ערוך השולחן הלכות חנוכה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספר

ערוך השולחן

על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות חנוכה


בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך אורח חיים מסימן תר"ע עד סימן תרפ"ה, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.

מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]


תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו


אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד


מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו


תוכן[עריכה]


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרע[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרע | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

דברים האסורים והמותרים בחנוכה
ובו תשעה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תרע סעיף א[עריכה]

בבית שני, כשמלכו אנטיוכוסים הרשעים – גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם הקדושה, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם. ונכנסו למקדש ופרצו בו פרצות וטימאו הטהרות, והצירו לישראל ולחצום לחץ גדול; עד שריחם עליהם ד' אלקי אבותיהם והושיעם מידם, והצילם על ידי בני חשמונאים הקדושים והטהורים הכהנים הגדולים, מתתיהו ובניו, שנלחמו עם אנטיוכוס ויכלו לו.

והניצחון היה שלא בדרך הטבע, כי החשמונאים עם חבורת החסידים היו מעטים מאד, ואנטיוכוס בא עליהם בעם רב ובפילים הרבה וברכב ופרשים. אך ד' החפץ בעמו ישראל – מסר גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים. והזדים מישראל שנסתפחו לאנטיוכוס גם כן נהרגו, ונמסרו ביד עוסקי התורה. ואז נתגדל ונתקדש שם שמים בעולם, ואור התורה הופיע בעצם טהרתה, ושם ישראל נתגדל בעמים.

סימן תרע סעיף ב[עריכה]

וגמר הנס היה בעשרים וחמישה בכסלו. ועוד נס אחר הראו להם מן השמים, על ידי "נר מצוה ותורה אור". כדגרסינן בשבת (כא ב):

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בעשרים וחמישה בכסלו יומי דחנוכה, תמניא אינון, דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו אנשי אנטיוכס להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו בית חשמונאי ונצחום – בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום יומים טובים בהלל והודאה.

סימן תרע סעיף ג[עריכה]

ביאור הדברים: שכשטיהרו את המקדש, והיו כולם טמאי מתים מהמלחמה, וטמא מת לא יכול לטהר רק אחר שבעה ימים בהזאת שלישי ושביעי, ויום אחד להכנת שמן טהור (בית יוסף). ועוד: שהיה שמן טהור בריחוק ארבעה ימים, ועד שילכו ויבואו יעברו שמונה ימים (ר"ן שם). ולא היה להם מה להדליק בהמנורה.

וכל הקרבנות של התמידים הקריבו, דקרבן ציבור דוחה את הטומאה. ולכן גם היו יכולין להדליק את הנרות שבמנורה מטעם זה, דגם הדלקת המנורה דוחה את הטומאה, כדתניא בתורת כוהנים פרשה אמור (סוף פרשה יג): "יערוך את הנרות לפני ד' תמיד" – "תמיד" אף בשבת, "תמיד" אף בטומאה. ורק דשמן היה מוכרח להיות טהור, דלא הותרה טומאה בציבור רק טומאת מת, ולא שארי טומאות, כמבואר בפסחים (סז א). והשמנים נטמאו מטומאות אחרות, ממגען וממשאן. וכל הזיתים נטמאו, עד שישיגו ממחוברים שאין מקבלין טומאה, ויעברו השמונה ימים.

ולכן כשמצאו זה הפך החתום בחותמו של כהן גדול, והיה מונח בעומק באופן שגם לא הסיטו אותו, דאם לא כן היו מטמאין בהיסט (תוספות שבת שם). ועוד: דאלו היו רואים אותם – בוודאי היו נוטלין אותו, שהיו מדמין שיש שם אבנים טובות (ר"ן שם). והקדוש ברוך הוא עשה להם נס, שאף על פי שלא היה רק ליום אחד – הדליקו ממנו שמונה ימים, עד שעשו שמן טהור. ולכן קבעו שמונה ימים להלל והודאה.

(עיין ב"ח, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות.)

סימן תרע סעיף ד[עריכה]

ואף על גב שהנס לא היה רק לשבעה ימים, דעל יום אחד היה בו להדליק, אמנם כיון שלא נדלק ממנו רק חלק שמינית – ממילא דהנס היה גם ביום ראשון (בית יוסף). ויש שכתב: לפי שביטלו מהם מצות מילה, שהיא לשמונה ימים (שלטי הגבורים בהגמ"ר שם). ויש שכתב: לפי שאז חינכו הבית מעבודה שביטל אנטיוכס הרשע (שם).

סימן תרע סעיף ה[עריכה]

והאמת כן הוא: דבמדרש איתא שמלאכת המשכן נגמרה בעשרים וחמישה בכסלו, ולא חנכוהו עד ראש חודש ניסן, שבו נולדו אבות. והקדוש ברוך הוא שילם לו בימי מתתיהו (מדרש זה הובא במהרש"א שם).

ולכן עשו כמו חנוכת המשכן, שהיו שבעת ימי המילואים, וביום השמיני היה גמר התחלת העבודה במשכן על ידי אהרן ובניו, כמבואר בתורה. וכן שלמה המלך, בחנכו את בית המקדש, כתיב בדברי הימים (ב ז): "ויעש שלמה את החג שבעת ימים, וביום השמיני עצרת", עיין שם. ולכן לזכרון קראו יום טוב, זה גם כן "חנוכה", מלשון "חנוכת המזבח" ו"חנוכת הבית". ויש בזה רמז גם ליום עשרים וחמישה: חנו־כ"ה (ר"ן שם).

ועוד טעם לזה מבואר בספר חשמונאי: לפי שעל ידי הגזרות – בטלו אז מלהקריב בחג הסוכות העבר, ובשמיני עצרת. ולכן לזכרון זה – עשו שמונה ימים חנוכה. וממילא כשהראו להם מן השמים הנס של הדלקה – הראום שהסכימו על ידם לעשות שמונה ימים.

(וזהו שאמרו בשבת שם: לשנה אחרת קבעום וכו', כלומר: אחרי שראו דמשמיא הוא דאסכימו על ידייהו לעשות שמונה ימים, על ידי השמן שהראו להם שדלק שמונה ימים. ולזכרון הנס הזה קבעו להדליק נרות בחנוכה, כמו שכתב הטור.)

סימן תרע סעיף ו[עריכה]

ובחנוכה אסור להתענות, לבד תענית חלום דמתענין אפלו בשבת ויום טוב. וצריך למיתב תענית לתעניתו, כבשבת ויום טוב.

ודע שיש מי שאוסר להתענות גם בערב חנוכה (ב"ח בסימן תרפו) מטעם שנתבאר בסימן תקעג: דאף על גב דבטלה מגילת תענית, מכל מקום בחנוכה ופורים לא בטלה, עיין שם. ובמגילת תענית גם לפניהם ולאחריהם אסור להתענות, אך בלאחריהם יש מי שאומר בגמרא דמותר, ולכן אין להחמיר. אבל בלפניהם – אסור. ויש מי שאוסר גם בלאחריו (שכה"ג).

אבל הטור והשולחן ערוך פסקו לעיל סימן תקעג ולקמן סימן תרפו דבין לפניהם ובין לאחריהם – מותר להתענות. דהא דלא בטלה מגילת תענית לעניין חנוכה ופורים – זהו בהימים עצמם, ולא לפניהם ולאחריהם, דלעניין זה גם בחנוכה ופורים בטלה.

ויש שמתענין ערב חנוכה תמורת ערב ראש חודש טבת שחל בחנוכה (מגן אברהם שם). ומי שנוהג כן לא ישנה מנהגו, ולכתחילה אין לעשות כן. וכל שכן שאין לגזור תענית ציבור, בין לפניהם בין לאחריהם (שם).

ומכל מקום מי שרוצה לסמוך על הטור והשולחן ערוך ולהתענות – מי יוכל למחות בידו? וכל לבבות דורש ד', ובלבד שתהא כוונתו לשמים.

סימן תרע סעיף ז[עריכה]

גם בהספד אסור בחנוכה. ורק חכם בפניו, דאפילו במועד מספידין אותו, וכל שכן בחנוכה. ויש אומרים שלחכם בפניו אומרים גם צידוק הדין, ויש חולקין בזה, ורק לדרוש עליו מותר (לבוש). ואין מתענין בו יארציי"ט, ולא יום החופה, רק תענית חלום כמו שכתבתי.

סימן תרע סעיף ח[עריכה]

חנוכה מותר בעשיית מלאכה. והגמרא שם שאמרה "ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" – לאו ימים טובים ממש הוא, אלא כלומר: ימי שמחה. והרי אפילו פורים לא קבלו יום טוב, כדאיתא במגילה, וכל שכן חנוכה.

אך הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקות, ואין להקל להם (טור). דקצת מנס חנוכה נעשה על ידי אשה, בעת שגזרו שכל נשואה תבעל לטפסר תחילה, כדפירש רש"י בשבת (כג א). ועוד בהמשך הזמן נעשה נס על ידי יהודית, שהשקתה את האויב חלב. ועל סמך זה יש מדקדקין לאכול גבינה בחנוכה, אף שלא היה זה בזמן נס חנוכה.

אבל אם נהגו שלא לעשות מלאכה כל היום – יש אומרים לבטל מנהגם, ויש אומרים שלא לבטל, ויש אומרים דיום ראשון ואחרון אין לבטלן (מגן אברהם סעיף קטן ב). ואנחנו לא שמענו ממנהגים אלו, ונשי דידן רק בעת הדלקה אין עושות מלאכה.

סימן תרע סעיף ט[עריכה]

ריבוי הסעודות שמרבין בהם – הם סעודות הרשות. שלא קבעום למשתה ושמחה כפורים, משום דגזירת המן היתה על הגופים: "להשמיד להרוג ולאבד" – לכך צריכין לשמח הגוף. אבל גזירות אנטיוכס היתה ביטול תורה ומצות. ואף שזה גרוע מגזירת הגוף, מכל מקום סוף סוף הם גזירות הנפש, לכך צריכין לשמח הנפש בהלל, ותודה, וזמירות, ושירות ותשבחות, ואין להגוף עניין בזה (ומתורץ קושית הט"ז סעיף קטן ג).

ומכל מקום יש אומרים שיש קצת מצוה להרבות בסעודות. חדא: דשמחת הנפש תלוי קצת גם כן בשמחת הגוף, כמושג בחוש. ועוד: לזכר חנוכת המשכן, שקבעום למשתה ושמחה. וגם יש לומר שירות ותשבחות בהסעודות, ואז וודאי הוי סעודת מצוה.

אבל השוחקים בקלפים – עונשן רב, ובעונותינו הרבים נתפשטה נגע צרעת הזה בבית ישראל. אוי לנו שעלתה בימינו כך, וכמה מיני עבירות תלויות בזה! והוא רחום יכפר עון. ומי שביכולתו לבטלה – שכרו מרובה מאד.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעא[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעא | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

דיני הדלקת נרות חנוכה והנחתן
ובו עשרים ושמונה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן תרעא סעיף א[עריכה]

ולפי שאירע הנס בנרות – תקנוה להדליק נרות בכל לילה, כדי להזכיר הנס (טור). וצריך כל אדם ליזהר בהם מאד. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק. דכל מה שהוא פירסומי ניסא – החיוב אפילו על עני, כמו ארבע כוסות (מגיד משנה ובית יוסף). והזהיר בזה – הוויין ליה בנים תלמידי חכמים (גמרא שם כג ב), דכתיב: "כי נר מצוה, ותורה אור". כלומר: בזכות נר מצוה של שבת ושל חנוכה – יזכה לתורה אור.

סימן תרעא סעיף ב[עריכה]

ונראה דבנר חנוכה וארבע כוסות – אין שיעור להוצאתן. דאף על גב דבכל המצות יש שיעור עד שליש במצוה, כמו שכתבתי בסימן תרנו לעניין אתרוג, או חומש כמו שכתבתי שם, מכל מקום אלו שהם פירסומי ניסא, וחייבו לעני למכור כסותו – שוב אין שיעור לדבר.

ויש מי שאומר דגם כאן אל יבזבז יותר מחומש (פרי מגדים). ולא נראה כן (וכן כתב הגאון רבי עקיבא איגר). רק באמת לא שכיח זה, וההוצאה קטנה בזה. אך לדינא נראה כמו שכתבתי.

סימן תרעא סעיף ג[עריכה]

כמה נרות מדליק? כך שנינו בשבת (כא ב):

מצות חנוכה נר – איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד מבני הבית. והמהדרין מן המהדרין, יום ראשון – מדליק אחת, מכאן ואילך – מוסיף והולך.

ופירשו רבותינו בעלי התוספות דהמהדרין מן המהדרין לא סבירא להו כהמהדרין, להדליק לכל אחד נר אחד, דאם כן, כיון דטעמייהו שהרואה בהנרות יהיה יודע מזה כמה ימים יש בחנוכה, ואם ידליק נרות לפי מספר בני אדם שבבית – עדיין לא יתוודע לו כמה ימים עתה. ולדוגמא כשיראה ארבעה נרות – יכול להיות שבכאן איש אחד והוי יום רביעי של חנוכה, ואולי יש בכאן שני אנשים והוי יום שני, או ארבעה אנשים והוי יום ראשון. ולכן לא היו מדליקין רק נר אחד לכל בני הבית, ובשניה שני נרות, וכו'.

סימן תרעא סעיף ד[עריכה]

אבל הרמב"ם ז"ל ריש פרק רביעי כתב:

כמה נרות...? כל בית ובית מדליק נר אחד... והמהדר מדליק נרות כמנין אנשי הבית... והמהדר יותר... מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך...

כיצד? הרי שהיו אנשי הבית עשרה אנשים – מדליק בליל ראשון עשרה נרות, ובליל שני עשרים נרות...
ומנהג פשוט בכל ערינו בספרד, שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה, עד שנמצא בליל שמיני – מדליק שמונה נרות, בין שהיו אנשי הבית מרובים, בין שהיה אדם אחד.

עד כאן לשונו. ומנהג אנשי ספרד כהתוספות.

סימן תרעא סעיף ה[עריכה]

והנה בגמרא נאמרו שני טעמים על זה. האחד: כנגד ימים היוצאים. כלומר: שידעו כמה ימים יצא מחנוכה, והיום שמדליק נחשב גם כן בין היוצאים. ולטעם זה וודאי דנראה יותר דברי התוספות, דאם נדליק כפי מספר אנשי הבית – עדיין לא ידענו, כמו שכתבתי.

אבל יש עוד טעם: משום מעלין בקדש. וכפי הנראה, זה הטעם הוא לפי המסקנא (מזקנים שבצידן, עיין שם). ולטעם זה לא חיישינן לדעת הימים, ולפי זה פשיטא דנראה יותר דברי הרמב"ם, שנוכל לצאת גם כמהדרים (הגר"א).

ולפי זה העיקר לדינא כהרמב"ם. ויש לתמוה דהרמב"ם כשהביא מנהג ספרד להיפך: למה לא כתב שאינו כהלכה, ולמה לא מיחה בהם, כיון שאינו כפי סוגית הש"ס?

(עיין לחם משנה, שהקשה גם כן כעין זה.)

סימן תרעא סעיף ו[עריכה]

ויותר נראה דטעמי הגמרא – אין חולקים זה על זה, וכמה טעמים יכול להיות על מצוה אחת. ובגמרא לא אמר דפליגי בטעם העניין, אלא בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דבית שמאי סבירא להו: יום ראשון – שמונה, יום שני – שבעה, דפוחת והולך. ובית הלל סבירא להו: יום ראשון – אחד, יום שני – שנים, דמוסיף והולך.

ובזה אומר שם דפליגי במה נחלקו בית שמאי ובית הלל. דחד אמר דבית שמאי סבירא להו דההיכר צריך על ימים הנכנסים, ובית הלל על היוצאים. וחד אמר דבית שמאי סבירא להו כפרי החג שמתמעטין, ובית הלל סבירא להו: מעלין בקדש ולא מורידין. אבל בית הלל בעצמם יוכלו לסבור שני הטעמים ביחד.

(וכן הוא במסכת סופרים פרק קמא הלכה ה, עיין שם.)

סימן תרעא סעיף ז[עריכה]

אמנם גם בלא זה דברי התוספות אין מובנים, במה שאמרו דאם נדליק כפי מספר בני הבית – לא יהיה היכר. שהרי נוכל להדליק כמספר בני הבית ויהיה היכר, והיינו: שכל אחד מבני הבית ידליק במקום מיוחד, כמו שאנו עושים. ואז הרואה יהיה לו היכר כמה ימים יצא מחנוכה.

אמנם גם זה אתי שפיר, דהא מעיקר הדין מדליקין בפתח הסמוך לרשות הרבים, ומצד שמאל, ובטפח הסמוך לפתח, כמו שיתבאר. ואם כן, בהכרח שכולן במקום אחד, וליכא הכירא.

והנה לא בכל המקומות מדליקין בפתח הסמוך לרשות הרבים, כמו שיתבאר. וכמו אצלינו, שלא ידענו מזה ומדליקין בבית. ובכי האי גוונא גם התוספות מודים שיש לעשות כרמב"ם, וכל אחד ידליק במקום בפני עצמו, ויהיה גם היכר. ועיין בסעיף טו.

סימן תרעא סעיף ח[עריכה]

ולפי זה אתי שפיר הכל. דהתוספות כתבו זה לפי דין הגמרא, שהיו מדליקין על פתח רשות הרבים, וכן היו בני ספרד עושין. והרמב"ם: או דמיירי כשמדליק בביתו, או דאף לפי דינא דגמרא יכול לברור כרצונו, כיון דבשניהם יש מעלה וחסרון. ולכן לא גער בהם הרמב"ם בבני ספרד.

והנה רבינו הבית יוסף בסעיף ב פסק כהתוספות, שזהו מנהג ספרד, וגם המגיד משנה כתב שכן היה מנהגם. ורבינו הרמ"א כתב כהרמב"ם, וזה לשונו:

ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט. ויזהרו ליתן נרותיו כל אחד ואחד במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין.

עד כאן לשונו, וזהו כהרמב"ם. ודקדק מפורש שכל אחד יתן במקום מיוחד, דאנחנו מדליקין בבית, ובכי האי גוונא גם התוספות מודים. ונמצא דלא פליגי לדינא, אלא שנשתנה לפי מצב מקום ההדלקה.

(ובזה נסתלקה תמיהת הט"ז סעיף קטן א, דלא מצינו שהאשכנזים ינהגו כהרמב"ם, והספרדים כתוספות. וכל זה מבואר בכנסת יחזקאל סימן יז. וגם הגר"א סעיף קטן ה רמיז לה, וכן עיקר. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעא סעיף ט[עריכה]

והנה עתה בזמנינו – חזר המנהג כדברי התוספות. שהרי הרמב"ם כתב להדליק כמנהג אנשי הבית, בין אנשים בין נשים, וכו'. עד כאן לשונו. ובוודאי כן הוא, שהרי הנשים חייבות בנר חנוכה כאנשים.

ומימינו לא שמענו זה, ואפילו כשיש כמה בנים גדולים – יוצאים בהדלקת אביהם, ואפילו יש עוד אנשים. ולפרקים יש מי שמברך ומדליק בפני עצמו.

ונראה לי דגם בזה יש טעם, דאנחנו הורגלנו להדליק על פתח החדר הגדול, שרוב הנכנסים והיוצאים הולכין דרך שם. אם כן הדר הוה ליה כבזמן הש"ס, שכולן צריכין להיות במקום אחד, ולא הוי הכירא.

אך יותר נראה: כיון דיוצאין בין כך ובין כך – אין חוששין לזה, ויכולין לעשות כמה שירצו. ודיינו להיות מהדרין מן המהדרין, אף אם לא נהיה כמהדרין – מכל מקום ידי המצוה יצא (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תרעא סעיף י[עריכה]

ומי שאין לו שמן הרבה, שאינו יכול ליתן בכל נר כשיעור – יתן באחת הרבה, שיהיה כפי השיעור בהרווחה, ובהשאר יתן מעט מעט. דאם יתן בכולם בשוה – לא יהיה גם באחת כשיעור, ותהא ברכתו לבטלה, ולא יצא ידי מצוה.

ואם לו יש כשיעור לכל הנרות, ולחבירו אין כלל – מוטב שיתן מעט לחבירו, והוא לא ידליק רק נר אחד (מגן אברהם סעיף קטן א). דמוטב שלא יהיה הוא המהדר וחבירו גם כן יקיים המצוה, משיהיה הוא מהדר וחבירו לא יקיים המצוה כלל. ובזה לא שייך חטוא כדי שיזכה חבירך, שהרי גם הוא יצא.

אך בזה צריך ליזהר: כגון שעתה הוא יום רביעי, ומוכרח ליתן לחבירו כמו שכתבתי, ואין לו רק לארבעה נרות. כשנותן על נר אחד לחבירו – לא ידליק הוא שלושה אלא אחד, דשלושה ביום הרביעי אין לזה פנים כלל. וכן בכי האי גוונא, מי שאין לו שמן לכל הנרות של היום – לא ידליק אלא אחד, ויהיה כפי עיקר הדין.

סימן תרעא סעיף יא[עריכה]

נר שיש לו שתי פיות – עולה לו בשביל שני בני אדם, לאלו העושים נר לכל אחד. אבל להעושים הוספה בכל לילה – לא ידליקו שנים בנר אחד, דאז לא יהיה היכר כמה נרות מדליקין היום (שם סעיף קטן ב).

אמנם כשהנר גדול, ויש לו פיות הרבה, וזה ידליק בקצה זה וזה בקצה האחרת, באופן שיהיה הפסק רב בין זה לזה – הרי יש היכר שהם של שני בני אדם, ויכולין להדליק בכי האי גוונא (נראה לי).

סימן תרעא סעיף יב[עריכה]

מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי שהאור נתקטן, וניכר הבדל מנר לנר – כל פתילה עולה בשביל נר אחד. ואם לא כפה עליה כלי, והאורות מתערבים זה בזה – הוה כמדורה, ואפילו לנר אחד אינו עולה.

ואפילו כשכופה, אינו אלא כשיכפה קודם שידליק. דאם ידליק ואחר כך יכפה – אין תועלת, כיון שהיתה ההדלקה בפסול, והעיקר היא בשעת הדלקה (באר היטב סעיף קטן ה, בשם ר"א הלוי).

ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה ולא בעיגול, דהוי כמדורה. וגם יעמידם בשוה, ולא שיהא אחד נכנס ואחד יוצא, דבזה אין היכר דנראה, שכל אחד הוי דבר בפני עצמו.

סימן תרעא סעיף יג[עריכה]

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד:

ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו.

עד כאן לשונו, כלומר: אף על פי שאמרנו שאין להדליק בעיגול, כמו שכתבתי, מכל מקום בלאמפ"א עגול – מותר, מפני שרחוקים זה מזה וניכרין היטב.

ומכל מקום כתבו דהמדקדקים: אין מדליקין בפמוטות עגולים, שאין זה הידור לנר חנוכה (ט"ז ומגן אברהם סוף סעיף קטן ד בשם רש"ל). כלומר: דנרות חנוכה אינו מהודר כשהוא בעיגול. אבל פמוטות שלנו, שהן באורך שפיר – הוי הידור. וכן אנו נוהגים, רק שכל נר יהיה רחוק מחבירו אצבע (אליהו רבה). ויש שמצריך שני אצבעות (פרי מגדים). ואין כלל בזה, דזה תלוי באופן עשייתן. והעיקר שיהיה ניכר כל נר בפני עצמו (עיין בטור).

סימן תרעא סעיף יד[עריכה]

וכשעושין נרות של שעוה – לא ידבק שני נרות כאחד, וכל שכן יותר. דזהו כאבוקה, דרק להבדלה הוי מצוה, ולא בנרות חנוכה, ולא בנרות שבת ויום טוב, דלא מיחזי כנרות אלא כמדורות. וכן יזהיר להרחיק נר מנר לכל הפחות בכאצבע, דאם לא כן יתדבקו השלהבות זו בזו, ויהיה כמדורה. וכי האי גוונא בכל הדברים, דזהו לעיכובא, שכל נר תתראה מופרדת מחבירתה.

(וכתב מהרש"ל דהמדליק בפמוטות עגולות – יתלה אותם בטפח סמוך לפתח, ויתחיל מנר האמצעי סמוך לפתח, ויסבב דרך ימין. וכבר נתבאר שאין זה הידור, וידליק בשוה.)

סימן תרעא סעיף טו[עריכה]

ודע שראיתי לאחד מן הגדולים, שהרעיש על רבינו הרמ"א ועל המנהג, וכתב דהוי ברכות לבטלות. והיינו במה שכתב רבינו הרמ"א:

ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג.

עד כאן לשונו, וזהו על פי שיטת הרמב"ם, כמו שכתבתי. וטעות הוא, דהרמב"ם לא קאמר שכל אחד מבני הבית ידליק, אלא הבעל הבית ידליק כפי מספר בני אדם שיש בביתו. וגם הגמרא שאמרה: והמהדרין נר לכל אחד ואחד – לא אמרה "נר כל אחד ואחד" אלא "נר לכל אחד ואחד". כלומר: שהבעל הבית ידליק נר לכל אחד מבני ביתו.

וזהו שביאר הרמב"ם: דאם יש לו עשרה בני אדם – ידליק בלילה ראשונה עשרה נרות, ובשנייה – עשרים, וכן עד סופו. וזהו הכל על בעל הבית. אבל שידלוקו שני אנשים בבית אחד – הוי ברכה לבטלה, ואסור לעשות כן (גליא מסכתא סימן ו).

ולפי זה אתי שפיר מה שטרחנו בסעיף ז בדברי התוספות, שכתבו דאם נדליק כמספר אנשי הבית – לא הוה היכר. והרי כל אחד יכול להדליק במקום בפני עצמו? אך אם נאמר דרק על הבעל הביתה"ב החיוב – אתי שפיר, דהוא מדליק במקום אחד.

סימן תרעא סעיף טז[עריכה]

אמנם באמת דברי רבינו הרמ"א צודקים. דמה שמדייק מדאמרו "נר לכל אחד" דאבעל הבית קאי – וודאי דכן הוא. אבל האם בשביל זה, אם כל אחד ידליק נר לעצמו, מיגרע גרע?

וראיה לזה מסוף פרק שביעי דעירובין (פ ב) לעניין עירובי חצרות ושיתופי מבואות, דתנן: כמה הוא שיעורו...? כגרוגרת לכל אחד ואחד. ופירושו: שאחד יזכה לכולם כגרוגרת לכל אחד. ועתה אם כל אחד יתן כגרוגרת – אינו מועיל? והלא עיקר עירוב כן הוא, שכל אחד נותן חלקו.

וכן בריש פרק שמיני בעירובי תחומין, דתנן: כמה הוא שיעורו? כשתי סעודות לכל אחד ואחד. ועתה נאמר גם כן, שאם כל אחד יתן – אינו מועיל? ואדרבא: זהו עיקר העירוב, והקילו רבנן שאחד יכול גם כן ליתן בשביל כולם.

והכא נמי בנר חנוכה: העיקר שכל אחד ידליק נר לעצמו, ורבנן הקילו שהבעל הבית יכול להדליק בשביל כולם. ובעל כרחך צריך לומר כן, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

(ונראה לי דזהו כוונת רש"י כא ב בדיבור המתחיל "והמהדרין", עיין שם. דאם לא כן, מה הוסיף על לשון הש"ס? עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעא סעיף יז[עריכה]

דהנה כבר הקשה אחד מהגדולים: מה נשתנה מצות נר חנוכה מכל המצות? דכל המצות על כל אחד מישראל לעשות המצוה, ובנר חנוכה – הוי רק על הבעל הבית לבדו (פנ"י שם, ונשאר בצריך עיון).

אמנם באמת אתי שפיר. דהנה מצינו דאתרוג – חייב כל אחד ליטול בידו הארבעה מינים, ושופר – אחד תוקע וכולם שומעים. משום דבאתרוג המצוה היא הנטילה, והשופר המצוה השמיעה. אך אי אפשר לשמיעה בלי תקיעה, ולכן אחד תוקע וכולם שומעים. וכן בקריאת המגילה: אחד קורא וכולם שומעים.

והכא גבי חנוכה המצוה היא הראייה: לראות הנרות כשדולקין, וזהו הפירסומי ניסא. ולכן תקנו ברכה להרואה, כדאיתא בגמרא שם. אך אי אפשר לראייה בלי הדלקה, לכן תקנו שהבעל הבית מדליק, וכל בני ביתו רואים.

ומכל מקום לא דמי לגמרי לשופר ומגילה. דבשופר – אין המצוה רק השמיעה, כמו שמברכין "לשמוע קול שופר". ובמגילה – שומע כעונה. אבל בנר חנוכה – עיקרא דמצוה הוי ההדלקה, כמו שמברכין "להדליק נר חנוכה". אלא שגם הראייה מצוה, ולכן הרואה מברך "שעשה נסים", כמו שכתבתי בסימן תרעו.

סימן תרעא סעיף יח[עריכה]

ולכן לא הטילו חכמינו ז"ל חובה על כל אחד שידליק, כיון שגם בהראייה יש מצוה. וזהו שאמרו: מצות חנוכה נר איש וביתו. כלומר: הוא בהדלקה, ובני ביתו בראייה.

והמהדרין שגם בהדלקה יהיה לכל אחד חלק, נר לכל אחד ואחד. כלומר: דאם ביכולת שכל אחד ידליק בפני עצמו, וכמו בכל המצות שכל אחד יעשה המצוה בשלימות – פשיטא שאין למעלה מזה. אמנם גם אם הבעל הבית מדליק נר בשביל כל אחד ואחד מבני ביתו – הרי יש לכולם חלק גם בההדלקה, והוי גם זה בהמהדרין.

ורק במהדרין מן המהדרין, שעושים גם היכר להימים, משום דכל יום הוי נס בפני עצמו, מה שהספיק פך השמן לכל הימים – פליגי רבותינו אם על ידי זה בטלה המהדרין, וזהו דעת התוספות. או: שגם בזה נתקיים תקנת המהדרין, כדעת הרמב"ם. ודברי רבינו הרמ"א שרירין וקיימים, ומשה אמת ותורתו אמת.

סימן תרעא סעיף יט[עריכה]

וכיון שעיקר המצוה היא משום פירסומי ניסא, לכן צוו חכמינו ז"ל שם שלא להדליקם בביתו בפנים. וכך אמרו חכמים: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו, ודיו. ופירש רש"י: על פתח ביתו מבחוץ – משום פרסומי ניסא. ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר. עד כאן לשונו. כלומר: דאי סלקא דעתך ברשות הרבים – הוה ליה לומר: על פתח חצרו מבחוץ. ומדקאמר: על פתח ביתו מבחוץ, והבית פתוח לחצר – שמע מינה דבחצר קאמר.

והתוספות הקשו על זה מהא דאמר לקמן: חצר שיש לו שני פתחים – צריכה שתי נרות. אך כבר כתבו הסמ"ג והגהות מיינוניות (פרק רביעי אות ל) בשם ר"י: דלאו דווקא חצר קאמר, שלא מצינו שנצטרך נרות בחצר, אלא בבית שבחצר קאמר. עד כאן לשונם. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שם, שכתב: על פתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח, על שמאל הנכנס לבית. עד כאן לשונו.

(ומה שהקשו התוספות דיבור המתחיל "מצוה", ממה שאמרו נר שיש לה שתי פיות עולה לשני בני אדם – משמע לשני בתים. ואם על פתח החצר – הוי לזה מימין, ולזה משמאל. עד כאן לשונם. ותמיהני: אטו לא משכחת לה בשני בתים זה לפנים מזה, ויוצאין דרך פתח אחד לחצר? וצריך עיון.)

סימן תרעא סעיף כ[עריכה]

אבל התוספות כתבו: על פתח ביתו מבחוץ – ומיירי דליכא חצר, אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים. אבל אם יש חצר לפני הבית – מצוה להניח על פתח חצר וכו'. עד כאן לשונם.

וכן כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ה וזה לשונם:

נר חנוכה – מצוה להניח על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים – מניחו על פתחו. ואם יש חצר לפני הבית – מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעלייה, שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים – מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה, שאין מניחין לקיים המצות – מניחו על שולחנו, ודיו.

עד כאן לשונם. ותמיהני: כיון דרש"י, והר"ן, והרמב"ם, ור"י, וסמ"ג, והגהות מיימוניות – דרבים הם, ופירשו דלא כהתוספות, איך לא הביאו דעתם כלל? וצריך עיון.

(אמנם במסכת סופרים פרק עשרים הלכה ה כתוב: נר חנוכה – מצוה להניחה בפתח הסמוך לרשות הרבים. עיין שם.)

סימן תרעא סעיף כא[עריכה]

קיימא לן דאסור להשתמש לפני נרות של חנוכה, ויתבאר בסימן תרעג. ולפיכך כשמדליק בביתו על שולחנו – צריך נר אחר, כדי להשתמש לאורה. ולא אמרינן: כיון שמוכרח הוא על כל פנים להדליק על שולחנו – הרי בעל כרחו משתמש לאורה, דאפילו אם ידליק נר אחר – הרי גם אורה מסייע לתשמישיו. דמכל מקום מחוייב להדליק נר אחר, כדי שיהא השימוש גם בנר של חול, וגם משום היכר שידעו שאסור להשתמש לאורה.

ואם יש שם מדורה – אינו צריך נר אחר, שיכול להשתמש לאור המדורה. אך אם אדם חשוב הוא, שאין דרכו להשתמש במדורה – צריך להדליק נר אחר. ומזה יצא המנהג שגם השמש שבו מדליקין הנר חנוכה – ידלק גם כן לא רחוק מהנרות חנוכה, כדי שאם ישתמש – ישתמש בפני השמש, ולא בפני הנרות.

סימן תרעא סעיף כב[עריכה]

מצוה להניחה למטה מעשרה טפחים סמוך לקרקע, דבזה יש היכר שהוא למצוה. דנר של חול שלתשמיש – אין מניחין כל כך נמוך (רא"ש). ומכל מקום לא יניחה בפחות משלושה סמוך לקרקע, דבכי האי גוונא אין היכר למצוה כלל. ומכל מקום אם הניחה למעלה מעשרה – יצא, ובלבד שתהא למטה מעשרים אמה. דאם הניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה, דלמעלה מעשרים לא שלטא עינא. ואפילו הורידה למטה – פסולה, דבעינן הדלקה במקום הכשר. וצריך לכבותה, ולהניחה למטה מעשרים, ולהדליקה.

ויש אומרים דהאידנא שמדליקין בבית – כשר אפילו למעלה מעשרים, דכיון דהבית יש לה קירוי ודפנות – העין שולטת אף למעלה מעשרים, כמו בסוכה בדפנות מגיעות לסכך.

והטור חולק בזה, דדווקא בסוכה שהעין שולטת על כל הסכך. אבל הכא בהנרות, שהם למטה מן הגג – אין נפקא מינה. וכן נראה מדעת רוב הפוסקים, שלא חילקו בכך.

וכשמדליק בחלון נראה דאין חילוק, ויכול להניחו בכל מקום שירצה, בין למטה משלושה לקרקעית החלון, ובין למעלה מעשרה טפחים, דבחלון יש היכר בכל מקום (וכן משמע במגן אברהם סעיף קטן ו).

וכשמדליק בפתח, ויש שם אסקופה – נראה לי דחשבינן מן האסקופה, ולא מן הקרקע. ויניח לכתחילה בתוך עשרה טפחים סמוך להאסקופה, ולמעלה משלושה טפחים מהאסקופה. ופשוט הוא דאם הפמוט גבוה – דחשבינן ממקום הנרות, ולא מראש הפמוט.

והרמב"ם לא הזכיר כלל הך דבתוך עשרה טפחים, משום דבגמרא יש דיחוי על זה. אבל רוב הפוסקים פסקו כהטור והשולחן ערוך, משום דזהו דיחוי בעלמא, אבל להלכה קיימא לן כן. וכן עיקר לדינא, וכן אנו נוהגים.

סימן תרעא סעיף כג[עריכה]

מצוה להניח נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח. דאם לא כן, כיון דמדליקין בחוץ – לא יהא ניכר שזהו נר חנוכה, שהרי אין היכר כלל שהבעל הבית הניחו שם (רש"י כב א דיבור המתחיל "מצוה").

ומניחו מצד שמאל, כדי שיהא מוקף במצות: מזוזה מימין, ונר חנוכה משמאל. ולכן אם אין שם פתח הראוי למזוזה – מניחו בימין, דבכל מקום ימין עדיף. ואם הניחה בתוך חלל הפתח על המשקוף הצדדים, והוא רחב הרבה – יניחנו מחציו של הכניסה לצד הבית לצד שמאל, ולא מחציו של היציאה.

(הבית יוסף, והב"ח, והט"ז סעיף קטן ו – האריכו בזה. אבל הפירוש הפשוט – כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעא סעיף כד[עריכה]

והנה עתה אין אנו מדליקין בחוץ. ואף שאין סכנה אצלינו, מכל מקום כמעט הוא מהנמנעות, מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר, גשם ושלג ורוחות חזקים. ואי אפשר להניחם בחוץ, אם לא להסגירם בזכוכית. וכולי האי לא אטרחוהו רבנן. ועוד: דבזה לא יהיה היכר למצוה כל כך. וגם לא בכל המקומות יניחו לעשות כך.

ולכן כולנו מדליקין בבית. ולכן כיון שההיכר הוא רק לבני הבית, ואין היכר לבני רשות הרבים כלל – אין לחוש כל כך, אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח. ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, ואין לשנות. או שמדליקין בתוך הפתח על המשקוף השמאלי.

אמנם אם רבים הם בני הבית, וכל אחד רוצה לקיים המצוה בפני עצמו – אי אפשר להדליק בטפח הסמוך לפתח, שיתערבו הנרות, ולא יהיה היכר כלל כמה ימים בחנוכה. ולכן טוב יותר שכל אחד יברך במקום מיוחד על החלונות וכיוצא בו. ומכל מקום לא ידליקו במקום שמדליקין כל השנה, כמו על השלחן וכיוצא, בו כי אז לא יהיה היכר כלל. ואף שההיכר הוא רק לבני הבית – מכל מקום גם כן צריך קצת היכר.

וכן המנהג להדליק נר חנוכה שלא במקום שמעמידין נרות כל השנה. ויותר טוב מן הכל דאם יש לו חלון הפתוח לרשות הרבים – יעמידם אצל החלון, ויראו גם בני רשות הרבים דרך החלון, ואיכא פרסומי ניסא (מגן אברהם סעיף קטן ח). וכן אני נוהג.

סימן תרעא סעיף כה[עריכה]

כתבו הטור והשולחן ערוך דבבית הכנסת מעמידין המנורה לצד דרום, לזכר המנורה שהיתה בדרום. אבל אופן הסידור תלוי בפלוגתא דמנחות (צח ב) אם מזרח ומערב מונחין, או צפון ודרום. ולכאורה מדרבי סבר שם מזרח ומערב מונחים – הלכה כרבי מחבירו. אבל הרמב"ם וסמ"ג כתבו בהלכות בית הבחירה דצפון ודרום מונחים.

אך המנהג אצלינו לסדר בין מזרח למערב, וכן כתב רבינו הרמ"א. ומכל מקום הנוהגים בין צפון לדרום – יחזיקו במנהגם (מגן אברהם סעיף קטן ט), דיש להם לסמוך על דעת הרמב"ם והסמ"ג.

סימן תרעא סעיף כו[עריכה]

ופשוט הוא שאין יוצאין בנרות של בית הכנסת, וצריך כל אחד לחזור ולהדליק בביתו, אפילו מי שבירך בבית הכנסת. דהחיוב הוא על כל בעל הבית, ומה שמדליקין בבית הכנסת הוא משום פרסומי ניסא בעלמא.

ואי קשיא: דאיך מברכין על נרות בית הכנסת? דיש לומר: דמשום פרסומי ניסא מברכין, כמו שמברכין על הלל דראש חודש.

אמנם גם רבינו הבית יוסף בסעיף ז כתב שמברכין על נרות בית הכנסת, ואיהו הא סבירא ליה דאין מברכין על הלל דראש חודש (עיין שערי תשובה סעיף קטן י שהחכם צבי הקשה זה). אך גם זה ניחא. חדא: דעל פי רוב יש אורחין או רווקין שאין להם בית, ויוצאין בההדלקה של הבית הכנסת. ואפילו אינו כן, כיון דכל עיקר ההדלקה הוי משום פרסומי ניסא, ובבית אין אנו יכולים לקיים הפרסומי ניסא כבזמן הגמרא להדליק בחוץ, ולכן בבית הכנסת הוי עיקר פרסומי ניסא, וראוי לברך שם.

ומכל מקום אין יוצאים בזה, כמו שכתבתי. ובבית הכנסת נוהגים להדליק בין מנחה למעריב, דאז יש יותר פירסום. ובערב שבת יש נוהגין להדליק קודם מנחה בבית הכנסת. וכן הוא מנהגינו, שהרי גם הדלקת נרות שבת מדליקין קודם מנחה. ואם המדליק הוא השליח ציבור, וממהר את עצמו להתפלל – יכול לברך ולהדליק נר אחד, והשאר ידליק השמש או אחר. וגם בביתו אין איסור שהבעל הבית יתחיל בהדלקה, ואחר יגמור. ומכל מקום טוב שהבעל הבית בעצמו יגמור כולם, להדליקם בעצמו.

סימן תרעא סעיף כז[עריכה]

אמרינן בגמרא (כג א): חצר שיש לה שני פתחים משני צדדים – צריכה שתי נרות. ופירש רש"י: שיש לבית שני פתחים, עיין שם. והולך לשיטתו, דההדלקה היא על פתח הבית אצל החצר.

אבל להתוספות הוה כפשוטו, והטעם: משום חשדא, דשמא בני עירו שילכו בצד זה, ולא יראו נרות, יאמרו: כי היכי דבהאי לא אדליק, בהאי נמי לא אדליק. אבל כשהן ברוח אחת – הלא יראו שיש נרות בפתח השני. ופשוט הוא דכשמדליק בשני מקומות – לא יברך רק ברכה אחת בהדלקה ראשונה, ובהדלקה שנייה לא יברך כיון שאינה אלא מפני החשד.

וזהו הכל בזמנם, שהיו מברכים ומדליקין על פתח החצר או פתח הבית. אבל האידנא, שכולם מדליקין בפנים הבית, ואין ההיכר אלא לבני הבית ולא לבני רשות הרבים, אפילו יש לחצר או לבית הרבה פתחים להרבה רוחות – אין מדליקין אלא במקום אחד. שהרי בני ביתו יודעים שהכל בעל הבית אחד. וכן המנהג פשוט.

סימן תרעא סעיף כח[עריכה]

ודע: דרבינו הרמ"א בסעיף ח, על דין שנתבאר דכששני הפתחים הם ברוח אחד – אינו צריך להדליק בשני הפתחים, כתב: דזהו כשהם בבית אחד. עד כאן לשונו. ומשמע דאם בשני בתים – צריך להדליק בשניהם, אפילו מרוח אחת. וכן כתב להדיא בספרו דרכי משה סוף סימן זה בשם הכלבו, עיין שם.

ואינו מובן כלל, דהא בגמרא שם מבואר להדיא דהחשדא הוא משום בני העיר, שיודעים שהם של אדם אחד. אלא דבשני רוחות יאמרו שגם ברוח האחרת לא הדליק, כמו שכתבתי, ולא ברוח אחת. ואם כן מה לי בבית אחד, ומה לי בשני בתים, כיון שיודעים שהם של אדם אחד?

ואם נאמר דבשני בתים לא ידעו שהם של אדם אחד, מנא לן לומר כן? וצריך עיון.

(ואפשר לומר בשנדקדק על החשד, שיאמרו מדבהאי פיתחא לא אדליק וכו', למה יחשודו אותו בכך? ואינו דומה לפיאה, שדרכן רק להניח בסוף הקצירה, עיין שם. אלא וודאי דגם בני העיר אינם בקיאים כל כך שאין כאן רק בעל הבית אחד, אלא דהם יתלו יותר שאין כאן רק בעל הבית אחד כשהן ברוח אחת ובבית אחד, ובאחד הבתים הודלק. אבל בחסר אחד מהן – יסבורו ששני בעלי בתים הם. ודייק ותמצא קל.)


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעב[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעב | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

זמן הדלקת נר חנוכה
ובו תשעה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תרעב סעיף א[עריכה]

תניא (כא ב): מצותה משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק. וזהו חצי שעה אחר השקיעה (רי"ף ורא"ש). והרמב"ם בפרק רביעי דין ה כתב:

אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד, ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יותר. עבר זמן זה – אינו מדליק. וצריך שיתן שמן בנר, כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק.

עד כאן לשונו.

סימן תרעב סעיף ב[עריכה]

ומבואר מלשונו דאם מדליק אחר השקיעה – אינו צריך ליתן שמן על חצי שעה, אלא רק עד כדי שתכלה רגל מן השוק. וכן מבואר מלשון רבינו הבית יוסף בסעיף ב, שכתב:

שכח או הזיד, ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה, שאז העם עוברים ושבים, ואיכא פרסומי ניסא. הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור.

עד כאן לשונו, וזהו כדברי הרמב"ם (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ב).

סימן תרעב סעיף ג[עריכה]

וזהו הכל לדעת הרמב"ם, דלאחר זמן שתכלה רגל מן השוק – אינו מדליק. אבל הטור פסק דאם לא הדליק – זמנה כל הלילה, ודלא כהרמב"ם וכו', עד כאן לשונו. ואם כן, תמיד צריך ליתן כשיעור הזה. ולכן כתב הטור את השיעור בראש סימן זה, עיין שם, להורות דתמיד יש שיעור זה.

ולפי זה גם האידנא שמדליקין בבית – צריך גם כן שיעור זה. ואפשר דבזה גם הרמב"ם מודה, דדווקא לדידהו, דההיכר היה לבני רשות הרבים, ואחר זמן כליית רגל מן השוק – אין היכר למו, אם כן למה יתן שמן על אחר כך? אבל האידנא שההיכר לבני הבית – שפיר צריך היכר למשך חצי שעה. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות.

(וצריך עיון למה לא דיברו בזה בשולחן ערוך, ואולי מפני שזה היה להם דבר פשוט.)

סימן תרעב סעיף ד[עריכה]

ודע: דגם בעיקר הזמן נחלקו הרמב"ם עם הטור והשולחן ערוך. דהרמב"ם כתב: עם שקיעתה, והיינו: בתחילת השקיעה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו: בסוף השקיעה, והיינו: בצאת הכוכבים, כמו שכתבתי בסימן תקסב.

ודבר זה תלוי בהמחלוקת בעיקר זמן שקיעת החמה: אם זהו תחילת שקיעה או סוף שקיעה. כמבואר לעיל סימן רסא דהרמב"ם סבירא ליה דהוא תחילת השקיעה, והטור והשולחן ערוך הולכים בשיטת רבינו תם שזהו סוף השקיעה, כמו שכתבתי שם.

והעולם נוהגים כהטור והשולחן ערוך, ומברכים "נר חנוכה" אחר תפילת ערבית. אבל יש נוהגים כהרמב"ם, ומברכים אחר מנחה לזמן תחילת בין השמשות.

ואף על גב דהאידנא ההדלקה היא בבית, מכל מקום כל מה שאפשר לעשות כתיקון חכמים עושין. ועוד: דגם האידנא, כשמדליקין אצל החלון, יש היכר לבני רשות הרבים.

ובמסכת סופרים פרק עשרים משמע כהרמב"ם, שאומר מצות הדלקתן משתשקע החמה. ואם הדליקו ביום – אין נאותין ממנו, ואין מברכין עליו, שכך אמרו: אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. עד כאן לשונו. ולאחר תחילת השקיעה – הלא נאותין מהנר, אך אין זה ראיה גמורה כמובן.

סימן תרעב סעיף ה[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף א דיש מי שאומר שאם הוא טרוד – יכול להקדים להדליק מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק. עד כאן לשונו.

וראיה לדבר זה: שהרי בערב שבת מדליקין נר חנוכה קודם השקיעה. ובאמת יש ליזהר בערב שבת ליתן הרבה שמן, יותר מהשיעור שבכל יום לכל הפחות בנר אחד, כדי שידלק עד כדי שתכלה רגל מן השוק.

אך באמת משבת אין ראיה, מפני שאי אפשר בעניין אחר. דאם לא כן להרמב"ם, דאחר שתכלה רגל מן השוק אין מדליקין, כמו שכתבתי – אין מדליקין נר חנוכה במוצאי שבת. אלא במקום דלא אפשר שאני, והכא נמי בערב שבת כן.

סימן תרעב סעיף ו[עריכה]

כתב הטור בשם התוספות דלדידן אינו צריך לדקדק בהזמן שנתנו חכמינו ז"ל, שזהו רק להם שהיו מדליקין בחוץ, ולאחר שתכלה רגל אין עוברין ושבין. אבל לדידן שמדליקין בבית, וההיכר הוא רק לבני הבית – אין להקפיד על הזמן, ורק להדליק בעוד שבני הבית יהיו נעורים ולא ישנים, דאם כן גם להם אין היכר.

והטור כתב, וזה לשונו:

ונראה שאף לדידן צריך לדקדק בשיעור. שאף על פי שמדליקין בפנים, כיון שמדליקין בפתח הבית, והוא פתוח – יש הכירא לעוברים ושבים.

עד כאן לשונו. וזהו בזמן הטור, אבל עכשיו שמדליקין לגמרי בחדרים הפנימים – אינו צריך לדקדק בהזמן, אלא שידליק בעוד שבני הבית נעורים (ב"ח). וזהו שכתב רבינו הרמ"א:

יש אומרים שבזמן הזה, שמדליקין בפנים – אינו צריך ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק. ומכל מקום טוב ליזהר גם בזמן הזה.

עד כאן לשונו, כדי לעשות כתקנת חכמים. ורוב ישראל נזהרים גם עתה להדליק בהזמן שקבעו חכמים. ויש מי שאומר דאפילו ללמוד – אסור בהגיע הזמן. ואם לא התפלל מעריב עדיין – ידליק קודם, ואחר כך יתפלל מעריב (מגן אברהם סעיף קטן ה). וזהו להמדליקים תמיד אחר מעריב. אבל יש שלכתחילה מדליקין קודם מעריב, אחר תחילת השקיעה, כדברי הרמב"ם שהבאנו.

סימן תרעב סעיף ז[עריכה]

וכבר נתבאר שאפילו בזמן הגמרא, לדעת הטור אם לא הדליק בזמנו – מדליק כל הלילה. וכל שכן עתה הכל מודים בזה. ויש מי שרוצה לומר דאחר חצות ידליק בלא ברכה (שם סעיף קטן ו בשם רש"ל), ולא נראה לומר כן, דכל זמן שבני הבית נעורים – ידליק בברכה. אך כשהם ישנים – ידליק בלא ברכה (שם), שהרי אין היכר לשום איש. ואנן בעינן שיהא היכר לאחרים, לבד המדליק.

אמנם אם רק יש איש אחד, או אשה אחת, או תינוק ותינוקת קצת בעלי דעת – יברך, שהרי להם יש היכר. ואפילו הדליקו כבר בעצמם – מכל מקום סוף סוף יש להם היכר. אך לכתחילה ידליק בתחילת הלילה, כשבני ביתו מקובצים יחד, וקודם אכילה (שם), שאז ההיכר גדול ואיכא פרסומי ניסא.

סימן תרעב סעיף ח[עריכה]

אך אם עברה הלילה ולא הדליק – נאבדה מצותה. וביום לא ידליק, דשרגא בטיהרא מאי מהני? ואפילו אם ירצה להדליק בחדר אפל – אינו מועיל, דאין הדלקה ביום, ואין לזה תשלומין.

מיהו בלילות האחרות – מדליק כדרכו כמו שארי בני אדם, אף על פי שהחסיר לילה אחת. ודלא כיש מי שרוצה לומר דאבד כל הלילות, ומדמי לה לספירה (עיין בית יוסף), דאין זה דמיון. דבספירה המספר הוא העיקר, וכיון שהחסיר המספר – שוב אינן "תמימות". אבל בנר חנוכה – די בנר אחד מדינא, ואין המספר מעכב. ואיך יפסיד בזה שארי הלילות?

סימן תרעב סעיף ט[עריכה]

אם נתן הרבה שמן בנר, יותר מהשיעור – יכול לכבותה לאחר שהדליקה חצי שעה. וגם מותר אחר כך להשתמש לאורה, שלא הוקצה למצותה רק כפי השיעור.

ויש מי שאומר דלכבותה – מותר, אבל להשתמש לאורה – אסור (שם סעיף קטן ד בשם רש"ל), דבשימוש אין היכר בין קודם הזמן לאחר הזמן. ויש שכתבו שהמנהג גם שלא לכבות (שם בשם ב"ח). ובוודאי אם המנהג כן – אין לשנות, אבל אצלינו נהגו לכבות.

ויש לעשות פתילות נאות, אבל לא ארוכות. ונרות שעוה – יש לעשות ארוכות, דהוי נוי למצוה. וגם הפמוט מצוה שיהא נאה ומהודר.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעג[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעג | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

שמנים ופתילות הכשרות לחנוכה
ובו שבעה עשר סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז

סימן תרעג סעיף א[עריכה]

מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית, לפי שהוא נמשך אחר הפתילה יפה, וצליל נהוריה טובא (שבת כג א). ועוד: שהנס נעשה בשמן זית. ואם אין שמן זית מצוי – מצוה בשארי שמנים שאורן זך ונקי.

ונוהגים במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה, כי אורן צלול כמו שמן (רמ"א). ועכשיו יש נרות של חלב שנתקשה, שקורין סטרי"ן ליכ"ט, שאורן עוד הרבה יותר צלול משעוה, והרבה נוהגין להדליק באלו. והנה מי שהוא בביתו – וודאי יש לו לקיים מצוה מהודרת בשמן זית. אך בדרך, שאי אפשר להוליך עמו פמוט ושמן – ידליק או בשעוה או בחלב שנתקשה.

סימן תרעג סעיף ב[עריכה]

איתא בגמרא (שם כא ב): פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – מדליקין בהן בחנוכה. כלומר: בשבת יש פתילות שאין מדליקין בהן, מפני שהאור מסכסכת בהם, ושמנים – אותם שאין נמשכים אחר הפתילה.

ובחנוכה אין חשש בזה. דבשבת הוי טעם האיסור דמתוך שאינו דולק יפה, וקשה התשמיש לפני אור כזה – חיישינן שמא יטה ויתקן, כדי שידלק יפה. אבל בנר חנוכה, שאסור להשתמש לאורה – למה יטה? ומה לו אם דולקת יפה או אינו יפה? ואפילו בשבת של חנוכה – מותר להדליק בהם נרות חנוכה.

ואף שבשבת יש חשש אחר, שיש לחוש דמתוך שאינה דולקת יפה תכבה, ויבא להדליקה – אך גם זה אין חשש, דאנן קיימא לן דאם כבתה הנר חנוכה בתוך זמן שיעורו – אין זקוק לה ואין צריך להדליקה עוד. ולכן גם בשבת אין חשש בזה מדינא.

אך בשבת צריך ליזהר שלא יתן בו שמן רק כשיעור. דאם יתן יותר מכשיעור – אסור, מפני שלאחר זמן שיעורו נתבאר שמותר להשתמש לאורה. ואז יש לחוש שמא יטה.

ופשוט הוא דהשמש שמדליקין בו את הנרות של חנוכה, ועומד אצל הנרות – אסור להיות מכאלה, שהרי לפניו מותר להשתמש, וחיישינן שמא יטה.

(וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן א. ואשבת קאי, אך הלשון מגומגם קצת, עיין שם.)

סימן תרעג סעיף ג[עריכה]

יראה לי דאף על גב דסתמא אמרו בגמרא דשמנים ופתילות שאין מדליקין בהם בשבת – מדליקין בהם בחנוכה, מכל מקום לאו כללא הוא. שהרי בעל כרחך יש דברים שאין מדליקין בהם בשבת ואין מדליקין בהם גם בחנוכה, אף בחול. והיינו: דאין מדליקין בשבת בדבר שריחו רע, דחיישינן שמא יניחנו ויצא, כמו שכתבתי לעיל סימן רסד. ופשיטא שגם בחנוכה אין מדליקין מהאי טעמא, ועיקר פרסומי ניסא הוא הראייה בהנרות.

ועוד יש שם שאין מדליקין בדבר שריחו נודף, דחיישינן שמא יסתפק ממנו, כמבואר שם. ופשיטא דחששא זו עצמה יש גם בנר חנוכה, שהרי אסור להסתפק ממנו. ואפילו אם נאמר דחשש הסתפקות אינו אלא בשבת, שיבוא על ידי זה לידי חיוב סקילה, מה שאין כן בחנוכה הוא איסור בעלמא – מכל מקום הא בשבת פשיטא שאסור, ובגמרא אמרו בין בחול בין בשבת. אלא וודאי דרק אעיקרי פסולי פתילות ושמנים שבפרק "במה מדליקין" קאי, מטעם שאין האור יפה, מה שאין כן אשארי דברים.

סימן תרעג סעיף ד[עריכה]

עוד נראה לי: דמותר להדליק נר חנוכה בעששית, דשפיר מקרי ראייה. כמו שכתבתי לעיל סימן עה, דערוה בעששית – אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, דיש בזה משום "ולא יראה בך ערות דבר", עיין שם. הרי דראייה בעששית – מקרי ראייה, וממילא דגם בנר חנוכה כן.

סימן תרעג סעיף ה[עריכה]

להדליק נר חנוכה בדברים של איסורי הנאה, כמו בשמן של ערלה, או בחמאה שנתבשל עם שומן בשר, וכיוצא בהם – מותר. דכיון דאסור להשתמש בהם, ואינו אלא למצוה – קיימא לן דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכן הורה אחד מהגדולים (באר היטב סעיף קטן א בשם ש"א).

ויש מי שחולק על זה, מטעם כיון דצריכין שריפה או קבורה – כתותי מיכתת שיעוריה. ונר חנוכה צריכה שיעור (שערי תשובה סעיף קטן א). ואינו כן, דכבר כתבו התוספות בעירובין (פ ב דיבור המתחיל "אבל") דכתותי מיכתת – אינו אלא בדבר שצריך גוש אחד. אבל דבר שעל ידי דיבוקין כשר, כמו לחי – לא שייך בזה כתותי מיכתת. וכל שכן בשמן, שאין בזה שום התחברות גושי. ותמיהני על האומר כן.

סימן תרעג סעיף ו[עריכה]

כבר נתבאר דעיקר המצוה היא שמן זית. ולכן מי שבא לביתו ולא מצא שמן זית, ולקח נרות שעוה לנר חנוכה, ודיבקם לכותל והתחיל לברך, ובתוך כך הביאו לו שמן זית, אף שלא אמר עדיין השם אלא "ברוך אתה" – יגמור עליהם. ולא ישליכם ליקח שמן זית, כי זהו בזיון להנרות של שעוה, שגם הם נתקדשו בהתחילת הברכה. ולכן אין לביישם בשביל הידור מצוה.

אבל קודם שהתחיל בברכה, אם הביאו לו שמן זית – יניח הנרות של שעוה, וידליק בשמן זית, דעל ידי ההכנה לא נתקדשו (שם בשם חכם צבי). ויש מי שאומר דגם כשדיבקן לכותל ולא התחיל לברך – לא יניחם בשביל שמן זית (שם בשם שבות יעקב), ואינו עיקר. ופשוט הוא שלא ידליק מחצה מנרות שעוה ומחצה משמן זית בלילה אחת, דזה נראה כשני דברים (שם).

וראיתי מי שכתב דנר שעוה דומה לאבוקה, ואין מברכין עליו נר חנוכה (עיין ט"ז בשם מהר"ל מפראג). ואיני יודע איזה אבוקה יש בזה, אם לא כששנים קלועים ביחד, כמו שכתבתי בסימן תרעא.

סימן תרעג סעיף ז[עריכה]

כבר נתבאר דאסור להשתמש לפני נר חנוכה, ובין בעיקר הנר האחת שהיא עיקר החיוב, ובין הנרות הנוספים. והטעם: משום ביזוי מצוה, שנראה שאינה חשובה כשמשתמשין לפניה.

ולכן אפילו תשמיש קל – אסור. כגון לבדוק מעות לאורה, או למנות מעות בפניה – אסור. ויש אומרים דדווקא תשמיש שצריך לעשותו סמוך להנר, כמו בדיקת ומנין מעות. אבל תשמיש קל שנעשה מרחוק – מותר (בית יוסף, דרכי משה). ויש אוסרין גם בכי האי גוונא, דסוף סוף הוי ביזוי מצוה (ב"ח וט"ז סעיף קטן ג, ומגן אברהם בשם רש"ל). וכן המנהג להחמיר, ואפילו לאכול מרחוק – אסור.

ואף על גב דנהנה בישיבתו בביתו מהם, שיש אור בבית ולא יכשל בהליכתו – זהו הנאה דממילא, וגרמא בעלמא הוא. מה שאין כן להשתמש לפניהם איזה מין תשמיש שהוא. וכשיש שמש – מותר, כמו שיתבאר.

סימן תרעג סעיף ח[עריכה]

יש אומרים דתשמיש מצוה – מותר להשתמש בפני נרות חנוכה, כגון ללמוד לפניהם. דכיון דהוי הטעם משום ביזוי מצוה – הרי אין זה בזיון אלא כבוד (העיטור בטור). ואין לשאול: דאם כן איך התירו להדליק בשמנים שאין נמשכים אחר הפתילה בשבת של חנוכה מטעם דאסור להשתמש לאורה, והא יש לחוש שילמוד ויטה? דאין זו שאלה, דהא בלאו הכי אסור ללמוד לאור הנר רק בשנים, ויזכירו זה לזה, כמו שכתבתי בסימן ערה.

ויש מי שאומר דהמתיר – אינו מתיר אלא דרך עראי, ולא ללמוד דרך קבע (ט"ז סעיף קטן ד). ודברים תמוהים הם למעיין בטור (וקושיתו של הט"ז שם צריך עיון, ודייק ותמצא קל). ומכל מקום יש אומרים דאין חילוק בין תשמיש חול או תשמיש קודש, דכל שמשתמשים לפניה – אין לה היכר שהיא לשם חנוכה. וזהו דעת רוב הפוסקים, וכן המנהג הפשוט.

סימן תרעג סעיף ט[עריכה]

כתב הטור דמפני שאסור להשתמש לאורה – מוסיפין נר אחד, שאם ישתמש לאורה – ישתמש לאותו הנר וכו'. והאחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה וכו'. ואין שם "שמש" עליו, כי השמש הוא המדליק בו הנרות. עד כאן לשונו.

והוסיף רבינו הבית יוסף בסעיף א לומר דיניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה. עד כאן לשונו. דאם לא כן – הרי מקלקל ההידור של המהדרין מן המהדרין, שיסבורו שכך ימים עברו מחנוכה.

אבל מדברי הטור לא משמע כן, שהרי כתב ששאלו מאחיו רבינו יחיאל: כשמדליקין אחד יותר בסתם, ולא פירש איזה מהם, אם יכול אחר כך לברור איזה מהם שירצה לשמש, הראשון או האמצעי או האחרון? והשיב שאין להפסיק בנרות חנוכה, הלכך יהיה האחרון. עד כאן לשונו.

ואי סלקא דעתך שצריך להניחו רחוק – מה זו שאלה? הרי כבר בירר את מי שהניח רחוק. אלא וודאי דעומד בשוה עם שארי נרות.

ואי קשיא: דאם כן הרי מקלקל ההידור? דיש לומר: דכיון שהמנהג היה כן – הרי הכל יודעים שיש בהם אחד יתר על מניין הימים, וממילא דמניין הימים ידועים גם כן.

(ותמיהני על מפרשי השולחן ערוך שלא העירו בזה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעג סעיף י[עריכה]

אבל רבינו הרמ"א כתב על זה, וזה לשונו:

ובמדינות אלו – אין נוהגין להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבו מדליק הנרות, והוא עדיף טפי. ויש לעשותו יותר ארוך משארי נרות, שאם בא להשתמש – ישתמש לאותו נר.

עד כאן לשונו. ובאמת לא אבין דעת הטור והמנהג שבימיו, ולמה להם נר יותר? הלא יש השמש. ואין לומר שאצלם לא היה שמש, שהרי הטור מסיים: ואין שם "שמש" עליו, כי השמש הוא המדליק בו הנרות, עד כאן לשונו. ואם כן היה להם שמש, ומה צריך עוד? ובפרט שהשמש עדיף טפי, כמו שכתב רבינו הרמ"א. וטעמו: דזה מוכח בהדיא שאינו ממניין הנרות (מגן אברהם סעיף קטן ו). ועוד: דהוא ארוך יותר, או שמעמידו גבוה משארי הנרות (שם).

סימן תרעג סעיף יא[עריכה]

ונראה לי דטעמם: משום דקשה להו על מאי דאמר רבא בגמרא, דצריך נר אחרת להשתמש לאורה. וקשה: מאי קא משמע לן? פשיטא, כיון שאסור להשתמש לאורה. ואמת שהר"ן פירוש דאשעת סכנה קאי, דמניחה על שולחנו ובעל כרחו משתמש לאורו, וכמו שכתבתי בסימן תרעא סעיף כא, עיין שם.

אבל הטור סובר דהכי פירושו: שצריך עוד נר אחד נוסף בסדר הנרות, ואינו מועיל השמש שעומד מרחוק, או נר אחר שבבית משום, דחיישינן שמא ישתמש אצל הנרות של חנוכה. ולכן צריך נר אחר בשם גופה, בסדר הנרות, וכמו שכתבתי בסעיף ט.

אבל אותם הפוסקים שכתבו שצריך נר אחרת, ולהעמידה בפני עצמו (כמו שכתב בבית יוסף ובב"ח שם רי"ו וצל"ד, עיין שם) – אינם סוברים כהטור, אלא כמנהגינו שכתב רבינו הרמ"א.

(והבית יוסף והב"ח, וכן מפרשי השולחן ערוך, כתבו שכולם דיעה אחת הם, וגם כוונת הטור להעמידה בפני עצמו. וכבר הוכחנו שאינו כן, ושני דיעות הם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעג סעיף יב[עריכה]

ויותר נראה לי דמנהגינו, וכמו שכתב רבינו הרמ"א – הוא לקיים שתי הדיעות: גם דעת הטור שהנר הנוסף תהיה דווקא אצל הנרות מטעם שכתבנו; ודיעות הפוסקים שצריך נר אחרת ולהעמידה בפני עצמו, והיינו שמעמידים השמש אצל הנרות, והוא ארוך מכולן או גבוה מכולן. דבזה יצאנו דעת הטור שצריך להיות ביחד עם הנרות, ודעת הפוסקים להעמידו בפני עצמו כדי שיהא ניכר שאינו ממניין הנרות. והכא ניכר שאינו מן המניין, שהרי חלוק מהם, כמו שכתבתי.

סימן תרעג סעיף יג[עריכה]

ודע: שיש מי שכתב שאף על פי שיש נר אחרת – אסור להשתמש אצלן, משום דהרואה יאמר: לצרכו הוא דאדליק כולן, דלפעמים אדם מדליק כמה נרות (מגן אברהם סעיף קטן ד בשם רמב"ן, עיין שם).

ודברים תמוהים הם: דלהדיא משמע מהגמרא והפוסקים דכשיש נר אחר – מותר להשתמש לאורה. ואף על גב דעל ידי נר חנוכה יוגדל האור – לא חיישינן לה, דהא אין כאן ביזוי מצוה, וניכר שהודלק לשם מצות חנוכה (ט"ז סעיף קטן ה). ולא הוזכר דבר זה בטור ובפוסקים.

(והרמב"ן שכתב סברא זו: זהו כשמניחה על שולחנו, וכמו שכתב המחצית השקל. דהך סברא, דהרואה אומר לצרכו הוא דאדליק – לא נאמרה בגמרא רק כשמדליק שלא במקומו, עיין שם. אבל במקומו – אינו אלא משום ביזוי מצוה. וכשיש נר אחר – ליכא ביזוי מצוה, כמו שכתב הט"ז. וגם כוונת המאור כן, כשמדליקה על שולחנו, וכמו שכתב הר"ן, ובמאור לא נמצא כלל כשיש שמש אצל הנרות, כמו שכתב המגן אברהם. והרי בעצמו הביא כן בשם הרי"ו, וזהו כוונת הרי"ו, ודברי המגן אברהם צריכים עיון. וגם מה שכתב בסעיף קטן ה, דאם רבים המדליקין צריך לכל אחד שמש, עיין שם – אין המנהג כן. וגם רש"ל חולק בזה, כמו שכתב שם.)

סימן תרעג סעיף יד[עריכה]

כתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף א:

אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות, אפילו אחד באלף – לא בטיל, דהוי דבר של מניין. אלא ידליק מן התערובת כל כך שבוודאי נר של היתר דולק עם נר של איסור, ואז מותר להשתמש אצלן.

עד כאן לשונו, כלומר: שהתחילה להדליק ונכבתה מיד, דאסורה בהנאה. דאלו לא נדלקה עדיין – לא נאסרה בהנאה, דהזמנה לאו מילתא היא. אבל כשנדלקה – נאסרה בהנאה.

ואף על גב דבעצמו פסק ביורה דעה ריש סימן קי דדווקא דבר שדרכו למנותו תמיד – לא בטיל, אבל אם לפעמים מוכרין גם במשקל – בטל. ואם כן, גם נרות פשיטא שמוכרין לפעמים במשקל. אך נרות חנוכה תמיד מוכרין במניין, מפני חשיבותא דמצוה, ולכן לא בטיל. ולכן אין היתר אלא כשיהיה נר של היתר דולק ביחד עם נר האסור, והיינו אם נתערבה נר אחת של חנוכה – ידליק שתי נרות, ואם נתערבו שתים – ידליק שלוש, וכן לעולם.

וכמו דבנר חנוכה עצמו אם יש נר אחר – מותר להשתמש לאורה, כמו שנתבאר, כמו כן בתערובות ויש נר אחר של היתר, דמותר להשתמש לאורה. ואף שהאור מתרבה גם על ידי האיסור, מכל מקום לא חיישינן לה, כמו שכתבתי בנר חנוכה עצמה.

סימן תרעג סעיף טו[עריכה]

ויש חולקים בעיקר דין זה, דאינו מדבר שבמניין דלאחר התערובות בטלה חשיבותו, ושוב לא הוה דבר שבמניין, ובטיל חד בתרי. וכל שכן כיון שכבתה – בטלה חשיבותה אף כשהיא לבדה (ט"ז סעיף קטן ו וסעיף קטן ז), ובטיל חד בתרי כדין יבש ביבש (וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ט בשם רש"ל). וכיון שעיקר איסור דבר שבמניין הוא רק מדרבנן, כמו שכתבתי ביורה דעה שם – יש לסמוך על המקילים.

ויש שרוצים לאסור כאן מטעם קבוע. ואינו כן, דקבוע דאורייתא אין כאן, כיון שאין האיסור ניכר בפני עצמו. וקבוע דרבנן אינו אלא מפני דבר שבמניין. וכיון שבררנו שאין זה דבר שבמניין – ממילא נסתלק הקבוע. ודברים אלו מתבארים ביורה דעה שם.

(עיין שערי תשובה סעיף קטן ט, שכתב בזה. והעיקר כמו שכתבתי, ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעג סעיף טז[עריכה]

קיימא לן בגמרא שם דכבתה – אין זקוק לה. כלומר: כיון שהדליקה, והיה בו שמן כשיעור, ועיקר המצוה היא ההדלקה – הרי עשה מצותו, ואינו זקוק להדליקה עוד פעם.

ואפילו בערב שבת, שמדליק בעוד היום גדול, וכבתה קודם קבלת שבת שהוא עדיין מבעוד יום – מכל מקום אינו זקוק לה. והוא הדין אם אחר שהדליקה בא לתקנה, וכיבה אותה בשוגג – אינו זקוק לה.

ויש אומרים דבערב שבת מחוייב להדליק פעם שנית, אך בלא ברכה, שהרי כבר בירך כראוי (מגן אברהם סעיף קטן יב בשם רש"ל, וט"ז סעיף קטן ט). וכל שכן בחול, מי שרוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה – אין לברך עליה. וראוי להחמיר על עצמו, ולחזור ולהדליק בלא ברכה. ואף על גב דמדינא אינו צריך – לא גרע ממהדר במצוה (שם).

וכל זה כשנתן בה שמן כשיעור, וגם לא העמידה במקום שהרוח שולט. דאם לא נתן שמן כשיעור, או שהעמיד במקום שהרוח שולט, שמתחילה עמד לכיבוי – מחוייב מדינא לחזור ולהדליק, ובברכה, דהברכה הראשונה היתה לבטלה. ויש אומרים דברוח אין לו לחזור ולברך (שם), דשמא אותו רוח לא היה בריא שיכביהו. אבל אם היה בריא שיכביהו – פשיטא דחוזר ומברך.

סימן תרעג סעיף יז[עריכה]

נר של חרס שהדליק בו לילה אחת – נעשה ישן ומאוס, ואין מדליקין בו לילה אחרת, אלא לוקח חדשים בכל לילה. ואם אין לו אלא ישן – מסיקו בכל לילה באור, דנעשה כחדש. ונר של מתכת – אינו צריך חדש, ושל זכוכית או של חרס מכוסה – דינו כמתכת.

אמנם הפתילות – בוודאי אין חוששין להחליפן עד שתכלה. שאין הפתילה נמאסת, ואדרבא פתילה ישנה טובה יותר להדלקה מחדשה, כדתנן: פתילה שהבהבה (שבת כח ב: פתילה שקיפלה ולא הבהבה, ופירש רש"י דיבור המתחיל "הבהבה" – כדי שתהא מחורכת ותדלק יפה, עיין שם).


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעד[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעד | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

שמותר להדליק מנר לנר
ובו שלושה סעיפים:

א | ב | ג

סימן תרעד סעיף א[עריכה]

מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה, ואין בזה ביזוי מצוה, שהרי מדליק קודש מקודש. ואף שיש לומר דזהו כמו אכחושי מצוה, שנוטל קצת שמן מהנר במה שהדליק בה אחרת – אין זה כלום, שהרי לא ניטל ממנה כלום, ואין אנו חוששים בזה כלל.

ודווקא להדליק מזה לזה בלא אמצעי. אבל להדליק מזה לזה על ידי נר של חול, כלומר להדליק נר של חול מנר של חנוכה, וזהו וודאי אסור שהרי יש בזה ביזוי מצוה, שהקדש משמש לחול; אלא אפילו אם כוונתו להדליק בהשל חול נר חנוכה האחרת – מכל מקום אסור, דבעת שדולק ממנה השל חול – יש בזיון לשעתו.

ויש מתירין גם בכי האי גוונא. ואין כאן ביזוי מצוה, כיון דהכוונה להדליק ממנה להנר חנוכה.

(וזה תלוי בסוגית הש"ס כב א, דקיימא לן כשמואל דמדליקין מנר לנר. ופליגי בעל ידי קינסא כהיש מתירין. והאוסרין סברי דפליגי מנר לנר. ורב שאוסר – הוא מטעם אכחושי מצוה. ואף על גב דאיתותב לא הוי תיובתא גמורה, כמו שכתבו התוספות בדיבור המתחיל מאי הוה עלה וברא"ש שם. ועיין בית יוסף.)

סימן תרעד סעיף ב[עריכה]

ואפילו לדעת המתיר, אם יש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק בה את הנר של חנוכה – אסור, מפני שאז תהיה רק תשמיש חול, ואיכא ביזוי מצוה. ויש מי שמתיר גם בכי האי גוונא, דלמה ניחוש לזה? ואף אם אולי יבוא לידי כך, איזה בזיון יש בזה? והרי הדליקה לשם קודש (ט"ז סעיף קטן ב).

אמנם רבינו הרמ"א כתב דנהגו להחמיר בנרות חנוכה, שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד, והשאר אינו למצוה כל כך. ולכן אין להדליק זה מזה. עד כאן לשונו.

וכל שכן אם כבה אחד מהנרות, שאין להדליקה מנר חנוכה האחרת, שהרי אין מצוה בהדלקתה, דהא קיימא לן: כבתה – אין זקוק לה, כמו שכתבתי בסימן הקודם (מגן אברהם).

ובאמת כל אלו טעמים חלושים הם. דכיון דעיקר האיסור הוא משום ביזוי מצוה – הא אין כאן בזיון על כל פנים, שהרי על כל פנים נר של מצוה היא. אך כיון שהמנהג כן – אין לשנות. וכל שכן שאסור להדליק השמש מנר של חנוכה, שבו אין מצוה כלל, וזה אסור מדינא.

ודע דכל זה הוא בתוך זמן שיעורו. אבל לאחר זמן שיעורו – אזדא לה קדושתה, ומותר להדליק ממנה אפילו נר של חול. שהרי מותר לכבותה, כמו שכתבתי בסימן תרעב. ומותר ליהנות ממנה, וכל שכן שמותר להדליק ממנה.

סימן תרעד סעיף ג[עריכה]

נר של מצוה – מותר להדליק מנר חנוכה לפי עיקר הדין, כגון: ללמוד לפניה או להתפלל. ולכן בבית הכנסת – כל הנרות הדולקות שם הוויין של מצוה, ומותר להדליק זה מזה. ולכן מדליקין בבית הכנסת בנר זו את נר זו בין בנרות בית הכנסת, בין של שבת בין של חנוכה. ומדליקין זו מזו וזו מזו, דכולם של מצוה הם. ואסור להדליק נר של הדיוט מנרות בית הכנסת, ונתבאר בסימן קנד, עיין שם.

(הגר"א בסעיף קטן ה כתב: דזה שמתיר להדליק זה מזה בנרות בית הכנסת – זהו להמתיר להדליק מנר לנר על ידי קינסא. אבל להאוסר משום ביזוי מצוה – אסור, דמצות מבטלות זו את זו, והוי ביזוי מצוה, עיין שם. ולא אבין מה שייך זה למצות מבטלות זו את זו, הא על כל פנים אין זה ביזוי כמובן. ואם שהר"ן כתב סברא זו לעניין תשמיש בנר חנוכה בדבר מצוה, הא עיקר הטעם כתב מטעם שעשו דמיון להמנורה, עיין שם. ועוד: דתשמיש שאני, וצריך עיון. וגם מה שכתב המגן אברהם, דבמרדכי שלנו אוסר בכל נרות של מצוה להדליק זה מזה, עיין שם צריך לומר בכוונתו על ידי קינסא, וכמו שכתב הפרי מגדים. עיין שם, ובמרדכי, ובהגהת הר"ם טיקטין. והמרדכי מיירי שם בקינסא, אבל אם כן צריכים עיון דברי המגן אברהם, שהרי אין כאן סתירה כלל. ודייק ותמצא קל.)


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעה[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעה | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

שעיקר המצוה היא ההדלקה ולא ההנחה
ובו חמישה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה

סימן תרעה סעיף א[עריכה]

אף על פי שמצות נר חנוכה אי אפשר להתקיים בלא הנחת הנר על מקומו, כמו שאי אפשר להתקיים בלא הדלקה, וקיימא לן שאם היה תפוש הנר בידו כל זמן משך ההדלקה, אפילו במקום שצריך להדליק שם – לא יצא (כב ב). וכן קיימא לן שצריך להדליק במקום הנחתה, והיינו על פתח ביתו מבחוץ לפי דינא דגמרא. אבל אם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ – לא יצא (שם).

דמכל זה נראה לכאורה דגם ההנחה בכלל המצוה, ומי שפסול להדלקה, כגון חרש שוטה וקטן – פסול נמי להניחה על מקומה. ומכל מקום אינו כן, ואפסיקא הלכתא בגמרא שם דהדלקה עושה מצוה, ולא הנחה. ואם הניחה חרש שוטה וקטן על מקומה, והגדול הדליק – כשר. ועוד נפקא מינה לכמה דברים, כמו שיתבאר (ואם אחזה מעט זמן בידו – יצא).

סימן תרעה סעיף ב[עריכה]

ואם תשאל: דאם כן למה באמת לא יצא כשאחז הנר בידו? הטעם הוא דבזה אין שום היכר שהוא למצות חנוכה, והרואה אומר: לצורכו הוא דנקיט לה, ולא לשום מצוה (שם), וליכא פרסומי ניסא. ומהך טעמא נמי, כשהדליקה בפנים והוציאה לחוץ – לא יצא, משום שהרואה אומר: לצרכו הדליקה.

ועוד: דכיון דהדלקה עושה מצוה – צריך להדליק במקום הנחתה (שם). אך טעם זה לא שייך רק אצלם, שהיה להם מקום מיוחד להדלקה על פתח ביתו מבחוץ, ולא לדידן שבכל מקום אנו מדליקין (ב"ח ומגן אברהם סעיף קטן ג).

סימן תרעה סעיף ג[עריכה]

וכיון שהדלקה עושה מצוה, ולא הנחה, לכן לא בעינן הנחה לשם מצוה. שאם היתה מונחת במקומה – מדליקה בשם, ואינו צריך להגביהה ולחזור ליתנה לשם מצוה. אבל לא כן בהדלקה, שאם היתה דולקת מקודם – צריך לכבותה, ולהדליקה לשם מצות נר חנוכה.

ולא עוד, אלא אפילו היתה דלוקה לשם מצות נר חנוכה, ודולקת מעת לעת למחר – צריך לכבותה ולהדליקה מחדש. וכך אמרו חכמינו ז"ל (שם): עששית שהיתה דולקת כל היום, שהיתה דלוקה מערב שבת לשם מצות נר חנוכה למוצאי שבת – מכבה ומדליקה לשם מצוה.

סימן תרעה סעיף ד[עריכה]

ודע דאף על פי שאמרנו דבזמן הזה אין מקום קבוע להדלקה, מכל מקום אסור להדליקה במקום זה על דעת להניחה במקום אחר. וצריך להניחה על מקומה כשיעורה, דהיינו חצי שעה.

אמנם אם אירע שהדליקה שתנוח בכאן, ואחר כך על פי סיבה נטלטלה ממקומה – יצא בזמן הזה. ובבית הכנסת יש אומרים דמותר לכתחילה להדליקה במקום זה, על מנת להניחה במקום אחר (בית יוסף), משום דההדלקה בבית הכנסת אינו אלא מנהגא בעלמא. ומכל מקום יש ליזהר מלעשות כן לכתחילה (מגן אברהם סעיף קטן ב).

וכבר כתבנו בסימן תרעא שמחוייב ליתן שמן בנר קודם ההדלקה כפי השיעור. ואם בירך על מעט שמן, והדליק, והוסיף אחר כך שמן – לא יצא ידי חובתו, דבעינן שיעור בשעת ההדלקה, כיון דהדלקה עושה מצוה. ופשוט הוא.

(וזה שהבית יוסף בסעיף ב כתב דין זה בשם "יש מי שאומר" – כן דרכו בשולחן ערוך, כשלא הזכיר דין זה רק פוסק אחד. וגם פשוט הוא דאם הוסיף שמן אחר הברכה וקודם ההדלקה – יצא.)

סימן תרעה סעיף ה[עריכה]

אשה מדלקת נר חנוכה, ומוציאה גם אנשים. שאף היא חייבת בנר חנוכה כאיש, שגם הן היו באותו הנס, וגם על ידן נעשתה הנס, כמו שכתבתי בסימן תרע.

וחרש שוטה וקטן אינו מדליק, ואף שההנחה היתה על ידי גדול, דכבר נתבאר דעיקר המצוה היא ההדלקה ולא ההנחה. ויש מגדולי הראשונים שאמר דקטן שהגיע לחינוך – מדליק בשביל הגדולים (ר"ן בשם עיטור). וזהו על פי הירושלמי במגילה, שאמר שהנהיגו להיות קטן קורא את המגילה. וכל הראשונים לא כתבו כן, וגם במגילה לא נהגינן כן. אמנם אם כל בני הבית, כל אחד מדליק בפני עצמו – פשיטא שגם זה הקטן שהגיע לחינוך מדליק בפני עצמו.

ומי שכבר הדליק – מכל מקום יכול לברך בשביל אחר, או בשביל אשה, כשהם אינם יכולין להדליק ולברך. ויעמדו אצלו, ויכוין להוציאם כדין כל ברכת המצות, שאף מי שיצא – מוציא לאחרים.

וסומא – יש אומרים שחייב בנר חנוכה, אף על פי שאינו רואה, שהרי אינו צריך ליהנות מהאור. ומכל מקום, אם יכול להשתתף בפריטי – ישתתף. ואם יש לו אשה – אשתו מברכת עליו. ואם אין לו אשה – מברך בעצמו, ואחרים יסייעוהו כשאין ביכולתו להדליק בעצמו (מגן אברהם סעיף קטן ד). ויש מי שמגמגם ואומר שסומא לא יברך, ונכון לעשות כן כיון דעיקר הפרסומי ניסא היא הראייה, והוא אינו רואה. ולכן נכון בכל האפשר שיתרחק הסומא מלברך.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעו[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעו | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

סדר הברכות וההדלקה
ובו ארבעה עשר סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן תרעו סעיף א[עריכה]

המדליק נר חנוכה בליל ראשון מברך שלוש ברכות: "להדליק נר חנוכה", ויש אומרים "נר שלחנוכה", ובטור הגירסא "של חנוכה" בשתי תיבות, וכן הוא ברמב"ם פרק שלישי, עיין שם, וכמו בנר של שבת שמברכין כן.

אבל בשולחן ערוך כתב: "נר חנוכה", וכן הוא על פי האריז"ל. ויש שכתבו "שלחנוכה" בתיבה אחת (של"ה). וכתבו דנר של שבת העשוי לתשמיש – שייך לשון "של שבת". אבל נר חנוכה שאסור בתשמיש, ואינו אלא לחנוכה בלבד – לא שייך לומר "של חנוכה", שאינה של חנוכה אלא חנוכה בעצמה.

ומכל מקום אין קפידא. ואנחנו נוהגים לומר "נר חנוכה".

סימן תרעו סעיף ב[עריכה]

ודע שיש בברכה זו שאלה גדולה: ואיך מברכינן "להדליק" בלמ"ד, והא בפסחים (ח ב) מבואר דכל מצוה שאין האדם מוכרח לעשותה בעצמו, ויכול לעשותה על ידי שליח – לא מברכינן בלמ"ד, אלא ב"על". ואם כן היו לנו לברך "על הדלקת נר חנוכה".

והכי איתא להדיא בירושלמי סוכה (פרק שלישי הלכה ד): כיצד מברכין על נר חנוכה? רב אמר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות הדלקת נר חנוכה", עיין שם. ולמה אמרו בגמרא שבת "להדליק נר חנוכה" (כג א)?

ותירץ אחד מגדולי הראשונים: דכיון דכל אחד צריך להשתתף בפריטי, הוה כמו שעושה בעצמו (ר"ן פסחים שם). ובאמת יש מגדולי ראשונים שאמרו דצריך לגרוס בגמרא: "על הדלקת נר חנוכה" (בית יוסף בשם שיבולי הלקט, עיין שם, ובשלטי הגיבורים בשם ריא"ז, ובתניא, עיין שם רבינו יוסף). ויש מרבותינו מי שתירץ דכיון דכל אחד מדליק בביתו משום חיבוב המצוה – הוי כמוטל עליו לעשות (רא"ש שם).

וביתר ביאור נראה לי: דכיון דאין בית שאין מדליקין בו נר חנוכה, וכל אחד מחוייב על כל פנים לראותם משום פרסומי ניסא – הוה כמוטל על כל אחד לעשות.

(ולעניות דעתי נראה משום דלשון "הדלקה" משמע אפילו דלוקה ועומדת. וקיימא לן דלא מהני. ולכן לשון "על הדלקת נר חנוכה" משמע רק שתהיה דולקת, אבל "להדליק" משמע דלא סגי שלא להדליק, כמו שאמרו בגמרא שם: לא סגי, דלאו איהו מהיל. עיין שם.)

סימן תרעו סעיף ג[עריכה]

ברכה שניה: "שעשה נסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה".

ולכאורה הוא לשון כפול. ונראה לי: דהנה כתבו שצריך לומר "בזמן הזה" ולא "ובזמן הזה" (מגן אברהם), ונראה שהיה באיזה נוסחאות "ובזמן הזה". ולעניות דעתי שכן עיקר, והכי פירושו: דעיקר הנס שנצחו החשמונאים את אנטיוכס לא היה ביום זה של עשרים וחמישה בכסלו, אלא בימים רבים שכבשום. ורק בזמן הזה היה עוד נס של פך השמן שמצאו.

וכן בברכת המגילה: עיקר הנס מהפיכת לב אחשורש היה מימים רבים מקודם, שהרי סעודת אסתר היתה ביום שני של פסח, ומאז התחיל לרדוף את המן. אך ביום שלושה עשר אדר היה נס בפני עצמו, שאז הרגו היהודים בשונאיהם, כדכתיב: "ביום אשר שברו אויבו היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא..." ואם כן, שני נסים הם: האחד "בימים ההם", והשני "בזמן הזה" ממש.

וצריך לומר "בִזמן" בחירי"ק. וברכה השלישית "שהחיינו" וצריך לומר גם כן "לִזמן הזה" בחירי"ק הלמ"ד (שם).

סימן תרעו סעיף ד[עריכה]

מליל ראשון ואילך מברך שתים: "להדליק" ו"שעשה נסים". אבל "שהחיינו" אינו אלא בפעם ראשון, כמו ברגלים שאין מברכין רק פעם אחד "שהחיינו". אבל "שעשה נסים" מברכין בכל לילה, שהרי כל יום היה נס בפני עצמו בפך השמן.

ויתחיל להדליק אחר שגומר כל הברכות, דצריך לברך עובר לעשייתן. ואף על גב דזה שייך על ברכת "להדליק", אבל על "שעשה נסים" ו"שהחיינו" לא שייך עובר לעשייתן; וראיה: שהרי גם הרואה מברך אותן כמו שיתבאר, והרואה הרי מברך אחר ההדלקה. ועיין בסעיף יד.

סימן תרעו סעיף ה[עריכה]

ואמת שכן הוא במסכת סופרים (פרק עשרים הלכה ו), וזה לשונו: המדליק מברך "להדליק נר", ואומר "הנרות האלו אנו מדליקין... ועל ישועתך", "ברוך אתה ד' שהחיינו", ואומר "שעשה נסים" וכו', עד כאן לשונו. ובהגהת מיימוני פרק שלישי (אות ב) כתב שכן עשה מהר"ם, עיין שם.

אמנם רבינו הרמ"א כתב שמברכין כולם כאחת, קודם ההדלקה. וטעמו ברור, דאיך אפשר להפסיק בין הברכות? ובעל כרחך כיון ש"להדליק" מברך מקודם, ממילא דגם אלו צריך לברך מקודם, כדי שלא להפסיק.

ונראה לי ברור דגם במסכת סופרים אין הכוונה שיאמר השתי ברכות אחר "הנרות הללו". וראיה: שהרי הטור כתב לעשות השלוש ברכות ביחד, ואחר כך כתב בשם מסכת סופרים לומר "הנרות הללו", ושכן היה נוהג מהר"ם והרא"ש ז"ל, עיין שם. הרי להדיא שכן פירשו הכוונה, או שטעות הוא במסכת סופרים וצריך לומר השתי ברכות מקודם, דהרבה טעות נפלו בה כידוע. וכן עיקר לדינא, וגם מהר"ם עשה כן, וכן הוא בתשובת מהרי"ל, וכן אנו נוהגים.

סימן תרעו סעיף ו[עריכה]

הא דאמרינן: הרואה צריך לברך – פירש רש"י דזהו למי שלא הדליק בביתו עדיין, או למי שיושב בספינה, עיין שם. ומלשונו משמע: דכל שלא בירך עדיין בביתו, אף על גב שעוד ידליק בביתו, מכל מקום חייב לברך על הראייה. ואפשר דאז אחר כך כשידליק בביתו – לא יברך רק "להדליק".

אבל הטור והשולחן ערוך סעיף ג כתבו:

מי שלא הדליק, ואינו עתיד להדליק באותה הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו – מברך "שעשה נסים", ובליל ראשון מברך גם "שהחיינו". ואם אחר כך בליל שני או ליל שלישי כשבא להדליק – אינו חוזר ומברך "שהחיינו".

עד כאן לשונם. וסבירא להו דמי שעתיד להדליק באותה לילה – אינו מברך על הראייה, וכן כתבו הרא"ש, והר"ן, והמרדכי. והוסיף הר"ן ז"ל לומר דלא מצינו דמי שיצא במצוה – שיתחייב לחזור ולברך על הראייה, עיין שם.

(ומתוספות סוכה מו א דיבור המתחיל "הרואה" משמע: דאפילו אם יצא כבר – צריך לברך, משום דחנוכה שאני, ואינה דומה לכל המצות, עיין שם. ולהלכה קיימא לן כהטור והשולחן ערוך.)

סימן תרעו סעיף ז[עריכה]

ודע: דבזה שכתבו דכשמדליקין עליו בביתו – אינו צריך לברך על הראייה, יש מי שחולק בזה: דנהי דמיפטר מלהדליק בעצמו, מכל מקום ברכת "שעשה נסים" ו"שהחיינו", שהיא מצות הודאה, והחיוב על גופו – במה יפטור, אחרי שלא שמע הברכות, ולא ענה אמן (ב"ח)? וכן ראיה מרש"י והרא"ש, שכתבו דהמהלך בספינה – מברך. ואטו המהלך בספינה אין מדליקין עליו בביתו?

ורבינו ירוחם כתב שיש בזה מחלוקת, וזה לשונו: יש מהגדולים שכתבו שאם הדליקו עליו בביתו – אינו צריך לברך כשרואה נר חבירו. ויש מהן שכתבו שאפילו הדליקו עליו בביתו – שצריך לברך כשרואה, עד כאן לשונו (שם). וכן נראה עיקר לדינא, שהרי הרי"ף והרמב"ם כתבו סתם: הרואה צריך לברך. וכן פסק המהרש"ל, דרק המשתתף בפריטי ושומע הברכות ועונה "אמן" – אינו צריך לברך. אבל כשמדליקין עליו בביתו – צריך לברך.

(והמגן אברהם סעיף קטן א כתב: דמתוספות סוכה מו א לא משמע כן, וכמו שביאר המחצית השקל כוונתו, עיין שם. ותמיהני: דאדרבא מדבריהם מבואר דאפילו מי שכבר בירך – יברך, כמו שכתבתי, ובזה פלפלו, עיין שם. ולעניות דעתי העיקר לדינא כב"ח ורש"ל, וכן פסק האליהו רבה סעיף קטן ד, והביא הרבה פוסקים שכתבו כן, עיין שם. ומה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן ב, דאם כן רבי זירא למה לא השתתף בפריטי? תמיהני: דרבי זירא אמר לעניין ברכת "להדליק", אבל "שהחיינו" ו"שעשה נסים" – בירך על של אחרים בראייה. והב"ח שכתב לא נפטר גופו – א"שהחיינו" ו"שעשה נסים" קאי. ובוודאי כן הוא, כמו מי שלא בירך בלילה ראשונה "שהחיינו" – פשיטא שמברך בלילה שנייה. וגם בחג כן הוא, והכא נמי כן הוא. וגם הט"ז בסעיף קטן ד, שכתב שהמרדכי יחיד בזה, אלמלי ראה שהרבה סוברים כן – לא היה אומר כן, כמו שכתב האליהו רבה שם. וכן עיקר לפי עניות דעתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעו סעיף ח[עריכה]

אחר שהדליק הנר הראשון, יאמר:

הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות, ועל הנסים, ועל הנפלאות, שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים. וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד. כדי להודות לשמך על נפלאותיך, ועל נסיך, ועל ישועתך.

כן הוא הנוסחא בטור. ובעוד שאומר זה, יגמור ההדלקה. וזהו משום פרסומי ניסא. אבל אם לא אמר זה – לא עיכב. והרמב"ם לא הזכיר זה כלל, עם כי ישנה במסכת סופרים.

(וזה שכתב שיש בכאן שלושים ושש תיבות, כמניין נרות חנוכה – לא אוכל לכוין החשבון.)

סימן תרעו סעיף ט[עריכה]

אם שכח והדליק נר אחד פחות מן הראוי – ידליקה, ולא יברך, כי הברכה שעשה בתחילה – קאי על כל הנרות (מגן אברהם). ועוד: שהרי עיקר המצוה – יוצא בנר אחד, ועל ההידור אין לברך. ולכן אפילו שכח שנים או יותר – ידליק ולא יברך.

ויראה לי דדווקא כשנזכר בתוך זמן ההדלקה. אבל לאחר זמן ההדלקה – לא ידליק כלל מה ששכח, דאם ידליק – לא יהיה גם בפעם השנייה כמהדרין מן המהדרין, כיון שהראשונים כבר כבו. ואם כן, למה ידליקם ללא תועלת? דההיכר אינו אלא כשכולם דולקין ביחד.

סימן תרעו סעיף י[עריכה]

כבר כתבנו שאף מי שכבר יצא – יכול להדליק בעד אחר ולברך, כגון אשה שאינה יודעת להדליק ולברך, אך בתנאי שתעמוד אצלו ותענה "אמן". אבל שלא בפניה – אין לברך. וכן מותר שהיא תדליק, והוא יברך (מגן אברהם סוף סעיף קטן ד).

ויש מי שאומר: כשאחר מברך – יברך "על הדלקת נר חנוכה" (שם בשם ב"ח), כיון שאין עתה המצוה מוטלת עליו. ויש מי שאומר דאין לשנות הנוסחא, ויברך "להדליק" (שם בשם ר"ן). וכן הוא המנהג. והרי גם בעצמו היה לו לברך כן, כמו שכתבתי בשם הירושלמי. ומכל מקום לפי ש"ס דילן – אין מברכין כן, מטעם שנתבאר. אם כן אין חילוק בין כשדולק בעצמו, ובין על ידי שליח.

סימן תרעו סעיף יא[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה:

יתחיל להדליק ביום ראשון בנר היותר ימיני. ובליל שני, כשיוסיף נר אחד סמוך לו – יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי, כדי להפנות לימין. וכן בליל שלישי, כשיוסיף עוד אחד סמוך לשני נרות הראשונות – יתחיל בנוסף, ובו יתחיל הברכה, ואחר כך יפנה לצד ימין. וכן בכל לילה.
נמצא שתמיד מברך על הנוסף, שהוא מורה על הנס, שהרי בתוספת הימים – נתוסף הנס.

עד כאן לשונו. וראיתי מי שכתב על זה שאין לזה טעם, שזה אינו רק למהדרים מן המהדרים, ויניח עיקר המצוה ויברך על הרשות? אלא העיקר וכו' – ד יברך על עיקר המצוה, על הסמוך לפתח (הגר"א סעיף קטן ו).

ולא אבין דברים אלו. דזה היה שייך אלו מדליק נר אחד ולא בירך, ומדליק השניה ומברך – שפיר היתה שאלה: איך מברך על הנוסף ולא על העיקר? אבל לרבינו הבית יוסף – הא תמיד מברך על הראשונה, והיא העיקרית, והשאר הם נוספים. ומאי דקרי לה "נוסף" – זהו בסדר העמדת הנרות לענין יום הקודם, דבכל יום מברך אנר חדש. אבל הרי היא הראשונה, והיא המצוה העיקרית, ומה עניין זה לזה? וכן אנו עושין כדברי רבינו הבית יוסף (וסמוך לפתח אינו מעכב).

סימן תרעו סעיף יב[עריכה]

והלבוש חולק על רבינו הבית יוסף מטעם אחר: דזה שאמר שהנוסף יהיה השמאלי, וידליק משמאל לימין, וזהו הפינה לצד ימין. ונהפוך הוא: דהפינה שלצד ימין – הוא מימין לשמאל, שתמיד מתחיל מה שיותר ימיני, והולך מימין לשמאל. כמו בהזאות ב"איזהו מקומן": דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. וכן הוא בטבע האדם לפנות מימין לשמאל, כמו במחולות. וכן הוא הכתיבה שלנו: מימין לשמאל. ולכן העיקר להתחיל תמיד מהימין, ולילך מימין לשמאל, עיין שם.

ויש מי שהוסיף על זה שנוכל לברך גם באופן זה תמיד על הנוסף, והיינו: שהנר שבו דולקין הנרות – יהיה בטפח הסמוך לפתח, בצד השמאלי של הפתח, ויתחיל בהנר הסמוך ממש לפתח. ובליל שני יתחיל בהנר השני, וילך מימין לשמאל (ט"ז סוף סעיף קטן ו). ובתרומת הדשן (סימן קו) כתב: דבני ריינו"ס עשו כרבינו הבית יוסף, ובני אוסטריי"ך כהלבוש, עיין שם. ורבינו הבית יוסף הכריע כבני ריינו"ס.

וכתבו הגדולים שטוב תמיד להעמיד הפמוט בתוך חלל הפתח על המשקוף, דאז כולם הויין בטפח הסמוך להפתח. דאם יניחם בצד הכותל שאצל הפתח – לא יהיו כולם בטפח הסמוך לפתח. וכן ראוי לנהוג.

סימן תרעו סעיף יג[עריכה]

והנה גם בפינוי דרך ימין, שחולק הלבוש על רבינו הבית יוסף, גם כן העיקר כדברי רבינו הבית יוסף. וכן מפורש ברש"י ותוספות יומא (יז א דיבור המתחיל "מדרמינן"), וזה לשון רש"י ז"ל: שהוא מונה והולך דרך ימין, מצפון למערב, וממערב לדרום, ומדרום למזרח. עד כאן לשונו, וכן כתבו התוספות.

הרי משמאל לימין מקרי דרך ימין (פרי חדש בסימן קכח). והרי כן מפורש בים שעשה שלמה במלכים (ז): שלושה פונים צפונה, ושלושה ימה, ושלושה נגבה, ושלושה מזרחה. ומזה דרשו חכמינו ז"ל (שם נח ב): דכל פינות שאתה פונה – הוא דרך ימין, עיין שם (וזה רמז המגן אברהם בסעיף קטן ה).

ומה שהביא הלבוש מההזאות שעל המזבח – זהו גם כן כן, כפי שהיה עומד מבחוץ ופניו לפנים. ובכל דבר שהאדם עושה הוי משמאל לימין דרך ימין.

(ומה שהביא ראיה מכתיבה שלנו, גם כן הוי להיפך בכתיבת כל אות לעצמו בכתב אשורית, דהולכין משמאל לימין. ויש בזה סוד גדול בכתיבה מימין לשמאל בכלליות, ומשמאל לימין בפרטיות: לאכללא שמאלא בימינא, וימינא בשמאלא, כידוע לחכמי הקבלה. ומה שכתב מטבע המחולות – זהו דרך הטבע, ולא דרך השכל. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעו סעיף יד[עריכה]

פשוט הוא דמי שלא בירך בנר הראשון – מברך כל זמן ההדלקה. אבל לאחר ההדלקה – לא יברך, דבעינן "עובר לעשייתן". וזהו לדעת הרמב"ם בפרק אחד עשר מברכות. ולדעת החולקים – יכול לברך, כמו שבארנו ביורה דעה סימן יט סעיף ד, עיין שם.

אמנם לעניות דעתי נראה דבנר חנוכה, כיון דאיכא מצוה בראייה, ועיקר פרסומי ניסא היא הראייה – יכול לברך גם אחר כך. וכעין סברא זו כתבנו ביורה דעה שם סימן כח סעיף ח לעניין כיסוי הדם. (ובשערי תשובה סעיף קטן ה לא כתב כן, עיין שם. ולי נראה כמו שכתבתי.)

ויש מי שאומר ד"שעשה נסים" ו"שהחיינו" – ברך גם אחר כך, אבל "להדליק" – אינו מברך אחר הדלקת הנר הראשון, מפני דהשאר אינן אלא להידור, ולא שייך לברך עליהן (הגאון רבי עקיבא איגר). ולא אבין: דאטו גרע הנרות האחרים מניגוב של נטילת ידים, דגם כן אינו מעכב, ועם כל זה מטעם ניגוב מקרי "עובר לעשייתן", כמו שכתבתי בסימן קנח? וצריך עיון.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעז[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעז | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

דין אכסנאי בחנוכה
ובו שמונה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תרעז סעיף א[עריכה]

איתא בגמרא (כג א): אכסנאי חייב בנר חנוכה, אלא שיכול להשתתף בפריטי ביחד עם הבעל הבית. כלומר: מי שאין לו אשה ובית, אלא הוא לבדו ישיבתו קבוע בבית אחר – הרי החיוב עליו להדליק נר חנוכה. ואם אינו רוצה להדליק בעצמו – משתתף עם הבעל הבית, ואחד מהם מברך, והשני עונה "אמן".

אבל כשהוא אורח, ויש לו במקום אחר אשה ובית – הרי מדליקין בביתו, ונפטר גם הוא. אלא שיש אומרים דברכת "שעשה נסים" ו"שהחיינו" – מחוייב בעצמו לראות נרות חנוכה, ולברך שני הברכות בלילה ראשונה, ובכל הלילות רק ברכה אחת "שעשה נסים". וכבר כתבנו בזה בסימן הקודם סעיף ז, ושדעתינו נוטה כן, אף שיש חולקים. עיין שם.

סימן תרעז סעיף ב[עריכה]

וכתבו הרי"ף והרמב"ם בסוף פרק רביעי: דאורח שהיה לו פתח בפני עצמו, אף על פי שבביתו מדליקין עליו או משתתף בפריטי – מכל מקום צריך להדליק לבדו מפני החשד, עיין שם.

ונראה שאין זה רק לפי דין הגמרא, שהיו מדליקין בפתחי חצרות או בתים. אבל לדידן, שמדליקין בבית – ליכא חשדא.

ויש מי שכתב דהאידנא שמדליקין בפנים, אם יש להאורח חדר בפני עצמו – מדליק (מגן אברהם סעיף קטן ג). ולא ידעתי למה: והרי בבית לא שייך חשדא, שהרי בני הבית יודעים שהשתתף בפריטי, או שיש לו אשה ובית במקום אחר?

ונראה לי דוודאי כשמשתתף בפריטי – אינו צריך להדליק בפני עצמו. אלא כשאינו משתתף, ובני הבית סוברים שאין לו אשה ובית – בזה אפשר יש חשדא, וצריך עיון.

ויש מוסיף עוד לומר: דאפילו אין לו חדר בפני עצמו, כיון שנהגו שכל אורח מדליק – גם הוא חייב להדליק משום חשדא, דמי יודע אם הוא בחור או נשוי (אליה רבה סעיף קטן א)? והנה אם המנהג כן – וודאי דהולכין אחר המנהג. אבל זה שכתב דמי יודע וכו' – אינו מובן: דזה לא שייך רק על בחור רך בשנים. אבל מי שהוא גדול בשנים – פשיטא שיש לו אשה. ולכן צריך עיון בכל זה.

ודע שיש מי שכתב דכשמדליק מפני החשד – אינו צריך לברך (כנסת הגדולה). ואינו כן, דכיון שמדליק בפני עצמו, אם כן אינו רוצה לצאת בשל בני ביתו, ולמה לא יברך (וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן ד)?

ודע דזה דבזמן הגמרא צריך להדליק מפני החשד כשיש לו פתח פתוח לעצמו, כמו שכתבתי – זהו אפילו שני הפתחים הם ברוח אחד צריך לברך. ולא דמי לסימן תרעה, דהתם החשד על הבעל הבית, ובני עירו יודעים ששניהם של אדם אחד. אבל בחשדא דאורח – וודאי דיש חשד גם ברוח אחד, שהרי אינו שייך לבעל הבית זה (שם סעיף קטן ב).

סימן תרעז סעיף ג[עריכה]

וכתבו הטור והשולחן ערוך: דהא דאם יש לו פתח פתוח לעצמו צריך להדליק בפתחו – זהו אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה, והוא אוכל על שולחן בעל הבית. והוא הדין הבן האוכל אצל אביו. עד כאן לשונו. ואפילו אוכל בקביעות אצל אביו, כיון דלשינה יש לו חדר בפני עצמו – צריך להדליק מפני החשד.

ואף על גב דעיקר הוא המקום שאוכל שם, כמו שכתב רבינו הרמ"א, דיש אומרים דבזמן הזה שמדליקין בפנים ממש – ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו. עד כאן לשונו. מכל מקום לפי דינא דגמרא, בפתח פתוח לעצמו, דהחשד הוא מפני העוברין דרך שם, ואינהו לא ידעי שאינו אוכל שם – לפיכך צריך להדליק.

אבל בזמן הזה דההדלקה בפנים – תלוי רק במקום שאוכל. ולכן האורח כשאוכל עם הבעל הבית, וכל שכן בן האוכל אצל אביו – אינו צריך להדליק בפני עצמו בחדרו, שהרי בני הבית יודעים שהוא אוכל ביחד, והוי בכלל בני הבית. ומצות נר חנוכה "איש וביתו", כלומר: לכל בני הבית.

(כן נראה לעניות דעתי. ונראה לי דזהו גם כוונת המגן אברהם בסעיף קטן ו, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

ופשוט הוא דמי שאוכל בבית חבירו באקראי – צריך להדליק בפני עצמו, או אשתו מדלקת עליו בביתו, במקום שהוא דר שם.

(שם סעיף קטן ז. ומה שכתב דמכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו, עיין שם – לא ידעתי כוונתו. דאם כן רבי זירא בגמרא – למה לא עשה כן? וצריך עיון.)

סימן תרעז סעיף ד[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב:

קטן שהגיע לחינוך – צריך להדליק.

עד כאן לשונו. דין זה הוה ליה לכתוב בסוף סימן תרעה, ורבינו הרמ"א כתבה שם. אך בכאן הוא עניין אחר, דבשם מיירינן כשהמנהג שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו. והכא לא מיירי בזה, אלא דהכוונה: קטן שיש לו בית בפני עצמו – חייב להדליק מפני החשד, כמו גדול (וכן משמע ממגן אברהם סעיף קטן ח, עיין שם).

ויש מי שפוטר קטנים (שם), וטעמו: דכיון דאינו אלא מפני החשד, אין מחוייבים לחנך גם הקטן בזה (מחצית השקל).

סימן תרעז סעיף ה[עריכה]

וכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ג:

יש אומרים שאף על פי שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין ישראל – מדליק בברכות.

עד כאן לשונם. והטעם: דהא מחוייב בראייתן, משום פרסומי ניסא. ובכאן – הלא לא יראה הנרות דולקים.

עוד כתבו: דאפילו אם הוא אצל יהודים, ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו – מדליק ומברך עליהן. וכן נוהגין. עד כאן לשונם. כלומר: אף על פי שיש לו אשה ובית, והיא בוודאי תדליק עליו, מכל מקום יכול לומר: אין רצוני לצאת בזה, ואדליק בפני עצמי.

וכן הוא באמת המנהג שלנו, דכל מי שהוא בדרך – מדליק במקום שהוא, אף שבביתו מדליקין עליו. וזהו בכלל ההידור (שם סעיף קטן ט בשם תרומת הדשן). ומהרי"ל כתב שמנהג פשוט הוא שאורחים ובחורים מדליקין (שם).

ונראה לעניות דעתי דעתה, שרוב הנסיעות במסילות הברזל, וקשה להדליק שם כידוע – יכול לסמוך בפשיטות על ביתו, שמדליקין שם. אמנם הלא לא יראה נרות חנוכה, ולכן טוב שידליק נר אחד בהעגלה שיושב שם, ולברך עליו, דבנר אחד יכול לעשות שלא יקפידו הנוסעים. ומוטב שלא להיות מהמהדרין ולקיים עיקר המצוה, משלא יראה נר חנוכה כלל. וכל שכן מי שאין לו בית, שמחוייב מדינא להדליק שם, אם לא יבוא באותה לילה באיזה מקום.

סימן תרעז סעיף ו[עריכה]

כתב הטור:

הנותר מן השמן והפתילות בליל ראשון – מוסיף עליו ומדליק בליל שני. נותר בליל שני – מוסיף עליו ומדליק בשלישי, וכן בכל הלילות. נותר ממנו בליל שמיני – עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו, שהרי הוקצה למצותו.

עד כאן לשונו. וזהו מפסיקתא, כמו שכתבתי הרא"ש בשם השאילתות.

והקשו המפרשים: הא לעיל בסימן תרעב מבואר שהנותר מן השמן לאחר השיעור – מותר לכבותה ולהשתמש בה.

ותירצו: דשם מיירי שנתן יותר מכשיעור, ולא הוקצה למצותה רק כפי השיעור. והכא מיירי שנתנו כפי השיעור, ומזה נשאר דוודאי אסור (בית יוסף וב"ח). ועל פי זה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד:

הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה – עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, שהרי הוקצה למצותו.

עד כאן לשונו. אבל אם נתן יותר מכשיעור – המוֹתר מוּתר. והסכימו לזה מפרשי השולחן ערוך, עיין שם.

ויש מי שתירץ: דכאן מיירי שנתן בסתם, ולכן קדוש אפילו יותר מכשיעור, דמסתמא אקצה לה כולה. ולעיל מיירי שלא הקצה מפורש רק כפי השיעור (שם בשם ר"י אבוהב).

ויש שדחו תירוץ זה, דאפילו בסתם – אינו קדוש רק כפי השיעור (בית יוסף, ומגן אברהם סעיף קטן י, וט"ז שם). ויש מי שתירץ דגם כאן אין הכוונה שאסור ליהנות מזה, אלא הכוונה שיעבירנו מן העולם. וגם לעיל הכוונה כן, דעשאוהו רבנן כתשמיש קדושה דצריך גניזה (עיין ט"ז). כלומר: שלא יוטל בבזיון. ולא משמע כן מלשון הטור.

סימן תרעז סעיף ז[עריכה]

ואני תמה על רבותינו: דלפי לשון הטור אין זה סתירה כלל לשם, דוודאי לא נתקצה יותר מהשיעור. אבל בכאן עניין אחר הוא, והיינו: שכשנשאר בראשון, והניחה ללילה השניה – הרי הקצה את המותר להשניה, וכן משניה לשלישית וכו', והנשאר משביעי – הקצה לשמיני, וזהו וודאי אסור. ולמחר בשמיני כשהוסיף – לא נאסרה רק כפי השיעור. אבל מי יימר דהנותר מהשביעי נדלקה, וזה שהוסיף בשמיני נשאר? שמא זה שהוסיף נדלק, והנשאר הוא שהקצה מאתמול? וזהו שדייקו לומר: הנותר מן הראשון מוסיף וכו', והוה ליה לומר: הנותר מנר חנוכה – עושה מדורה ושורפו. אלא וודאי דרק בכי האי גוונא שורפו, מטעמא דכתבינן. אבל בנותן שמן לנר חנוכה – אין המותר קדוש.

סימן תרעז סעיף ח[עריכה]

שמן שהוקצה לנר חנוכה, שנתערב בשאר שמן, ואין בהשאר ששים לבטלו, כתבו הטור והשולחן ערוך שאין להוסיף שמן עד ששים כדי לבטלו. דאין מבטלין איסור לכתחילה, אפילו באיסור דרבנן.

ואף על גב דביורה דעה סימן צט נתבאר דיש אומרים דבאיסור דרבנן, כשנתערב ואין ששים, דיכול להוסיף עד ששים – מכל מקום הכא הוה כדבר שיש לו מתירין, שהרי ראוי לשהותו לשנה הבאה לנר חנוכה. ואף על גב דהטור כתב שלא ישהנו, כדי שלא לבא לידי תקלה, ואפילו ליתנו בכלי מאוס, לא מהני, דלהדלקה לא נמאס, מכל מקום כיון דמעיקר דינא מותר להשהותו – הוה כדבר שיש לו מתירין (וזהו כוונת המגן אברהם סעיף קטן יב).

ואף על גב דבעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב, התרנו בסימן תקז להרבות עליהם עצים מוכנים, ומסיקן – זהו מפני שאינו נהנה ממנו עד אחר ביעורו (טור), וכדאיתא ריש ביצה. מה שאין כן בכאן, שיהנה בשעת ההדלקה כשיוסיף בביטול עד ששים.

(וצריך עיון מה שבשולחן ערוך לא כתבו דברי הטור, שאסור לשהותו לשנה הבאה משום תקלה. ואולי סבירא ליה דממה נפשך: אם תדיננו כדבר שיש לו מתירין – נתיר לו לשהותו, דהוי תרתי דסתרי. ודייק ותמצא קל.)


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעח[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעח | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

נר של שבת קודם לנר של חנוכה
ובו שלושה סעיפים:

א | ב | ג

סימן תרעח סעיף א[עריכה]

בסימן רסג נתבאר דנר שבת וקידוש היום – נר שבת עדיף אם אין ידו משגת לשניהם, דשלום בית עדיף מכל הדברים. ונר שבת הוי שלום בית, שלא ישבו בחושך ויכשלו בהליכתם, עיין שם. וכל שכן דנר שבת קודם לנר חנוכה, שהרי קידוש היום דאורייתא. ואף שיכול לקדש על הפת, אמנם אם גם פת אין לו – נר שבת עדיף.

וכל שכן נגד נר חנוכה דרבנן. והגם דהרבה פוסקים סוברים דגם קידוש אינו אלא מדרבנן, ומן התורה יוצא בתפילה, מכל מקום הא עיקרו מדאורייתא. ואף על גב דבנר חנוכה איכא פרסומי ניסא, מכל מקום שלום בית גדול מכולן. אך בנר אחד סגי לשלום בית, ובהמותר יקנה נר חנוכה (מגן אברהם).

סימן תרעח סעיף ב[עריכה]

ואם יש לו נר שבת, אך אין לו יין לקידוש אם יקנה נר חנוכה – נר חנוכה קודם, משום פרסומי ניסא. ודווקא כשיש לו פת. אבל אם אין לו פת – פת קודם אפילו למאן דסבירא ליה דהוי דרבנן, דלחם משנה הוי דאורייתא (ט"ז). ויש מי שאומר דגם נגד פת נר חנוכה קודם (ב"ח).

ונראה כדעה ראשונה: דנהי דנאמר שאין זה דאורייתא, מכל מקום גם בפת וודאי יש שלום בית כמובן.

וכן נר חנוכה קודם להבדלה. אמנם גם נר חנוכה, כשיש לו נר אחד – די, והמותר יקנה יין לקידוש ולהבדלה, כיון דמדינא יוצא בנר אחד.

סימן תרעח סעיף ג[עריכה]

יש מי שאומר דבזמן הזה, שמדליקין נר חנוכה בבית, אין לומר נר שבת עדיף, ומוטב להדליק נר חנוכה וממילא שיהא אור בבית. ואף שאסור לאכול לאורה, מכל מקום מוטב לאכול נגדה מלבטל נר חנוכה לגמרי, כיון שאי אפשר בעניין אחר (מגן אברהם). ויש מי שחולק בזה (אליה רבה). ומכל מקום יש לסמוך על זה בשעת הדחק, שהרי בעיקר תשמיש יש אומרים דמותר בתשמיש מצוה, כמו שכתבתי בסימן תרעג, וסעודת שבת הוה וודאי סעודת מצוה.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרעט[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעט | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

כיצד הדלקת נר חנוכה בערב שבת
ובו ארבעה סעיפים:

א | ב | ג | ד

סימן תרעט סעיף א[עריכה]

בערב שבת צריך להקדים נר חנוכה לנר שבת. ולא מיבעיא אם מקבל את השבת על ידי נר שבת, דאז אסור לו להדליק עוד, אלא אפילו אינו מקבל שבת בהדלקתו – מכל מקום אי אפשר להדליק של שבת קודם לשל חנוכה, דלא נאה אחר הדלקת נר של שבת לעשות מלאכת חול.

וגם בזמן הש"ס משמע שהדלקת הנר היתה מלאכה האחרונה (כמו שהאריך הר"ן ז"ל בפרק שני). וכן משמע מלשון הטור, דהבה"ג פוסק דנר חנוכה קודם לשל שבת, משום דבהדלקה קבל שבת. וכתב שהתוספות כתבו שאין הקבלה תלויה בהדלקה, ויכול להדליק של שבת תחילה וכו', עד כאן לשונו. כלומר: שמדינא יכול להדליק מקודם נר של שבת, אך מכל מקום טוב יותר להדליק של חנוכה מקודם (וכן כתב הב"ח, עיין שם).

סימן תרעט סעיף ב[עריכה]

אמנם הרשב"א ז"ל בתשובה (חלק א סימן אלף ע) פסק להדליק נר של שבת תחילה, דתדיר ואינו תדיר תדיר קודם, עיין שם.

ותמיהני: הא להדיא איתא בגמרא (כג ב) דאם אין לו על קידוש ונר חנוכה – עדיף נר חנוכה משום פרסומי ניסא, יותר מקידוש דתדיר. וצריך לומר דסבירא ליה דזהו לעניין כשיבטל לגמרי, אבל לא לעניין להקדים. וכסברא זו כתבו התוספות שם. ובכאן יש להסביר יותר: דבערב שבת כשמדליקין בעוד היום גדול – הא עדיין לא שייך פרסומי ניסא.

סימן תרעט סעיף ג[עריכה]

ומכל מקום המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להדליק נר חנוכה קודם נר של שבת, מפני שנשים שלנו מקבלות שבת בהדלקתן.

ואפילו איש המדליק, ומפורש אינו מקבל שבת, דבכי האי גוונא אפילו להבה"ג מותר – מכל מקום מקדמינן נר חנוכה. אך אם אירע שהקדים של שבת – יברך אחר כך של חנוכה, אם לא קבל שבת בהדלקה. ואם קבל שבת, או אשה שהדליקה דבסתמא מקבלת שבת – ידליק לה אחר נר חנוכה, והיא תשמע ותענה "אמן".

סימן תרעט סעיף ד[עריכה]

ומברך על נר חנוכה: "להדליק נר חנוכה" בערב שבת, אף על פי שמדליק בעוד היום גדול, דכיון דאי אפשר באופן אחר – הרי בעל כרחו חל החיוב עתה עליו.

ולכל הפחות לא גריע מהכשר מצוה, שמברכין על זה, כמו בעשיית סוכה קודם החג. דלפי דינא דגמרא מברכים עליה "שהחיינו" (סוכה מו א), ולפי הירושלמי ברכות (פרק תשיעי הלכה ג) מברך גם "לעשות סוכה". וכל שכן בנר חנוכה בערב שבת.

רק יזהר ליתן בה הרבה שמן, שתהא דולקת בלילה כפי השיעור, והיינו חצי שעה.

(ופשוט הוא דמכל מקום, קודם פלג המנחה לא ידליק.)


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרפ[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרפ | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

שלא להניח הנרות סמוך לפתח בליל שבת
ובו שני סעיפים:

א | ב

סימן תרפ סעיף א[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף:

בליל שבת צריך ליתן שום דבר לחוץ בין הנרות לפתח, בשביל הרוח שלא יכבה הנרות כשפותח הדלת.

עד כאן לשונו. וזהו אצלם, שהיו מדליקין על פתח הבית שלצד החצר, ויש שם רוח. אבל אצלינו, שמדליקין בחדרים הפנימים – לית לן בה.

ואין לשאול: דאם יש חשש שהרוח יכבה הנרות, אם כן גם בחול לא יצא, כיון שאינו ראוי לידלק כשיעור? דיש לומר: דבאמת אינו וודאי שיכבה. ועוד: דכשתהיה הדלת סתומה – פשיטא שלא יכבה. אלא דמפני איסור שבת דחמיר, יש לחשוש גם בכי האי גוונא. ופרטי דינים אלו נתבארו בסימן רעז, עיין שם.

סימן תרפ סעיף ב[עריכה]

עוד כתב:

בערב שבת אסור לקבוע הנרות בדלת עצמה אחורי הדלת. ויש מי שמתיר.

עד כאן לשונו. גם זה תלוי בהפרטים שנתבארו שם. ואין נפקא מינה בין אחורי הדלת או בהצד שלפנים, דהכל טעם אחד: אם מקרי זה מכבה אם לאו. ושם נתבארו טעמי המחלוקת בזה, עיין שם.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרפא[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרפא | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

במוצאי שבת מה קודם: הבדלה או נר חנוכה?
ובו שני סעיפים:

א | ב

סימן תרפא סעיף א[עריכה]

אין לעשות הבדלה על נרות חנוכה, דכיון שהם אסורים בהנאה, והרי אין מברכין "בורא מאורי האש" עד שיאותו לאורו.

אמנם יכול מקודם להבדיל עליה, ואחר כך לכבותה ולהדליק בה נר חנוכה (ב"ח). וזה עדיף טפי, דכיון דאתעבידא בה מצוה חדא – לתעביד בה מצוה אחריתי (עיין ט"ז). אך זה תלוי במה שיתבאר: אם הבדלה קודמת או נר חנוכה קודמת?

סימן תרפא סעיף ב[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף:

מדליקין נר חנוכה בבית הכנסת קודם הבדלה.

עד כאן לשונו, והטעם ביאר בספרו הגדול: דאפוקי יומא מאחרינן, עיין שם. אך אם כן למה דווקא בבית הכנסת? ורבינו הרמ"א כתב על זה:

וכל שכן בביתו, שמדליק ואחר כך מבדיל, שהרי כבר הבדיל בבית הכנסת.

עד כאן לשונו, ומשמע: משום שכבר הבדיל בבית הכנסת, הא בלאו הכי הוי הבדלה קודמת. וכן נראה, דוודאי קשה הדבר לברך "בורא מאורי האש" אחר שכבר השתמש באש של חנוכה. וסברא זו כתבה הכלבו בשם הראב"ד ז"ל. ואף על גב דמנר חנוכה אין נהנין, מכל מקום משתמש באור. ועוד: דמהשמש הרי נהנה, ולכן בביתו צריך להבדיל מקודם. ורק בבית הכנסת, דהפרסומי ניסא רב מאד, ולכן נכון להקדים נר חנוכה. וגם בביתו, מי שכבר שמע הבדלה בבית הכנסת. אבל בלאו הכי – הבדלה קודמת. וכן הוא המנהג שלנו.

וגם: עיקר טעם דאפוקי יומא מאחרינן – אין בו טעם, דזה שייך אם היינו נוהגין בו מנהג שבת. אבל כיון דמדליקין נר חנוכה – הא בעל כרחו כבר יצא היום. ועוד: דהבדלה תדיר, ושייך לאפוקי שבתא. אבל נר חנוכה – בעל כרחו שייך ליום המחרת. אלא וודאי דרק בבית הכנסת עשו כן, מטעמא דכתבינן.

(המגן אברהם כתב דמי ששכח "אתה חוננתנו" – יבדיל מקודם, עיין שם. ומשמע דסבירא ליה דכל אחד ידליק מקודם. וכן כתב האליה רבה, וכן משמע מהגר"א. אבל הט"ז ומהר"ל מפראג פסקו להבדיל מקודם. וכן נראה לעניות דעתי עיקר, מהטעמים שכתבנו. והגם שדחו דברי הט"ז, מכל מקום לפי מה שכתבתי אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.)


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרפב[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרפב | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

דין "על הנסים" בחנוכה
ובו שלושה סעיפים:

א | ב | ג

סימן תרפב סעיף א[עריכה]

כל שמונת ימי חנוכה אומר "על הנסים" בברכת המזון בברכת הארץ. והיינו: שמתחיל "נודה לך" ואומר עד "ובכל שעה", ואחר כך אומר "ועל הנסים" עד "לשמך הגדול". ואחר כך אומר "ועל הכל ד' אלקינו אנחנו מודים לך..."

וכן בתפילה אחר "מודים" עד "קוינו לך": "ועל הנסים" עד סופו, ואחר כך אומר "ועל כולם... וכל החיים יודוך סלה..."

לפי שברכות אלו אינם תפילה אלא הודאה, וגם "על הנסים" היא הודאה, ולכן קבעוה בהודאה. מה שאין כן "יעלה ויבא" – היא תפילה, קבעוה בברכת תפילה ב"רצה".

ויראה לי דצריך לומר "ועל הנסים"" שהרי גם מקודם יש הודאות, וזהו נוסף. ובסידורים כתוב "על הנסים", ונראה שצריך לומר בוי"ו.

סימן תרפב סעיף ב[עריכה]

צריך לומר "כשעמדה... הרשעה" – הרי"ש בשו"א, והשי"ן והעי"ן בקמ"ץ. וצריך לומר "להשכיחם תורתך, ולהעבירם חוקי רצוניך" בלא ממי"ן (מגן אברהם). ויש אומרים "מחוקי" (פרי חדש), וכן אנו אומרים, דלשון זה פשוט יותר.

ואומרים "כשעמדה... על עמך ישראל", ואין צריך לומר "כשעמדה עליהם", דזהו יתור לשון, שהרי אומרים "על עמך ישראל".

וצריך לומר בסופו "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו", ולא כמו שיש אומרים "שמונה ימים אלו" ואין מזכירין חנוכה, דאינו כן, דכל עניין יש להזכיר מפורש (שם).

ואומרים "ועל התשועות ועל המלחמות". ויש אומרים "ועל הנפלאות". ולי נראה דבחנוכה יש לומר "ועל המלחמות" שהרי החשמונאים נלחמו באנטיוכס. אבל בפורים לא היה מלחמה, ויש לומר "ועל הנפלאות".

ואנו אומרים "כשם שעשית לאבותינו...", ורבינו הבית יוסף כתב דאין אומרים "כשם שעשית..." אלא מסיים "ועשית עמהם נסים וגבורות בימים ההם..." ויש אומרים שאומרים אותו. עד כאן לשונו.

וטעם דיעה ראשונה: ד"כשם" משמע לשון תפילה, דכשם שעשית לאבותינו – כן תעשה לנו, ואין אומרים תפילה בשלש אחרונות. אבל יש אומרים שאומרים אותו, וכן הוא המנהג שלנו. דציבור שאני, כמו שאומרים בעשרת ימ תשובה "וכתוב...", "ובספר חיים".

סימן תרפב סעיף ג[עריכה]

אם שכח "על הנסים", בין בתפילה בין בברכת המזון – אין מחזירין אותו. דלא דמי ל"יעלה ויבא" דראש חודש וחול המועד, שהם ימים שיש בהם קרבן מוסף. מה שאין כן חנוכה, דהודאה בעלמא היא.

ומיהו אם נזכר באותה ברכה – כל זמן שלא אמר השם, אפילו אמר "ברוך אתה" ונזכר – חוזר.

ואף על גב דאינו חייב לחזור, מכל מקום בברכת המזון יש לו לומר ב"הרחמן" בסופם "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות, כשם שעשית... בימי מתתיהו" עד סופו. וכן בתפילה יכול לומר "על הנסים" אחר "יהיו לרצון" (ט"ז).

ודע דבשבת צריך לומר "על הנסים" גם במוסף וכן במוסף דראש חודש טבת. ואף על גב דאין מוסף בחנוכה – מכל מקום יום הוא שנתחייב בד' תפילות, וצריך להזכיר של חנוכה בכולם.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרפג[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרפג | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

דין שגומרים הלל בחנוכה
ובו שני סעיפים:

א | ב

סימן תרפג סעיף א[עריכה]

בחנוכה גומרין את ההלל, משום דבכל יום נעשה בו נס בפך השמן. ועוד: דבכל יום חלוק בנרותיו, לפי המהדרין מן המהדרין, והוי כסוכות שחלוקים בקרבנות וגומרין את ההלל. ועוד: שהרי קורים בנשיאים, ובכל יום נשיא של יום זה חלוק משל חבירו. אם כן כל נשיא צריך לגמור ההלל על קרבנותיו (בית יוסף). ועוד: דכפי מה שכתבתי בסימן תרע, עשו שמונה ימי חנוכה תחת ימי הסוכות, שלא עשאו אז. וממילא דגומרין את ההלל כבחג הסוכות.

סימן תרפג סעיף ב[עריכה]

כל שמונת ימי חנוכה אין אומרים תחנון, ו"צדקתך צדק", ו"יענך", וצדוק הדין. וכן במנחה של ערב חנוכה אין אומרים תחנון, כמו שכתבתי בסימן קלא. ואלו הימים אסור להתענות בהם, כמו שכתבתי בסימן תרע, ומרבים קצת בסעודות, ואומרים שירות ותשבחות, כמו שכתבתי שם.


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרפד[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרפד | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

סדר קריאת התורה בחנוכה
ובו חמישה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה

סימן תרפד סעיף א[עריכה]

וקורין בתורה בחנוכה בכל יום ב"נשא" בפרשת קרבנות הנשיאים. דאיתא בפסיקתא הטעם: משום דמלאכת המשכן נגמר בעשרים וחמישה בכסלו, כמו שכתבתי בסימן תרע.

ומתחילין ב"ויהי ביום כלות משה", שהוא ראש העניין. ויש מקומות שמתחילין בברכת כהנים, לפי שהנס נעשה על ידי הכהנים החשמונאים, ומנהג יפה הוא (טור). אבל אין נוהגין כן, לפי שאינו מעניינא דקרבנות.

סימן תרפד סעיף ב[עריכה]

וכיצד היא הקריאה?

ביום הראשון דמתחילין ב"ויהי ביום כלות משה", ובה הרבה פסוקים, חולקין אותה לכהן וללוי. והשלישי קורא בנשיא דיהודה. ויש אומרים דכהן קורא כל הפרשה ד"ויהי ביום כלות משה", והלוי והישראל קורין בנשיא. והטעם: דלפי שעיקר הקריאה היא בהנשיאים, ולכן צריכין רוב הקרואים לקרוא בנשיא. וכן נוהגין.

וביום השני קורא כהן "ביום השני" עד "פר אחד בן בקר". והלוי קורא מן "פר אחד" עד "ביום השלישי". והישראל חוזר וקורא "ביום השני". ויש אומרים דהישראל קורא "ביום השלישי", דמוטב לקרוא של מחר מלקרות מה שקראו הקודמים, אם רק אפשר בזה. וכן המנהג שלנו, וכן בכל יום.

וביום השמיני קורין כהן ולוי "ביום השמיני", לפי שזהו חובת היום. והישראל קורא מן "ביום התשיעי" עד סוף הנשיאים, וגם פרשת "זאת חנוכת המזבח", וגם ב"בהעלתך" עד "כן עשה את המנורה". לפי שכל זה הוה חד עניינא, ובהכרח לגומרו כולו.

סימן תרפד סעיף ג[עריכה]

ובשבת חנוכה מוציאין שני ספרים. באחד קורין פרשת השבוע, וברובה היא פרשה "מקץ". ובשנייה קורין בחנוכה למפטיר, כפי היום שעומד בו. ומפטירין בנרות דזכריה: "רני ושמחי".

ואם יום ראשון של חנוכה חל בשבת, דיש שני שבתות, קורין ההפטרה בשבת שנייה בנרות דשלמה במלכים: "ויעש חירום".

וכתב רבינו הרמ"א דאם חל חתונה בשבת זו – קורין בשל חנוכה. עד כאן לשונו. כלומר: ולא "שוש אשיש". וזהו לפי מנהגם, אבל אצלינו אין קורין פרשה לחתן לעולם.

סימן תרפד סעיף ד[עריכה]

אם חל ראש חודש טבת בשבת – מוציאין שלושה ספרים.

בראשון קורא שיתא גברי בפרשת השבוע. ואסור לקרות יותר משיתא גברי, שהרי בספר תורה השנייה צריך לקרות השביעי, שהוא ממניין הקרואים דווקא.

ובספר תורה שנייה קורא השביעי בשל ראש חודש, דתדיר קודם. ואף על גב דבחנוכה איכא פרסומי ניסא, הלא יקרא המפטיר בחנוכה, וגם על ידי זה תהיה ההפטרה בשל חנוכה. ומתחיל "וביום השבת", כיון ששבת היום.

והמפטיר קורא בשלישית בשל חנוכה, ומפטיר בשל חנוכה: "רני ושמחי".

ואם חל ראש חודש בחול – מוציאין שני ספרים. וקורין בראשון שלושה גברי בשל ראש חודש, והרביעי קורא בשל חנוכה כפי סדר היום (ועיין בסימן תרפה סעיף ד).

סימן תרפד סעיף ה[עריכה]

אם טעה הקורא, וקרא רביעי בשל ראש חודש, אם לא הוציאו ספר תורה שנייה – אין צריך לקרות יותר. דאין משגיחין בחנוכה, כיון שאין בה קרבן מוסף.

אבל אם הוציאו ספר שני בעל כרחם משום פגמו – בהכרח לקרות עוד חמישי בשל חנוכה, ויאמר קדיש אחריו. ואם אמר אחר הרביעי קדיש – לא יאמר עוד (מגן אברהם). ואפילו נזכר בתוך קריאת הרביעי – לא יפסיק, וגומר בשל ראש חודש, ושל חנוכה אבד (שם).

וכתב רבינו הרמ"א: דאם טעה והתחיל לקרות בשל חנוכה – צריך להפסיק ולקרוא בשל ראש חודש. עד כאן לשונו. דזהו כמו שהקדים תפילין של ראש לשל יד (שם).

ויש חולקין וסבירא להו דגומר כהן בשל חנוכה, ואחר כך קורא בשל ראש חודש (ט"ז והר"נ כ"ץ). ואם כבר קרא שלושה פסוקים בשל חנוכה, אפילו לרבינו הרמ"א פשיטא שעולה למניין הקרואים. וקורא אחר כך שלישי בשל ראש חודש (אליה רבה).

ולמעשה יש לעשות כהיש חולקין, מפני פגם הספר תורה. וכן הדין בשבת חנוכה, כשחל בראש חודש.

(וז"ש בחול לרבותא: דאפילו בחול מוסיפין אחד, וכל שכן בשבת. הגאון רבי עקיבא איגר.)


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה


סימן תרפה[עריכה]

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרפה | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

סדר ארבע פרשיות
ובו תשעה סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן תרפה סעיף א[עריכה]

חכמינו ז"ל תקנו לקרות ארבע פרשיות באדר הסמוך לניסן. והיינו: שאם היתה שנה מעוברת – קורין אותם באדר השני.

  • הראשונה היא פרשת שקלים, לזכרון מצות מחצית השקל. שהיה על כל אחד מישראל ליתן בכל שנה לתרומת הלישכה, לקנות בהם תמידין וכל קרבנות ציבור.
  • השנייה היא פרשת "זכור", כדי להסמיך מחיית עמלק למפלת המן, שהיה מזרע עמלק. וקורין אותה קודם פורים.
  • והשלישית היא פרשת פרה אדומה, שהיתה שריפתה סמוך לניסן, כדי לעשות הפסח בטהרה.
  • והרביעית פרשת "החודש הזה לכם", שבה מצות עשיית הפסח.

ובירושלמי דמגילה אמרו: בדין הוא שתקדום פרשת הפסח לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן, ושני לו נשרפה הפרה. ומפני מה הקדימוה? מפני שהיא טהרתן של ישראל (רש"י מגילה כט ב).

סימן תרפה סעיף ב[עריכה]

פרשת שקלים קורין בשבת הסמוך לראש חודש אדר מלפניו, או בשבת שחל להיות בו ראש חודש אדר. מפני שבאדר היו משמיעים על השקלים, כדתנן בריש שקלים.

והטעם: משום דראש חודש ניסן מתחיל לעניין זה תחילת השנה, להביא קרבנות הציבור מהתרומה החדשה, כדכתיב: "זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה". והאי "לחדשי" יתירא הוא; אמרה תורה: הבא קרבן מתרומה חדשה.

ומניין שהוא ניסן? ילפינן מן "החדש הזה לכם", דכתיב: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". מה כאן ניסן – אף לחודשי השנה, דכתיב ב"פינחס" גם כן ניסן.

ולכך היו משמיעין באדר להביא שקליהן, להיותן מוכנין לראש חודש ניסן, ומכריזין שלושים יום מקודם. ואנחנו משלמים פרים שפתינו לזכרון זה.

סימן תרפה סעיף ג[עריכה]

ולכן בשבת שקודם ראש חודש אדר, אחר קריאת פרשת השבוע, קורין למפטיר ריש פרשת "כי תשא" עד "לכפר על נפשתיכם". וההפטרה היא במלכים: "בן שבע שנים יהואש במלכו", שהיא מדברת מעניין השקלים, עד "לכהנים יהיו".

ויש מתחילין מקודם, מן "ויכרות יהוידע", וזהו מנהג הספרדים. וטעמם נראה לי משום דקיימא לן לעיל ריש סימן רפד שיש להדר שיהיה בההפטרה עשרים ואחד פסוקים, אם לא היכי דסליק עניינא, עיין שם. ומן "בן שבע" שנים עד "לכהנים יהיו" ליכא, רק שבעה עשר פסוקים. לכן מתחילין ארבעה פסוקים מקודם שזהו גם כן מעניינא דיהוידע ויואש.

אבל מנהג אשכנז אינו כן. ונראה דטעמם דהן אמת, דזהו מעניינא דיהוידע ויואש, מכל מקום אינו מעניינא דשקלים. ולכן הוי כמו דסליק עניינא.

סימן תרפה סעיף ד[עריכה]

ואם חל ראש חודש אדר בשבת, מוציאין שלושה ספרים.

  • בראשון קורא שיתא גברי בפרשת השבוע. ודווקא ששה ולא יותר, כדי לקרות בהשנייה השביעי, שהיא מחובת הקרואים, וכמו שכתבתי בסימן הקודם לעניין ראש חודש טבת שחל בשבת, עיין שם בסעיף ד.
  • ובשנייה קורין שביעי בשל ראש חודש, ומתחילין "וביום השבת".
  • ובשלישית קורין למפטיר בפרשת שקלים.

ומקדימין של ראש חודש לשקלים, מפני שהיא תדיר. וממילא דהמפטיר קורא ההפטרה בעניינא דשקלים, ולא בעניינא דראש חודש, כיון שהמפטיר קרא בשקלים בתורה, ולכן בהכרח שההפטרה בנביאים תהיה מעניינא דקריאת התורה של המפטיר.

(והלבוש כתב דקורין לפחות שיתא גברי במקום שאין דרך לקרות אלא שבעה וכו', עיין שם. ומשמע קצת דרשאי לקרות יותר מששה בראשונה במקום שדרך להוסיף. ותמיהני: דאיך אפשר שלא לקרות בשנייה מהחיובים דשבעה קרואים? וכן מבואר מלשון הטור, וגם מגמרא דמגילה כט ב יש ראיה לזה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרפה סעיף ה[עריכה]

בשבת שנייה שקודם פורים קורין פרשת "זכור".

והרבה פוסקים סוברים שפרשת זכור הוי דאורייתא, כלומר דמן התורה הוי חיוב לקרות פרשת מחיית עמלק פעם אחת בשנה. אך בימי מרדכי ואסתר קבעו החיוב על שבת שלפני פורים, כדי להסמיך מחיית עמלק למפלת המן, כמו שכתבתי. וכתיב: "והימים האלה נזכרים ונעשים" – צריך להקדים זכירה דעמלק לעשייה דמצות פורים.

ויש מי שאומר דיוצאין מן התורה גם בקריאה דפורים בפרשת "ויבא עמלק" (מגן אברהם סוף סימן זה). ולעניות דעתי אינו כן, שהרי הרמב"ם בספר המצות בעשין קפח כתב שצונו להכרית זרע עמלק וכו', ובמצוה קפט כתב שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק, עיין שם. וזה נזכר רק בפרשה "זכור": "זכור את אשר עשה לך עמלק... והיה בהניח... תמחה..." אבל ב"ויבא עמלק" לא כתיבא מצות זכירה לכלל ישראל, ולא מצות מחייה. דשם כתיב: "כי מחה אמחה...", אבל לא כתיב "תמחה" שאנחנו מחוייבים לעשות כן.

וגם במגילה (יח א) משמע להדיא דעיקר חיובא היא ב"זכור", דתניא: "זכור" – יכול בלב? תלמוד לומר: "לא תשכח" – הרי שכחת הלב אמור. הא מה אני מקיים "זכור"? בפה. עיין שם.

אלמא דחיובא היא רק בפרשה "זכור". מיהו זהו וודאי כשקראה בתורה בפרשה "תצא" דיצא מדאורייתא. אבל מתקנתא דרבנן – דווקא קודם פורים.

וההפטרה של פרשת "זכור" היא בשמואל (טו): "כה אמר ד' צבאות: פקדתי את אשר עשה עמלק..." עד "גבעת שאול". ויש מתחילין פסוק קודם: "ויאמר שמואל אל שאול" מפני שהיא ראש הפרשה.

סימן תרפה סעיף ו[עריכה]

בשבת שלישית קורין פרשת פרה, מן ריש "חקת" עד "תטמא עד הערב", ששם נתבארו כל דיני פרה אדומה.

וההפטרה היא ביחזקאל (לו) מן "ויהי דבר ד'... בן אדם..." עד "דברתי ועשיתי". ויש מוסיפין עוד שני פסוקים עד "וידעו כי אני ד'", מפני שזהו סוף העניין, עיין שם. ולפי שהנביא הוכיחם שם על טומאתם, לכן קבעוה לפרשת פרה, שמטהרת את הטמאים.

ובשבת רביעית קורין פרשת "החדש הזה לכם" עד "תאכלו מצות".

ומפטירין ביחזקאל (מה). והספרדים מתחילין מן "כה אמר ד' בראשון באחד לחדש..." עד "עולת תמיד", דזה מיירי בעניינא דראש חודש ניסן. והאשכנזים מתחילין שני פסוקים מקודם, מן "כל העם הארץ", ושלושה פסוקים אחר "עולת תמיד" עד "איש מאחוזתו". וטעמם נראה: דאף על גב דפסוקים אלו אינם מעניינא דראש חודש ניסן, מכל מקום כיון דכל הפרשה היא מעניינא דנשיא לעתיד לבוא, ואלו הפסוקים הם גם כן מעניינא דנשיא, ובחדא פרשה הם, ולכן אומרים גם אותם.

ודע דגם בפרשיות אלו – זהו רק למפטיר. אבל כל השבעה קרואים, או יותר במקום שמוסיפין – קורין בפרשת השבוע, כמו שכתבתי בפרשת שקלים.

וראש חודש ניסן שחל להיות בשבת – מוציאין שלושה ספרים. וקורין ששה בראשונה, וראש חודש בשנייה, ופרשה "חודש" בשלישית, כמו בשקלים כשחל ראש חודש אדר להיות בשבת, כמו שנתבאר.

סימן תרפה סעיף ז[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ז:

יש אומרים שפרשת "זכור" ופרשת פרה אדומה חייבים לקרותם מדאורייתא. לפיכך בני הישובים שאין להם מניין צריכים לבוא למקום שיש מניין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. ואם אי אפשר להם לבוא – מכל מקום יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמן.

עד כאן לשונו. ועדיפי לעניין הילוך למניין מקריאת המגילה. ואף על גב דקריאת המגילה דוחה כל הדברים, כמו שאכתוב בסימן תרפז, מכל מקום הא אפשר לקרותה ביחידית, מה שאין כן פרשיות שבתורה – אין קורין אלא בעשרה (ט"ז סעיף קטן ב בשם תרומת הדשן).

אך גדולי האחרונים תמהו: מאין לנו לומר דגם פרשת פרה היא מן התורה? דאין שום רמז לזה בגמרא, ולכן פסקו דאינה מן התורה (מגן אברהם).

ולעניות דעתי נראה דיש לזה רמז בתורה, דהנה בפרשת פרה אדומה כתיב באמצע הפרשה: "והיתה לבני ישראל... לחקת עולם", ודרשינן בספרי: שתהא נוהגת לדורות, עיין שם. דאפר פרה אינו תלוי במקדש, דגם בזמן האמוראים היה להם אפר פרה, כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא (חגיגה כה א, ועיין נידה ו ב ברש"י). ובסוף [ה]פרשה כתיב עוד: "והיתה להם לחקת עולם", ומיותר הוא, אלא דאתי לעניין קריאת הפרשה אף בזמן דליכא אפר פרה. כעניין שאמרו בזבחים (צ א): למקראה הקדימה הכתוב. ופירש"י בנידה שם: שיהא קורין בעניין, עיין שם. וכל שכן בזמן הזה דליכא עצם המצוה, שהיתה ראויה להיות בזמן הזה אם היה לנו אפר פרה, דוודאי יש לומר שיש חיוב לקרות הפרשה.

סימן תרפה סעיף ח[עריכה]

דבר מובן ממילא: שאלו הארבע פרשיות – אי אפשר להיות רצופים. דכיון שמקדימין שקלים לראש חודש אדר, ו"זכור" צריך להיות סמוך לפורים – ממילא שיש הפסק שבת אחת.

וכלל הדברים כן: הוא דאם חל ראש חודש אדר בתוך ימי השבוע, ואפילו חל בערב שבת – מקדימין שקלים בשבת שלפניו. וממילא דלשבת הבא מפסיקין, שהרי אינו שבת הסמוך לפורים. ובשבת השלישי קורין "זכור".

ולפעמים יש גם הפסקה בין "זכור" לפרה. כיצד? דהנה ראש חודש אדר אינו חל אלא באחד מימי זבד"ו (שביעי, שני, רביעי, ששי). והנה כשחל בשביעי, וקורין שקלים בו ביום, וממילא דבשבת שנייה קורין "זכור", שהרי פורים תהיה באותה שבוע ביום ששי. ואין כאן הפסקה בין שקלים ל"זכור", אלא ההפסקה תהיה בין "זכור" לפרה. והיינו: ביום חמישה עשר, שהוא שבת אחר פורים – אין קורין בו פרה, מפני שלבד שבת זה תהיה עוד שני שבתים עד ראש חודש ניסן. ויותר טוב להסמיך פרה לחודש, שהוא מעניין אחד: לטהרת הפסח.

ואם חל ראש חודש ביום שני – הוה ההפסקה בששי לחודש בין שקלים ל"זכור", כדי להסמיך "זכור" לפורים. וזולת זה אין הפסקה. וכן כשחל ראש חודש ביום רביעי – הוה ההפסקה ברביעי לחודש, כמו בחל ביום שני.

אמנם כשחל ראש חודש אדר ביום ששי – יש בכאן שני הפסקות: האחת בשני ימים לחודש, בין שקלים ל"זכור", כדי להסמיך "זכור" לפורים. והשנייה בין "זכור" לפרה, בששה עשר לחדש, כדי להסמיך פרה לחודש.

סימן תרפה סעיף ט[עריכה]

ומתנחי לזה סימנא: זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו.

כלומר: כשחל ראש חודש אדר בשביעי – ההפסק בחמישה עשר לחודש, וזהו: זט"ו. וכשחל בשני – הוה ההפסק בששי לחודש, וזהו: ב"ו. וכשחל ברביעי – הוה ההפסק ברביעי לחודש, וזהו: ד"ד. וכשחל בששי יש שני הפסקות: בבשני ובששה עשר, וזהו: ובי"ו.

וכתב הרמב"ם בפרק שלושה עשר מתפילה דין כא, וזה לשונו:

נמצאת אומר שפעמים תהיה הפסקה בין שבת ראשונה ושנייה, או בין שנייה לשלישית. ופעמים יהיו שתי הפסקות: בין ראשונה לשנייה, ובין שנייה לשלישית. אבל בין שלישית לרביעית – לא יפסיק.

עד כאן לשונו. והטעם: דשקלים ו"זכור", וכן "זכור" ופרה – אין להם שייכות זה, לזה ולכן יכולין לעשות הפסקה ביניהן. אבל פרה וחודש שייכות זה לזה, לפיכך אין לעשות הפסקה ביניהם.

(כתב המגן אברהם: דבכל ארבע פרשיות אין מזכירין נשמות, ואומרים "צדקתך צדק". עד כאן לשונו. ו"אב הרחמים" – יש שנוהגין לומר. ולעניות דעתי נראה שלא לומר, כיון שאין מזכירין נשמות והם שבתות של שמחה, ולא גריעי משבת שמברכין בו את החודש.)

בסייעתא דשמיא סליק הלכות חנוכה


הלכות חנוכה: תרעתרעאתרעבתרעגתרעדתרעהתרעותרעזתרעחתרעטתרפתרפאתרפבתרפגתרפדתרפה



שגיאת ציטוט: קיימות הערות שוליים בערך, אך לא נמצאה תבנית "{{הערות שוליים2}}"; יש ליצור כותרת "==הערות שוליים==" ומתחתיה תבנית "{{הערות שוליים2}}"