ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר במדבר/פרשת קרח
פרשת קרח יש בה חמשה מצות עשה וארבעה מצות לא תעשה
שנצטוו הכהנים והלוים לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד, בכל לילה ולילה, כל הלילה. ושמירה זו היא כדי לכבדו ולרוממו ולפארו, לא מהיות שום פחד מאויב חלילה, שנאמר (במדבר יח, ד): "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד". ולשון ספרי (שם, ב) "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת" הכהנים מבפנים והלוים אף מבחוץ, כלומר לשמור אותו וללכת סביבו, ובמכילתא (?, ?) אמרו "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד", אין לי אלא בעשה וכו', הנה התבאר ששמירתו מצות עשה היא. ושם נאמר עוד, גדולה למקדש שיש עליו שומרין. אינו דומה פלטרין שיש עליה שומרין לפלטרין שאין עליה שומרין, וידוע שפלטרין שם ההיכל.
משרשי המצוה מה שכבר כתבתי כמה פעמים, כי בכבוד הבית סבה לתת מוראו אל לב בני אדם, ובבואנו שם לבקשת תחינה וסליחה מאת אדון הכל יתרככו הלבבות אל התשובה במהרה, וכענין שאמרנו בארוכה בסדר ואתה תצוה. ומכבודו של בית הוא למנות עליו שומרין כדרך המלכים הגדולים אשר בארץ שיעשו כן, וכמו שבא במכילתא אינו דומה וכו', כמו שכתוב בסמוך.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (מדות פ"א מ"א-ב'), שארבעה ועשרים אדם שומרים אותו בכל לילה בארבעה ועשרים מקומות, הכהנים שומרים בשלשה מקומות מבפנים והלוים בכ"א מקומות מבחוץ. ומעמידין אחד שהוא מחזר על המשמרות כל הלילה ואבוקות דולקות לפניו ואיש הר הבית נקרא, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו "איש הר הבית, שלום עליך" ניכר שהוא ישן וחובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, עד שהיו אומרים בירושלם מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן על משמרו. ויתר פרטיה, כגון היכן היו הלוים והכהנים שומרים. ואם אירע קרי לאחד מהם כיצד הוא עושה. וכיצד סדרן ומעשיהן סמוך לשחר, הכל מתבאר יפה בפרק ראשון ממסכת תמיד ומסכת מידות.
ונוהגת בכהנים ולוים בזכרים בזמן הבית, כי הם נתיחדו בצוואת שמירת המקדש ולא הישראלים. ואם עברו על זה וביטלו שמירה זו, ביטלו עשה, מלבד שעברו על לא תעשה כמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם.
שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיוחדת לו, מדכתיב (במדבר ד, יט): "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ" ולשון המניעה שבאה בזה הוא שנאמר בלוים (שם יח, ג) "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרְבוּ", ואחר כן שב הכתוב ודבר אל הכהנים ואמר, "וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם־אַתֶּם", ירצה לומר בזה שאתם כמו כן יכלול אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתכם כך אתם ממלאכתם. ולשון ספרי: "’אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ’, אזהרה, ’וְלֹא יָמֻתוּ’. עונש, אין לי אלא הלוים. שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין. תלמוד לומר ’גַם הֵם’, ומעבודה לחברתה מנין, תלמוד לומר ’גַּם אַתֶּם’. ומצאנו שבקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמרלו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מו המשוררים". הנה התבאר שכל לוי שיעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן הכהנים הוזהרו שלא יקרבו במלאכת הלוים, ואולם אם עברו בזה אינם במיתה אלא במלקות. ואמרו במכילתא, "’אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרְבוּ’, יכול אם נגעו יהו חייבין, תלמוד לומר ’אַךְ’, משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה, אין לי אלא הלוים על ידי כהנים, הכהנים על ידי הלוים מנין תלמוד לומר ’גַּם אַתֶּם’", ושם נאמר, "הלוים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של לוים אלא בלא תעשה".
משרשי המצוה, לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקודשת, על כן צריכה המלאכה להשמר מאד מן היאוש מן העצלה והשכחה, ואין ספק כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בו יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חברו ותתבטל המלאכה מביניהם, זה דבר ברור לכל אדם, ודרך משל אמרו ז"ל (בבא בתרא כד, ב), על כיוצא בזה, "קדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא".
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (שקלים פ"ה, מ"א), חמשה עשר ממונים היו במקדש, אחד על הזמנים, כלומר לכוין עת הקרבן, ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבוד ולוים לדוכן וישראל למעמד, וכיון ששומעין קולו באין כל אחד למלאכתו. וכהנים ולוים ידועים היו עובדים שם, וכמו שאמרו ז"ל כי משה ושמואל הרואה ודוד המלך חלקום לארבעה ועשרים משמרות כדאיתא בתענית, ועובד כל משמר שבת אחת וחוזרין חלילה. וכלי אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי האבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו, ולא היו רשאין לסייע זה את זה, וכן הלוים לא היה רשאי לסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר.
ומאלו הט"ו ממונים שזכרנו, הראשון כבר אמרנו שהיה ממונה על הזמנים, והשני היה ממונה על נעילת שערים, שלישי על השומרים, רביעי על המשוררים וכו', כמו שבא במשנה. ויתר פרטיה במקומות בסדר קדשים ובספרי ובמכילתא כמו שאמרנו למעלה[1].
ונוהגת בזמן הבית, בכהנים ולויים.
ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן, או אפילו במלאכת חברו הלוי, חייב מיתה בידי שמים. וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו, אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה. ומן הדומה כי הכהן שסייע במלאכת חבירו הכהן גם כן במיתה.
שלא יעבוד זר במקדש[עריכה]
שלא יעבוד זר במקדש, כלומר כל מי שאינו מזרע אהרן, שנאמר (במדבר יח, ד): "וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם". ונכפלה המניעה בזה בלשון אחר בכתוב והוא שנאמר (שם, כב) "וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת".
משרשי המצוה כתבתי למעלה בסדר זה עשה ג.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאין חיוב אזהרת קריבה זו אלא הקרב לעבודה מכל העבודות שהן מיוחדות לכהן. וכמו שאמרו ז"ל (זבחים לב, א) "מקבלת הדם ואילך מצות כהונה", כגון יציקות בלילות תנופות הגשות והרבה עבודות כאלו המפורשות בגמרא שמצותן בכהן. הרי אלו כולן באזהרה לזר והקרבן פסול. אבל יש שם עבודות שאינן בכלל אזהרה זו, כגון שחיטה שכשרה אפילו לכתחלה בזרים ואפילו בקדשי קדשים, וכן הולכת העצים, וכן הדלקת הנרות שאם הוציא הכהן לחוץ אחר שהטיב אותן שמותר לזר להדליקן . ויש מהן ארבע עבודות לבד מיוחדות שהן חמורות שיש בהן חיוב מיתה והן זריקה והקטרה הקרבה ניסוך, ועליהן נאמר "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", וכמו שנתבאר במסכת יומא בפרק בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום ויתר פרטיה מבוארים שם ביומא, ובפרק בתרא ממסכת זבחים.
ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית ואף בזמן הזה אף על פי שהוא שמם בעונותינו.
ועובר על זה ועשה במקדש אפילו היום אחת מכל העבודות שהם בכהנים עובר על לאו כמו שכתבנו, ואם עשה אחת מארבע עבודות שזכרנו חייב מיתה בידי שמים.
שלא לבטל שמירת המקדש[עריכה]
שלא לבטל שמירת המקדש ללכת סביבו תמיד בכל לילה שנאמר (במדבר יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ", וידוע שלשון שמירה עומד במקום לאו, וכמו שאמרו ז"ל (ערובין צו, א) כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה.
ואמרו במכילתא, " 'וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד', אין לי אלא בעשה, ומנין בלא תעשה, תלמוד לומר 'וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ' ", עד כאן. ואולי דרשו עשה ולאו כשימצאו שני המקראות מורים על דבר אחד, ומאותו שבא דרך צווי לנכח למדו הלאו, והצווי הנסתר שהוא קל ממנו דרשו כעשה, וכל שוקל הדברים במאזני צדק יודה בזה שהנסתר קל מצווי שהוא לנכח.
משרשי המצוה עם קצת דיניה כמשפט הספר כתוב בסדר זה במצוה ראשונה.
לפדות בכור אדם, כלומר שמצוה על כל איש מישראל שיפדה מן הכהן בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו). ומצאנו במקום אחר שתלה הכתוב הבכורה בפטר רחם, שנאמר בסדר בא אל פרעה: "כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ופירוש "פטר רחם" פתיחת רחם, כלומר שהיה ראשון לפתח רחם אמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (בכורות מו.) שהבא אחר הנפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה מחמתו, הבא אחריו אינו בכור לכהן מפני שלא פתח זה רחם אמו, שהנפל פתחו שקדם לו. אבל כל נפל שאין אמו טמאה לידה בשבילו, הבא אחריו בכור לכהן. ובמסכת נידה (דף כא.) יתבאר חילוק זה. ובמסכת בכורות (שם) יתבאר כמו כן איזהו בכור לכהן ולא לנחלה או בכור לנחלה ולא לכהן. גם אמר שם שיש בכור לכל ויש שאינו בכור לאחד מהם.
משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי בסדר בא בא אל פרעה ועיין שם (מצוה יח).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות מט.) שמצות הפדיון הוא משיש לו שלושים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר "ופדויו מבן חדש תפדה" (במדבר יח, טז). ומצוה זו (קידושין כט.) מוטלת על האב. עבר האב ולא רצה לפדותו, מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל. והפדיון הוא בין בכסף השווה חמש סלעים, בין בשווה כסף מן המטלטלין שגופן ממון; יצאו עבדים וקרקעות ושטרות, שאם פדהו בהן, אינו פדוי. חמש סלעים של פדיון האב, יכול ליתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה. והחיוב ליתנו לכהן זכר ולא לכהנת, ד"אהרן ובניו" כתיב בכסף פדיון בכור. ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו, יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן. ואם נתנו לו על מנת כן, אין בנו פדוי, עד שיגמור בלבו ליתנו לו מתנה גמורה. ואם פרש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפייס הכהן בכך, בנו פדוי.
וכן למדונו רבותינו שבזמננו, שבסדר כזה עושין פדיון הבן: מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתת לו פדיון בנו מברך תחילה על היין ועל ההדס. ואחר כך מברך ברכה זו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים ארבעים ושמנה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, כדכתיב "ויפח באפיו וגו'" (בראשית ב, ז). עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סוככו, כדכתיב "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני" (איוב י, יא). וציוה לו מאכל ומשתה, דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו בתוך מעי אמו, דכתיב "חיים וחסד וגו'" (שם, יב). אמו אומרת: "זה בני בכורי, שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני". אביו אומר: "זה בני בכורי הוא, ואני מוזהר לפדותו, שנאמר "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יג)". "יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שכשם שזיכית את אביו לפדותו, כן תזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים. ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם". ואבי הבן מברך שתים (פי"א מהל' בכורים ה"ה) על פדיון הבן, ושהחיינו. ונותן לכהן הפדיון הידוע, שהוא חמש סלעים כמו שקצוב בתורה, והם שישים ארגינ"ץ של כסף צרוף במשקל ארצנו. ואחר הפדיון, מברך הכהן שלוש ברכות אלו שכתבנו.
עוד כתב הרמב"ן זכרונו לברכה, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן ואומר לו הכהן איזה חביב עליך יותר, בנך או חמש סלעים הללו? והאב משיב: בני חביב עלי. מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן ואומר זה תחת זה, חלוף זה, זה מחלל על זה, יצא זה לכהן, ויכנס זה הבן לחיים ולתורה וליראת שמים, יהי רצון שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ונאמר אמן. ונתן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון "יי שמרך וגו'" (תהלים קכא, ה) "כי ארך ימים ושנות חיים וגו'" (משלי ג, ב) "יי ישמרך מכל רע ישמר את נפשך וגו'" (תהלים קכא, ז), ומוציאו לכל חפצו. ויתר פרטיה במסכת בכורות.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו (קידושין כט.) שהאיש שהוא חייב לפדות עצמו הוא חייב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים (בכורות ד.) מקל וחומר אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות דין הוא שיפטרו את עצמן, ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם מז א), שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה בנו ממנה, פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב. והעובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלשים יום, אם מת קודם שיפדנו בטל עשה זה, ואוי לו שנשא עונו על נפשו, ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות. ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו, וחפץ יי בידו יצלח. ולפי הדומה, שהאב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג, יג). הרי שהטיל המצוה על האב, וכן נראה בקדושין.
שלא נפדה בכור בהמה טהורה. מפני שהתורה ציותה לפדות פטר חמור, אולי יעלה על דעתנו לפדות גם כן בכור בהמה טהורה בבהמה אחרת. על כן באתנו המניעה בזה שלא נפדה אותו לעולם, ואפילו עבר ופדהו – אינו פדוי, ועל זה נאמר: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם" (במדבר יח, יז). ביאר הכתוב שלוש הבהמות הטהורות שהן בחיוב מצוות בכור, כי מיני החיה שהם שבעה אינם בתורת בכורות, וכמו שכתבתי בסדר "בא" (מצוה יח).
משרשי מצות הבכור לתתו לכהן, כתבתי שם. וענין האזהרה שלא לפדותו נקשר עמו, וקחנו משם.
מדיני המצוה כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פ"א מהל' בכורות הי"ז): הבכור, כמו שאין פודין אותו כך אין הכהן יכול למכרו בעודו תם, דכיון שהוא עומד לקורבן אין לכהן זכות בו למכרו. ובזמן הזה שאין בית, הואיל ולאכילה עומד – הרי זה מותר למכרו ואף על פי שהוא תמים, בין לכהן, בין לישראל. עד כאן. ודאי שזה שאמר רבנו זכרונו לברכה "הואיל ולאכילה עומד" כוונתו לומר לכשיפול בו מום. ובכור בעל מום יש לכהן למכרו בכל זמן – בין בפני הבית ושלא בפני הבית, בין חי בין שחוט, לכל אדם ואפילו לגוי, דכחולין גמורין הוא, כמו שכתוב: "הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל" (דברים יב, טו). ומכל מקום הזהירו חכמים שלא למכרו בשוק דרך פרהסיא, אלא בבית. יתר פרטיה מבוארים במסכת בכורות (פ"ה).
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל כמו מצות קידוש בכור בהמה טהורה, שהוא נוהג בארץ בלבד כדעת קצת המפרשים (ראו בית יוסף יו"ד שו); בין בפני הבית ושלא בפני הבית, שנאמר "ואכלת לפני יי אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכרות בקרך וצאנך" (דברים יד, כג). ודרשו זכרונם לברכה (תמורה כא:) ממקום שאתה מביא מעשר, דהיינו ארץ ישראל, אתה מביא צאן ובקר. ומי שהביא מחוצה לארץ בכור לארץ, אין מקבלים ממנו ולא יקרב דחולין גמורין הוא. והכל חייבים במצוה זו (פ"א מהל' בכורות ה"ז) כהנים, לויים וישראלים, שנאמר "כל הבכור אשר יולד וגו'" (דברים טו, יט). ואף על פי שנפטרו כהנים ולוים מפדיון בכור אדם ופטר חמור, כמו שכתבנו בכל אחד מהם בסדר זה (מצוה שצב) ובסדר בא אל פרעה (מצוה כב) – חייבים הם בזו.
והעובר על זה ופדה בכור בהמה טהורה – אף על פי שלא הועילו לו מעשיו ואינו פדוי אלא בקדושתו הוא כמו שהיה, עבר על לאו; שלעניין העבירת הלאו לא אכפת לן אי אהנו מעשיו או לא, וכדאיתא בתמורה פרק ראשון (דף ד:) במחלוקת אביי ורבא. אבל אינו לוקה לפי שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה.
להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן. שנאמר "ועבד הלוי הוא וגו'" (במדבר יח, כג). ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבוד, ואם לא רצה לא יעבוד, תלמוד לומר "ועבד הלוי הוא" על כרחו. כלומר, שהדבר ההוא חובה, וענין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין (דף יא.), שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם, אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר "ושרת בשם יי אלהיו" (דברים יח, ז). ואמרו שם בערכין אי זהו שרות שהוא בשם השם? הוי אומר זו שירה.
משרשי המצוה. לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך זה דבר ברור הוא.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בכורות ל:) שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם. ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה (מצוה שפח), והיו מהם שוערים, לפתוח ולסגור שערי המקדש.
ועיקר עבודתם לשורר על הקרבן ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה, לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא; ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיחסין שמשיאין אותם לכהנה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיחס. ואין פוחתין לעולם מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן, וקרבן דוחה את השבת.
ואין בן לוי נכנס לעבודה עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה (חולין כד.) שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים, שיהא גדול, שנאמר "איש איש על עבדתו" ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקלקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה" (במדבר ח, כה) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום; ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות. וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומדות, גם בפרק שני מערכין מבואר קצת מענין זה. והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם (פ"ט מהל' כלי המקדש).
ונוהגת בזמן הבית בלויים. ולוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו כי ימים קבועים להם לפי חלוק המשמרות אלא ששתק, בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד; ואשר יחפץ מן הלוים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו.
שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי תרומה נתתי ללוים", ונאמר בסדר "אם בחקותי" (ויקרא כז ל): "וכל מעשר הארץ.. ליי הוא". וזהו הנקרא "מעשר ראשון".
משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזמנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה, ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה היתרון להם לכבודם. כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יתר על כולם, ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע, והמחיה משרתי האל בממונו, ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ג מי"ג) מעשרות סיג לעשר. גם אמרו זכרונם לברכה (תענית ט א) שאסור לאדם לחשב בלבבו ולומר "אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצותיו". ועל כיוצא בזה נאמר "לא תנסו את יי אלהיכם" (דברים ו טז), זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה, ומפרש הוא על ידי הנביאים, שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר:. ובחנוני נא בזאת אמר יי" (מלאכי ג י).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פה:) שהמעשר הזה אשר ללוים הוא חולין גמורים ומותר לאכלו כל אדם, בין לוי, בין ישראל, ואפילו בטומאה. שנאמר "ונחשב לכם תרומתכם", כלומר המעשר שהוא מורם מתרומת הישראל, שהוא לכם "כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב". ודרשו זכרונם לברכה: מה גורן ויקב "חולין לכל דבר", אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר. פירוש "שנטלה תרומתו", כלומר אחת שהרימו הלויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכהנים, זהו הנקרא "תרומתו". וכל מקום שנאמר במעשר "קדש" או "פדיה", אינו אלא במעשר שני.
ואמרו בספרי שכל שהוא אוכל אדם ונשמר וגידולו מן הארץ, חייב במעשר ובתרומה, ומיתי לה מדכתיב בתרומה "ראשית דגנך וגומר". שדרשו זכרונם לברכה: מה דגן ותירוש ויצהר "מאכל אדם" וגידולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר "דגנך", אף כל כיוצא בהם חייב בתרומה ומעשרות. אבל הירקות אף על פי שהן "מאכל אדם", אין בהם חיוב מעשר אלא מדרבנן, לפי שנאמר במעשר "כל תבואת זרעך" (דברים יד כב) וירק אינו נקרא תבואה. ומדברי הגמרא שאנו סומכין בה יותר נראה שגם בכל הפירות חוץ מדגן תירוש ויצהר אין חיוב המעשר בהן אלא מדרבנן, וקרא דמיתו בספרי אסמכתא בעלמא הוא. הכי אסקנא בריש פרק "השוכר את הפועלים" (בבא מציעא פח א) גבי ההיא דפריק רב פפא תאנה עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר, אמנם הרמב"ם זכרונו לברכה כתב הפך מזה, וכמו שמצא בספרי.
וכן מענין המצוה מה שאמרו, שאין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב. ואם עשר, אינו מעשר, אבל מעשרין שלא מן המקף, אף על פי שבתרומה אינו כן, שאין תורמין אלא מן המקף, ומכל מקום בשאר דברים שוים הן תרומה ומעשרות. דכל שאנו אומרים בתרומה "אין תורמין, ואם תרם תרומתו תרומה". כך במעשר "אם הפריש, מעשרותיו מעשרות". וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר, ובסדר שופטים מצות הפרשת תרומה גדולה, נאריך בדברים בעזרת השם ותראנו משם.
וכן מענין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פירותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן בשוק, פטור מן התורה, שנאמר "עשר תעשר וגומר ואכלת" (דברים יד כב) וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר, שנמרחו ביד מוכר פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר "תבואת זרעך" (שם) כלומר שנגמרה מלאכתן ברשותך. ואין חיוב מעשר חל בפירות עד שיגיעו לעונת מעשר, שנאמר "מזרע הארץ מפרי העץ" (ויקרא כז ל), כלומר עד שיעשה פרי. וכן התבואה עד שתהא תבואה, שנאמר "תבואת זרעך" ומכאן למדו זכרונם לברכה עונת המעשרות שהיא משיגיעו הפירות להזריע ולצמח, הכל לפי מה שהוא. כיצד? התאנים משיעשו רכין שראויין לאכל. התפוחים והאתרוגים משיתעגלו. וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר, כלומר: שקדם זמן זה הקבוע להם, אוכלין מהן כל הצריך, לפי שאינם בתורת מעשר כלל, אבל אחר זמן זה אין אלא עראי, עד שיקבעו להם גרנן למעשר, ואחר שגרנן קבוע למעשר, אסור לאכל מהם אפילו אכילת עראי. ואיזהו גרנן למעשר? התבואה משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושין בני אדם אחר שעושין ממנה כרי. ובירושלמי (מעשרות פ"א ה"ד) מצינו עוד, שאם אין דעתו למרח, משיעמיד ערמה מתבואתו, הוי גרנו למעשר, דבגרן תלה הכתוב, ואפילו בלא מרוח, כיון שאין דעתו למרח, ואפילו עשה ממנה גרן בתוך ביתו, גם שם עושה הגרן קביעות למעשר. והא דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה, כדי לפטרה ממעשר, והיא הלכה פסוקה, כדאמרינן במסכת ברכות (לא א) ההיא מירי בשלא העמיד ממנה ערמה בתוך ביתו, וכן שלא מרחה, אלא דש וזרה מעט מעט בלא מרוח ונתן לאוצר מעט מעט, זהו הנראה בענין זה, ובזה הדרך כל השמועות עולות בקנה אחד בריאות וטובות. ואמרו זכרונם לברכה שעונת הקשואין והאבטיחין והדלועין משישפשף, כלומר: שיסיר אותו שער דק שעליהן. ועונת כלכלה של פרות משיחפה הפרות שבה בעלין ובהוצין, וכן לכל פרי ופרי קבעו זמן גרנו, לפי מה שהוא, הכל כמו שבא במסכת מעשרות (פ"א מ"ה).
ועוד ראיתי בענין קביעות המעשר מן התורה, שדעת קצת מן המפרשים, שאין קביעות מעשר לעולם בשום צד, עד ראית פני הבית, וגם שיהא בית הראוי לכך, שנאמר "בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו יב); והוא שיכניסם לפרות דרך השער, שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו", אבל הכניסן דרך גגין וקרפיפות פטורין מן המעשר והתרומה. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה: נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל אם נקבע בשאר דברים הקובעין למעשר, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת מעשרות.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בישראלים ובכהנים ובלוים, שאף על פי שכהנים ולוים נוטלין המעשר מישראל חייבים הם לעשר הפירות שלהם בקרקעותיהם, ובאסור טבל הם עליהם, עד שיעשרו אותן, שנאמר "כן תרימו גם אתם", ובא הפירוש עליו: "אתם" הלוים. "גם אתם", לרבות הכהנים. אבל אחר שיעשרו אותן, אם רצו, אוכלין הם בעצמם המעשר או יתנו אותו לכהן אחר. ומצוה זו של מעשר וגם מצות התרומה, אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל. כן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה, ובסדר "שופטים" במצות הפרשת תרומה גדולה, נבאר עוד בעזרת השם החלוקין שיש במעשר ובתרומה בין ארץ ישראל לסוריא או חוצה לארץ. ואם חפצך בני לדעת, גמר אותו משם.
שנצטוו הלוים להפריש מעשר מן המעשר שהם נוטלים מישראל ושיתנו אותו לכהנים, שנאמר "ואל הלוים תדבר וגו' והרמתם ממנו תרומת יי מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), וזהו נקרא בכל מקום בגמרא תרומת מעשר. וכנו לשון זה על דרך הכתוב, שאמר תרומת השם. ובאר הכתוב שהוא נתן לכהנים, וכמו שנאמר "ונתתם ממנו את תרומת יי לאהרן הכהן" (שם, כח), והזהיר הכתוב להפריש זה המעשר מן הטוב והנבחר, שנאמר "מכל חלבו את מקדשו ממנו" (שם, כט). ועוד נאמר על זה "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (שם, לב), יורה שאם יוציאוהו מן הרע יהיה עליהם חטא, וזה ענינו כענין לאו הבא מכלל עשה, ולכן אין למנות אותו מן הלאוין.
משרשי המצוה. הקדמה, אין ספק כי כל שבט הלוי הבדיל השם מעדת ישראל לעבודתו תמיד. ואמנם בשבט עצמו נבחר בהם אחד, להיות לכולם לראש ולקצין ולשר הוא וזרעו לעולם, והוא קדש מקדש בשבט לעמד ולשרת פני השם תמיד, ושאר כל השבט נתן תחתיו לסייע בעבודה. וכמו שכתוב "ויאמר יי אל אהרן אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש" (במדבר יח, א), כלומר כי כל השבט יקבל שמירת המקדש. "ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהנתכם", כלומר שעיקר העבודה, דהיינו הכהונה, עליכם היא. וכתיב בתריה "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך", כלומר שאתה העיקר, ולא הם. וכן כתוב במקום אחר "ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו" (במדבר ג, ט).
ועל כן בהיות הכהנים עיקר הבית בעבודת אלקינו זכו בעשרים וארבע מתנות שנתנו להם, המפורשות בכתוב, וכמו שמנו אותם חכמים זכרונם לברכה (חולין קלג:): עשר במקדש, וארבע בירושלים, ועשר בגבולין. ושאר שבטו שהוא נבחר עמו לסייע על ידו זכו גם כן לחיות בטובה מבלי יגיעה, עם מעשר הפרות שנוטלין מכל ישראל. ולמען ידעו ויתבוננו כי כל חלקם בטובה וחלק אחיהם היא סיבת העבודה לשם, נצטוו לתת מכל אשר יטלו מבני ישראל חלק העשירי למשרתים הגדולים, ובכן יתנו אל לבם כי יש גבוהים עליהם, וגבוה מעל לכולם, הוא שומר הכל יתעלה. גם כי יש בזה זכות וכבוד ומעלה ללוים, לבלתי יגרע שמם ממצות מעשר בחלקם בתבואות, ואל יאמרו בניהם לבניהם זכיתם בתבואה, ואנחנו במצוה, ועכשיו יהיה המענה יש תורה ויש קמח.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ביצה יג.) שבן לוי שלקח המעשר שבלים לא יתן תרומתו שבלים, אלא קונסין אותו לדוש, ולזרות, ולתן לו מעשר מן המעשר מעשר דגן, ואינו חייב לתת מעשר התבן אחר שידוש הכל ויזרה, אבל אם תחלה הפריש המעשר שבלים ודש וזרה נותן לו חלקו מן הכל. ומה שאמרו (משנה, תרומות יא, ח) שתרומת מעשר שהיה בה אחד משמנה בשמינית מוליכה לכהן, ובלבד שתהא תרומה ודאית וטהורה, פחות מכן אינו מטפל להוליכה, אלא משליכה באור ושורפה. ומה שאמרו (משנה, בכורים ב, ה) שתרומת מעשר מפרישין אותה שלא מן המקף, שנאמר "מכל מעשרותיכם תרימו" (במדבר יח, כח), כלומר אפילו יש לך מעשר אחד במדינה זו ואחד במדינה אחרת, אתה מפריש תרומה אחת על הכל; ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (גיטין ל.) שתלמידי חכמים אין תורמין אותה אלא מן המקף. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תרומות ומעשרות ובמקומות ממסכת דמאי (פ"א מהל' תרומות).
ונוהגת מצוה זו במקום שתרומה ומעשר נוהגין שם, ובסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), נבאר הכל בעזרת השם.