂכֶל בחמש נקדות. וכן רבים כיוצא באלה וידועין על פי המסורת, ואביא כל אלה בחבורי הגדול אשר התחלתי בו זה שלשים שנה, וטרם הולדו קראתי שמו סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.

ד

גם נמצאים הבאים לעולם בחמש נקדות, כמו סֵפֶר, עֵגֶל, עֵשֶׂב, חֵלֶב, חֵלֶק, רובם עם החי"ת והעי"ן. אבל שם שתהיה בו התנועה הראשונה סגול והשנייה צרי, זה לא נמצא לעולם כאשר רמזתי בראש זה השרש.

ה

ודע כי בשני דברים נבדלים השמות של שש נקדות מאותם שהם לפעמים או תמיד בחמש נקדות. האחד כשיבאו אותם של שש נקדות בהפסק, דהיינו אתנח וסוף פסוק, ישוב הסגול הראשון לקמץ, כמו "אַף לְךָ אָ֑רֶץ" (תהלים פט, יב), "וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּֽגֶד" (יחזקאל יח, ז). ויש שישתנה אפילו בזקף, כמו "יִהְיֶה לִּי עָ֔בֶד" (בראשית מד, יז), וכן "מְתַחֲרֶה בָאָ֑רֶז" (ירמיהו כב, טו). ויש מהם שאפילו באתנח וסוף פסוק לא ישתנו לעולם, כמו מֶלֶךְ, תֶּבֶן ודומיהם. ונמצא אֶרֶץ שלא ישתנה בארבע מקומות וכלם במשלי ובתלים. וכן כל כֶּסֶף משתנה, חוץ מן "נֶחְפָּה בַכֶּ֑סֶף" (תהלים סח, יד) שהוא בסגול באתנח. והכלל הטעמים מן איוב משלי תלים יש להם דינים אחרים, כמו שתראה בספר טוב טעם. אבל אותם של חמש נקודות לא ישתנו לעולם לקמץ בהפסק.

ו

וההבדל השני הוא, שאותם של שש נקדות יבאו בכנוי היחיד לפעמים בחירק ולפעמים בפתח כמו שכתבתי לעיל, אבל של חמש נקודות יבאו לעולם בחירק, ואפילו עם אותיות הגרון לא ישתנה החירק על הרוב, כמו מן עֵשֶׂב – "עִשְּׂבוֹת הָרִים" (משלי כז, כה), ומן עֵקֶב – "עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ" (תהלים פט, נב). ויש ישתנה לסגול, כמו חֶלְקוֹ, עֶגְלוֹ, חֶלְבּוֹ, ובסמיכות הרבים – חֶלְקֵי, עֶגְלֵי, חֶלְבֵי וכולי, ובזה האופן תוכל להכיר אלו מאלו.

ז

ודע כי כל אלו שש נקודות כשיהיה למ"ד-הפעל חי"ת או עי"ן ישובו הסגול השני לפתח, כמו צֶמַח, פֶּרַח, שֶׁבַח, שֶׁבַע, רֶבַע. ואם יהיה עי"ן-הפעל חי"ת או עי"ן, ישובו שני הסגולים לפתח, כמו שַׁחַל, נַעַר, בַּעַר, נַחַל, שַׁחַר ודומיהם. אבל פֶּחָם וגֶחָל וכֶּחָשׁ, המה ממשקל הדגושים, רוצה לומר אם לא היתה החי"ת היו על משקל גַּנָּב, שַׁבָּת. והראייה כי לא ישתנו ברבויים, ונאמר "גֶּחָלִים", "בָּנִים כֶּחָשִׁים" (ישעיהו ל, ט). כי השמות הדגושים לא ישתנו כאשר הראה בעקר ה.

ח

ועוד כי הם כלם מלרע, והפתוחים כלם תמיד מלעיל, כמו אותם של שש וחמש נקודות. ובזה גם הם נבדלים מאותם של שני קמצין, כי הם אותם בטעם מלרע, כמו זָהָב, דָּבָר, עָשָׁן. ויש מעטים יוצאים מן הכלל.

העקר הרביעי

בביאור משקלי השמות שתנועתם הראשונה חולם

א

דע כשהתנועה הראשונה חולם היא תשוב לקמץ-חטף בכנויי היחיד וברבויו ובסמיכותו ובכנויו, אבל בתנאי שהתנועה השנית תהיה סגול ולא נקודה אחרת, כמו אֹזֶן, קֹדֶשׁ, חֹדֶשׁ ודומיהם, כמו אָזְנוֹ, קָדְשׁוֹ, חָדְשׁוֹ, אָזְנַיִם, אָזְנֵי, אָזְנָיו וכולי. אבל בסמיכות היחיד לא ישתנו, כמו "אֹזֶן אַהֲרֹן" (שמות כט, כ), "קֹדֶשׁ יְיָ" (ויקרא יט, ח) ודומיהם.

ב

וכשהתנועה השנית אינה סגול כמו אוֹצָר, כּוֹכָב, עוֹלָל ודומיהם, החולם שבראש לא ישתנה כלל. והקמץ או הצרי שבסוף, כתבתי דרך השתנותם בעקר שני בסימן שני. והנה כבר כתבתי בשמות של שש נקדות בעקר שלישי בסימן ז שבשביל חי"ת או עי"ן ישוב הסגול שבסוף לפתח, תדע שכן הכלל גם פה, כמו אוֹרַח, כּוֹבַע, תאמר אָרְחוֹ, כָּבְעוֹ וכולי. אבל כשעי"ן-הפעל אחת מאותיות הגרון אז ישוב החטף-קמץ תחת עי"ן-הפעל, ופ"א-הפעל בקמץ. כמו מן אֹהֶל – "וַיֵּט אָהֳלֹה" (בראשית לה, כא), ומן תּוֹאַר – "מַה תָּאֳרוֹ" (ש"א כח, יד). ויש הפ"א בחולם – "וְתֹאֲרוֹ מִבְּנֵי אָדָם" (ישעיהו נב, יד).

העקר החמישי

בביאור משקלי השמות של שאר הנקדות בכלל

א

דע כי השמות שתנועתם הראשונה שורק הם מעטים, כמו "מִנִּים וְעוּגָב" (תהלים קנ, ד), "עָגִיל וְכוּמָז" (במדבר לא, נ). ועם קמץ-חטוף לא נמצא רק אחד לבד, והוא "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (שה"ש ז, ב). אם כן לא נשאר לי לבאר רק הפתח והחירק ושלש נקדות. ואתן לך כלל אחד מספיק בכלן, ואומר, מאחר שאלו השלשה המה נקדות קטנות ראוי לבא תמיד אחריהם דגש, כאשר יתבאר לך בפרק שירה שיר החמישי. על כן השמות הדגושים לא ישתנו. כמו אַבִּיר, כַּבִּיר, גַּנָּב, סֻלָּם, תאמר בסמיכות: "אַבִּיר הָרֹעִים" (ש"א כא, ח), "כַּבִּיר כֹּחַ" (איוב לו, ה); ובכנוי: אַבִּירוֹ, כַּבִּירו. ויש מעטים יוצאים מן הכלל ומשתנים.

ב

ודע כי השמות שהם בשוא בראש לא ישתנה השוא לעולם, כמו דְּבָשׁ, גְּבִיר, זְאֵב, חֲמוֹר, גְּבוּל. ומה שנמצא "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי" (שה"ש ה, א), אומרים שהוא ממשקל אחר, כאשר נמצאים בכל משקלי השמות יוצאים מכלל חבירהם. ועוד אדבר מהם בהקדמתי לספר ההרכבה.

ג

ודע כי גם התנועה שאחר השוא שבראש לא תשתנה רק כשהיא קמץ, כמו כְּתָב, יְקָר ודומיהם. וכבר ביארתי בעקר שני בסימן שני דרך השתנות הקמץ. וכשיבאו אלו בסמיכות הרבוי, ישוב השוא שבראש לחירק, כמו כִּתְבֵי, יִקְרֵי. והטעם אבאר בעקר שאחר זה.

העקר הששי

בביאור הקדמה אחת לכנויי השמות

א

הנה צריך שאקדים לך כלל גדול בדין השוא, כי הוא עקר ויסוד בשמוש הכנויים ובפרט בשלמים. וכבר ידעת כי לא יבאו שני שואין זה אחר זה בראש התיבה לעולם, וכבר הודעתיך בעקר השני בסימן שני כי הקמץ והצרי ישובו לשוא בראש כל שם.

ב

וכן דינם לפעמים באמצע. ולכן כל שם שתחילתו שוא או כשיבא שוא בסבת אחת מארבע ההשתניות אשר ביארתי בראש עקר שני, ויהיה אחר השוא ההוא קמץ או צרי, ותקרה איזה סבה אחרת שצריך לשנות הקמץ או הצרי לשוא, ויהיה אז שני שואין בראש התיבה, וזה אי אפשר, לכן ישוב השוא הראשון לחירק. והמשל מן דְּבָרִים, זְקֵנִים, הנה כשיבואו בסמיכות תפול המ"ם, כמו שיתבאר במאמר זה בעקר אחד עשר, וצריך אז להקל התנועות ולהפך הקמץ או הצרי לשוא כדינם, ויהיו אז שני שואין בראש המלה, ותאמר דְּבְרֵי, זְקְנֵי, וזה אי אפשר, לכן נהפך השוא הראשון לחירק, ותאמר דִּבְרֵי, זִקְנֵי.

ג

וכן בכנויי הרבים תאמר כל הכנויים בשוא בראש, כמו דְּבָרָיו, זְקֵנָיו, דְּבָרֶיךָ, זְקֵנֶיךָ, חוץ מן אותם שבסופם מ"ם או נו"ן, שבעבורם צריך לחלק התנועות ולהפך הקמץ או הצרי לשוא, ויהיו אם כן שני שואין דְּבְרֵיהֶם, זְקְנֵיהֶם, על כן נהפך השוא הראשון לחירק ותאמר דִּבְרֵיהֶם, זִקְנֵיהֶם וכו'.

העקר השביעי

בביאור הכנויים

א

דע כי לכל שם עשרה כנויים, והאותיות המשמשות בהם הם ששה, וסימנם הכנוים. והא לך עשרת הכנויים על הסדר. מן דָּבָר תאמר דְּבָרוֹ, דְּבָרְךָ, דְּבָרִי, דְּבָרָם, דְּבַרְכֶם, דְּבָרֵנוּ, דְּבָרָהּ, דְּבָרֵךְ, דְּבָרָן, דְּבַרְכֶן.

ב

הלא תראה כי האות הראשונה בכלן בשוא והשנייה בקמץ, חוץ מן אותם שסופם מ"ם או נו"ן, שבהם נהפך הקמץ שבעי"ן-הפעל לשוא, וזה מפני רבוי תנועתם על חבריהם. והא לך כנוי הרבים. מן דְּבָרִים תאמר דְּבָרָיו, דְּבָרֶיךָ, דְּבָרַי, דִּבְרֵיהֶם, דִּבְרֵיכֶם, דְּבָרֵינוּ, דְּבָרֶיהָ, דְּבָרַיִךְ, דִּבְרֵיהֶן, דִּבְרֵיכֶן.

ג

הלא תראה בכלם האות הראשונה בשוא חוץ מן אותן שסופן מ"ם או נו"ן שהם בחירק, כדי שלא יבאו שני שוואין בראש התיבה, כמו שכתבתי בעקר שלפני זה, ובכלם יו"ד קודם אות הכנוי להורות על הרבוי.

ד

ודע כי הכנויים הנסמכים אל השמות מורים תמיד על הקנין, רוצה לומר שהשם ההוא הוא קנין למי שיבא עליו הכנוי בלשון אשכנז מַיין, דַיין, זַיין וכולי, ובלשון לעז מִיאוֹ, טוּאוֹ, סוּאוֹ, או דימי, דיטי, דיקוילו. כמו עַבְדּוֹ, אֲמָתוֹ, רוצה לומר עֶבֶד שֶׁלּוֹ, אַמָּה שֶׁלּוֹ. אבל הכנויים הנסמכים אל הפעלים הם מורים על הפעול, כמו פְּקָדוֹ, פְּקָדְךָ, פְּקָדַנִי, בלשון אשכנז אִיך, דִיך, מִיך. ובלשון לעז מי, טי, קווילו וכולי, רוצה לומר פָּקַד אוֹתוֹ, פָּקַד אוֹתְךָ, פָּקַד אוֹתִי, כאשר אבאר לך בפרק הכנויים באר הטב.

והנה שבעה האותיות אשר ישמשו בראש השמות סימנם מש"ה וכל"ב, ולפי שבעבורם לא ישתנו נקודות השמות, לכן אין צריך לבארם פה, אבל יתבאר דינם בפרק השמושים.

העקר השמיני

בביאור משקל השמות הנקביים

א

דע כי השמות הבאים בלשון נקבה הם על הרוב בה"א בסוף, והאות שלפני הה"א בקמץ, וטעם התיבה באותה אות שבה הקמץ. כמו צְדָקָה, חָכְמָה, גְּזֵלָה, אֲכִילָה, שִׂמְלָה, עֲבוֹדָה, מְלוּכָה, בֶּהָלָה. ובסמיכות תשוב הה"א לתי"ו והקמץ לפתח. אבל התנועות האחרות לא ישתנו כלל, רק אותם שהם על משקל פְּעָלָה, כמו צְדָקָה, בְּרָכָה, תאמר בסמיכות "צִדְקַת יְיָ" (דברים לג, כא), "בִּרְכַּת יְיָ" (בראשית לט, ה) – הכ"ף בדגש קל כדין אותיות בג"ד כפ"ת אחר שוא-נח על הרוב. ובכנוי: בִּרְכָתוֹ – הכ"ף רפויה, צִדְקָתוֹ וכולי.

ב

והסבה בזה לפי שהקמץ הראשון יהפך לשוא, על כן צריך להפך השוא הראשון לחירק כמו שכתבתי בעקר ששי. אבל המשקלים האחרים לא ישתנו. כמו חָכְמָה – חָכְמָתוֹ, גְּזֵלָה – גְּזֵלָתוֹ, אֲכִילָה – אֲכִילָתוֹ ודומיהם.

ג

והכלל כי לה"א הנקבה בסוף השמות שני סימנים. האחד, תמיד יבא קמץ לפניה. והסימן השני הוא שצריך שיהיה הטעם באותה אות אשר בה הקמץ, רוצה לומר שתהיה התיבה בטעם מלרע. ואם יחסר לה אחד מאלו השנים אינה לנקבה, רק היא נוספת או שרשית. כמו "קָרָא לָיְלָה" (בראשית א, ה), "נַחְלָה מִצְרָיִם" (במדבר לד, ה), "אַרְצָה שֵׂעִיר" (בראשית לב, ג) ודומיהם, שהטעם בהם אינו בסוף, בכלן הה"א נוספת.

ד

וההאי"ן אשר הם שרשית הם מנחי למ"ד ה"א, כאשר אבאר במאמר הרביעי בעקר השביעי בסימן ב' וג', ושם אתן לך כללים איך תכיר הה"א הנוספת מהשרשיות.

העקר התשיעי

בביאור הרבוי מהשמות הנקביים

א

דע כי השמות הבאים הבאים בלשון נקבות רבות על הרוב יבאו עם תי"ו בסוף והאות שלפניה נקוד בחולם עם וי"ו נחה, כמו צְדָקוֹת, בְּרָכוֹת, חָכְמוֹת ודומיהם, ובסמיכות "צִדְקוֹת יְיָ" (שופטים ה, יא), "בִּרְכֹת אָבִיךָ" (בראשית מט, כו). אבל "חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ" (שופטים ה, כט) בפתח מפני אות הגרון.

ב

ולפעמים הוי"ו כתובה ולפעמים אינה כתובה, וזה נקרא מלא או חסר על פי המסורת. וכן רבוי הזכרים נמצאים חסרי יו"ד הרבוי כמו הַתַּנִּינִם ג' חסרים בלשנא, וצַדִּיקִם כל אורייתא כתיב כן חסר יו"ד אחרינא, וכאלה רבים מאד כאשר אבאר בחבור מסורת המסורת אם ירצה השם.

ג

ויש שמות שהם בלשון יחידה עם ה"א הנקבה ויבאו ברבויים עם יו"ד מ"ם בסוף על דרך רבוי הזכרים, כמו מן שָׁנָה – שָׁנִים, נְמָלָה – נְמָלִים ודומיהם. כמו שיבאו שמות זכריים לפעמים על דרך רבוי הנקבות כמו אָב – אָבוֹת, וכן בּוֹר – בּוֹרוֹת ודומיהם. ויש מהם שיבאו בשניהם, ר"ל על דרך רבוי הזכרים ועל דרך רבוי הנקבות. כמו מן חֲגוֹר – חֲגוֹרִים וַחֲגוֹרוֹת, דּוֹר – דּוֹרִים וְדוֹרוֹת. וכל זה יתבאר הטיב בפרק המדות.

העקר העשירי

בביאור שמות נקביים הבאים בלשון יחידה עם תי"ו בסוף

א

דע כי כמו שבבינוני יבא גוף היחידה על שני משקלים – פּוֹקְדָה או פּוֹקֶדֶת, מְפַקְּדָה או מְפַקֶּדֶת וכן כלם, ועל הרוב יבאו על משקל פּוֹקֶדֶת כמו שבארתי, כך יבאו גם כן השמות בלשון נקבה בשני משקלים הללו. אמנם על הרוב יבאו עם הה"א בסוף כמו שבארתי לעיל בעקר השמיני, ובעקר שאחר זה אבאר קצת הפרש שביניהם.

ב

ועתה דע כי יש שמות נקביים יבאו בתי"ו בסוף, והאות שלפניה נקודה בסגול, כמו קְטוֹרֶת, שִׁבּוֹלֶת, ועל הרוב יבאו שני סגולים לפניה, כמו אַדֶּרֶת, עֲטֶרֶת.

ג

ודע כי לא יבאו רק בשני משקלים הללו, רוצה לומר בשני סגולים או בחולם וסגול לפניו תי"ו הנקבה. וכן כשיבאו בתוספת מ"ם בראש – מִגְעֶרֶת, מִשְׁקוֹלֶת, וכן בתוספת תי"ו בראש כמו תַּחְבּוֹשֶׁת, תִּפְאֶרֶת. והנקודה שלפני החולם או הסגול לא תשתנה לעולם, בין שאחריה דגש או לא.

ד

ודרך השתנותם ונקודתם כשיבאו עם אותיות הגרון וכשיבאו בהפסק וכל הענינים, תלמוד ותבין מן השמות של שלשה אותיות. הבאים על משקל אלה שהם בחולם ובסגול, כמו קְטוֹרֶת ודומיהם, הולכים על משקל חֹדֶשׁ, קֹדֶשׁ. רוצה לומר שהחולם ישוב לקמץ-חטוף כמו קְטָרְתּוֹ, כמו שכתבתי בעקר הרביעי.

ה

ואותם שהם בשני סגולים כמו עֲטֶרֶת, הולכים על משקל אותם של שש נקודות, עיין במה שכתבתי בעקר שלישי ורביעי. אכן דע כי הסגול הראשון לא ישוב לעולם לחירק רק לפתח, כמו עֲטַרְתּוֹ, תִּפְאַרְתּוֹ וכולי. כמו רֶגֶל, רַגְלוֹ ודומיהם.

העקר האחד עשר

בביאור כנויי השמות הנקביים אשר סופם ה"א או תי"ו ובביאור ההפרש שביניהם

א

דע כי אותם שסופם ה"א הנקבה כשיבאו בכנויים תהפך הה"א לתי"ו רפויה, כמו מן צְדָקָה – צִדְקָתוֹ, צִדְקָתִי, צִדְקָתָם וכן כלם. אבל אותם שסופם תי"ו יבאו בכל כנויי היחיד בתי"ו דגושה, כמו מן עֲטֶרֶת, תִּפְאֶרֶת, נאמר עֲטַרְתּוֹ, תִּפְאַרְתּוֹ, עֲטַרְתָּם, תִּפְאַרְתָּם. ובזה תכיר אלו מאלו. ובלשון רבות תחסר תי"ו הנקבה כאשר יתבאר, ולכן צריך שנאמר כי מִלְחַמְתּוֹ, מִשְׁמַרְתּוֹ ודומיהם, הנפרד מהם מִלְחֶמֶת, מִשְׁמֶרֶת, כי אלו היה הנפרד מִלְחָמָה, מִשְׁמָרָה, היה הכנויי מִלְחֲמָתוֹ, מִשְׁמְרָתוֹ, בתי"ו רפויה.

ב

ודע כי הנקבות הרבות יבאו עם כנויים בשני סימני הרבוי, ביו"ד רבוי הזכרים, ובתי"ו רבוי הנקבות, כמו צִדְקוֹתָיו, צִדְקוֹתֶיךָ וכולי. וכן אף הבאים בכנויי היחיד בתי"ו דגושה כמו שכתבתי, הלא המה יבאו בכנויי הרבים בתי"ו רפויה, כמו מִלְחֲמֹתָיו, מִשְׁמְרוֹתָיו. וזה לסבת החולם, כי אין ראוי לבא אחריו דגש.

ג

ודע כי השמות שהם בלשון רבות כמו שְׁפָחוֹת, צְדָקוֹת ודומיהם, יבאו עם כנויי הנסתרים בשני אופנים, האחד עם מ"ם הכנוי אחר וי"ו תי"ו הרבות, כמו שִׁפְחוֹתָם, צִדְקוֹתָם. והשני עם ה"א אחר וי"ו תי"ו הרבות, כמו שִׁפְחוֹתֵיהֶם, צִדְקוֹתֵיהֶם. אבל שִׁפְחָתָם, צִדְקָתָם, הם כנויים של הנקבה היחידה, כמו שכתבתי לעיל. וזהו מה שפירש ר' שלמה ירחי על "וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם" (במדבר יז, כה), וזה לשונו: "ויש חלוק בין תְּלוּנָתָם לתְּלוּנֹּתָם, תְּלוּנָתָם – תְּלוּנָה אַחַת, תְּלוּנֹּתָם – שם דבר בלשון יחיד ואפילו הן תלונות הרבה" עד כאן לשונו. והנה לא פירש הרב ההפרש שבין תְּלוּנוֹתָם לִתְלוּנּוֹתֵיהֶם.

והנני אבאר ההפרש שביניהם במשל. הרי ראובן ושמעון שיש להם שפחה אחת, נאמר עליה זאת היא שִׁפְחָתָם של ראובן ושל שמעון, וכשיש לכל אחד מהם שפחה אחת נאמר עליהן שִׁפְחוֹתָם, וכשיש לכל אחד מהם שנים או שלשה שפחות נאמר עליהן שִׁפְחוֹתֵיהֶם, וכבר יעדתי לחבר ספר אחד ואבאר בו כל דברי רש"י ז"ל אשר דבר בדקדוק בפירוש התורה אם יאריך השם יתברך חיי.

העקר השנים עשר

בביאור השמות אשר בהם תוספת אות על שלש אותיות שרשיות

א

דע כי האתיות הנוספות בשמות הם ששה וסימנם האמנת"י, לפעמים יתוספו בראש, ולפעמים בסוף, ולפעמים בשניהם, אבל לא יתוספו רק בשמות הנגזרים מן הפעל כאשר יתבאר בפרק המינים במין השני. והנני אבאר אחת אחת בשני העקרים האחרונים, דהיינו כל עקר שלש אותיות.

ב

הה"א לא תמצא נוספת בראש השמות השלמים כי אם מן שמע נמצא "לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם" (יחזקאל כד, כו), ואין עוד בשלמים. אבל בשמות שאינן שלמים נמצאו יותר כאשר יתבאר במקומם. אכן בסוף השמות נמצאו שלש מיני ההי"ן: קצתם שרשיות, קצתם לנקבה, קצתם נוספות, כאשר בארתי בעקר השמיני.

ג

האל"ף תבא נוספת בהרבה מקומות. ועל הרוב היא נקודה בסגול, כמו אֶצְבַּע, אֶשְׁנָב, אֶשְׁכּוֹל, אֶגְרוֹף. ולפעמים בפתח, כמו אַבְנֵט, אַבְרֵךְ, אַכְזִיב. ותמיד שוא-נח אחר אותיות האמנת"י. ויש מהם שהאל"ף בהם שרשית והם בכלל שמות של ארבע אותיות, ואדבר בם במאמר שאחר זה בעקר שלש עשרה. ודע כי רוב השמות שהם בתוספת באחת מאותיות האמנת"י לא יבאו עם ה"א הנקבה רק במקומות מעטים, כמו מִשְׁמָרָה, תִּפְאָרָה ודומיהם מעטים מאד.

ד

ועוד דע כי לא תבא בסוף השמות אל"ף נוספת בלשון עברי, אך בלשון תרגום תבא לרוב כמו מַלְכָּא, עַבְדָּא. אכן נמצאים באל"ף שרשית בסוף, כמו כִּסֵּא, פֶּלֶא, והם מנחי למ"ד אל"ף ושם אבארם. וגם נמצאים באל"ף במקום ה"א, כמו "כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (איכה ג, יב), "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א, כ).

ה

המ"ם תבא נוספת בראש השמות, ועל הרוב נקודה בחירק ושוא-נח אחריה. ותנועה האחרונה קמץ, כמו מִשְׁכָּן, מִקְדָּשׁ. ובחולם, כמו מִזְמוֹר, מִכְלוֹל. וכשאחרי המ"ם אות גרונית אז המ"ם פתוחה, כמו מַאֲכָל, מַחְשׂוֹף. ואפילו זולת אות גרונית, ואז יבאו דגושים על הרוב ברבוי ובכנוי, כמו מַטְעַם, מַרְבַד, מַחֲמַד, תאמר מַטְעַמּוֹ, מַרְבַדּוֹ, מַחֲמַדּוֹ, מַטְעַמִּים, מַרְבַדִּים, מַחֲמַדִּים. וגם בחירק נמצאים דגושים מעטים, כמו מן מִשְׂגָּב – מִשְׂגַּבִּי. וכל אלו הדגושים הם בתנועה אחרונה בפתח, אבל בקמץ או בחולם בסוף לא יבאו לעולם דגושים.

ו

כבר ידעת כי הקמוצים יבאו בסמיכות בפתח, כמו "מִקְדַּשׁ יְיָ" (במדבר יט, כ), "מִשְׁכַּן יְיָ טִמֵּא" (במדבר יט, יג), "מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה" (בראשית מ, יז). ויש שיבאו עם ה"א הנקבה בסוף והמ"ם בחירק או בפתח או בסגול, כמו מִלְחָמָה, מַמְלָכָה, מֶמְשָׁלָה. ובסמיכות מִלְחֶמֶת כְּנַעַן, "מַמְלֶכֶת עוֹג" (דברים ג, י), "לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם" (בראשית א, טז). ונמצא זה המשקל גם כן בלי סמיכות, כמו "מִסְגֶּרֶת טֹפַח" (שמות כה, כה), "אֶת הַמִּגְעֶרֶת" (דברים כח, כ). או בחולם, כמו מִשְׁקוֹלֶת, מַחֲגוֹרֶת, וכבר כתבתי דינם בעקר העשירי. ונמצאים שמות באים בתוספת מ"ם בסוף, כמו פִּתְאוֹם, שִׁלְשׁוֹם ודומיהם מעטים. אבל המ"ם הבאה בסוף השמות להורות על לשון רבים, כמו דְּבָרִים, זְכָרִים, אינה נקראת נוספת רק שמושית, ולפניה חירק גדול, רוצה לומר עם יו"ד. וכשיבא השם ההוא בסמיכות תפול המ"ם, ותשאר היו"ד לבדה והאות שלפניה נקוד בצרי, כמו זִקְנֵי, דִּבְרֵי.

העקר השלש עשרה

בביאור נקודות השמות אשר בהם תוספת נו"ן או תי"ו או יו"ד בראש ובסוף

א

הנו"ן לא תתוסף בראש השמות. רק מעטים נמצאים בשמות עצמים, כמו נַפְתָּלִי נִמְרוֹד ודומיהם.

ב

אכן בסוף תתוסף לרוב, ועל הרוב פ"א-הפעל בחירק, כמו זִכְרוֹן, שִׁלְטוֹן. ובקמץ בסוף, כמו פִּשְׁתָּן, חַרְצָן. גם נמצאים מעטים בקמץ-חטוף בראש או בקבוץ, כמו קָרְבַּן, שֻׁלְחָן. ואלו יבאו ברבוי הנקבות, כמו קָרְבָּנוֹת, שֻׁלְחָנוֹת. ונמצאים רבים שהנו"ן בהם שרשית והם בכלל השמות של ארבע אותיות, כמו חַשְׁמָן, דָּרְבָן, ואדבר בם במאמר שאחר זה בעקר שלש עשרה. גם נמצאו מהם הרבה דגושים, כמו זִכָּרוֹן, שִׂבָּרוֹן. גם כשעי"ן-הפעל בשוא, כמו קִלְּשׁוֹן, קִמְּשׁוֹן, ודומיהם מעטים הדגושים.

ג

התי"ו תתוסף בראש השמות, ועל הרוב היא נקודה בפתח אפילו בלא סבת אות גרונית ושוא-נח אחריה. והתנועה האחרונה היא שורק על הרוב, כמו תַּמְרוּר, תַּמְרוּק, תַּעֲנוּג. גם בחירק או בצירי נמצאים מעטים – תַּלְמִיד, תַּכְרִיךְ, תַּרְשִׁישׁ, תַּשְׁבֵּץ. ונמצאה התי"ו בחירק, כמו תִּדְהָר. גם נמצאים בתי"ו בראש ובסוף, כמו תִּלְבּוֹשֶׁת, תִּפְאֶרֶת, וכלם בטעם מלעיל.

ד

ונמצאים בתוספת תי"ו בסוף ולא בראש, והאות שלפניה בשורק, ופ"א-הפעל עם פתח, כמו מַלְכוּת, גַּבְהוּת, מַרְדּוּת, שַׁחֲרוּת. ונמצאים שהפ"א בחירק, כמו רִפְאוּת, שִׁפְלוּת, עִקְּשׁוּת. גם שהפ"א שואית ואחריה חירק, כמו יְדִידוּת, מְרִירוּת, וראוי לומר הרבוי מכלם ביו"ד נעה, כמו שמצאנו מן מַלְכוּת, "אַרְבַּע מַלְכֻיוֹת" (דניאל ח, כב), כן נאמר שִׂכְלֻיּוֹת, עִקְּשֻׁיּוֹת, גַּבְהֻיּוֹת.

ה

ונמצאים בתוספת תי"ו בסוף וחירק לפניה, כמו גָּפְרִית, שְׁאֵרִית, רֵאשִׁית, חֲמִשִּׁית ודומיהם. גם אלו יבאו ברבויים ביו"ד נעה על משקל חֲמִישִׁיּוֹת הנמצא בתלמוד, ונאמר רֵאשִׁיּוֹת, ובפרט אותם שלמ"דיהם ה"א, כמו שאבאר במאמר ד' בעקר שביעי.

ו

היו"ד לרוב נמצאת נוספת בראש השמות העצמיים, כמו יִצְחָק, יַעֲקֹב, יִצְהָר ודומיהם. גם נמצא יַלְקוּט ויַנְשׁוּף, ונמצא בחולם "וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב" (ישעיהו לד, יא) על משקל "סַפִּיר וְיָהֲלֹם" (שמות כח, יח). ובסוף שמות העצמיים – נַהֲרַי, נַעֲרַי ודומיהם מעטים, אבל יְהוּדִי, מִצְרִי ודומיהם, היו"דין אינם נוספת רק הם ליחס, כאשר יתבאר בפרק המינים.

נשלם המאמר השלישי.

המאמר הרביעי

בביאור משקלי השמות שאינם שלמים ונחלק גם הוא לשלש עשרה עקרים

העקר הראשון

בביאור שמות חסרי פ"א נו"ן

א

דע כי כל שמות חסרי פ"א נו"ן הם בתוספת מ"ם בראש, ותמיד היא פתוחה ודגש אחריה להורות על הנו"ן החסרה. כמו "מַטַּע יְיָ" (ישעיהו סא, ג), "מַסָּע וְשִׁרְיָה" (איוב מא, יח), שרשם נטע, נסע. וכן מַבּוּעַ, מַבּוּל, שרשם נבע נבל. ובאים בה"א הנקבה, כמו מַפָּלָה, מַטָּרָה, ובצרי כמו מַגֵּפָה, מַסֵּכָה ודומיהם. וכן מַצֵּבָה מחסרי פ"א יו"ד, כי דין אחד להם ולחסרי פ"א נו"ן כמבואר במאמר שני בעקר ששי בסימן ששי.

ב

והנה כבר ידעת כי השמות הדגושים לא ישתנו כמבואר במאמר שלישי בעקר החמישי בסימן א. ועל זה הדרך באים חסרי הפ"א עם נחי הלמ"ד, כמו מַכָּה, מַצָּה ודומיהם, שרשם נכה, נצה, והה"אין לנקבות. אבל "קָצַר הַמַּצָּע" (ישעיהו כח, כ) שרשו יצע. ומהם בה"א שרשית מַטֶּה, והראיה שהיא שרשית שהיא בסגול, וזה יתבאר לך במאמר זה בעקר ששי. וכן מחסרי הקצוות מַתָּן, ובחסרון שני הקצוות מַתַּת.

ג

והכלל, כל שם שתמצא במ"ם פתוחה בראש ודגש אחריה, הרי הוא שם מחסרי נו"ן. ונמצאים שנים בתוספת ה"א בראש ודגש אחריה, כמו "רֶוַח וְהַצָּלָה" (אסתר ד, יד), "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם" (ישעיהו ג, ט), שרשם נצל, נכר. ונמצאים שנים בלי תוספת אות בראש, והם שיא, ושיג, כמו "יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ" (איוב כ, ו), "וְכִי שִׂיג לוֹ" (מ"א יח, כז), שרשם נשא, ונשג. ואין להביא ראיה מהם, כי מעטים הם.

העקר השני

בביאור שמות נחי פ"א אל"ף או יו"ד

א

הנה ידוע כי לא תנוח אות לעולם בראש המלה, לכן באים אלה בראש המלה על דרך השלמים, כמו מן אמר – אוֹמֵר, ומן אכל – אוֹכֵל או אֲכִילָה. ונמצאים בתוספת מ"ם בראש, כמו מַאֲמָר, מַאֲכָל – בנוע האל"ף. וכן באמצע לא תנוח, כמו מן שאל – שְׁאֵלָה או מִשְׁאַל.

ב

ושמות נחי פ"א יו"ד על הרוב הם בתוספת מ"ם או תי"ו בראש ונקודים בחולם, כמו מוֹצָא, מוֹשָׁב – בקמץ בסוף. גם נמצאים בצרי בסוף, כמו מוֹעֵד, מוֹקֵשׁ. ודע שאותם שהם בקמץ בלשון יחיד יהיו גם בלשון רבים בקמץ. כמו מן מוֹצָא, מוֹשָׁב, נאמר מוֹשָׁבִים, מוֹצָאוֹת. אבל אותם שהם בצרי, יהיו בלשון רבים בשוא, כמו מוֹפֵת, מוֹקֵש – מוֹפְתִים, מוֹקְשִׁים. וכלם בטעם מלרע. וכבר ידעת תהפכות הקמץ והצרי בסוף. ונמצאים עם התי"ו, כמו תּוֹשָׁב, תּוֹשָׁבִים. אבל על הרוב אותם שהם עם תי"ו בראשיהם הם עם ה"א הנקבה, כמו תּוֹלָדָה, תּוֹכֵחָה. וכן מנחי הקצוות תאמר תּוֹרָה, תּוֹדָה, מן ירה, ידה. ונמצאים בתי"ו בתחילה ובסוף, כמו תּוֹעֶלֶת, תּוֹחֶלֶת. ומעטים נמצאים עם מ"ם בראש וה"א בסוף, כמו מוֹעֵצָה, מוֹרָשָׁה. והכלל: כל שם שתמצא עם מ"ם או תי"ו בראש בנקדות החולם הם מנחי פ"א יו"ד. ושנים יוצאים מן הכלל – "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ" (ויקרא כו, לו), "בְּמֹעַל יְדֵיהֶם" (נחמיה ח, ו) – שהם מהכפולים. ומעטים נמצאים המ"ם בשורק, כמו מוּסָר, מוּצָק. גם נמצאים בלי תוספת אות עם ה"א הנקבה, כמו שֵׁנָה, עֵצָה, דֵּעָה, לֵדָה. ובסמיכות ישוב הצרי לשוא והקמץ לפתח, כמבואר במאמר הראשון בעקר השני. ונמצאים שנים בלי ה"א הנקבה, והם "צֵא תֹּאמַר לוֹ" (ישעיהו ל, כב), "בוּל הָרִים" (איוב מ, כ) – שרשם יצא, יבל.

העקר השלישי

בביאור שמות נחי העי"ן בתוספת אות

א

דע כי רוב השמות נחי העי"ן הם בתוספת מ"ם הנקודה בקמץ, כמו מָקוֹם, מָלוֹן, מָנוֹס. ובסמיכות ובכנוי ישוב הקמץ לשוא כדינו בשלמים, כמו מְקוֹם, מְקוֹמוֹ, מְלוֹנוֹ, מְנוּסִי. לכן טועים האומרים בשיר של אֲדוֹן עוֹלָם "וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי" – המ"ם קמוצה, כי דינה בשוא – מְנוּסִי, כדין הקמץ המתהפך לשוא בכנויים, וכן נמצא "מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" (ש"ב כב, ג). אך במשקל השיר הזה לא יתכן, כי צריך להיות שם יתד, והוי"ו השרוקה עם שוא איננה יתד. לכן הוא טעות נפל בנוסחא, ודינו להיות "וּמָנוֹס לִי", והחזנים הורגלו לומר "וְהוּא נִסִּי וּמָנוּסִי מְנָת כּוֹסִי", כדי לעשות חרוז יפה. וכשיבאו עם ה"א הנקבה תמיד המ"ם שואית ושורק אחריה, כמו מְשׁוּבָה, מְלוּכָה, מְבוּכָה. וכן עם התי"ו בראש, כמו תְּקוּמָה, תְּלוּנָה. ובזולת ה"א הנקבה לא יבאו זה המשקל בתוספת מ"ם או תי"ו לעולם.

ב

והכלל: כל שם שתמצא במ"ם קמוצה מזו הגזרה בראש, ובארבע השתניותיו במ"ם או בתי"ו שואית, הרי הוא של נחי עי"ן. ונמצאים שנים בתוספת תי"ו בסוף והם נוֹפֶת, ובּוֹשֶׁת. וכבר הודעתיך במאמר שלישי בעקר אחד עשר בסימן חמישי כי תי"ו כזאת תבא דגושה בכנויים, כמו "לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת" (ש"א כ, ל), וכן ראוי לומר מן נוֹפֶת – נָפְתִּי, נָפְתְּךָ. ונמצא אחר בתוספת מ"ם בסוף, והוא רֵקָם.

העקר הרביעי

בביאור שמות נחי העי"ן הבאים בלי תוספת אות

א

דע כי נמצאים שמות מגזרה זו זולת תוספת אות ואינם רק של שני אותיות, ותמיד פ"א-הפעל נקודה באחת מן חמש תנועות הגדולות. בקמץ, כמו זָר, צָר, רָע. ובצרי, כמו גֵּר, צֵד, עֵד. ובחירק, כמו סִיר, קִיר, עִיר. ובחולם – אוֹר, יוֹם, טוֹב. ובשורק, כמו שׁוֹר, דּוֹר.

ב

אבל עם התנועות הקטנות לא נמצאים. ורובם אינם משתנים, והמשתנים משתנים באופנים מתחלפים, כמו מן יוֹם, יבא הרבוי וכנויו בקמץ, כמו יָמִים, יָמָיו וכולי, וכן מן רֹאשׁ – רָאשִׁים, רָאשָׁיו, ואין זולתם. וטוֹב יבא בסמיכות ובכנוי בשורק, כמו טוּב, טוּבוֹ וכולי, וזהו כשהוא שם דבר, אבל כשהוא תואר לא ישתנה עיין בשרשי רבי דוד קמחי.

ג

והקמוצים והצרוים לא ישתנו כלל. והסבה תתבאר לך במאמר זה בעקר ח. גם החרוקים והשרוקים רובם לא ישתנו, רק עִיר, יבא ברבוי בנוע היו"ד, כמו עֲיָרִים, עֲיָרוֹת. וכן שׁוּק יבא ברבוי בנוע הוי"ו – שׁוָקִים. וכן מן קוץ – "קְוֻצּוֹתָיו" (שה"ש ה, יא), ומן דּוּד נמצא "בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים" (דה"ב לה, יג).

ד

וגם נמצאים בנוע היו"ד בלשון יחיד, כמו בַּיִת, עַיִן, זַיִת, לַיִל, חַיִל, עַיִר. וכולם בטעם מלעיל, ולולי זה היתה צריכה היו"ד להיות דגושה כדין אחר תנועה קטנה. ובכל ארבע ההשתניות תנוח היו"ד בצרי. כמו בֵּית, בֵּיתוֹ; זֵית, זֵיתוֹ, זֵיתִים; לֵיל, לֵילוֹ, לֵילוֹת; אֵיל, אֵילִים. חֵיל, חֵילוֹ. והרבוי בנוע היו"ד בלשון רבים – חֲיָלִים. וכן מן עַיִר – "וַעְיָרִם" (בראשית לב, טז). והכנוי – "לַגֶּפֶן עִירוֹ" (בראשית מט, יא) – בחירק. ומלה בָּתִּים מלה זרה מאד בהיות הדגש אחר התנועה גדולה והטעם מלרע.

ה

גם נמצאים בוי"ו נעה בלשון יחיד, כמו אָוֶן, עָוֶל, מָוֶת, תָּוֶך – בקמץ ובסגול. ואין במשקלם בשלמים, כמו שזכרתי במאמר שלישי בעקר שני בסימן שביעי. ובסמיכות ובכנוי תנוח הוי"ו ברובם, כמו "בְּתוֹךְ הָעִיר" (בראשית יח, כד), "מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י). וכן בכנוי "לִפְנֵי מוֹתוֹ" (דברים לג, א), "אֶל תּוֹכוֹ" (ויקרא יא, לג), "מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ" (ירמיהו ד, יד). ובתוספת ה"א בסוף בנוע הוי"ו, כמו מָוְתָה, עַוְלָה, וכן נמצא אחר בוי"ו נעה בכנוי – "בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (יחזקאל יח, כו). ושָׁוְא הוא ממשקל זה, אלא שהוקל ונהפך הסגול לשוא מפני נחות האל"ף, כי דינו שָׁוֶא.

העקר החמישי

בביאור שמות נחי למ"ד אל"ף

א

דע כי רובם הם של שלשה נקודות, כמו כֶּלֶא, פֶּלֶא, גֶּבֶא, טֶנֶא. והולכים על דרך השלמים פעמים בכנוי; בחירק, כמו כִּלְאוֹ, פִּלְאוֹ; ובפתח, כמו "טַנְאֲךָ" (דברים כח, ה).

ב

ונמצאים על משקל פָּעָל, כמו צָמָא, צָבָא. ועל משקל פּוֹעֶל, כמו גּוֹמֶא, סובא, ובא אחד בדגש, והוא כִּסֵּא. ולא ישתנה בסמיכות. אבל בכנוי ישוב הצרי לשוא ויפול הדגש, כמו כִּסְאוֹ, כִּסְאֲךָ. וכן ברבוי, והוא בלשון נקבות – "שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת" (תהלים קכב, ה).

ג

וחֵטְא היה ראוי להיות חֵטֶא אלא שהוקל, כמו שהוקל שָׁוְא ממשקל פָּעֶל כמו שבארתי. והנה חי"ת של חֵטְא בצירי על דרך אותם של חמש נקודות, ולכן בכנוי יבא החי"ת בסגול – חֶטְאוֹ, חֶטְאָם, כמבואר בעקר שלישי במאמר ראשון בסימן ששי, וברבוי חֲטָאִים. אבל "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים" (תהלים א, א), הוא תואר ממשקל הדגושים אשר לא ישתנו, ותאמר בסמיכות ובכנוי הרבים – "חַטָּאֵי עַמִּי" (עמוס ט, י), "וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד". (ישעיהו יג, ט)

העקר הששי

בביאור שמות נחי למ"ד ה"א

א

דע כי שמות נחי למ"ד הם באים על הרוב בתוספת מ"ם או תי"ו בראש ונקודים בחריק ואחריהן שוא-נח, כמו מִצְוָה, מִנְחָה, תִּקְוָה, תִּכְלָה. ועל אותיות הגרון בפתח, כמו מַחֲצָה, מַחְתָּה, תַּאֲוָה.

ב

וכל אלו הם ההאי"ן לנקבה. והראיה כי הם מלרע, ועוד כי ישוב לתי"ו רפויה בסמיכות ובכינויים כדין ה"א הנקבה, כמו "מִצְוַת יְיָ" (תהלים יט, ט), "מִנְחַת יְהוּדָה" (מלאכי ג, ד), מִצְוָתוֹ, תַּאֲוָתוֹ. ומעטים נמצאים בה"א נוספת, כמו מן עלה – מַעְלָה ודומיהו שהם מלעיל, כמו שביארתי במאמר שלישי בעקר שמיני בסימן שני.

ג

אכן עם הה"א שרשית נמצאים הרבה, אבל תמיד סגול לפניה, כמו מִקְנֶה, מִקְרֶה, מִשְׁנֶה. ואם פ"א-הפעל גרונית – כמו מַחֲנֶה, מַעֲשֶׂה. ובזה הם נבדלים מה"א הנקבה והנוספת. שאותם הם קמוצים, וגם לא ישתנו בסמיכות ובכנוי רק שהסגול ישוב לצרי, כמו "מַחֲנֵה דָן" (במדבר ב, כה), "מִרְעֵה עֲדָרִים" (ישעיהו לב, יד). אכן עם תוספת תי"ו בראש לא נמצאה ה"א שרשית לעולם. ובכנויים תחסר הה"א – מִקְנֵהוּ, מִשְׁנֵהוּ, מַעֲשֵׁהוּ – ההאי"ן עם הוי"ו לכנוי הזכר, כמו יָדֵהוּ, רַגְלֵהוּ. וכן מִקְנַי, מִקְנְךָ, מִקְנָם וכולי – בכולן תחסר הה"א.

העקר השביעי

בביאור שמות נחי למ"ד ה"א הבאים בתוספת תי"ו או מ"ם בראש, ובתי"ו בסוף

א

דע כי נמצאים שמות מזו הגזרה בתוספת מ"ם בראש ובתי"ו בסוף, כמו מַשְׂכִּית, מַרְבִּית. וגם בתי"ו בראש ובסוף, כמו תַּבְנִית, תַּכְלִית.

ב

ודע כי ראויים להיות מַרְבִּייִית תַּבְנִייִית עם שלשה יו"דין. האחת היא יו"ד המשך, כמו שהיא אחר למ"ד-הפעל בבינוני מבנין הִפְעִיל – מַפְקִיד מַפְקִידָה, והשנית היא במקום ה"א למ"ד-הפעל, כי שרשו רבה, בנה, והשלישית היא יו"ד היחס, כמו עִבְרִית, מִצְרִית, וכלם יבאו ברבוים ביו"ד נעה על משקל חֲמִשִׁיּוֹת, כמו שכתבתי במאמר שלישי בעקר שלש עשרה. ועוד אדבר בם בספר ההרכבה במלת "מַבְלִיגִיתִי" (ירמיהו ח, יח).

ג

ונמצאים על זה המשקל שהתנועה האחרונה שורק, וזה דווקא עם תי"ו בראש, כמו תַּרְבּוּת, תַּזְנוּת. ונמצא עם המ"ם – "אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ" (ישעיהו מא, יב), הנפרד ממנו מַצּוּת הראוי מַנְצוּת, כי שרשו נצה. וכן בדברי משנה מַלְקוּת מן לקה. וזכור כי תמיד המ"ם והתי"ו שבראש אלו הם פתוחים אפילו בלא סבת אות גרונית. ונמצא אחר לבד בתוספת אל"ף בראש – "וְאַחֲוָתִי בְּאָזְנֵיכֶם" (איוב יג, יז), שרשו חוה. והכלל: כל שם שתמצא במ"ם או תי"ו בחירק או בפתח בראש, והאות שאחריה שואית ואינן מן השלמים, דהיינו שאינו בו שלש אותיות נעות, הרי הוא מנחי למ"ד ה"א. ונמצא שנים לבד בתי"ו שואית בראש, והם "תְּעָלָה" (מ"א יח, לב), "תְּלָאָה" (שמות יח, ח).

העקר השמיני

בביאור שמות נחי למ"ד ה"א הבאים בלי תוספת אות בראש והם בה"א הנקבה בסוף

א

דע כי נמצאים עוד שמות מגזרה זו עם ה"א הנקבה. מהם הפ"א בקמץ, כמו שָׂפָה, מָנָה, ומהם בצרי, כמו מֵאָה, פֵּאָה, וכלם ישתנו לשוא בראש כדינם.

ב

אכן שמות נחי העי"ן הבאים על שני משקלים האלו לא ישתנו כלל. כמו מן קָמָה, צָרָה, ובסמיכות קָמַת, צָרַת, וברבוי קָמִים, צָרִים – הקמץ לא ישתנה. וכן הצרויים מנחי העי"ן, תאמר ציד, שׂב – צֵידָה, שֵׂיבָה, ובסמיכות – צֵדַת, "שֵׂיבַת עַבְדְּךָ" (בראשית מד, לא) – הצרי לא ישתנה. והטעם בזה כי נחי העי"ן צריכים תמיד תנועה גדולה להורות על וי"ו השרשית הנחה שאחרי הקמץ, לפיכך לא ישתנו. אבל בשָׂפָה, מָנָה, פֵּאָה, מֵאָה, שלא תבא התנועה הגדולה בפ"א-הפעל להורות על נחות, ישתנו, ותאמר שְׂפַת, פְּאַת וכולי. וזכור זה כי הוא כלל גדול. ועוד אדבר מזה מגזרת הכפולים בעקר י"א בסימן רביעי, והבאים עם ה"א שרשית בסוף אבאר בעקר שאחר זה.

העקר התשיעי

בביאור שמות נחי למ"ד ה"א הבאים עם שרשית בסוף

א

דע כי השמות הבאים עם ה"א שרשית הם מעטים, כמו "גֵּאֶה וָרָם" (ישעיהו ב, יב), "וַיֵּצֵא מִגֵּוָה" (איוב כ, כה). ובאים בסגול – "גֵּאֶה מְאֹד" (ירמיהו מח, כט), "רֵעֶה דָוִד" (ש"ב טו, לז). וברבוי תאמר גֵּאִים, רֵעִים. ומן גֵּאָה בקמץ יבא "הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים" (תהלים קכג, ד) ביו"ד נעה, וכן מן גֵּוָה תהפך הוי"ו ליו"ד נעה בסמיכות, כמו "בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה" (שופטים יד, ח). והרבוי – "מָלֵא גְוִיּוֹת" (תהלים קי, ו).

ב

ודע כי נמצאים הרבה שמות בגזרה זו שתהפך בהם הה"א ליו"ד נחה בסוף ולפניה חירק, והם של ארבע מינים. האחד שהתנועה הראשונה קמץ, כמו צָלִי, קָלִי. והשני שהתנועה הראשונה חולם, כמו חוֹלִי, עוֹנִי. הרביעי שהתנועה הראשונה בסגול כמו שֶׁבִי, פֶּרִי, כֶּלִי, וכשיבא אלו בכינויים תנוע היו"ד, כמו שֶׁבְיְךָ, פֶּרְיְךָ, כֶּלְיְךָ. וכן מן מֶשִׁי בכנוים תנוע היו"ד. וכן אמר רבי שלמה גבירול באחד משִריו "לְבוּשׁ מִשְׁיָם", פירש הַמֶּשִׁי שֶׁלָּהֶם. והחולמים ישובו לחטף-קמץ בסמיכות אף על פי שהתנועה האחרונה אינה סגול, כמו שכתבתי במאמר שלישי בעקר רביעי סימן שני. ונמצאים בחטף-קמץ אפילו בלי סמיכות, כמו "כָּל חֳלִי" (דברים כח, סא), "מֶה חֳרִי" (דברים כט, כג).

ג

ואלו המשקלים שזכרתי יבאו לפעמים בתוספת תי"ו בסוף, כמו עָמִית, "צָפֹה הַצָּפִית" (ישעיהו כא, ה). ויש מהם בחולם בסוף, כמו אָחוֹת, חָמוֹת. ובסמיכות ובכנויים ישובו לשוא, כמו עֲמִיתְךָ, אֲחוֹתְךָ, חֲמוֹתְךָ וכולי. והשואים בלי סמיכות – חֲנִית, שְׁבִית. ולפעמים בשורק בסוף, כמו גָּלוּת, חָזוּת. ופ"א-הפעל בשוא, כמו שְׁבוּת, פְּדוּת. וכבר כתבתי דרך רבויים במאמר שלישי בעקר שלש עשרה בסימן חמשי. ונמצאים בתוספת נו"ן בסוף, כמו רָצוֹן, קָלוֹן ודומיהם. הוי"ו הנחה היא במקום ה"א למ"ד-הפעל והנו"ן נוספת. ונמצאים בתוספת נו"ן וביו"ד נעה במקום ה"א למ"ד-הפעל, כמו בִּנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן.

העקר העשירי

בביאור שמות מנחי למ"ד ה"א הבאים משני אותיות

א

דע כי יש שמות מגזרה זו שהם בלי תוספת אות ותחסר מהן ה"א למ"ד-הפעל, אם כן אינם רק של שני אותיות. יש מהם תמיד קמוצים, ויש מהם תמיד פתוחים, ויש לפעמים קמוצים ולפעמים פתוחים. והם נמנים על פי המסורת. כמו אָב, יָד, דָּג, "צַו לָצָו, קַו לָקָו" (ישעיהו כא, י). וכל אלו מתערבים עם נחי העי"ן וכפולים, ובעקר שאחר זה אתן לך סימנים וכללים איך תכיר אלו מאלו. גם יש מהם נקודים בחירק וביו"ד נחה, והם השמות הנגזרים מהשרשים אשר עי"ן-הפעל שלהם אחת מן אותיות וי"ה. כמו מן שורש רוה נאמר רִי – "אַף בְּרִי" (איוב לז, יא). ומן נהה – ני, מן "בְּנִיהֶם קִינָה" (יחזקאל כז, לב). ומן ציה – "וְצִי אַדִּיר" (ישעיהו לג, כא). ומן כוה – "כִּי תַחַת יֹפִי" (ישעיהו ג, כד). בכלם היו"ד במקום ה"א שרשית והעי"ן נעדרת.

ב

אמנם פִּי אינו מגזרת אלו, כי שרשו פה – שתי אותיות לבד על משקל שׂה. והוא אחד בסמיכות ובכנוי המדבר בעדו, רוצה לומר כי אין הפרש בין "פִּי יְיָ" (במדבר יד, מא), ובין "פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה, יב). וזה היה ראוי להיות פִּיִי, ולכבדות שתי היו"דין השליכו האחת, לפי הענין תכיר בכל מקום איזהו לסמיכות או לכנויי.

ג

והכלל כל מה שאמרתי בעקר זה ובעקר שלפניו, שכל שם של שני אותיות שהוא בתי"ו נוספת בסוף ולפניה חירק או שורק, או שהוא ביו"ד נחה בסוף, בין שהוא של שני אותיות נעות או של אחת או שיש בו יו"ד נעה אחר שני אותיות שרשיות, הרי הוא מנחי למ"ד ה"א, דוק ותמצא. ומה שאמרתי דוקא אחר שתי אותיות שרשיות להוציא השלמים ונחי העי"ן, כי כאשר תבא היו"ד בשלמים היא אחר שלש אותיות שרשיות, כמו חמישיות ודומיהם, ובנחי העי"ן היא תבא אחר האות הראשונה, כמו בַּיִת, זַיִת וכולי. גם לא כללתי בכלל זה כל שם שהוא בנו"ן בסוף ולפניה חולם, כמו רָצוֹן, קָלוֹן, פן יטיעוך השמות שבהם הנו"ן שרשית – אֲרוֹן, אֲדוֹן, וכן מָדוֹן מנחי העי"ן – שרשי דון.

העקר האחד עשר

בביאור השמות מהכפולים הבאים בחסרון אות

א

דע כי רוב שמות הכפל יבואו בחסרון אות כמנהג פעלי הכפל, וישארו בהם רק שני אותיות, כמו דַּל, טַל, סַל, טַף. ורובם פתוחים, ומהם קמוצים וידועים על פי המסורת. גם יש הרבה מהם בחולם, כמו עוֹז, חוֹם, עוֹל, קוֹר. גם בצרי, כמו חֵן, שֵׁן, צֵל. וכל הקמוצים והצרויים הם נשתוים עם נחי העי"ן ונחי הלמ"ד, כמו שהראתיך במשקליהם ועקריהם.

ב

והנני אתן לך סימן שתוכל להכיר איזה מהם נחי העי"ן או נחי הלמ"ד או כפולים. וזה, שהכפולים דינם היה לבא בדגש להורות על הכפל של שתי אותיות. לבד אי אפשר להדגיש אחת מהם בדגש חזק, כי אין דגש חזק בראש המלה לעולם, כאשר יתבאר לך בפרק שירה בשיר ח; ובסוף המלה לא יבא לעולם דגש. ולכן כשתמצא שם של שני אותיות ולא ידעת מאיזה גזרה הוא, בזאת יבחן: אם יוכל לסבול דגש בכנויו או ברבויו או עם ה"א הנקבה – אז הוא מהכפולים.

ג

והמשל מן זַךְ, אם תרצה לדעת מאנה הוא בא, הטל בסופו אות של רבוי או של כנוי או ה"א הנקבה, ותמצא זַכִּים, זַכָּיו, זַכָּה. וכן מן חַג – חַגִּים, חַגּוֹ – כלם בדגש, אם כן הם מהכפולים. ומן דָּג, תאמר דָּגִים, דָגָּה – הגימ"ל רפויה, אם כן הוא מן הנחים. וכבר נתתי לך סימן במאמר זה בעקר שמיני באיזה אופן תכיר נחי העי"ן מנחי הלמ"ד, ואמרתי כי נחי העי"ן לא ישתנו לעולם, ועל כן מאחר שתאמר מן דָּגִּים – "דְּגֵי הַיָּם" (בראשית ט, ב), שהקמץ נשתנה לשוא, אם כן הוא מנחי הלמ"ד, ושרשו דגה. ומן גֵּר תאמר גֵּרִים, גֵּרוֹ – הצרי לא ישתנה, אם כן הוא מנחי העי"ן, שרשו גור.

ה

והכלל: כל שם שתמצא שתי אותיות שרשיות והשנייה ברבוי ובכנוי ובנקבה, הרי מהכפולים. ותמיד אחת מהתנועות הקטנות בראש. ואפילו אותם שהם קמוצים על פי המסורת, כמו "יָם הַמֶּלַח" (בראשית יד, ג), "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א, א) ודומיהם, כשיבאו ברבוי ובכנוי ובה"א הנקבה הם פתוחים, כמו תַּמִּים, תַּמָּה. והצרויים יבאו בחירק, כמו שֵׁן – שִׁנּוֹ, חֵן – חִנּוֹ. והחולמים יבאו עם שלש נקודות, כמו מן חוֹק – חֻקּוֹ, חֻקִּי, חֻקָּם. וכאשר יבא עי"ן-הפעל נקודה בשוא, אז פ"א-הפעל בקמץ-חטוף, כמו "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שמות טו, יג), וכן חָקְךָ, חָקְכֶם, כמו שפירש רש"י על "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" (שמות טו, ב). אבל יפה תפש עליו רבי אברהם אבן עזרא עיין שם.

העקר השנים עשר

בביאור השמות מהכפולים הבאים בתוספת מ"ם או תי"ו בראש

א

דע כי הבאים בתוספת מ"ם בראש, על הרוב היא קמוצה במשקל שמות נחי העי"ן, אבל יש הפרש ביניהם שאותם בחולם בסוף כמו מָקוֹם, מָכוֹן, מָלוֹן, ואלו הם בקמץ או בצרי בסוף כמו מָסָך, מָגֵן.

ב

ועוד יש הפרש, כי כמו נחי העי"ן הם משתנים מקמץ לשוא כמו שידעת, ואלו לא ישתנו. כמו מן גנן, תאמר מָגֵן, מָגִינִּים, מָגִינֵּי – הקמץ לא ישתנה. והטעם כי הוא במקום דגש על כן לא יוכל להשתנות, כאשר כבר אמרתי פעם ופעמים שהדגושים לא ישתנו.

ג

גם נמצאים מעטים במ"ם חולם על משקל נחי פ"א יו"ד. וגם באלו יש הפרש, שאותם הם בקמץ או בצרי בסוף, כמו מוֹשָׁב, מוֹקֵש; ואלו הם בפתח, כמו מן רדד – "מַעֲשֵׂה מוֹרָד" (מ"א ז, כט), מן רכך – "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ" (ויקרא כו, לו), והם מעט מזער.

ד

אכן עם הנקבה הם רבים, והם טובים להכיר כי הם דגושי העי"ן. כמו מְגִילָּה, מְחִיתָּה. ועם תי"ו, כמו תְּפִלָּה, תְּחִנָּה. ונמצא אחד בתוספת מ"ם בסוף, והוא חִנָּם, מן חנן.

העקר השלש עשרה

בביאור שמות של ארבע או חמש אותיות

א

דע כי נמצאים כפולים של ארבע אותיות, רוצה לומר שבין שני אותיות כפולות שבסוף יבא בפעם אחרת פ"א-הפעל. כמו מן ברר – בַּרְבּוּרִים, מן בקק – בַּקְבּוּק, מן צלל – צִלְצָל, מן קדד – קָדְקֹד.

ב

ועוד נמצאים כפולים של ארבע אותיות, ונכפלה בהם למ"ד-הפעל. כמו רַעֲנָן, שַׁאֲנָן, חַכְלִיל. ועם ה"א הנקבה – שַׁעֲרוּרָה, וביו"ד נוספת – שַׁעֲרוּרִיָּה.

ג

ונמצאים כפולים של חמש אותיות, רוצה לומר כפולים העי"ן והלמ"ד. כמו מן ירק – יְרַקְרַק, ומן אָדוֹם – אֲדַמְדַּם, ומן אסף – אֲסַפְסוּף ודומיהם.

ד

ונמצאים של חמש אותיות שאין דומה לחברתה, כמו שַׁעַטְנֵז, צְפַרְדֵּעַ. יש אומרים שהם מורכבים, כמו שַׁעַטְנֵז – שׁוֹעַ טָווּי ונוּז (משנה כלאים ט ח). צְפַר דֵּעַ – רוצה לומר שיודע הבֹקר. וכן של ארבע אותיות, פִּלֶגֶשׁ – פלג אשה. ויותר נכון לומר כי הם שמות מלשון מצרי או בבלי או פרסי. וכלל אומר לך, כי כל מלה אשר היא של חמש אותיות אינה מלשון הקדש, וכן "פַּתְשֶׁגֶן" (אסתר ג, יד), "דַּרְכְּמוֹנִים" (עזרא ב, סט), "אֲחַשְׁתְּרָנִים" (אסתר ח, י), "אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים" (אסתר ח, ט) ודומיהם, כאשר אבאר בהקדמת ספר ההרכבה. ויש שמות שיש בהם אל"ף בראש או נו"ן בסוף, ויש בהם מחלוקת אם הם שרשיות או נוספות, כמו אַבְנֵט, חַשְׁמָן, וכן אַרְגָּמָן ורבים כאלה. יש אומרים שהאל"פין והנו"נין נוספות, כאל"ף אֶזְרוֹעַ וכנו"ן של זִכָּרוֹן.

ה

ואשר הם של ארבע אותיות נבדלות הם רבים מאד, כמו כַּפְתּוֹר, סְפָרַד, גַּרְזֶן, בַּרְזֶל, גִּזְבָּר, סִרְפַּד, טִפְסָר ודומיהם. וכבר ידעת כי הקמוצים והצרויים בסוף ישתנו, ותראה בשלמים ותלמוד מאותן של שלש אותיות, כי דרך אחד להם על הרוב.

ו

גם נמצאים מרובעים הבאים דגושים ברבוי, והם אותם שהנקודה האחרונה פתח. כמו מן חַשְׁמַל, נאמר הרבוי חַשְׁמַלִּים, וכן "כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" (יחזקאל ח, ב) דגושה הלמ"ד, וכן מן "וְגַנְזַכָּיו" (דה"א כח, יא), נאמר גַּנְזַךְ, גַּנְזַכִּים. וכן מן "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי" (תהלים צד, יט) – שַֹרְעַף, כלם פתוחים. וכן מן "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים" (תהלים סח, לב), נאמר חַשְׁמַן אֶגִידִיאוֹ יר"ה. אשר בשמו חברתי הספר הזה ברומא בשנת לרומא כמבואר בהקדמה.

תם ת"ל

[חתימת הספר]

שיר זה עשיתי ברומא • בסוף ההעתקה הראשונה
בַּעַל דְּבָרִים מַה • כַּיּוֹם לְךָ אֵצֶל

שִׁבְעִים זְקֵנִים אוֹ • אֶל אַהֲרֹן וְחוּר.

כַּלֵּךְ לְמִדְבָּרֵךְ • אֵצֶל יְסוֹד דִּקְדּוּק

הִנֵּה בְּסֵפֶר זֶה • נִקְרָא שְׁמוֹ בָּחוּר.

אִתּוֹ לְשׁוֹן זָהָב • טָהוֹר וְאַדֶּרֶת

שָׂפָה לְפִיו סָבִיב • נֶחְמָד בְּבוּץ וָחוּר.

דָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה • מִמְּךָ שְׁאַל אוֹתוֹ

יַגִּיד לְךָ מַעְנֶה • תֵּכֶף בְּלִי אִחוּר.

לַשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ • סֵפֶר לְמִי אַתָּה

יֹאמַר לְאֵלִיָּה • כִּנּוּי שְׁמוֹ בָּחוּר.

בעשרה לשונות ערבים נאמר שיר זה • וכן עניתי אל תבזה
אֲשַׁבֵּחַ לְאֵלִי יָהּ וְאֶקֹּד

לְיוֹצֵר אוֹר וְלַמַּעְרִיב עֲרָבִים.

הֱבִינָנִי עֲשׂוֹת סֵפֶר בְּדִקְדּוּק

דְּבָרָיו צוּף וְכִדְבָשׁ נֶעֱרָבִים.

וְכָלַלְתִּי כְּלָלִים בּוֹ קְצָרִים

חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים מוּעֲרָבִים.

וּבוֹ רְאָיוֹת חֲזָקוֹת כָּאֲרָיוֹת

וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי הָעֲרָבִים.

וְכָל סִפְרֵי מְדַקְדְּקִים לְפָנָיו

כְּמוֹ שֵׁתִים אֲשֶׁר אֵין בָּם עֲרָבִים.

וְטוֹב מִפָּז וּמִזָּהָב וּמִכָּל

סְחַר רוֹכְלִים וְעוֹרְבֵי מַ עֲרָבִים.

קְנֵהוּ דּוֹד וּבוֹ תַעְמֹל וְתַעַל

כְּיוֹנֵק עֵץ וְכַשָּׁרְשֵׁי עֲרָבִים.

וְאַף אִם אֵין לְךָ כֶּסֶף מְחִירוֹ

לְקָחֵהוּ אֲבָל תִּתֵּן עֲרָבִים.

בְּכֵן נִזְכֶּה לְקַבֵּץ שֶׂה פְּזוּרָה

תְּקַבֵּץ אֵל אֲשֶׁר רוֹכֵב עֲרָבִים.

וְהַגּוֹאֵל לְיִשְׂרָאֵל יְגַל אֵל

בְּמַגְדִיאֵל וְיִשְׁמָעֵאל עֲרָבִים.

וְהָרוֹצֶה לָדַעַת עֵת פְּרָטוֹ

אֲגֻדָּתוֹ יְחַסֵּר מִן עֲרָבִים.