קטגוריה:שמות כב ח
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו
המהדורה המנוקדת: עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.
פרשני המקרא
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | עַל כָּל פִּתְגָם דְּחוֹב עַל תּוֹר עַל חֲמָר עַל אִמַּר עַל כְּסוּ עַל כָּל אֲבֵידְתָא דְּיֵימַר אֲרֵי הוּא דֵין לִקְדָם דַּיָּינַיָּא יֵיעוֹל דִּין תַּרְוֵיהוֹן דִּיחַיְּבוּן דַּיָּינַיָּא יְשַׁלֵּים עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | עַל כָּל מִדַּעַם דְּאִתְּבִיר בְּכוּסְיָא עַל תּוֹר עַל חֲמוֹר עַל אִימַר עַל כְּסוּי עַל כָּל אֲבִידְתָּא יוֹמֵי כַּד יֵימַר אֲרוּם הוּא דֵין וְכַד מִשְׁתַּכְּחָא גְנִיבוּתָא בָּתַר כֵּן בְּיַד גַּנָבָא קֳדָם דַּיָינַיָא יוֹעִיל דִּין תַּרְוֵויהוֹם דִּין מָרֵיהּ דְּבֵיתָא וְדִין גַּנְבָא וּלְמַאן דִּמְחַיְיבִין דַּיָינַיָא יְשַׁלֵּם גַּנְבָא עַל חַד תְּרֵין לְחַבְרֵיהּ: |
רש"י
"ישלם שנים לרעהו" - לִמדך הכתוב שהטוען בפיקדון לומר נגנב הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבו - משלם תשלומי כפל. ואימתי? בזמן שנשבע ואחר-כך באו עדים.
שכך דרשו רבותינו: "ונקרב בעל הבית אל האלהים" - קריבה - זו שבועה היא; אתה אומר לשבועה - או אינו אלא לדין? שכיוָן שבא לדין וכפר לומר 'נגנבה' - מיד יתחייב בכפל, אם באו עדים שהוא בידו?
נאמר כאן 'שליחות יד' ונאמר למטה 'שליחות יד': "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" (לקמן, פסוק י'); מה להלן שבועה - אף כאן שבועה (מכילתא).
"אשר יאמר כי הוא זה" - לפי פשוטו: "אשר יאמר" - העד; "כי הוא זה" - שנשבעת עליו - הרי הוא אצלך, "עד הדיינין יבֹא דְבר שניהם" - ויחקרו את העדות: אם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין ישלמו הם שנים לשומר.
ורז"ל דרשו: "כי הוא זה" - ללמד שאין מחייבין אותו שבועה, אלא-אם-כן הודה במקצת לומר לך 'כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני' (מכילתא).
מפרשי רש"י
ולפיכך נראה כי רש"י הלך בשיטת התוספות בשם ר"ת (ב"ק קז. ד"ה עירוב), דאף למאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן, צריך הודאה עם נאנסו, וכמו שמבואר בתוספות. והא דאמרינן (שם) "כי הוא זה" 'במלוה כתיב', רוצה לומר אמלוה נמי כתיב, דבעי גבי מלוה הודאה וכפירה, והכי נמי בעי הודאה בהדי נאנסו, כך פירש ר"ת, והאריכו בתוספות בפרק הגוזל (שם). אם כן למה נאמר דלא הוי כהלכה, דודאי כהלכה כפי פירוש ר"ת, ופירוש זה הוא פירוש ר"ת בעצמו. אלא דרש"י פירש בהדיא בגמרא (שם) דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן לא בעי הודאה כלל. ואין זה חידוש, דהא פעמים הרבה חוזר מפירושו בחדא מסכתא, ומכל שכן דכאן הוקשה לו לפרש הכתוב לפי פשוטו למאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן, והרי קרא קמן איך נפרש אותו על מלוה, לפיכך חזר מפירושו דגמרא, וסבירא ליה כשיטת ר"ת, דאף למאן דאמר עירוב פרשיות, בעי הודאה במקצת:
אמנם העיקר הוא פירוש הרמב"ן, והוא הנכון, כי למאן דאמר 'עירוב פרשיות כתיב כאן' וכי כתיב "כי הוא זה" אמלוה כתיב - סובר דגבי פקדון שהוא דומיא דמלוה, שיש כאן טענה וכפירה, צריך הודאה במקצת, ואם כופר הכל, פטור. אבל שבועת שומרין, דהוא טענת נגנבה, לא בעי הודאה כלל, אלא ב[נ]גנבה או נאנסה חייב להשבע. ומפני שאין הכתוב מדבר רק בשבועת שומרין, אמרו כי עירוב פרשיות כתיב כאן, וכי כתיב - אמלוה כתיב. והוא הדין דהוי מצי למימר אפקדון כתיב, והיינו היכי שכופר בפקדון, דבעי הודאה במקצת, אלא מפני כי במלוה לא שייך רק כפירה, אבל בפקדון שייך שבועת נאנסה וגניבה, נקט מילתא במלוה. ועוד, דמלוה כתיב בתורה (פסוק כד), ואילו פיקדון לא כתיב בתורה אלא לענין שבועת שומרין בלבד, שהוא טענת גניבה או נאנסה, וזה נכון:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ – לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב, שֶׁהַטּוֹעֵן בְּפִקָּדוֹן לוֹמַר נִגְנַב הֵימֶנּוּ, וְנִמְצָא שֶׁהוּא עַצְמוֹ גְּנָבוֹ, מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל. וְאֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁנִּשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ (ב"ק ס"ג ע"ב): וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים – קְרִיבָה זוֹ שְׁבוּעָה הִיא. אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְדִין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּא לְדִין וְכָפַר לוֹמַר "נִגְנְבָה" – מִיָּד יִתְחַיֵּב כֶּפֶל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא בְּיָדוֹ? נֶאֱמַר כָּאן שְׁלִיחוּת יָד וְנֶאֱמַר לְמַטָּה שְׁלִיחוּת יָד: "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ" (פסוק י); מָה לְהַלָּן שְׁבוּעָה, אַף כָּאן שְׁבוּעָה.
אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה – לְפִי פְּשׁוּטוֹ, אֲשֶׁר יֹאמַר הָעֵד: כִּי הוּא זֶה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ עָלָיו, הֲרֵי הוּא אֶצְלְךָ – עַד הַדַּיָּנִין יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם וְיַחְקְרוּ אֶת הָעֵדִים; וְאִם כְּשֵׁרִים הֵם וְיַרְשִׁיעוּהוּ לְשׁוֹמֵר זֶה – יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם, וְאִם יַרְשִׁיעוּ אֶת הָעֵדִים, שֶׁנִּמְצְאוּ זוֹמְמִין – יְשַׁלְּמוּ הֵם שְׁנַיִם לַשּׁוֹמֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ (ראו ב"ק ק"ו ע"ב-ק"ז ע"א): כִּי הוּא זֶה – לְלַמֵּד שֶׁאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדָה בְּמִקְצָת, לוֹמַר: כָּךְ וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְךָ, וְהַמּוֹתָר נִגְנַב מִמֶּנִּי.
רשב"ם
רמב"ן
וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה, שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים.
ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות, כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל, ואף על פי שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא (בבא קמא קז א, ד"ה מעיז).
ואם כן, נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען לא הפקיד אצלי מעולם, שאם כפר בכל פטור ואם הודה במקצת וכפר במקצת חייב שבועה. ויאמר: אם לא ימצא הגנב יקרב בעל הבית אל האלהים על כל טענת פשע שיטען עליו פשעת בשמירה, או אשר יאמר השומר כי הוא זה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר, הנפקד אשר ירשיעון אותו האלהים ישלם שנים לרעהו. והנה שניהם ישלמו, אבל אין תשלומי השנים אלא בטוען טענת גנב, וטענת מודה במקצת נוהגת בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים.
ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות, אין צורך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" עד האלהים יבא דבר שניהם" התובע והנתבע לשבועה, בין שהם מפקיד ונפקד בין שהם מלוה ולוה שמודה במקצת:
" אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים" אבל מי שירשיעוהו אלהים לגנב, שהיה טוען טענת גנב לשקר, ישלם שנים כדין גנב:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה לומר כי מה שהקשו משמירה בבעלים שאני ושאני כי בבעלים גילה הכתוב בפירוש כי פטור הוא הגם שהזיק כמובן מהכתובים וכמו שדרשו בהשואל, אבל מה שמיעט הכתוב קרקעות ושטרות בדין שומר חנם לא מצינו שמיעטם בפירוש אפילו פשע כי לא הוזכרה פשיעה כלל אלא שליחות יד דכתיב אם לא שלח, ומה שאנו מחייבין שומר חנם על הפשיעה אינו אלא לצד דין מזיק ואיך נפרש המיעוט על דבר שלא הוזכר כלל, ואם אומרו דבר פשע, כבר פירשוהו שיכוין על פשעו בו שגנבו הוא ואומר נגנב אבל הפשיעה לא הוזכרה. והן אמת כי אם הפשיעה לא היה בה משפט מזיק היינו אומרים כי מיעט לכל משפטי שומר חנם הגם שלא הוזכרו אכן למה שאנו רואים כי מה שחייבו חכמינו ז"ל פושע הוא מדין מזיק אם כן מנין לנו להקל בדבר, ולזה כתב הרמב"ם שאין לפוטרו. ואם תאמר כיון שפושע דין מזיק יש לו אם כן בעל הבית שהדליק גדישו של שכיר או כסותו יהיה פטור שהרי פושע מזיק ופטר רחמנא. ואולי כי לא הקל הכתוב אלא בשומר. עוד נראה כי גם הרמב"ם יודה שאין לו דין מזיק ממש, ואם שרף כסותו המופקדת אצלו מהבעלים חייב עליה, ופושע כמזיק ולא מזיק ממש. ותמצא שכתב רמב"ם פכ"א מהלכות אישות האשה ששברה כלים בעת מלאכתה פטורה מתקנת חכמים עד כאן. הרי ששבירה בידים אינה פטורה אלא מתקנה, ומה שהקשו עליו אם כן יתחייב שבועה על הפשיעה, כתב רמב"ם פ"ד מהלכות שאלה ופקדון המפקיד אצל חבירו חנם ונגנב וכו' הרי זה נשבע וכו' אם לא שלח ידו וגו' ומגלגלין עליו שלא פשע עד כאן. משמע מדברי הרב כי עיקר שבועה דאורייתא אינה אלא שנגנבה ואינו ברשותו אבל שבועת שלא פשע מדין גלגול אנו באים עליה, ומעתה שבועת שלא פשע האמורה בשומר חנם תקנת חכמים הוא שלא אמרה תורה אלא שלא שלח, ולזה כל שישנה לשבועה של תורה גלגלו בה חכמים שבועת לא פשע וכל שאינה שבועת התורה שפטרתו פקע גלגול:
נמצינו אומרים שלא בא המיעוט של ההקדשות הקרקעות וכו' אלא על שבועת שומר חנם שלא שלח ידו דוקא ואם יטענו שפשע בה יתחייב שבועת היסת כתקנת רב נחמן (בבא מציעא דף ה.) ולפי זה מה שאמרו בסוף פרק החובל (בבא קמא דף צג.) בההוא ארנקי של צדקה שהפקידו רב יוסף אצל ההוא גברא נגנב וחייבו רב יוסף והקשה אביי לשמור ולא לחלק אם כן שסובר שממעט הכתוב אפילו מדין פושע כי התם שפושע היה ממה שחייבו לשלם והוא שומר חנם, לפי מה שכתבתי בפסוק לשמור כי דין זה דלחלק מסברא פטור הוא בלא מיעוטא דלשמור אלא דאסמכוה אקרא או שבא הכתוב לבל תטעה מדבריו לחייב אפילו לחלק, לזה שמר לך הסברא הנשמעת לך כי כל ממון שאין לו תובעים פטור הוא כי לכל אחד יאמר וגו' מה שאין כן דין פושע בממון שיש לו תובעים שהשכל נותן כי פושע מזיק הוא אם לא תהיה ראיה ברורה לפוטרו, כמבואר, כשלא בבעלים, בדינו עומד:העמק דבר
• לפירוש "העמק דבר" על כל הפרק •
ולזה הפירוש, אין מקום במקרא לדין מודה במקצת, שידוע בגמרא עיקר דין זה מהאי קרא ד"כי הוא זה". וכבר נתקשה בזה הרמב"ן. וכן העיקר הגדול, דשומר חינם חייב בפשיעה ופטור באבידה, לא נזכר במקרא מפורש אלא בהאי קרא "על כל דבר פשע" כפירוש רש"י בבא קמא דף קז: בד"ה "שבועה שלא פשעתי", ובבבא מציעא דף צה בד"ה "אבל שומר חינם דכתיב ביה פשיעה על כל דבר פשע". והרי לפירוש רש"י במקרא שלפנינו אין רמז לזה!
ואין לומר דחיוב פשיעה למדנו מדלא כתיב פטור אלא בגניבה, דאם כן, אבידה, דקריבה לפשיעה יותר מגניבה, כדאיתא בבבא מציעא דף צד, מנא ליה דשומר חינם פטור?
אלא ודאי היה לחז"ל פירוש אחר במקרא לפי הפשט.
ובאמת, לפי פירוש רש"י שלפנינו, לא נתיישב לשון "דבר פשע", "דבר מעילה" מיבעי, כלשון המקרא בפרשת שבועת הפיקדון (ויקרא ה)! וגם לשון "אשר יאמר כי הוא זה" על אמירת העד אינו במשמעות המקרא, שהרי לא מיירי בעדים! ויותר קשה סיפיה דקרא, "אשר ירשיעון אלהים..." דפירש רש"י ד"יבוא דבר שניהם" לעניין עדים זוממין, והוא פלא, היכן נזכר כאן דין זוממים, והרי על זה כתיב פרשה שלמה!
אלא עניין רישא דהאי קרא עד "על כל אבידה" יש לו שני משמעות לפי הפשט: חדא פירוש רש"י, ועוד משמעות אחר הולך ואור עד נכון משפטי התורה:
"על כל דבר פשע" - שהמפקיד טוען שמא פשעת;
"על שור על חמור על שה על שלמה" - הזכיר המקרא הרבה פרטים, משום דיש נפקא מינה ביניהם, כאשר יבואר.
"על כל אבידה" - דהנפקד אומר דהפיקדון נאבד ממנו, ואינו אומר שנגנב; ואבידה בעצמה פטור, אבל המפקיד טוען שהיה בזה פשיעה, ומשום הכי נאבדה.
ועוד תנאי: "אשר יאמר כי הוא זה" - שהנפקד מודה במקצת, בזה פשעתי ולא בכולה. אז -
"עד האלהים יבוא דבר שניהם" - המה יעיינו, אם הוא אבידה שקרובה לפשיעה, צריך הנפקד לישבע, או יביא עדים שלא פשע על כולה; ולמדנו שלא נתחייב שבועה על שלא פשע אלא בטענת ברי, ולא ברי ממש אלא קרוב לזה, וכדאי' (גיטין נא.): "שני כיסין קשורים מצאת, והוא אומר לא מצאתי אלא אחד, הרי זה נשבע". ואע"ג שאינו ברי כל כך, שלא נתעכל הקשר, וכדאי' (ביצה י:): "זמנין דמתעכיל קיטרייהו", מכל מקום מיקרי טענת ברי לחייב שבועה מן התורה במודה במקצת. וכל זה למדנו מהאי קרא, דעל טענת המפקיד "שמא פשעת" אין צריך לישבע מספק, אלא אם כן הנפקד טוען אבידה, שהוא קרוב לפשיעה, וגם הוא מודה שפשע במקצת, אז צריך לישבע שלא פשע בכולה, וממילא למדנו עיקר דין מודה במקצת בכל הטענות של ברי או קרוב לברי [והא דאי' בבבא קמא דף קו, ד"כי הוא זה" אמלווה הוא דכתיב, רוצה לומר, טעם הדבר דיש נפקא מינה בין מודה במקצת לכופר הכל הוא משום מלוה, וכדרבה. אבל ממילא גזירת הכתוב אפילו בפיקדון, כפירוש הריב"א והרא"ש. אלא שעיקר טעם אותו הדין כדרבה לא שייך אלא במלוה. אבל מכל מקום, זה הדין אפילו בלא טעמא דרבה, כמו כל דיני תורה שפרטיהן חוקה, כמו שכתבתי לעיל בפרשת יתרו ובפרשת בא בפרשת תפילין]. וזה הפירוש היה ידוע לחז"ל בפשיטות, אלא שלא ביארו לנו, משום דחכמים תיקנו שבועה שלא פשעתי אפילו בלי מודה במקצת ובלי טענת ברי, היינו אפילו השומר טוען טענת נגנב ואיכא עדים שאינה ברשותו. אבל כל זה אינו אלא מדרבנן, ומן התורה הוא כמו שכתבתי. והכי מתפרש זה המקרא, ועוד מקרא להלן יב, כמו שיבואר.
ולפי זה הפירוש, מסיים זה המקרא "עד האלהים יבוא דבר שניהם", היינו שבועה, אבל לא מתפרש "אשר ירשיעון..." אלא כפירוש רש"י, דמיירי המקרא בטוען טענת גנב והוא נמצא שקרן, על זה הפירוש מסיים המקרא "אשר ירשיעון אלהים...", ולזה הפירוש לא קאי על "אשר יאמר כי הוא זה" כלל (א).
וכמה מקראות בתורה מתפרשים על זה האופן, כמו:
- אזהרה (דברים טז כא): "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח...", שהוא שתי אזהרות, ורישא דקרא מתפרש על שני עניינים: חדא על אשירה, וחדא על כל עץ.
- וכיוצא בזה כתבו התוספות על סנהדרין דף עט:, ד"ה "מכה", דמשמעות "מכה אדם יומת" מיירי לשני דברים, ומתפרש בשני אופנים, יעויין שם.
הרחב דבר
(א)תולדות אהרן
• לפירוש "תולדות אהרן" על כל הפרק •
- (בבא קמא סב:): "תנו רבנן:
- על כל דבר פשע - כלל;
- על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
- על כל אבידה - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
- יצא הקדש - רעהו כתיב.
- אי, מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא - אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות לא?...
- - אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא... שה למה לי? שמע מינה לאתויי עופות.
- ואימא לאתויי עופות טהורים... אבל עופות טמאים... לא?
- - כל ריבויא הוא.
- וכל היכא דכתב "כל" ריבויא הוא? והא גבי מעשר דכתיב "כל" וקא דרשינן ליה בכלל ופרט...
- - אמרי: בכל כללא, כל ריבויא הוא.
- - ואיבעית אימא: כל כללא הוא, מיהו כל דהכא ריבויא הוא, מכדי כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל, דכתיב (שמות כב ו) "כי יתן איש אל רעהו" - כלל, "כסף או כלים" - פרט, לשמור הדר וכלל. ואי סלקא דעתך האי על כל דבר פשע נמי לכלל ופרט הוא דאתא, נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט, על כל דבר פשע למה לי? שמע מינה ריבויא הוא.
- השתא, דאמרת כל ריבויא, כל הני פרטי למה לי? -
- חד למעוטי קרקע,
- וחד למעוטי עבדים,
- וחד למעוטי שטרות,
- שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים,
- על כל אבידה לכדר' חייא בר אבא, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, שנאמר על כל אבידה אשר יאמר."
- (בבא מציעא נז:): "אין בהן תשלומי כפל... מנהני מילי? דתנו רבנן:
- על כל דבר פשע - כלל;
- על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
- על כל אבידה אשר יאמר - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
- הקדשות - אמר קרא רעהו, רעהו ולא הקדש."
- (שבועות מב:): "משנה: ואלו דברים שאין נשבעין עליהן: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין בהן תשלומי כפל... מנלן? דתנו רבנן:
- על כל דבר פשע - כלל;
- על שור על חמור על שה ועל שלמה - פרט;
- על כל אבידה - חזר וכלל;
- כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון:
- יצאו קרקעות שאינן מטלטלין;
- יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות;
- יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון;
- הקדש - רעהו כתיב."
"על כל דבר פשע" -
- (בבא קמא נד:): "משנה: אחד שור ואחד כל בהמה... לתשלומי כפל... אם כן, למה נאמר שור או חמור? אלא שדבר הכתוב בהווה... גמרא: לתשלומי כפל כדאמרינן על כל דבר פשע כלל כל דבר פשיעה."
- (בבא מציעא מג:): "משנה: החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד... גמרא: מנהני מילי? דתנו רבנן: על כל דבר פשע - בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר (בפסוק הקודם) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. אמרו להן ב"ש לב"ה: והלא כבר נאמר על כל דבר פשע! אמרו להן ב"ה לב"ש: והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו! אם כן, מה תלמוד לומר על כל דבר פשע? שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין? תלמוד לומר על כל דבר פשע."
"על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" -
- (בבא מציעא ה.): "תני אבוה דרבי אפטוריקי לדרבי חייא קמייתא: "מנה לי בידך" והלה אומר "אין לך בידי כלום" והעדים מעידים אותו שיש בידו חמשים זוז - יכול ישבע על השאר? ת"ל על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה - על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים."
"על כל אבדה אשר יאמר" -
- (בבא קמא קו:): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא? דכתיב על כל אבדה אשר יאמר."
"כי הוא זה" -
- (בבא קמא קו:): "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא? דאמר קרא כי הוא זה. ופליגא דר' חייא בר יוסף, דאמר ר' חייא בר יוסף: עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב.
- ומאי שנא מלוה? - כדרבה, דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו, ובכולי בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה במקצת, סבר אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא, הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה, כי היכי דלודי ליה בכוליה. וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי, אבל גבי פקדון מעיז ומעיז."
- (בבא קמא קז.): "תני רמי בר חמא: ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואלו הן: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. אמר רבא: מאי טעמא דרמי בר חמא?
- שומר חנם - בהדיא כתיב ביה: כי הוא זה.
- שומר שכר - יליף נתינה נתינה משומר חנם.
- שואל - וכי ישאל, וי"ו מוסיף על ענין ראשון.
- שוכר - אי למ"ד כשומר שכר היינו שומר שכר, אי למ"ד כשומר חנם היינו שומר חנם."
"עד האלהים יבוא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים ישלם שניים לרעהו" -
- (סנהדרין ג:): "שלשה מנלן? דתנו רבנן:
- ונקרב בעל הבית אל האלהים - הרי כאן אחד;
- עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן שנים;
- אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שלשה,
- דברי רבי יאשיה.
- ר' יונתן אומר: ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות, אלא
- עד האלהים יבא דבר שניהם - הרי כאן אחד,
- אשר ירשיעון אלהים - הרי כאן שנים,
- ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.
- נימא בדורשין תחילות קמיפלגי, דמר סבר דורשין תחילות ומר סבר אין דורשין תחילות? לא, דכולי עלמא אין דורשין תחילות; אמר לך ר' יאשיה: אם כן נימא קרא "ונקרב בעל הבית אל השופט", מאי "אל האלהים"? שמע מינה למניינא. ורבי יונתן? - לישנא דעלמא נקט, כדאמרי אינשי "מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא"."
- (סנהדרין ג:): "תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה. רבי אומר: בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה... אשר ירשיעון אלהים - תרי; נאמר אלהים למטה ונאמר אלהים למעלה, מה למטה שנים אף למעלה שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה. ורבנן? ירשיען כתיב... דכולי עלמא יש אם למקרא, ורבי ורבנן בהא קמיפלגי: רבי סבר ירשיעון אלהים אחריני, ורבנן סברי ירשיעון דהאיך."
- (שבועות לט:): "::אמר רב: כפירת טענה שתי כסף.
- ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף, אפי' לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב.
- אמר רבא: דיקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל:
- דיקא מתני' כותיה דרב, דקתני הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה, ואילו כפירת טענה פרוטה לא קתני; ותנן נמי ההודאה בפרוטה, ואילו כפירה בפרוטה לא קתני ::וקראי כותיה דשמואל, דכתיב (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - מה כלים שנים אף כסף שנים, מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב. וקאמר רחמנא כי הוא זה.
- ורב? ההוא מיבעי ליה להודאה במקצת הטענה.
- ושמואל? כתיב הוא וכתיב זה, דאי כפר במקצת ואודי במקצת חייב.
- ורב? חד להודאה במקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה.
- ושמואל? לאו ממילא שמעת מיניה דחסרה לה טענה?
- אלא אמר לך רב: כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא, דאם כן לכתוב רחמנא "כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור", ואנא אמינא מה כלים שנים אף כל שנים. כסף דכתב רחמנא למה לי? אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה.
- ושמואל? אמר לך: אי כתב רחמנא כלים ולא כתב כסף, הוה אמינא מאי כלים שנים אף כל שנים, אבל דבר חשוב לא בעינן, קמ"ל."
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
קמט. על כל דבר פשע כלל, על שור על חמור על שה על שלמה פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. כשהוא אומר על כל אבדה אשר יאמר חזר וכלל. או כלל בכלל הראשון. אמרת, לאו. אלא כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש בנכסים המלטלין ושאין להם אחריות, אף אין לי אלא הכלל מפורש נכסים מטלטלין ושאין להם אחריות.
([ על כל דבר פשע לא בא הכתוב אלא לחלק]) בין שומר לשומר. או לא בא הכתוב אלא לחלק בין כסף (לכלים) [וכלים] לבהמה. תלמוד לומר (שמלה. ושמלה בכלל היתה, ויצאת מן הכלל ללמד. אלא מה (שמלה) מיוחדת בין שומר לשומר הכתוב מדבר, אף כל בין שומר לשומר הכתוב מדבר). הא לא בא הכתוב (אלא) לחלק בין כסף (לכלים) [וכלים] לבהמה.
קנ. אשר יאמר כי הוא זה שזה אומר זה הוא, וזה אומר אינו הוא. מכאן אמרו (שבועות) עד שתהא הודאה במקצת הטענה.
קנא. ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי אחד. עד האלהים יבא דבר שניהם, הרי שנים. אשר ירשיעון אלהים, הרי שלשה. מכאן אמרו, דיני ממונות בשלשה, דברי ר' יאשיה. רבי יונתן אומר, הראשון תחלה נאמר, ואין דורשין תחלות. עד האלהים יבא דבר שניהם, הרי אחד. אשר ירשיעון אלהים, הרי שנים. ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד הרי שלשה. רבי אומר, עד האלהים יבא דבר שניהם, בשנים הכתוב מדבר. אתה אומר כן, או אינו אלא באחד. כשהוא אומר אשר ירשיען אלהים. [ירשיען] * אין כתיב כאן, אלא אשר [ירשיעון] *, הא בשנים הכתוב מדבר. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן (שלשה.) מכאן אמרו דיני ממונות בשלשה. ר' (מאיר) אומר בחמשה כדי שיגמר בשלשה.
- כצ"ל * כצ"ל.
קנב. ישלם שנים לרעהו רבי שמעון אומר, קורא אני עליו כאן, ישלם שנים לרעהו. וקורא אני להלן ושלם אותו בראשו. כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. כל המשלם את הקרן חייב לשלם את החומש, (ושאינו משלם אה הקרן) פטור מהחומש
קנג. לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לאחרים.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קמח. על כל דבר פשע , היה לו לומר על כל פשע. וכבר בארתי בהתורה והמצוה ( אמר פח ) שמלת דבר יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה. כמו (בראשית כ) על דבר שרי . ובכ"ז השיבוהו חז"ל תמיד על עקר הוראתו מענין דבור. ולכן מה שהוא מיותר פרשוהו מענין דבור. וסבירא ליה לבית שמאי שבא לרבות שאם רק דבר לפשוע, אף שלא עשה מעשה, מחייב על המחשבה כמעשה. ובית הלל חולקים על זה , דהא אמר אם לא שלח. דמשמע שעשה מעשה, ומפרשי שבא לרבות אם אמר לעבדו ולשלוחו. וכמה שאמרו כל זה בבבא מציעא (דף מ"ד) ובקדושין (דף מ"ב).
קמט. על כל דבר פשע על שור וכו' . פי' שדריש כלל ופרט למעט קרקעות ועבדים ושטרות. (כמה שאמרו בבבא קמא דף ס"ב, בבא מציעא דף נז, שבועות דף מ"ב.) ועוד אומר שאם לא יכתב זאת, נאמר שפרשה זו ושל אחריה שניהם מדברים בשומר חנם. והחלוק הוא שבפקדון של כסף וכלים פטור מגניבה ואבדה, ואינו חייב רק בפשיעה. ובפקדון של בעלי חיים חייב גם בגנבה ואבדה. כמו שהתבאר בפ' שניה, שאם גנב יגנב מעמוו ישלם לבעליו.
וכן פי' הרשב"ם באמת, שאם נתן לו כסף או כלים, נתנם לו לשמרם בביתו כשאר חפציו. לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור. אבל פרשה שניה שכתוב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור. ודרך בהמות לרעות בשדה, ודאי על מנת לשמרם מגנבים הפקיד אצלו, ולכן חייב אם נגנב. לכן הזכיר גם פה בע"ח, ללמד שלא זה ההבדל בין שהפרשיות. רק שפרשה ראשונה מדבר בשומר חנם, והוא לא יחויב בגנבה ואבידה. ושניה מדבר בשומר שכר. ובראשונה תפס כסף או כלים, לפי הרגיל. שכסף או כלים יפקדו בחנם, ובעלי חיים רגילים להפקיד בשכר. וכמו שאמר הרמב"ן בפירושו והתוס' בבבא מציעא (דף מ' ע"ב ד"ה קרנא) והנוסחא העקרית היא כפי הגהת הגר"א.
קנ. אשר יאמר כי הוא זה פרש"י ז"ל שלפי פשוטו אשר אמר העד, זה הוא שנשבעת עליו והרי הוא בידך. וחז"ל פי' שתהא הודאה במקצת הטענה. והרמב"ן כתב שההלכה אפילו טוען שכולו נגנב ממנו, חייב ישבע שבועת השומרים. ואם כופר בעקר הפקדון, ואומר לא הפקדת אצלי, צריך הודאה במקצת. וכן הוא בשולחן ערוך (סי' רצה).
הנה מה שאמרו אשר יאמר, אי אפשר לפרש על העדים (שלא נזכרו בכתוב) רק מוסב על השומר. רוצה לומר אשר יאמר בעל הבית. ופירושו שאם לא שלח ידו, אז יקרב בעה"ב אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע שטוען נגדו. בין על שלא פשע בשמירתו בין על שאינה ברשותו בין על שלא שלח בה יד. כמה שאמרו בבבא מציעא (דף מו) שכל אלה הם פשיעה. וכן ישבע על אשר יאמר השומר כי הוא זה. רוצה לומר אם כופר בעקר הפקדון, שבעה"ב תובעו מאתים והוא אומר מנה הפקדת. וזה מציין במלת הוא זה. לא אחר שאתה טוען.
בכל אלה עד האלהים יבא דבר שניהם, ואשר ירשיעון אלהים שהתברר שהוא הגנב ישלם שנים. וזאת ידענו בעצמנו שאין תשלומי שנים, רק בטוען טענת גנב. וטענת מודה במקצת נוהג בכל התביעות. ואפילו בהלוואה וגזלה. ובזה דברי חז"ל מיוסדים על הפשט הפשוט. וכבר בארתי באיילת השחר ( כלל רי ) שמלת הוא, מירה תמיד הפך וסתירה. שהיה די לומר כי זה. ובמה שאמרו הוא, זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאינו זה לבדו רק עוד אחד עמו. והוא משיב רק הוא זה, לא זולת הנוסף שאתה טוען.
קנא. עד האלהים יבא דבר שניהם. לא נודע כמה יהיו הדינים, ולמדו ממה שכפל השם. שכבר התבאר אצלנו באילת השחר ( פרק טו ) שאין לכפול את השם, רק אחר שנזכר בפעם הראשון יסמך כל הפעלים עליו או ירמוז על ידי כנוי.
והיה לו לומר אליהם יבא דבר שניהם אשר ירשיעון ישלם. מזה למדו שבא ללמד שיהיו ג' דיינים. ולר' יאשיה גם שם אלהים הראשון (שהיה לו לומר ונקרב אל השופט) הוא מן המנין. ולר' יונתן רק שני פעמים, אלהים האחרונים מן המנין. וידעינן שהם ג' מצד שאין ב"ד שקול. וכמה שאמרו בסנהדרין (דף ג ע"ב), ועיין מה שאמרתי באילת השחר ( כלל רמב ו כלל רמג ). ובגמרא שם אומר בשם רבי, שדיני ממונות בחמישה כדי שיגמר הודן בשלשה. ומפרש אשר ירשיעון אלהים תרי. וגמרינן שגם מה שנאמר עד האלהים יבא דבר שניהם הם תרי, ואין ב"ד שקול, מוסיפים עוד א'.
ואין בזה סתירה לדברי המכלתא. שפי' המכלתא שרבי אומר שעד אלהים יבא הם שנים. ולמד זה ממה שאמרו אשר ירשיעון אלהים שהם שנים, מדכתיב ירשיעון בלשון רבים, ולא אמר אשר ירשיע בלשון יחיד. (וכן צריך לגרוס ירשיע אין כתיב כאן אלא ירשיעון.) אם כן מדבר בשנים, וה"ה שמה שאמרו עד האלהים יבא, הוא בשנים. ומה שסים הא בשנים הכתוב מדבר ואין ב”ד שקול וכו', רוצה לומר שמזה ידעינן שמה שאמר אשר ירשיעון אלהים, שמדבר בגמר הדין צריך להיות בשלשה, שנאמר עד האלהים יבא, שהם ג"כ שנים.
מכאן אמרו דיני ממונות בשלשה ר"מ אומר בחמשה, כל זה מדברי רבי. שרבי פירש דברי רבי מאיר שלכן אמר בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה, כמה שאמרו אשר ירשיעון אלהים. שמירי בגמר הדין, בזה צריך שלשה. ואם כן במה שאמרו עד האלהים יבא, שהוא ג"כ שנים, מבואר שתחלת הדין בחמשה.
ובירושלמי ריש סנהדרין, מעתיק דברי המכלתא בלא סיום הדברים מה שאמרו מכאן אמרו וכו'. ושאל ר' אבהו דליבעי לר' חמשה, ומשיב שכן תנא דבי חזקיה, שלרבי בעי חמשה. ולפי זה תנא דבי חזקיה, היה לו גי' המכלתא כגרסתנו עם הסיום. וכן מבואר בתוספתא, וזה לשונו. רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה, דברי ר' מאיר. מבואר כמה שאמרו שרבי פי' דברי ר' מאיר. רק בבבלי קצר ואמר הכל בשם רבי. כי רכי הסכים לדברי ר"מ ופירש דבריו.
והנה, רבנן שסבירא ליה בשלשה סבירא ליה שאין ראיה מלשון רבים ירשיעון, שמצאנו לפעמים שבשם אלהים משתמש בלשון רבים, כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ) כי שם נגלה אליו האלהים (שם לה), ובגמ' אמר, ורבנן ירשיען כתיב, רוצה לומר שאם הלשון רבים מוכרח ומלמד שיהיו דווקא שנים, היה לו לכתוב מלא. שהוא"ו מציין סימן הרבים. וממה שלא הקפיד על זה בכתיב, הגם שקרינן ירשיעון בלשון רבים, ידעינן שאין הלשון דוקא כי שם אלהים בא לפעמים בלשון רבים לכבוד.
קנב. ישלם שנים לרעהו . ובפרשת שבועת הפקדון מחייב אותו חומש ואשם. ומפרש שבמקום שמשלם כפל אינו משלם חומש. ושם מדבר במקום שאין משלם כפל, כגון שהודה מעצמו. וכבר למד לה בספרא ( ויקרא שפו ) ובבבא קמא (דף סה), ממה שאמר ושלם אותו בראשו. וגם רבנן סבירא ליה כן. ומה שאמרו זה פה בשם ר”ש, נראה שצריך להגיה חייב לשלם את החומש ואת האשם, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש והאשם שבזה חולקים רבנן עליו.
קנג. לרעהו ממה שנאמר ב' פעמים רעהו, חד ממעט הקדש וחד ממעט אחרים. כמה שאמרנו בהתורה והמצוה ( ויקרא שע ) שצריך על זה שני מעוטים. עיי"ש.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
יאמר. בגימטריא זה מין הטענה:
אשר יאמר כי הוא זה. בגימטריה מודה במקצת טענה:
ראו גם
ויקי על הפסוק
קנס על דיבור של פשע
התורה מטילה קנסות על גנבים - לא רק על אנשים שגונבים בידיים, אלא גם על אנשים שגונבים בדיבור. כך ניתן ללמוד מהפסוק:
(שמות כב ח): "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, עַל כָּל אֲבֵדָה, אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ"
על כל דיבור של פשע הקשור לחפץ מיטלטל כלשהו, בין בעל חיים ובין חפץ דומם, על כל דבר שאבד מאדם אחד, ומישהו אומר כי הוא - החפץ שהתובע טוען ששייך לו - זה חפץ שנמצא אצל אדם אחר, עד השופטים הדנים בשיתוף פעולה עם ה' יובאו הטענות של שני הצדדים, ומי שהשופטים יחליטו שהוא רשע ופשע כנגד חברו בדיבור, ישלם לשני פי שניים מערך החפץ המדובר.
בפסוקים קודמים בפרשה נזכר קנס של כפל על גניבת בהמה (בפסוק ג), ועל גניבת כסף או כלים מבית שומר (בפסוק ו); הפסוק שלנו מכליל את דין תשלומי כפל בכמה כיוונים:
א. על כל דבר פשע
דבר = דיבור ; דין תשלומי כפל חל גם על מי שגונב בדיבור, למשל, אדם שקיבל חפץ לשמור עליו (כמו בפסוק ו), והוא טוען שהחפץ נגנב ממנו, ומתברר שהטענה היתה שקרית; גם אדם כזה צריך לשלם פי שניים (ע"פ רש"י) .
חז"ל (ב משנה בבא קמא ט ח ,וב תלמוד בבלי, בבא קמא סג: ) צמצמו את דין תשלומי כפל בכמה דרכים:
1. רק לאחר שבועה
דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשומר נשבע על הטענה: "טוען טענת גנב - בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל". הם קראו את פסוקנו כהמשך לפסוק ז: "אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו - על כל דבר פשע... ישלם שנים לרעהו". לפי חז"ל, יש לקרוא את הפסוקים כך: "אם יתברר שאין בנמצא גנב (כלומר השומר שיקר כשאמר שהחפץ נגנב), ואם השומר כבר התקרב ונשבע לפני השופטים שהוא לא גנב את החפץ, אז על כל דבר שהוא אמר שיתברר כ"דבר פשע" ושקר, הוא ישלם שניים לרעהו".
סיבה אפשרית לכך היא, שכל עוד השומר לא נשבע, אפשר לדון אותו לכף זכות, ייתכן שהוא לא מתכוון לגנוב אלא רק להרוויח זמן, לדחות את התובע בכמה ימים עד שיוכל להחזיר: "דסבר: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה" ( בבלי, בבא קמא קה: ) . השבועה היא הנותנת תוקף וקיום לדבר הגניבה.
- אמנם, הסבר זה מתאים רק לחלק מהמקרים, כגון "דקאי באגם" - שהבהמה שנמסרה לשמירה עומדת ליד האגם, והשומר רוצה להרויח זמן עד שיילך ויביא אותה, ולא למצב שהבהמה נמצאת בידו והוא יכול להחזירה מייד.
2. רק בטענת גנב
דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשומר טען שהחפץ נגנב ממנו; אך אם הוא טען שהחפץ אבד, והתברר שהוא שיקר, אין הוא צריך לשלם כפל: "טוען טענת גנב משלם תשלומי כפל, אבל טוען טענת אבד לא משלם תשלומי כפל". הם קראו את פסוקנו כהמשך לפסוק ו: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגנב מבית האיש...", כלומר, השומר טוען שהוא נגנב מביתו.
ייתכן שהטעם הוא, שכאשר השומר טוען שהחפץ נגנב, הוא מטריח את המשטרה לחפש את הגנב, וכפיצוי על הוצאות החיפוש הוא צריך לשלם כפל - זו אחת הסיבות שגנב צריך לשלם כפל וגזלן לא (ראו תשלומי כפל ).
ועוד: "הטוען טענת גנב הגדיש את הסאה בנאצו את עיקרון שמירת החוק הכללית... הוא טוען בשבועה, שמסר את הפיקדון לחסותו של העיקרון הזה, בו ברגע שהוא עצמו ביצע בפיקדון הזה את גדול הפשעים נגד זכות הבעלות... בדומה לגנב, מנאץ הטוען טענת גנב את עיקרון שמירת החוק על-ידי ניצולו לרעה, שכן אף הגנב יש בידו לבצע את פשעו רק בהסתמך על האמון שהבעלים רוחשים לשמירת החוק הכללית, במוסרם את נכסלם לחסותו. שונה הדבר לגבי כל טענה אחרת." (רש"ר הירש על שמות כב ח) .
- אמנם, לפי ההסבר המובא בגמרא, "זה [הגזלן] השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה [הגנב] לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת...למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה: אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך..." (בבא קמא עט.) , קשה להבין דין זה, שהרי גם הטוען שהפיקדון אבד "לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו"; גם הוא מסתתר מבני אדם ומנסה להשיג רכוש בדרכי ערמה ומרמה, בדיוק כמו הגנב. אולי ההבדל הוא, שהטוען שהפיקדון אבד לא מסתיר את עצמו אלא רק את מעשיו; בעל הפיקדון מכיר אותו ויכול לחשוד בו ולנסות להוכיח שהוא אשם (הרב תומר) . אולם, הטוען שהפיקדון נגנב מעביר את האשמה לאדם אחר כלשהו, ולכן אשמתו גדולה יותר.
- אמנם, לפי פשוטו של מקרא, היה אפשר לפרש שהפסוק מטיל קנס על כל דיבור של פשע, ולא רק על טענת גנב שנזכרה בפסוק ו, שהרי הפסוק מכליל ואומר "על כל דבר פשע"; ולכאורה אפשר להכליל בזה גם כסף שאדם משיג על-ידי מעשי הונאה ונוכלות. ראו גם גנב לעומת גזלן שנשבע לשקר / הרב יובל שרלו בשו"ת מורשת ; וצריך עיון.
3. רק בעדים
דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשקר נחשף על-ידי עדים, ולא במקרה שהגנב התוודה מעצמו: "הודה על פי עצמו - משלם קרן וחומש ואשם"; ראו בהמשך בסעיף "אשר ירשיעון אלהים".
דבר שקר
הביטוי " דבר פשע " לא מופיע עוד בתנ"ך, אבל מופיע ביטוי דומה - "דבר שקר ", שמשמעותו דומה - דיבור של שקר:
- (שמות ה ט): "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר "
- (שמות כג ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע"
- (ישעיהו נט יג): "פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בה' וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ, דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר "
- (משלי יג ה): "דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר"
- (משלי כט יב): "מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר כָּל מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים"
ב. על שור על חמור על שה על שלמה
דין תשלומי כפל חל על כל סוגי המטלטלים: השור, החמור והשה מייצגים את כל בעלי החיים (ראו שור וחמור כדוגמה ), וה שלמה מוסיפה גם את החפצים הדוממים, וכל מה שבין בהמה לחפץ.
- חז"ל (בתלמוד בבלי, בבא קמא סב: ) דרשו את הפרטים בפסוק בשתי דרכים: "כלל ופרט וכלל" ו"ריבוי ומיעוט וריבוי"; בשתי הדרכים הגיעו לאותן מסקנות: דין תשלומי כפל חל על הכל חוץ מאשר על קרקעות, על עבדים ועל שטרות (וכן על רכוש ששייך להקדש).
ג. על כל אבידה
דין תשלומי כפל חל לא רק על רכוש שהאדם גנב מיוזמתו, או שקיבל לשמירה, אלא גם על אבידה שהוא מצא במקרה. כך פירשו חז"ל ( בבא קמא קו ב ) : "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא? דכתיב על כל אבדה אשר יאמר"; "... שכן אבידה אף היא פיקדון, ו"שומר אבידה כשומר שכר דמי", ולפיכך הוא יכול לטעון טענת גנב באבידה - רק לגבי מעשה גניבה, שלגביו גם שומר שכר פטור מלשלם" (רש"ר הירש על שמות כב ח) .
באופן כללי, כל חפץ שאבד לאדם אחד, והוא טוען שהחפץ נמצא אצל אדם אחר - הטענה מתבררת בבית המשפט ובשבועה, והנמצא אשם בגניבה או בשבועת שקר, משלם פי שניים.
אשר יאמר כי הוא זה
הדיון המשפטי מתחיל רק כאשר יש בסיס כלשהו לטענת התובע - יש עוד מישהו, פרט לתובע עצמו "אשר יאמר כי הוא זה" - אשר אומר שהחפץ, שהתובע אומר כי הוא שלו, הוא זה שנמצא בידי הנתבע (הנושא של "יאמר" הוא נושא סתמי - "יאמר האומר", "יאמר מי שיאמר") . זה יכול לקרות בכמה דרכים:
1. כאשר עד אחד מצדיק את טענתו של התובע; עד אחד לא מספיק כדי לחייב את הנתבע לשלם, אבל הוא מספיק כדי להוכיח שיש בסיס לתביעתו של התובע, ולכן הנתבע חייב להישבע, ואם מתגלה שהוא נשבע לשקר, הוא חייב לשלם פי שניים (רש"י) .
2. כאשר הנתבע עצמו מצדיק את טענתו של התובע באופן חלקי - כאשר הוא מודה שהתובע הפקיד אצלו סכום כלשהו (גם אם פחות ממה שהתובע טוען), או שהוא מודה שהתובע הפקיד אצלו אבל טוען שהחזיר או שהפיקדון נגנב: "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא? דאמר קרא כי הוא זה..." (תלמוד בבלי, בבא קמא קו ב ; ראו גם שבועות לט ב ורמב"ן על פסוקנו) .
- בלשון ימינו משתמשים בביטוי " כהוא זה " שמשמעותו "כמות כלשהי", "כמות קטנה ביותר" ( פירוט ); הביטוי הוא כנראה צורה משובשת של הביטוי "כי הוא זה", שמשמעו, בדברי חז"ל, כמות קטנה ביותר.
עד האלהים יבוא דבר שניהם
המילה "אלהים" בפסוק זה מציינת את השופטים, והם נקראים "אלהים" כי המשפט נעשה בשיתוף פעולה בין האדם לבין ה' - השבועה לה' היא חלק מרכזי מההליך המשפטי ( פירוט ).
"עד האלהים יבוא דבר שניהם" = הדיבורים, הטענות של שני בעלי הדין, יבואו לבחינה ובדיקה לפני השופטים, ואם יהיה צורך בכך - הם גם יחייבו את אחד הצדדים או את שניהם להישבע לפני ה'.
אשר ירשיעון אלהים ישלם שניים לרעהו
אם השופטים ירשיעו את הנתבע, שגנב את החפץ לעצמו ונשבע לשקר - הוא ישלם שניים לתובע; ואם ירשיעו את התובע, שהעליל עלילת שווא - הוא ישלם שניים לנתבע, כמו שנאמר על עד זומם: (דברים יט יט): "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".
דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשקר נחשף ע"י השופטים - " אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו"; אם הפושע התוודה מעצמו, הוא פטור מהכפל, וצריך לשלם רק חומש: "כי יחטא ואשם... ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו" ( פירוט ): "'היכן פקדוני?' אמר לו: 'נגנב'. 'משביעך אני!' ואמר 'אמן!', והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו - משלם קרן וחמש ואשם." ( משנה בבא קמא ט ח ) . הטעם הוא, שכאשר הפושע מודה מעצמו, הוא נותן כבוד למערכת אכיפת החוק וגם חוסך לה עבודה - ראו הסבר במאמר על תשלומי כפל .
פירושים נוספים
פירשנו ש"דבר פשע" הוא דברו של הפושע, שטוען טענה שקרית; אך יש מפרשים ש" דבר פשע " הוא דברו של התובע. התובע מאשים את רעהו, שקיבל ממנו כלים לשמור עליהם (בפסוק ו), שפשע והתרשל בשמירה עליהם, וכתוצאה מכך הם אבדו: "על כל דבר פשע... על כל אבידה". השומר מודה בטענתו של התובע באופן חלקי - "אשר יאמר כי הוא זה". במקרה זה, "עד האלהים יבוא דבר שניהם", השופטים יחקרו ויראו אם הנתבע אכן התרשל בשמירה, ואם כן - הוא יצטרך לפצות את בעל החפץ ( העמק דבר ) .
- אולם, לפי פירוש זה קשה להבין את סוף הפסוק - "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו". אין זה סביר שהתורה קבעה קנס של תשלומי כפל על התרשלות בשמירה, שהרי אפילו על גרימת נזק בידיים אין תשלומי כפל; גם חז"ל לא פירשו שהמתרשל בשמירה צריך לשלם כפל. בעל "העמק דבר" פירש שסוף הפסוק אכן לא קשור לתחילתו, והביא כמה דוגמאות נוספות לפסוקים מסוג זה, אך לענ"ד זה פירוש דחוק.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-03-06.
- דף מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מפורט של הפסוק
- דפים באתר ויקיטקסט המקשרים לפסוק
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "שמות כב ח"
קטגוריה זו מכילה את 52 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 52 דפים.
ב
- בבא מציעא ה א
- בבא מציעא מד א
- בבא מציעא נז ב
- בבא קמא נד ב
- בבא קמא סב ב
- בבא קמא סג ב
- בבא קמא סד ב
- בבא קמא עה א
- בבא קמא קו ב
- בבא קמא קז א
- בבא קמא קז ב
- בבלי בבא מציעא פרק א
- בבלי בבא מציעא פרק ג
- בבלי בבא מציעא פרק ד
- בבלי בבא קמא פרק ה
- בבלי בבא קמא פרק ו
- בבלי בבא קמא פרק ז
- בבלי בבא קמא פרק ט
- בבלי סנהדרין פרק א
- בבלי קידושין פרק ב
- בבלי שבועות פרק ו
- ביאור:שמות כב ח
- ברטנורא על שבועות ו