ספר הבחור/מאמר ב/עיקר ג

<< · ספר הבחור · מאמר ב · עיקר ג · >>

העקר השלישי

בביאור נקודות בנין הִפְעִיל והָפְעַל מהשלמים וסימניהם

א

בנין הִפְעִיל – העבר כולו בה"א חרוקה בראש, כמו הִפְקִיד מלרע, אבל הִפְקִידוּ, הִפְקִידָה, שניהם מלעיל. ובשאר הגופים יבא פתח תמורת החירק להקל נקודתו בעבור רבוי התנועות, כמו הִפְקַדְתָּ הִפְקַדְתִּי וכולי. הבינוני הוא בתוספת מ"ם פתוחה בראש, והפעול בקבוץ, ואחר שניהם שוא-נח. כמו מַפְקִיד, מֻפְקַד. וסימנך מַפְמֻ"ף. ובכל הבינוני עי"ן הפועל בחיריק גדול, ובכל הפעול בקמץ גדול.

ב

המקור בה"א פתוחה בראש להפריש בינו ובין העבר, והעי"ן בצירי על הרוב, כמו "וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ" (שמות ח, יא). אבל עם בכל"ם הוא בחירק, כמו "לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל" (עמוס ח, ה). וכן הצווי – היחיד העי"ן בצירי, כמו "הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם" (במדבר א, נ) אבל כשיבא בתוספת ה"א בסוף, העי"ן בחירק, כמו הַאֲזִינָה, הַקְשִׁיבָה. והרבים והיחידה לעולם בחירק, כמו הַפְקִידוּ, הַפְקִידִי. ולרבות הַפְקֵדְנָה. וזה נאמר מדרך סברא, כי לא נמצאו בפסוק.

ג

העתיד – כבר ידעת שתשים אית"ן על הצווי, כמו אַפְקִיד, יַפְקִיד. ודע כי היה ראוי אֲהַפְקִיד, יְהַפְקִיד – עם ה"א ההִפְעִיל, אך הפילוה כדי להקל התנועות, והטילו הפתח תחת אות האית"ן. וכן בבינוני הפילו הה"א ואמרו מַפְקִיד, והיה ראוי להיות מְהַפְקִיד. וכן הפעול מֻפְקָד, והראוי מְהֻפְקָד, כמו "לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת" (יחזקאל מו, כב). ועל הרוב עי"ן-הפעל באית"ן בחירק, זולת מעטים הבאים בצירי על משקל הצווי, כמו "יַכְרֵת יְיָ" (תהלים יב, ד). ועם וי"ו ההפוך הם לעולם בצירי, כמו "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים" (בראשית א, ד).

בנין הָפְעַל סימנו תוספת ה"א כאביו. העבר כולו הה"א בקמץ-חטוף, כמו "הָכְרַת מִנְחָה" (יואל א, ט), או בשלש נקודות, כמו "וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ" (דניאל ח, יא). אבל בנחי פ"א ובנחי העי"ן בא הה"א עם וי"ו שרוקה, כמו "וְיוֹסֵף הוּרַד" (בראשית לט, א). כי אלה שלשתם אחים הם ויבאו לרוב זה תמורת זה, ובפרט בבנין פֻּעַל והָפְעַל.

ד

הבינוני והפעול והצווי אינם בו, והמקור המועט שבו גם הוא בקמץ-חטוף ועי"ן-הפעל בצירי, כמו "וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל טז, ד). ועם תוספת ה"א – "רְדָה וְהָשְׁכְּבָה" (יחזקאל לב, יט). ועם בכל"ם לא נמצא כלל. העתיד; בא האית"ן בקמץ-חטוף להורות על סימן הבנין, כמו "כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו, טו). ועם הפ"א גרונית תנקד הפ"א בקמץ והעי"ן בחטף-קמץ, כמו "יָעֳמַד חַי" (ויקרא טז, י), "יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" (עזרא י, ח).