קטגוריה:בראשית ב ז

עריכה

השאלות

(ז)    לענין מה ספר פה שנית מיצירת האדם ואמר לשון יצירה אחר שכבר אמר בו בריאה ועשיה ולמה אמר פה הלשון משונה ממ"ש אצל חית השדה ויצר ה' מן האדמה. ומה זה שאמר ויהי האדם לנפש חיה שכל הבע"ח הם נפש חיה:

אלשיך

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אמנם לבא אל הענין, נשית לב גם אל מאמרם ז"ל בראשית רבה (יד י) וז"ל ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת, אבל לעתיד לבא בנתינה שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם ע"כ. והנה ראוי לדעת מה ענין העמדתו גולם, ולא נופחה בו נשמה מוטל על הארץ. ואיך היה מן הארץ עד לרקיע. ואיך היה מתקיים גוף בלא נשמה מהלך חמש מאות שנה אורך עד שנופחה בו נשמה. ומה ענין אומרו וזרק ולא אמר ונתן בו נשמה. ועוד אומרו לפי שבעולם הזה בנפיחה לפיכך מת וכו', מה בין נפיחה לנתינה. ועוד שאם כן על מה עשה ה' ככה לעשות נפיחה באופן שימות, ולא בנתינה ויחיה כעתיד:

אך אמנם הנה בשער נעשה אדם כתבנו - והוא נלמד מספר הזוהר - כי הוא יתברך עם כל העולמות שברא דיבר, ואמר ביני וביניכם נעשה אדם. כי כל אחד יתן חלקו, והוא העולם הזה השפל נתן חלקו הוא הגוף החמרי. ועולם הגלגלים בחינת הנפש, הוא חיוניות צורה להתנועע, מורם ממנו כיוצא בו, כי עולם התנועה הוא. ועולם המלאכים נותן רוח אחרי כן כיוצא בו כד"א (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות. ומאתו יתברך מעולם העליון נותן נשמה, היא העולה על כולנה:

עוד הקדמה שנית, ובה נבין ונשכיל ענין הכתוב (דברים ד) שאמר ואתם הדבקים בה', ומקרא שכתוב (ישעיה נט) כי אם עונותיכם היו מבדילים, איזה הוא הדבקות וההבדלה בעולם הזה לאיש המלובש בחומר. ועל פי דרכנו ניתן טוב טעם אל מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה פב ז) כי האבות הן הן המרכבה וששכינה היתה שורה עליהם. והלא לעומת זה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט יג) כי אברהם הוריד שכינה מרקיע שביעי אל הששי, ואם כן איך היתה שורה עליו. וההיקש בשאלה זו על כמה מקדושי שלומי אמוני ישראל, אשר היו אחר החורבן בזמן סילוק שכינה ונקראים אפי שכינתא, יורה כי מרכבה אל השכינה המה, ששורה עליהם, ואיך יתכן שהעולם משולל ממנה, אם לא התפשטות כבודה לקיים עולם או בכותל מערבי מצד מה:

אמנם למה כי אור רוחניות שמתחת כנפי השכינה, בהתאצל ממקורה להתלבש באדם, אז לא תפרד ממקומה פירוד עצמיי כהפרד דבר גשמי חלק מהכל, כנוטל קיתון של מים מהים או עפר מן האדמה שיפרד החלק מהכל לגמרי, אך הדבר הרוחני מתפשט ומשתלשל ולא מתפרד. כי הדבר הרוחני לא יעתק ממקורה, כאשר בענין המלאכים כי הלא הלכו המלאכים סדומה, גבריאל להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט, ונתעכבו שמה לילה ויום, ולדעת מדרש רבה (סח יח) לא עלו למחיצתם עד קל"ח שנה שנתאכסן יעקב בהר המוריה ועלו בשבילו, וכן בזמן חזקיהו בליל פסח שבא גבריאל ויך במחנה אשור כל הלילה, וכן בבואו להציל את חנניה וחבריו, וכן בכל עת אשר ישתלח כל מלאך מהם למטה לארץ, היתכן יחסרון רגלי המרכבה העליונה בימים ההם, והנה מיכאל וגבריאל ורפאל הן הם רגלי המרכבה ראשי המחנות, וחלילה להאמין כדבר הזה ומה גם קל"ח שנה:

אך אמנם מציאותם ועיקרן נשאר, והתפשטותן הוא הבא בלבד. וההיקש בזה באליהו ז"ל אשר נמצא בכל ברית מילה הנעשה בישראל, ומה יעשה והוא עם מפוזר ומפורד, ובעת אחת ימולו רבים, אלה במזרח העולם ואלה במערבו. אך בזה יתכן כי הדבר הרוחני מתרבה ולא נקצץ חלילה, וקל חומר גבי שכינה. ועל כן בהשתלח פה נשמת כל חי מבני ישראל, לא יעתק ויפרד ממקורה, כי הלא שורש הנפש עודנה עומד במקורה דבקה תחת כנפי השכינה, והתפשטותה הוא הבא ונכנס באדם. וההיקש ברוח ונשמה, כי עודם באדם לא יבצר מהם דבקות עם מקורם, ואילו יצוייר ימצא איש אשר לא יחטא, או שאחר העוותו יתקן את אשר עותו, בעצם לא יפסיק חוט קדושת נפשו ממקורו הדבק בשכינה. ובדבר הזה מרכבה אל השכינה יתייחס הצדיק, למה שהאדם מרכבה אל הנפש והיא אל הרוח והיא אל הנשמה, וכל אחת משלשתן אל מקורה, ומקורה דבקות עצמיי אל השכינה.

נמצא שעל ידי ההשתלשלות וההתקשרות ההוא בלי פירוד, יהיה האדם מרכבה אל השכינה. ובזה לא יפלא מה שאברהם לא הוריד שכינה רק לרקיע הששי, והוא היה מרכבה אליה. וההיקש בדומה אליה. ועל ידי כן דור שכלו זכאי - הנכנסים עם יהושע לארץ - דבקים בה' קראם משה. אך בהעוותם נפסק הדבקות, כי טומאת העונות נכנסת בנתים ופוסק החוט הנמשך מרוחו ונשמתו אל שורשן שבשכינה, ועל זה הנביא דיבר, (ישעיה נט ב) עונותיכם היו מבדילים ביניכם וכו'. ועל כן הרשע שרובו עונות בחייו קרוי מת כאילו נשחטו רוב סימניו:

והוא אצלי מאמר הכתוב (קהלת ז) אל תרשע הרבה למה תמות בלא עתך, כי הלא נגד עינינו עושה רע מאת ומאריך לו עד זקנה ושיבה, אך יאמר אל תרשע הרבה שיהיו הרוב עונות, למה תקרא מת בלא עתך הקצוב לך לחיות בעולם הזה כי בחייך תקרא מת. והטעם כי הלא מקור חיינו הוא יתברך אלהינו ותורתו הקדושה בהעדר טומאת העונות - חוט הנמשך ממקור החיים אל נפשנו קיים ונקרא חי, אך העבירות הן המקצצות ומבדילות, ועל כן בהיות הרוב זכיות עודנו חי וצדיק יקרא, שהוא כעוף שנפסק מיעוט הקנה ורובו קיים, שחי יקרא וכשר בגמר השחיטה. אך אשר רובו עונות, ידמה לעוף שרוב הקנה נפסק וכמת יחשב כאחת הנבלות ובחייו קרוי מת, כי חוטי נפש ורוח הנמשכים עד אלהים חיים נפסקו, והנבדל מאלהים חיים הוא מת בודאי:

ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל מקרא שכתוב (איכה ג) חלקי ה' אמרה נפשי וכו', (תהלים קיט) חלקי ה' אמרתי וכו', כי הלא יתחמץ לב השומע ישמע כדבר הזה, כי הלא נהפוך הוא כי נפשנו חלק מהאל יתברך, ולא הוא יתברך חלק מנפשנו. אמנם הענין הוא, כי דרכו יתברך עם נפשנו הפך כל דבר גשמי המתפרד מהכל, כי הלא טבע כל דבר להיות החלק חושק ותאב אל הכל כנודע, אך נפשנו אתו יתברך לא כן הוא, כי עם שנפשנו חכתה לה', אינו דומה החשק אשר לו יתברך עמנו שנשוב עד ה' ושקדושים נהיה, עם החשק אשר לו יתברך נדבק בו, נמצא כי נעשה כאילו הוא החלק ונפשנו הכל. והוא מאמרנו על פסוק אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר השירים ז), שאומרים כנסת ישראל ראו נא גודל אהבתו יתברך אלינו כי הלא אני לדודי כי הוא הכל ואני שלו, ועם היות שאני החלק והיה ראוי תהיה עליו תשוקתי, נהפוך הוא כי אדרבה ועלי תשוקתו. ועל כן יאמר המקונן חלקי ה' אמרה נפשי, בראות מה שכל כך חושק שאשוב לידבק בו, על כן אוחיל לו, כי לא עזבנו עד יתקננו. וכן דוד הוא אומר חלקי ה' אמרתי וכו', לומר למען לא יוכל לי היצר הרע לבטלני מעבודת קוני, על כן חלקי ה' אמרתי להזהיר את עצמי, כי הלא הוא יתברך מחשבני כל כך כאילו הוא חלקי, ואם כן ראוי הוא בל אהיה כפוי טובה ואזהר לשמור דבריך. והטעם הוא על כי אנחנו החומר בלתי מרגיש מעכב את הנפש שבו להגדיל בחשק קונה, מה שאין כן הוא יתברך שאין דבר מעכבו מלחשוק חלקו החביב לו, עד כי גם מעת שלח הנפש אל העולם הלז לא הפרידה ממנו כי אם נשארה דבקה בו, על כן גדל חשקו עלינו תמיד ככל אב התאב לראות בטובת בנו יותר מהבן אליו, כי לא נפרד לגמרי ועדיין מאיכות נפשו בו, כנודע מספר הזוהר:

כלל הדברים כי בבא הנפש פה עודנה קשורה בו יתברך, עד העוותה כי אז העון כורת בינו לבינה עד שובו בתשובה, ועל כן תקרא תשובה כי שב אל דבקותו כמאז. וגם זה הוא גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו א), כי הוא מאשר נפרדה מכסא הכבוד ישוב עדיו:

ובזה נבין תואר נפיחה האמורה בתתו יתברך נשמה לאדם. והוא כי כאשר הנופח בכלי זכוכית, הרוח אשר בתוך פיו דבקה עם אשר תוך הכלי, כן בתתו יתברך נשמה באדם היה חלק אשר באדם מקושר עם מה שבו יתברך. אלא שיש הפרש בין נפיחת בשר ודם בכלי זכוכית לנפיחתו יתברך באדם, כי נפיחת בשר ודם כהתימו לעשות הכלי, יפסק הקשר אשר בין מה שתוך הכלי לרוחו כי חומר הוא, אך נפיחתו יתברך לא כן, כי אם שרוח נפיחתו המקשרת עומדת לעד:

וזה ענין הקל וחומר אשר אמר רבי יוסי בן חלפתא לההוא מינאה, כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה (יד ח) על שהכחיש התחיה, ואמר אית חספין מדבקין לא כך כתיב ככלי יוצר תנפצם, אמר לו כלי חרס ברייתו מן המים והכשרו באור, כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור, זה נשבר ויש לו תקנה זה נשבר ואין לו תקנה, אמר לו על ידי שהוא עשוי בנפיחה, אמר לו ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, ומה אם זה שעשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה, בנפיחתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, ע"כ.

וראוי לדעת מה ענין הקל וחומר הזה, אמנם הנה רבי יוסי למען יבא לחלק בענין הנפיחה, העיר לו אוזן בשאלה ההיא, איך לזכוכית הנעשה ביסוד אחד יש תקנה מה שאין כן לנעשה בשתים, והיה ראוי יתהפך. ויהי לו כן, כי על ידי אומרו החילוק שחילק על הנפיחה ואמר כי יסוד הרוח אשר בנפיחת אדם שבא מכח ארבע יסודות שבו היה לו עזר לקבל תיקון וקיום, אז השיב לו ומה וכו', לומר אם נפיחת מה שבא מכח אדם שאחר השתלם הכלי, כבר נפסק השייכות אשר לרוח האדם עם הכלי, שאין החבור רק בעת הנפיחה, מספיק לתת בו תקון וקיום, נפיחתו של הקב"ה שזולת היותו מדבר הבלתי נפסד, כי הוא המחיה את הכל, גם בלתי נפסקת כדרך כל דבר רוחני שמתרבה ומתפשט ואינו נפסק ונעתק, על אחת כמה וכמה:

והנה על ידי שתי הקדמות האלה אשר הנחנו, והן, כי הן האדם כלול מארבע עולמות, החומר מארבע יסודות אשר לעולם השפל, והנפש מבחינת העולם אשר על הארץ הוא עולם הגלגלים, והרוח מעין עולם המלאכים, והנשמה מעין העליון.

וההקדמה השנית והיא כי לא נעתק העצם נבדל הניתן באדם ממקורו רק נתרבה ועודנו קשור במקורה, שהוא משל הנפיחה כמדובר. נחה שקטה הקושיא הראשונה, שהיא, איך יעתק עצם נבדל אל זה החומר, והוא כי לא יעתק רק יתרבה ולא יפסק, כי כן דרך כל מקום ששרתה בו שכינה, כי גם אחר כן נשאר שייכות קדושה שמה כנודע ליודעי דעת. והתיישבו בחומר הוא כי בא בהדרגה ראשונה בחינה קלה מעין עולם הגלגלים, ומצאה לה מנוח מה על הארבע יסודות מעין תכונתם, ישוב עולם הגלגלים על ארבע יסודות עולם השפל, ואחר היות בו רוחניות זה היתה הכנה לקבל מה שהוא מעין עולם המלאכים, כענין התיצבות העולם ההווה על עולם הגלגלים, ואחר הכנה זו היתה נפיחתו יתברך הנשמה העליונה כאמור. וזה יהיה מאמר הכתוב "וייצר ה' אלהים", שהן שתי יצירות - הן שתי צורות, אחת בחינת נפש מעין עולם הגלגלים, שנית מעין רוח עולם המלאכים. באלו השתי צורות צר את האדם אחר היותו "עפר מן האדמה" באופן כלל בו שלש העולמות. ואחר כך "ויפח באפיו" על ידו יתברך "נשמת חיים" היא הנשמה העליונה. ולבל נתמה איך יעתק מאתו אל הגוף, אמר לשון נפיחה שיורה התקשרות עם המקור, והיות מאתו יתברך שהוא בלתי נפסק ככל הכתוב בהקדמה. ושמא תאמר כי הלא אין דרך לבא רוח אחר הנפש ולא נשמה אחר הרוח אם לא עבור ימים רבים בין זה לזה, וישתלם להיות ראוי אל המדרגה שאחריה, ואם כן איפה איך באדם באו לו שתיהן כאחת, לזה אמר אל תתמה כי אין אדם הראשון ככל אדם, כי הלא היה - מהיותו עפר - מוכן לקבל כל שפע וקדושה כי יציר כפיו יתברך היה, ומיד היה ראוי לקבל נשמה, וזהו "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר מוכן לקבל נפש שהיא חיה מעצמה - היא בעלת חיות מצד עצמה מבלי ייחס אל עולם מהעולמות - היא הנשמה חלקו יתברך ובודדת חיותה מצד עצמה, כי חלק אלוה ממעל היא יותר מכולן, הפך שאר בני האדם, והוא שימוש הלמ"ד "לנפש", מוכן "לנפש" שהיא חיה:

וזה ענין המאמר ויפח באפיו מלמד שהעמידו גולם וכו', והוא כי הוקשה לו כי אחר אומרו וייצר שיורה על הצורה, איך יאמר אחר כך ויפח באפיו. ועוד שהיה לו לומר ויעש אם חוזר אל החומר. על כן אמר מלמד שהעמידו גולם, והוא שאחר היותו גולם העמידו, שהוא כי נתן בו העמדה שהיה נצב, כי אין זה רק על ידי תת בו רוח חיים לעמוד. אך לא היה הרוח חיים נשמה מעולם הנשמות אשר למעלה מהרקיע רק עד הרקיע, כי היתה העמדה עד לרקיע בלבד. ויהיה הרקיע האמור ביום שני ויעש אלהים את הרקיע הוא עולם המלאכים, כמאמר פרקי רבי אליעזר (פרק ד) שהוא הרקיע שעל ראשי החיות. ואמר שעד שם היתה ההעמדה וחיות, שכולל חיות מתייחס אל עולם הגלגלים ואל עולם המלאכים שהן השתי יצירות שכתבנו על מלת וייצר. ואחר כך זרק בו נשמה מאתו יתברך היא השלישית, וזהו אומרם זרק כזורק ממנו ואליו, ולא כמשלשל נשמת אצילות דרך העולמות, כי אחר הגיעו עד הרקיע הוא שעל ראשי החיות כמדובר, אין בנתים עולמות לשלשל אליו, רק כזורק באויר ממנו יתברך נשמה אל הרוח שהיא מרכבה אל הנשמה, כזורק מה שבידו לזולת:

ושמא תאמר בשלמא אם אומרו ויפח היה מעין עולם הגלגלים או המלאכים, יצדק לשון נפיחה, כד"א (תהלים לג) וברוח פיו כל צבאם כמפורש למעלה, שייחס נפיחת רוח פיו אל צבא השמים, שהוא המשתלשל למטה על ידי התפשטות רוח פיו, אך לדעתך שהוא שזרק מאשר לפניו - וכטבע לשון זריקה ממנו ואליו - שהיא הנשמה, אחר היות בה רוח ונפש שהמה כולל העמדתו עד לרקיע, למה לא אמר לשון נתינה כענין ונתתי רוחי בכם וחייתם שהוא רוחו ממש מאתו. על כן אומר לך כי אין פירוש ויפח השתלשלות, כי נתינה מאתו יתברך אליו היתה. ומה שלא נאמר ויתן, הטעם הוא לחלק בין חידוש בריאת אדם בחידוש העולם לחידוש העתיד אחר התחייה, כי הראשון לא יתמיד קיומם וחיותם ולעתיד לעולם יחיו. והוא כי בראשונה היה בנפיחה וכו' והוא כי גם כי אדם היה זך ובהיר, לא יבצר מהיות בו כח יצר הרע בצד מה כי על כן חטא, אך לעתיד בתחיה יהיה החומר זך בלי שמרי יצר הרע לגמרי באופן כי קדוש יאמר לו, כענין מאמר רבותינו ז"ל במדרש חזית (שיר השירים רבה א טו) שאחר