טור אורח חיים תרע
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו
<< | טור · אורח חיים · סימן תרע | >>
סימן זה בשולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
הלכות חנוכה
טור [עריכה]
מאי חנוכה? דתניא: בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית. שכשנכנסו גויים בהיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו בו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים בהלל ובהודאה. פירוש, לומר בהן הלל; ולהודות, לומר בו על הניסים בהודאה. אבל מותרין הן בעשיית המלאכה.
ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ואין להקל להן. וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום, אין להקל להן, משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם.
וקראום "חנוכה", חנו בכ"ה. והיה אומר הר"מ מרוטנבורק ז"ל שריבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות, שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה.
אין מספידין בהם אלא לחכם בפניו. ולעיל בהלכות ראש חודש כתבתי אם יש לומר בהן צידוק הדין.
בית יוסף [עריכה]
מאי חנוכה דתניא בכ"ה בכסליו וכו'. בפרק במה מדליקין (שבת כא:) ואיכא למידק כי חתים בחותמו של כהן גדול מאי הוי נהי דאפילו נגעו בו מבחוץ לא נטמא דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מתוכו (כלים פ"ב מ"א) מכל מקום ליחוש שמא הסיטוהו ונטמא כבר תירצו בתוספות (שם ד"ה שהיה) שאם כבר גזרו על הגוים להיות כזבים (שבת יז: נדה לד.) צריך לומר שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי וכן משמע מדברי רש"י שכתב בחותמו בהצנע(ו) וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו והר"ן (ט: ד"ה תנו רבנן) תירץ שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות כיון שראוהו נחתם בחותם של כהן גדול אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו ואפשר שגם לזה כיון רש"י במה שכתב והכיר שלא נגעו בו:
והטעם שהוצרכו להדליק שמנה ימים מאותו פך מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר להתקין שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור והר"ן (שם) כתב שהיה להם שמן טהור רחוק ארבעה ימים והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה:
ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות. וי"ל שחילקו שמן שבפך לשמנה חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד י"ל שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור נשאר הפך מלא כבתחלה וניכר הנס אף בלילה הראשונה. אי נמי שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה: ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות. טעמן כדי שיהא להם היכרא שאסור להשתמש לאורן:
ומ"ש וגם אם יש מקומות שנוהגין איסור בכל היום אין להקל להם משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם. הא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכו' ברייתא היא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא.) וסובר רבינו שאף בדבר שאין בענינו שום צד איסור לומר דגזרו הא אטו הא מיתניא ומפני כך כתב דבחנוכה אף על פי שאין שום זמן ממנה אסור בעשיית מלאכה לא ביום ולא בלילה אם היו נוהגים איסור בכל היום אין להקל עליהם ואינו מוכרח דאיכא למימר דכיון דאין בו צד סרך איסור לית לן בה:
והיה אומר הר"מ מרוטנבורג שריבוי הסעודות שמרבים בהם הן סעודות הרשות. כן כתב גם כן המרדכי בפרק מקום שנהגו (סי' תרה) בשם הר"ם: כבר כתבתי בסימן (ת"ר) [ת"כ] (סוף ד"ה ועל צידוק הדין) דלדברי הכל מברין את האבל בחנוכה:
