ספר הבחור/מאמר ג/עיקר ב

<< · ספר הבחור · מאמר ג · עיקר ב · >>

העקר השני

בביאור סבות השתנות נקודות השמות, ואיזה הם הנקודות המשתנות, ובאיזה נקודות הן משתנות

א

דע כי הסבות המשנות נקודות השמות הם ארבע וסימנך סרנ"ך – סמיכות, רבוי, נקביות, כנויות. והתנועות המשתנות השמות הם ארבע, והם קמץ, צירי, סגול, חולם, והסימן ק"ץ ס"ח. וגם השוא כאחת מהן, אך לא יחשב עמהן כי הוא אינו בכלל התנועות, כאשר יתבאר בפרק שירה בשיר ששי.

ב

ועקר השתנות הצרי והקמץ הוא לשוא, ובפרט כשהם באות הראשונה. אבל כשהם באות השנייה ישובו לפתח, כמו מן דָּבָר – "דְבַר יְיָ" (ירמיהו א, ב), ומן זָקֵן – "זְקַן בֵּיתוֹ" (בראשית כד, ב). וכן בקצת כנויי היחיד, כמו דְּבָרְךָ, דְּבָרֵךְ. וישתנו לשוא בקצת כנויי הרבים ובסמיכתו, כמו דִּבְרֵי, דְּבַרְכֶם, דְּבַרְכֶן, כאשר תראה כל זה אחר כך בעקר ז.

ג

והכלל, כל שם מהשלמים שתנועתו הראשונה קמץ, ישוב לשוא בכל ארבע השתניות הנזכרים, והוא הדין כשהתנועה הראשונה צרי. ואין הפרש ביניהם, רק שהקמץ ישתנה לשוא בכל שם, תהיה התנועה השנייה איזה תנועה שתהיה, אבל הצרי לא ישתנה רק כשתהיה התנועה השנייה קמץ.

ד

והמשל, כשהתנועה הראשונה קמץ, כמו דָּבָר, גָּדוֹל, קָצִיר, זָקֵן, תאמר בסמיכות היחיד דְּבַר, גְּדוֹל, קְצִיר, זְקַן; וכנוייו – דְּבָרוֹ, גָּדְלוֹ, קְצִירוֹ, זְקָנוֹ; וברבים – דְּבָרִים, גְּדוֹלִים, קְצִירִים, זְקֵנִים; ובכנויים – דְּבָרָיו, גְּדוֹלָיו, קְצִירָיו, זְקֵנָיו. אבל בסמיכות הרבים הם בחירק, כמו דִּבְרֵי, גִּדְלֵי, קִצְרֵי, זִקְנֵי. ואגלה לך הטעם במאמר זה בעקר ששי.

ויש ארבע שרשים על משקל פָּעֵל הבאים בסמיכות על משקל פֶּעֶל, והם יָרֵךְ, כָּתֵף, גָּדֵר, גָּזֵל. כמו "יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (בראשית לב, כה), "כֶּתֶף הַבַּיִת" (מ"א ו, ח), "וְגֶדֶר אֲבָנָיו" (משלי כד, לא), "גֵּזֶל אָח" (יחזקאל יח, יח).

ה

ואותם שהתנועה הראשונה צרי והשניה קמץ כגון לֵבָב, עֵנָב, שֵׂעָר ודומיהם, ישוב הצרי לשוא בכל ארבע ההשתניות, והקמץ לפתח בסמיכות היחיד לבד. כמו לְבַב, עֲנַב, שְׂעַר, לְבָבוֹ, עֲנָבוֹ, שְׂעָרוֹ, לְבָבוֹת, עֲנָבִים, שְׂעָרוֹת. אבל כשהתנועה השנייה אינה קמץ לא ישתנה הצרי שבראש, כמו "אֵפוֹד בָּד" (ש"ב ו, יד), "אֵבוּס בָּר" (משלי יד, ד), אֵפוֹדוֹ, אֵבוּסוֹ. וכן בכל ארבע ההשתניות לא ישתנה.

ו

ואותם שהתנועה השניה סגול, כמו סֵפֶר, עֵגֶל, עֵשֶׂב ודומיהם, יבוארו בעקר שאחר זה. ונמצאים בארבע נקודות, רוצה לומר בשני צרויים, כמו "הֵילֵל בֶּן שָׁחַר" (ישעיהו יד, יב), "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד, א), ולא יתרבו ולא יכונו. אבל "תֶּבֶל הוּא" (ויקרא יח, כג) שהוא לשון תועבה, הוא בשש נקדות. והסימן: "אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ" (משלי ל, כד), "שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ" (משלי ו, טז), והמשכיל יבין. ועוד סימן אחר: עַל הָאָרֶץ מִתַּחַת, רוצה לומר: כל תֵּבֵל שהוא לשון אֶרֶץ הוא מלרע. ומעטים נמצאים כשהתנועה הראשונה קמץ והשנית בסגול, כמו אָוֶן, מָוֶת, עָוֶל ודומיהם, ובכלם עי"ן-הפעל וי"ו, ולכן ראוי לשומם בחשבון נחי עי"ן וי"ו, כאשר אבאר במאמר הרביעי בעקר הרביעי בסימן ה.

ז

ודע שהתנועה השנית לא תשתנה לעולם רק כשהיא קמץ או צרי או סגול. הקמץ והצרי ישובו לפתח בסמיכות היחיד כאשר כתבתי לעיל, ושלשתם ישובו לשוא בסמיכות הרבים, ובקצת כנויי הרבים כאשר אבאר בעקר ששי, אבל בשאר השתניות לא ישתנו כלל חוץ מהסגול, כאשר אבאר בעקר שלישי.