מדרש מעשה חנוכה
כתיב (ירמיהו נ לג): "כה אמר ה׳ צבאות עשוקים בני יהודה ובני ישראל וגו׳" וכתיב: (שם, לד) "גואלם חזק ה׳ צבאות שמו ריב יריב את ריבם למען הרגיע את הארץ והרגיז ליושבי בבל".
אמרו: בימי היוונים נתחייב מקרא זה, שהערימו סוד על ישראל.
[ש]אמרו: בואו ונחדש עליהם גזירות עד שיבעטו באלוהיהם ויאמינו בעבודה־זרה שלנו.
עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגור לפתחו יידקר בחרב, וכל כך למה? –כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות (צניעות), שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד ולא צניעות, וכל הרוצה ליכנס– נכנס, בין ביום ובין בלילה.
כיון שראו ישראל כך עמדו ובטלו כל דלתות בתיהם ולא היו יכולין לא לאכול ולא לשתות ולא לשמש מטותיהם, בשביל גנבין ולסטין ופריצי יוונים, ולא רואין שינה בעיניהם לא יום ולא לילה. ונתקיים עליהם מקרא שכתוב: (דברים כח): "ופחדת לילה ויומם".
אמרו לפני הקב״ה: ריבונו־של־עולם! כמה אנו יכולים לסבול?
אמר להם בעוון מזוזה. אלא, אף־על־פי־כן – רווחה תמצא בגזירה זו. והיו ישראל שרויין בלא דלתות, ואין לך דבר מעביר רעות האישה מעל בעלה כדלת, שנאמר: (ישעיהו כו): "לך עמי בא בחדרים וגו׳", ועמדו בגזרה זו שלש שנים.
כיון שראו יוונים שעמדו ישראל בגזירה ולא נכשל אחד מהם בשום דבר רע, עמדו וגזרו עליהם גזירה אחרת, והעבירו קול: כל אדם מישראל שיש לו שור או שה יחקוק על קרניו שאין לו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? כדי שלא יאכלו ישראל בשר ולא חלב ולא גבינה, ולא יהיה להם חרישה. אמרו: יודעים אנו שאין יכולין לעמוד בגזירה זו.
כיון ששמעו ישראל כך, נצטערו צער גדול. אמרו: חס ושלום שנכפור באלהינו! עמדו ומכרו בהמתן, בין טהורה בין טמאה, והיו ישראל מהלכין ברגלים, ועליהם נתקיים: (קהלת י ז): "ראיתי עבדים על סוסים וגו׳".
אמר להם הקב"ה: בעוון שמנעתם עצמכם מעלות בשלש רגלים לירושלים ולהקריב קרבנות וליתן מתנות כהונה, לכן נתקיים עליכם "שורך טבוח לעיניך" (דברים כח לא).
אלא, אף־על־פי־כן – רווחה תמצאו בגזירה זו, והיו הצביים והאיילים וכל מיני עופות טהורים באים ונכנסים לבתיהם של ישראל, לפי שהיו בלא דלתות ובאין ישראל ותופסין אותן ושוחטין ואוכלין בשר, ונותנין שבח להקב״ה ואמרו: ברוך הוא, שהפך עצת אויבינו לטובה! שאילו היו דלתות לבתים – היאך היתה כל צידה נכנסת אצלינו?
השיבם הקב״ה אתם חסתם על כבודי ולא כפרתם בי – אף אני זימנתי לכם צידה.
וכיון שראו היונים שעמדו ישראל בגזירה זו, עמדו וגזרו: כל מי שאשתו הולכת לטבילה – יידקר בחרב, וכל הרואה אותה – הרי היא לו לאשה ובניה לעבדים.
כיון שראו ישראל כך, מנעו עצמם מלשמש.
וכיון ששמעו יוונים כך אמרו: הואיל ואין ישראל משמשין מטותיהם– אנו נזקקין להן.
כיון שראו ישראל כך, חזרו על נשיהן בלא טבילה בעל כורחן. אמרו: ריבונו־של־עולם! בעל כורחינו, שלא בטובותינו, שאין האשה רוצה לישב תחת בעלה בלא עונתה.
אמר להם הקב״ה: הואיל ועשיתם בלא כוונה, אני אטהר אתכם! ופתח לכל אחד ואחד מהן מעיין בתוך ביתו, והיו נשיהם טובלות בתוך בתיהם, ונתקיים עליהם מקרא זה: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", ונתקיים עליהם עוד מקרא זה: "אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון" (ישעיהו ד ד).
כיוון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא.
כיוון ששמעו ישראל כך, רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם (איכה א ד): "בתולותיה נוגות והיא מר לה", והיו יוונים מתעללים בבתולות ישראל.
ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כוהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו. כיוון שהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי, שלא היו באותו הדור גדולים מהם.
וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפיריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה, ולפני אביה ואמה וחותנה.
כיוון שראו אחיה כך, נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להורגה.
אמרה להם: שמענו אחיי ודודיי! ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה, הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי?! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה, שלא היו אלא שניים, וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם, ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם. ואתם חמישה אחים – יהודה, יוחנן, יונתן, שמעון ואלעזר, ופרחי הכהונה יותר ממאתיים בחור. שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם, שנאמר: "כי אין מעצור לה' להושיע" (שמואל א יד).
ופתחה פיה בבכייה ואמרה: ריבונו־של־עולם! אם לא תחוס עלינו, חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו, ונְקוֹם היום נקמתינו.
באותה שעה נתקנאו אחיה, ואמרו: בואו וניטול עצה מה נעשה.
נטלו עצה זה מזה, ואמרו: בואו וניקח אחותינו, ונוליכה אצל המלך הגדול, ונאמר לו: "אחותינו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך, שהוא גדול כמותינו". ונכנסנו עליו ונהרגנו, ונצא. ונתחיל אחר־כך בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו.
ושמעו בת קול מבית קודש הקודשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא.
כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה!
מקור[עריכה]
- על פי מדרש מעשה חנוכה, שמופיע בספר אוצר מדרשים.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- מדרש לחנוכה, באתר "מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית
.jpg)