יצאו האנשים ממאכלם והנשים באו, רק אנכי כגר בארץ עמדתי שם, וכמשפט הראשון כן עשו, לא נסוגו אחור מלהסב עיניהן לנגדי, ולכל אשר שאלו לי לא אצלתי להשיב נכונה ולהפיק תשוקתן. רובן שמנו עשתו, אך אחת מהנה היתה יפה כלבנה השוכנת בגדוד כוכבי טוהר. ביום פקדי מיודעי נקרה עלי ללכת בביתה, והיא יושבת על כר מלא נוצה ולפניה המסכת ביריעות צבע הרקמתים ובתכונת כפיה מתארת עליה תמונות שונות, והיא מחיה את כולן. ויהי אך השקיפה על פני, צח ואדום צץ על לחייה כשושנים כי הגיד את לבה נכלם. עמדה על רגליה ותכם ידיה בכנף כותנתה ותחזק בידי ותשק לפיה. כן דרך הנשים העבריות עם כל הנא לשאול בשלומן. פיה פתחה בחכמה, ותורני כי היא העולה על רעותיה כחול[1] על הצפריר, בהראותה כי כאיש גבורתה לכתוב אשורית בלשון ספרדית או ערביאית, ותגד לי מליצה אשר בספרי דון-לופוס-די-וויגא בעל פה, וייקר בואי גם בעיני בעלה, ולא מנעני מכבוד גדול באמרו לי בלשון הקדש (כי איש מקנסי היה), כי שמע שמעי, ואם ייטב בעיני לא אוקיר רגלי מביתו לבעבור יתענג ממוצא שפתי הנעימים, כי איש חכם אני. מפיו חנף ידעתי, כי איש דברים וערום היה, ולא שגיתי ברואה אם כי באמת לבו נכון עמי. היו לו שתי נשים, כי לא נמנע מהן להרבות להן: האחת אהובה היושבת בטאנגיא ואחת שנואה במוקנים ,ויהיו לשנואה ילדים ולאשת חן אין ילדים. ויהי ריב ביניהם ותציק לו לאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי! זאת חקרנוהו כן הוא: אין האשה מקנאת מחברותיה רק מצרותיה, הגר אשת אברם בורחת מפני שרי
גבירתה, רחל בבית יעקב תקנא באחותה ותגרה מדון על הדודאים, חנה ופנינה בבית אלקנה אחת תכעיס את צרתה וצרתה תבכה ולא תאכלי. שכלו ידי מלכינו למנוע ממנו המוקש הזה.
מדי בואי לביתו כפעם בפעם, ראיתי ערביאים באים לו לשאול על האותיות ועל מסתריהם בגורלות אשר היה מפיל
- ^ וכמו "וכחול ארבה ימים" לפי דעת איזה מפרשים הוא עוף הנקרא סינול.
