חזון איש/יורה דעה/קעח
סימן קעח[עריכה]
א) יו"ד סי' רצ"ה ס"א. [א"ה, עי' כלאים סי' א' סקט"ו].
יו"ד סי' רצ"ה ס"ב. [א"ה, עי' כלאים סי' א' סק"א, ולעיל סי' ק"נ סק"ט].].
יו"ד סי' רצ"ה ס"ג. [א"ה, עי' כלאים סי' ג' ס"ק י' י"א י"ב, ערלה סי' י"ב סק"ג].
א) כ' תויו"ט כלאים פ"א מ"ז דסבר ר"י דלא אסרה תורה אלא במתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה אבל בלא"ה מותר אע"פ שיונקין זה מזה, ולמש"כ כלאים סי' ב' מודה ר"י שאין נוטעין ע"ג זמורה שהבריכה בארץ שהשרשים נוקבין את הזמורה [ועי' לעיל סק"ד], והוי אילן באילן אע"ג שאין מתאחין לעשות פירי משונה, וכן בזרע דלעת לתוך החלמית, ולמש"כ הגר"א מודה גם ביחור תאנה לתוך החצוב וזמורה לתוך האבטיח אלא בירק לתוך האילן אין כאן התמזגות חשובה לר"י למחשב כלאים וכן באילן לתוך הירק לריב"ג סוטה מ"ג ב'.
והנה למדנו ג' חלוקות, אם מרכיב דבר שאין צומח אלא שהוא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר, והיינו הא דאמר פסחים נ"ו א' דנותנין בלב הדקל אסא דרא ושכרא דדפנא וקמחא דשערי ולא אסרינן משום אילן באילן וירק באילן, אלא שאין כל אלו מקבלים כח הצמיחה אלא הוא השקאה להדקל, וכן אמרו בירו' בזית ע"ג תמרה אי לאו דממתיקו הוי מותר הרכבתו וממתיקו היינו ע"י כח הזדווגות וצמיחת שניהם, וכן ירק באילן לר"י ואילן בירק לריב"ג.
ויש מרכיב שמתאחין ומולידין מין חדש, ויש מתאחין והפירי אינו משתנה, ושני הרכבות אלו אסורין.
נראה דאין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, שאם נוטל שרף ונותנו בסדק והוא חוזר ועושה ענף מאותו השרף הרי זה מרכיב גמור שאין בדומם חילוק בין העב להנוזל וכיון שיש בשרף כח ההולדה חשיב הרכבה [ולא דמי להרבעה שאין איסור בנתינת זרע של מין זה למין אחר דהתם אף באבר תלוש אין בו משום הרבעה שאין הרבעה אלא בחי, אבל יחור כל קורט וקורט הוא בריה כל שראוי להרכיב ולהצמיח והלכך גם השרף הוא בריה שלמה].
ב) בפ"ת יו"ד סי' רצ"ה סק"א כתב תשובת ח"ס אי מותר ליתן חטה בסדק הענף הנשרש בארץ כדי שישתרש, והנה הדבר תלוי אם החטה משתרשת ומזדווגת עם הענף שאם היא מזדווגת חשיב כלאים והוי הרכבה גמורה, ואם החטה אינה מצמחת רק בלתה ומלחלחת את הענף להשתרש אין כאן הרכבה, וקשה להכריע הדבר והדעת נוטה דמצמחת ומזדווגין השרשין.
ג) יו"ד סי' רצ"ה ס"ה ודוקא בכה"ג שנקרא עליו שם אילן כו', צ"ע אי מותר לתחוב ירק בשרש בידים בזמן שלא נקרא עלי' שם אילן [עי' לק' סק"ז].
ויש לעי' בעיקר האיסור של זריעה על גביו הא עכשו אינו מרכיב וההרכבה ממילא אתיא, ואי אסור לקיים את המורכב י"ל דמשום איסור קיום אתינן עלה וכדלקמן ס"ז, מיהו י"ל דחשיב כמעשיו כמו אופה ומבשל לענין שבת, ומ"מ אם עקר קדם שהורכב ודאי מיתקין העבירה, אבל אם הרכיב ועקר קדם שנשרש לא מיתקין הלאו וכמש"כ כלאים סי' ב' סק"ד.
וכתב הש"ך להחמיר כהר"ן, משום דבתו' קדושין ל"ט א' נמי משמע כן, ופי' דברי תו' דאף מן הצד ראוי להחמיר, וצ"ע דאפי' בא"י שרי מן הצד כדתנן במתנ' דוקא על גביו ולמה נחמיר, וכבר הניח הגר"א דברי התו' בצ"ע, ואפשר דכונת תו' ליזהר כשאין ג"ט עפר על העיקר וכשזורע הזרע אינו רחוק ג"ט מן העיקר והיינו דינא דמתנ' אלא דברי התו' לאסור בחו"ל אף שאין כלאים נוהג מ"מ כה"ג אסור משום מרכיב ולפ"ז משמע מל' התו' שאין מרכיב זה אלא מדרבנן.
בבהגר"א ס"ק י"א משמע דדעת הר"ש כהר"ן ולא כהרא"ש, וצ"ע דהא דברי הר"ש מתפרשין אף לדעת הרא"ש, דאילו היו הזרעים מתפשטין לצדדין היו נכנסין בהנברך שהיה עליו שם אילן, ודברי הר"ש הן דברי הגמ' ב"ב י"ט ב'.
ויש לעי' לפי' הר"ן למה מותר לנטוע שאר אילנות בתוך הכרם, הלא השרשים נכנסין לתוך שרשי הגפן וליתסר משום מרכיב אילן באילן, וע"כ צ"ל דלמטה מג' לא מתסר משום הרכבה [ומש"כ הר"ן ושוב אין שרשי הזרעים נכנסים בהן קושטא דמלתא נקט] ואף אם נפרש דמעמיק ג"ט היינו שיש על האבטיח עפר ג"ט וכמש"כ כלאים סי' ב' סק"א, ל"ק דשאני התם דמרכיב בידים וכמש"כ לק' סק"ד.
והנה בזורע ע"ג זמורה שאין ע"ג ג"ט, היה נראה שאינן נאסרין מדין כלאי הכרם, כיון שאין כאן משום כה"כ אלא משום מרכיב ירק באילן דאין הפירות נאסרין, אבל לא כן תנן פ"ז מ"ב דזו סברת ראב"צ בשם ר"מ, וכתב הר"מ בפי' המשנה שאין הלכה כן, ואיכא מ"ד בירו' דבהא כו"ע מודים דמקדש, ונראה כיון דשב לכלאים מחמת הרכבה שב לאיסור כלאי הכרם, ומ"מ נראה דכל זמן שלא הגיעו השרשים של הזרע תוך הזמורה עדיין לא קידש, ויש לעי' אם נאסר מיד שהורכב או בעינן הוסיף מאתים כדין זרוע ובא, ועוד יש מקום לומר כיון שעומד להתרכב והרכבה אף בעומק חשיבא כלאים בשביל כך חשיב כלאים בזריעה וקידש בהשרשה.
ד) מן האמור נלמד דהזורע זמורה וחטה בגומא אחת אם כפף את הזמורה עד שיהי' ו' טפחים בין הגפן ובין החטה לכשיגדלו מותר ואם לא יהי' ביניהם שיעור הרחקה כשיגדלו אסור, ונראה דחייב מיד על הזריעה כדין חטה וחרצן, ולר"י חטה ושעורה וזמורה חשיב מ"י.
ונראה דה"ה אם שתל שבולת של חטה ושל שעורה והטה את השבלים זה לצפון וזה לדרום כדי שיעור הרחקה מותר, דכיון דאין מלמעלה ערבוביא אין איסור במה ששרשיהן יונקין בעירוב וכדין גדר ביניהן שמותר [ופעמים בלא הרחקה מלמעלה מותר כיון שהפכן וכדתנן כלאים פ"ג מ"ה ועי' מש"כ שם]. [א"ה, עי' כלאים סי' ט' סק"י].
בד"א שלא הרכיבן זה בזה, אבל אם הרכיבן זה בזה אתינן להא דאיבעי לן חולין ס' א' הרכיב ב' דשאים זעג"ז, וזכינו עוד נפקותא בהא דאיבעי אי דשאים אסורין בהרכבה וקשיא להו לראשונים ז"ל תיפוק לי' משום כלאי זרעים, ולהאמור נ"מ בהרכיבן בעמק הארץ ולמעלה יש שיעור הרחקה ביניהן.
ויש לעי' במה שהתיר הרא"ש לזרוע ע"ג השרש אף ששרשי הזרעים נוקבין את הגפן כיון שהשרש לא היה על פני הארץ אין בו משום הרכבה, דמ"מ ליתסר כדין זורע חטה וחרצן בגומא אחת, וי"ל דהתם החטה והחרצן יעלו על הארץ בערבוביא, אבל הכא למעלה הן מרוחקין שיעור הרחקה, ומיהו אם זרע ב' זרעונים המתאחין וגדל מהם מין אחד אסור אע"ג דאין למעלה כלאים, שהרי מותר ליקח זרע מהגידולין ולזורען כדאיתא יו"ד סי' רצ"ה ס"ז ובר"מ פ"א מה' כלאים ה"ז, וי"ל דשאני הכא דמלמעלה ב' מינין מעורבין ואף שאין איסור לזרען דחשובין הגידולין כמין אחד מ"מ לענין איסור כלאים בזרעים שזרע חשיב כערבוביא מלמעלה [ואפשר דהמתאחין לפרי אחד חשיב לעולם הרכבה] ויש לשאול לפ"ז דבזרע על שרש הגפן ונקב השרש של הזרע ונכנס בשרש הגפן ויונק ממנו נימא דבזרע שעל הארץ איכא ערבוביא וכן בהרכיב שבולת של חטים בתוך שבולת של שעורים בעמק הארץ ליתסר משום כלאי זרעים דבחטה איכא עירוב שעורה וצ"ל דכל שאין מתאחין לגדל פרי אחד לא חשיב כלאים אף שיונקין קצת זה מזה, והלכך אם זרע באופן שיצמחו בערבוביא איכא איסור בזריעה ואם יצמחו בריחוק כדי שיעור הרחקה מותר ומיהו בהרכיב במקום שההרכבה אסורה אף שאין מתאחין לפרי אחד אסור דבהרכבה א"צ תנאי של מראית עין מלמעלה ואע"ג דאילנות שפריין או עליהן שוין מותרין להרכיבן זה בזה כמש"כ הר"מ פ"ג ויהיב טעמא שאין איסור כלאים אלא למראית עין שא"ה דנראין מין אחד אבל הכא הרכבתן ניכרת במקומן.
ירו' כלאים פ"ז ה"א מה נן קיימין אי משום זרעים באילן ל"ל גפן אפי' שאר כל האילן כו', לפי' תו' והר"ש והרא"ש דבמסקנא קיימא משום מרכיב קשה טובא דהא כי פריך אפי' שאר כל האילן ע"כ סבר דגם בכל אילן שרשי הזרעים נכנסין לתוך שרשי אילן ובמסקנא מחדש דגפן רך ושאר כל אילנות קשים, וזה לא נזכר כלל בגמ' ולשון הגמ' משום זרעים ע"ג הגפן מבואר דמשום איסור כלאי הכרם אתינן עלה, אבל מדברי הגר"א נראה דהדבר כפשוטו דהאיסור משום זרעים מודלין ע"ג גפן ואע"ג דמודלה ע"ג שרשים מכוסין מותר וכמש"כ לעיל מ"מ כשהשרשים נכנסין זה לתוך זה יש איסור משום דחשיב כמודלה ואפשר דאף אם אין השרשים נכנסין זה לתוך זה אלא נוגעין זה בזה אסור כיון שאין עפר מפסיק ביניהן הלא הגפן מגולה כנגד הזרעים, ולפ"ז ניחא שמקדש, ומיהו כיון שאין ההדלאה אלא בעומק הקרקע אין זו הדלאה גמורה ויש מקום לומר שיהא אסור ולא יהא מקדש.
ולפי' זה ניחא נמי סוגיא דלעיל [בירו' כלאים] פ"א ה"ח דפריך בלא כך אינו אסור משום זרעים תחת הגפן, ופריך דבמשנה משמע דאין איסור משום כלאי הכרם אלא משום מרכיב ואינו מקדש, ואמאי הלא בהא דכלאים פ"ז מ"א מבואר דאפי' תוך הקרקע חשיב מדלה זרעים ע"ג הגפן, וה"נ בתוחב זמורה לתוך אבטיח הרי יש בו משום זרעים תחת הגפן ומשני במעמיק שלשה חוץ לשלשה, ושמעינן מכאן דבעומק שלשה ליכא משום מדלה, וא"כ א"צ בהא דתנן פ"ז ביש עפר ע"ג ג"ט מותר משום דאין שרשי הזרעים מתפשטין יותר מג"ט אלא אפי' אם היו נכנסין בעומק ג"ט לית לן בה ועי' לק' סק"ו.
ושמעינן לפ"ז דלעולם אין איסור מרכיב בזורע על גבי שרשים ולא חשיב מרכיב כיון דאינו עושה בידים ואינו מכוין, ומיהו בתוחב בהדיא הו"ל מרכיב ואפי' מרכיב בשרשים שיש על גבן ג"ט וכדתנן בתוחב זמורה באבטיח ובזה מרווח לן מה שנוטעין אילן אצל גפן ואין חוששין משום שהשרשים מתרכבין של זה בזה.
ויש לעי' בהא דבעי למימר דעפר ג"ט בעינן משום עבודה, ולכאורה קשה דהא אויר כרם אוסר, ואילו העביר עציץ למעלה מהגפנים אסור משום אויר הכרם וגם גפן יחידית יש לה אויר, וי"ל דידע דשרש המכוסה אינו אוסר משום אויר ומ"מ הרחקה כדי עבודה בעינן, ובמסקנא אין שרש המכוסה מצריך הרחקה כדי עבודה.
ה) כלאים פ"ז מ"א הבריכה בדלעת כו', בתוי"ט דקדק על הר"ש והרע"ב שכתבו לפרש בדלעת יבשה משום דבלח א"א לזרוע עליו זרעים ולא כתבו משום שא"א להבריך בו, ובתו"ח תירץ דקיי"ל כר"י דמין אחד שרי לכתחלה, וזה פלוגתת הראשונים ז"ל ולדעת הר"מ מודה ר"י דקידש אף במין אחד וגם אסור לזרוע, ויש סוברין דמודה ר"י דאסור מדרבנן וכמש"כ הרא"ש בה"ק, ואי ר"י מתיר לכתחלה ע"כ כולי משניות דלא כר"י.
מיהו עיקר דבריו ז"ל דקושית התויו"ט משום כלאי הכרם לא יתכן, דמבריך מותר לזרוע מצדו וא"צ להרחיק רק מראש הנראה על הארץ ו' טפחים וכמש"כ לעיל, וא"כ שפיר י"ל דהבריך תוך הדלעת בריחוק ו"ט מן גפן הנראה או שהוא מדרון ומקום הדלעת נמוך ג"ט מגפן הנראה וכמש"נ לעיל, אבל קו' התויו"ט משום מרכיב אילן בירק.
ו) ירו' כלאים פ"ז ה"א משום זרעים ע"ג הגפן, הר"ש פי' משום דגפן רכיך והוי הרכבה, וכ"כ תו' ב"ב י"ט א', וכ"כ הרא"ש ה' כלאים סי' ד', אבל לשון הירושלמי קשה דהא פריך אי משום זרעים באילן אפי' כל אילנות ולא ידע לחלק בין גפן לשאר אילן והו"ל לפרש במסקנא דגפן רכיך שסברא זו הוי עלומה מהמקשה והוא השיב משום זרעים ע"ג הגפן וזה אינו מפרש כלום, ואפשר לפרש דמשום מסכך ירק ע"ג גפן קאמר דזה אסור כמש"כ הר"מ פ"ח מה' כלאים הי"א, [וזו נראה דעת הגר"א כמש"כ לעיל ס"ק ד', ומבואר כן בהדיא בשנו"א ודעתו ז"ל דוקא בנוגע, ולמטה מג"ט אף נוגע מותר וכמש"כ לקמן וכדפריך בירו' אי משום עבודת הכרם ליבעי ששה הו"מ לשנויי דלמטה מג"ט בטל אלא דאכתי הוי פריך אפי' מן הצד נמי, ועוד דקושטא הוא דמשום עבודה ליכא כל שמכוסה בעפר והלכך שפיר קאמר דאי מכוסה בעפר אינו מציל מלהצריך עבודה ליבעי ששה, עוד י"ל דג"ט דתנן היינו ג"ט שוחקות והשרשים ג' טפחים מצומצמות], והנה נתבאר כאן דביש ג"ט עפר ע"ג לא מקרי סיכוך על גביו אבל בפחות מכאן מקרי מסכך, ואפשר דדוקא זמורה כמש"כ הרא"ש שם שהאדם נתנה בקרקע אבל השרשים שלא היו מגולים מעולם לית לן בה ולפיכך זורעין חוץ מעבודת הכרם או בהפסק מחיצה תוך עבודת הכרם ולא חיישינן במה שזורע כנגד השרשים וכמש"כ הרא"ש שם, א"נ כמש"כ הר"ן ספ"ק דקדושין והר"י והרשב"א בש"מ ב"ב י"ט דמסתמא השרשין עמוקין ג"ט ובזה מצאנו מקור לדברי הר"מ דירק ע"ג גפן אסור דאין לזה מקור כמש"כ לק' סי' קע"ט סק"ז, [ומיהו דוקא בזורע ע"ג הגפן אבל בזורע מן הצד והזרעים סוככים ע"ג השרש לית לן בה כל שהשרש מכוסה בעפר משהו וכמש"כ לעיל סק"ד, ואף בזורע אין האיסור רק משום דהשורש נוגע בגפן וכמש"כ לעיל בשם הגר"א].
ולפ"ז אין לנו מקור דמה שנכנס שרש בתוך שרש של מין אחר אסור משום הרכבה, והנה יש להוכיח שאין בזה איסור שהרי נהגו לנטוע אילן אחר בתוך הכרם וכדתנן פ"ו גפן מודלה ע"ג תאנה, ובגמ' ב"ק צ"ב א' ביני גופני קיימי, ובב"ב כ"ו א' אבל אילן לגפנים בעינן טפי, ולמה לא נחוש להרכבת שרש בשרש לפי' הר"ן דאף בשרש בשרש יש בו הרכבה ואפי' למטה מג"ט משמע בר"ן דיש בו משום הרכבה, דהא כתב הר"ן שם דכיון דהשרשים עמוקין ג"ט אין הזרעים נכנסין בהם, ומשמע שאם היו נכנסין אסור וא"כ באילן יש לאסור, וכבר נתקשינו בזה לעיל סק"ג, ואף לפי' הרא"ש קשה דהלא הברכות שכיחא ואיך נוטע אילן סמוך לגפן ניחוש שמא פוגע בזמורה שהבריך [ומיהו למש"כ כלאים סי' ב' דלמטה מג"ט לית בו משום הרכבה והר"ן קושטא דמלתא נקט ניחא, ונראה ראי' דלמטה מג"ט לית לן בה מהא דפי' הגר"א משום מסכך זרעים ע"ג גפן ודוקא בנוגע, וקשה דביש ע"ג עפר ג"ט אכתי נוגע הוא אלא דלמטה מג"ט לית לן בה וה"ה לענין הרכבה] ועוד קשה אם אין כאן משום לתא דכה"כ אלא משום איסור מרכיב למה מקדש וכדתנן כלאים פ"ז מ"ב דראב"צ אומר משום ר"מ דאינו מקדש וכבר נתקשינו בזה שם, אבל אם נפרש משום לתא דמסכך ניחא הכל, [ולמש"כ הרמב"ן ב"ב י"ט דשרש בשרש אינו מתאחה אף שנכנס בו, י"ל דשרש אילן באילן לעולם אינו מתאחה אף בשרש הנכנס לזמורה הנברכת ולכן לא קפדינן בסמיכת אילן לאילן].
ז) והנה לעיל ס"ק ג' נסתפקנו לדעת הרא"ש במרכיב בידים בשרש, והנה למש"כ לפרש בדעת הר"מ דמפרש לה משום מסכך ירק ע"ג גפן לא מצינו קולא במרכיב בשרש אלא אין הרכבה אלא במה שעושה אדם [ואפשר במה שעושה לדעת כן שהטבע ירכיבם הוי נמי כעושה בידים] אבל מה שנעשה מעצמו שלא לדעתו לית לן בה וממילא במרכיב בידים אפי' בשרש חשיב מרכיב, ואפי' לדעת הרא"ש נראה דדוקא במה שנעשה בעצמו בחביון הארץ אין בשרש משום הרכבה אבל כל שעושה לדעת ודאי חשיב מרכיב, דכיון דמתגלה פעולתו על הארץ אינו ניצול במה שהעפר מכסהו, והלא עיקר דזמורה חשיב מרכיב הוא משום שהאדם הבריכה והוי בכלל המגולים וכש"כ בתוחב בידים להרכיב, והדבר מבואר בהדיא בכלאים פ"ק מ"ח בתוחב זמורה של גפן לתוך האבטיח ומוקי לה בירו' במעמיק שרש ג"ט, ונראה דתוחב בשורש האבטיח דהאבטיח עצמו גדל ע"ג קרקע וההרכבה ע"כ בתוך הקרקע, דאם הזמורה מגולה הרי אסור משום עבודת הגפן, ומ"מ אסור משום מרכיב, ועי' כלאים סי' ב'.
ואם הסיר העפר מן השרש והרכיב בו לית דינא ודיינא דכיון שגילהו הוי ככל האילן, ואף אם דעתו לחזור ולכסהו בעפר לא הועיל כלום, והרי גם שרשי גפנים בתוך הארץ אינם אוסרים את התבואה אפי' אין על גבם עפר ג"ט וכדמסיק בסוגין דצדדים מותרים ואין כאן משום עבודת הגפן, ואם נתגלו אוסרים וכמש"כ לק' סי' קע"ט סק"ח, וכש"כ במרכיב בשרש מגולה, ואפשר דלדעת הרא"ש כל שנתגלה השרש פעם אחת אף אם כסהו אח"כ אסור להרכיב בו כמו ביחור שהבריך ומודה בזה הרא"ש להר"ן.
סוף דבר המרכיב בשרש בין שגילהו ובין שתחב בעפר עד שהרכיב בו לרצון הרכבה לוקה אף לדעת הרא"ש ולא נחלק בזה אדם.
יו"ד סי' רצ"ה ס"ו. [א"ה, עי' כלאים סי' ג' ס"ק א' - ה' באורך].
ח) נראה דאף בדורותנו רשאים החכמים לסמוך על הכרעתם בצורות המשתנות איזה מהן מין אחד ואיזה מהן ב' מינים, בין כשהנידון במין אחד שנברא בצורות מתחלפות ובמהות ומזג אחד, ובין בנידון דמיון הפירות והעלין שהתיר הרמב"ם, ואצ"ל אם שינוי צורתן מפני שינוי המקומות, ואע"ג דהתנא האריך לפרש לנו הפרטים וכדי ללמוד מהן כיו"ב ואנחנו איננו בקיאים בדקדוק הדבר, מ"מ כל שדעתנו מכרעת הכרע גמור שאין בו ספק סומכין אנחנו להתיר, ומיהו מה שנקראין בשם אחד אין זו עדות שהן מין אחד שהלשון הוא רק הסכמת בני אדם ומ"מ אפשר שהוא סניף להתיר שהרי הסכים עליהם דעת הבריות שהן מין אחד.
והנה בפ"ת סי' רצ"ה סק"ב הביא פלוגתת אחרונים ז"ל בקוסניצס ותפוחים, שהלבו"ש אוסר ובמשכנ"י התיר, והנה כל עצמו של היתר המ"י הוא דכיון שהן מין אחד לא אכפת לן מה שהן חלוקין בטעמן ולא במה שאינן אוכל [וכן כתבנו לקמן סק"י] אבל לא נתבאר מנ"ל שהן מין אחד ואין בזה אלא שיקול הדעת, ובודאי לא היינו יודעים להכריע השנויות במשניות מדעתנו ואיך אנו סומכין על דעתנו, [ואפשר דכל השנויות יש בהן חידוש שהכרעת הדעת היתה מכרעת להיפוך וכמו ששנינו אע"פ שהן דומין כו' אבל שאר המינים סומכים על שיקול הדעת], ובסמ"ק כתב טוב ליזהר מכולן לפי שאין המון העולם מכירים רוב המינים והביאו הרמ"א סי' רצ"ה, ונראה דר"ל דאף המכיר יזהר אבל אינו מכיר אסור מעיקר הדין, ומ"מ נראה דשינוים קלים שבפירות ושאנו מחזיקים אותם למין אחד מותרים כמו כמה מיני תפוחים וכיו"ב.
ט) ולימון ואתרוג ואשכליות ותפו"ז יש להסתפק בהן אם הן מין אחד מצד השתוותן בטבען והן גדילין על כל מים ר"ל שצריכים השקאה ואין הגשמים מספיקין להם והם מתקיימין במחובר משנה זו לחברתה שחונטים החדשים ושל אשתקד קימים, וכן יש להסתפק בהשתוותן במראה ותבנית שהתיר הר"מ אפי' ב' מינין.
ומיהו אפי' את"ל דאתרוג ולימון ב' צורות מחד מינא הן, מ"מ לענין מצוה קבלנו מאבותינו שהוא אתרוג דוקא, והוא פרי עץ הדר הכתוב בתורה.
ואם הרכיב אתרוג בלימון לענין מצוה חשיב כתערובת מין אחר [עי' כלאים סי' ב' ס"ק ט"ו].
ולענין איסור הרכבה אסור להרכיב יחור של מורכב [אתרוג בלימון] בסדן לימון אע"ג שיש ביחור תערובות לימון וכדאסר ר"י אבטיח ומלפפון אע"ג שיש במלפפון תערובות אבטיח [עי' כלאים סי' ב' ס"ק י"ב] וכדתנן כלאים פ"ק מ"ד ברמין ושזפין אע"ג שיש בשזפין תערובות רימין כדאמר בירו'.
ומיהו אם ע"י הרכבה נדמה לאחד המולידים ובא לכלל השתוות הפירות והעלים הותר עם מין הנדמה לו, דהא אפי' חשבת לי' ב' מינים שיווי הדמיון מתירו, והלכך נראה דמותר להרכיב אתרוג המורכב באתרוג שאינו מורכב שהפירות דומין דמיון גמור כצנון ולפת.
ומיהו לענין מצוה אם המורכב הראשון פסול גם אם הרכיבו באתרוג הגידולין השניים נמי פסולין, מיהו גם בראשון יש להסתפק וכמש"כ כלאים סי' ב' ס"ק ט"ו.
וכן מעשרין מן המורכב על שאינו מורכב, דכיון דאינו כלאים מעשרין מזע"ז וכדתנן תרומות פ"ב מ"ו. [א"ה, ועי' כלאים סי' ג' ס"ק ט"ו].
י) כלאים פ"ק מ"ח אין נוטעין ירקות בסדן של שקמה, נראה דכל הני דתני אית בהו רבותא, ירק וסדן רחוקין טפי להתאחות וס"ד דמודה בהו ת"ק לר"י, (ופגה) [ופגם] ע"ג קדה לבנה אשמעינן דקדה לבנה אילן וכדאמר עירובין ל"ד ב' [ול' הר"ש משמע דלא גרס בגמ' הא דפריך ומשני קדה לחוד וקדה לבנה לחוד אלא הר"ש עצמו תירץ כן אבל לא יתכן שישתרבב בגמ' בפנים מן הגליון כיון שהוזכר שם אמורא אמר ר"פ קדה כו'] ויחור תאנה בחצב נמי אין מתאחין כל כך וכונתו נמי אינו בשביל שיתאחו רק שיהא מקירו, וזמורה באבטיח היינו זמורה מחוברת ועיקר יניקתה מן הגפן רק שמבקש תועלת זריקת מימיה, וכן זרע דלעת לתוך החלמית שתהא משמרתו משמע דהדלעת הוא העיקר ויהי' הצמח דלועין, ולמאי דמבעי לן חולין ס' א' שאין איסור בהרכבת ירק בירק ומשנתנו משום כלאי זרעים לכאורה אין זו רבותא דהא לא גרע דלועין בחלמית מדלועין אצל חלמית ומיהו אי אינו צומח החלמית רק הדלעת יש כאן רבותא, אבל משמע יותר דבשעה שנותן הזרע כבר החלמית גדל ושניהם גדילים זה אצל זה.
מ"ז ר"ש ושמא ה"ט כיון דעץ סרק נינהו אפי' מין בשא"מ כחד מינא חשיב, ולא ניחא לי' לרבנו לפרש דסרק לא חשיב מן הצמחים למיסר בו כלאים דא"כ בסרק ואילן מאכל נמי כדאמר בירו' בזונין ושעורה אי לאו דמקיימין אותן ליונים, ולמאי דפר"ש דאיסור הרכבה נוהג אפי' בסרק נראה דאין מרכיבין ירק באילן סרק אף את"ל דירק בירק אין בו משום איסור הרכבה.
והא דאמר דאילן סרק חשיב חד מינא, אינו ר"ל דחד מינא ממש נחשבין, דהא אמר פסחים נ"ו א' דמרכיבין דקל זכר אדקל נקבה אע"ג דנקבה הויא אילן סרק ולא חשבינן לי' עץ מאכל על סרק, וע"כ כיון דהן מין אחד לא אכפת לן במה שהוא סרק, וא"כ ע"כ אינו מין אחד עם שאר מיני סרק ומ"מ מותר להרכיב דקל נקבה על סרק אחר שאין חילוק המינין חשוב בסרק למיסר משום כלאים, ואפשר דאף דקל נקבה חשוב אילן מאכל אף שאינו עושה פירות אלא בהרכבה מ"מ הוא עומד לכך וכולן מין אחד ובתויו"ט פסחים שם הביא בשם הערוך דשניהם מגדלים פירי, וכ"ה ברש"י עירובין כ"ח ב' ד"ה התם.
ונראה דלולב הבא מדקל נקבה נמי כשר כיון דמותר להרכיב זה בזה וקרינן בו כפות תמרים.
יא) נראה דמורכב של אילן באילן נמי אסור להשקותו מה"ת דהשקאתו זהו הרכבתו, ואע"ג דנוטל אדם יחור מהמורכב ונוטעו ואין בו משום כלאים דחשיב כבריה חדשה ומקרי מין אחד, מ"מ לעקור את המורכב ולנוטעו במקום אחר אסור, כי התלוש אין בו שם הרכבה, וכשנוטעו והוא מורכב משנים זהו הרכבתו שנותן החיות בשניהם, וה"נ במשקה דחשיב זורע הרי זורע שניהם עכשו וחשיב מרכיב, ומיהו י"ל דכל זמן שהוא גדל והוא מורכב אין מרכיב אחר מרכיב.
וכבר נסתפק בזה הרא"ש בתוספותיו סוטה מ"ג ב' אי יש איסור מקיים במורכב בעודר ומנכש, וספיקו של הרא"ש בדאוריתא, אבל מדרבנן אסור לקיים אף בלא מעשה וכדאיתא יו"ד ס"ס רצ"ה, וסוגיא דסוטה בדאוריתא.
והלכך פרדסים שלנו המורכבים תפו"ז בלימון ובתפו"ז יערי אם נחזיק הדבר לספק מינו יש להקל בקיום והשקאה וניכוש דהוי ס"ס בשל תורה דלמא הוא מינו, ואת"ל דלא הוי מינו דלמא קיום ניכוש והשקאה מותר, ובשל איסור דרבנן יש להתיר משום ספק מינו, וגם נראה מל' הרא"ש ז"ל שם שדעתו נוטה לזה שאין איסור בקיומו, ולא מצינו מי שחולק על הרא"ש בזה.
וז"ל הרא"ש סוטה שם תמי' לי אמאי לא פריך לימא דלא כריה"ג כדפריך לעיל גבי גזל ולק' גבי אלמנה לכה"ג וי"ל דלעיל גבי גזלן פריך שפיר דס"ד דלא עביד תשובה לפי שתשובתן מחוסר מעשה שצריך להשיב את הגזילה אבל הכא אין תשובה מחוסרת מעשה כי א"צ לעקור מה שהרכיב אלא הפירות מותרים כדתנן פ"ח דכלאים זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה והרכבת אילן נפקא לי' משדך ל"ת כלאים כדדרשינן פ"ק דקדושין בהמתך ל"ת כלאים שדך ל"ת כלאים כו' [ר"ל וכיון דהרכבת אילן בכלל שדך ל"ת כלאים דהיינו כלאי זרעים יש לו דין כלאי זרעים שמותרין באכילה] והא דאסרינן מלקיים היינו שלא ינכש ולא יחפור [אולי צ"ל ולא יחפה וכל' הגמ'] אבל אינו חייב לעוקרן [ע"כ כונת רבנו מה"ת דהכי אמר בירו' פ"ח דכלאים על מתנ' דקתני אסורין מלקיים מה כר"ע דר"ע אמר המקיים עובר בל"ת אר"י הכל מודים לענין איסור שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה ומשום דהכא בקראי קיימינן תלוי אם מותר לקיימן מה"ת] והא דקתני בפ"ק דמו"ק ויוצאים על הכלאים הא מפרש לה בגמ' ועד כמה אמר ר"ש בר"י כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט והאי ממעט לאו משום איסור כלאים אלא משום מראית העין כדקתני עלה בירו' כו' [ר"ל אין להקשות מהא דאמר במו"ק דיוצאין על הכלאים ומשמע שיש איסור תורה בקיומו שהרי ע"כ אף על איסור דרבנן יוצאין וכדאמר בגמ' כאותה ששנינו והתם כלאים דרבנן הוא אלא אף משום איסור דרבנן יוצאין] ואפשר דהרכבת אילן מותר לקיים דכי היכי דילפינן הרכבת אילן מהרבעת בהמה לאסור בחו"ל ילפינן מניהו דמותר לקיימן ובכלאי בהמה תנן מותרין לגדל ולקיימן אינן אסורין אלא להרביע עכ"ל [ר"ל מותר לקיימן במעשה דבלא מעשה הא גם בכלאי זרעים מותר לקיימן וכמש"כ לעיל אלא מותר לגדלן קאמר כמו שהאריך לסיים בכלאי בהמה].
ונראה דזה גם כונת ריטב"א קדושין ל"ט א' שכתב שאין איסור מקיים בהרכבת אילן, ואע"ג דדברי הריטב"א לר"ע דאוסר מקיים והיינו בלא מעשה, אבל המנכש והמשקה הוי זורע, מ"מ כיון דדייקינן דומיא דהרבעה, ומטעם זה דעת ריטב"א שאין הרכבה דומה לכלאי זרעים, א"כ הדין נותן דמותר לגדל וכמש"כ הרא"ש [מיהו בל' הרא"ש ה' כלאים סי' ג' כ' אע"פ שלוקין על הרכבת אילן ועל קיומו ואולי מוזהרין על קיומו קאמר].
ומיהו דוקא כל זמן שלא נעקר, אבל אם נעקר הראשון וחוזר ונוטעו הוי מרכיב ממש וכמש"כ לעיל דהמרכיב דקל בתאנה לא נתהפכו למין אחר אלא הדקל כמו שהוא והתאנה כמו שהיא, ודוקא היחור מותר לנוטעו דמשום תערובות היניקה לא חשבינן לי' כשני מינים, שהרי גם בכלאי זרעים הגידולים מותרים לזרוע ולא חשבינן להו כב' מינים, אבל להוציא את הדקל מהתאנה ולחזור ולהרכיבו ודאי חשיב מרכיב, וא"כ כשעקרן כשהן מורכבין ולחזור ולנטען כשהן מורכבין הוי בכלל הרכבה שעיקר זיווגן הוא הזריעה, והמרכיב ב' תלושין ונוטען הוי מרכיב גמור וכמש"כ לעיל, והלוקח שתילים מורכבים מן הנכרי ועוקרן ונוטען בתוך שלו חייב משום מרכיב ואינו ענין למקיים, ונראין הדברים אפי' אם נוטלן עם גושיהן, דכיון דאינן מתקיימין בגושיהן זמן ארוך וכשזורען מקיימן בזריעה גמורה חשיב מרכיב.
וכ"ז לענין דאוריתא, אבל מדרבנן אסור לקיים את המורכב וחייב לעוקרו אף שתחלת זריעתו ביד נכרי וכמש"כ לק' ס"ק י"ב.
ונראה דתפו"ז יערי חושחש מין אחד עם התפו"ז.
המרכיב באיסור שנתחייב לעוקרו ומכר לנכרי חייב לפדותו ולעוקרו, וצריך להוציא ממונו עד חומש כדין קיום מצוה, וכש"כ כאן שעשה הדבר בפשיעה, וזה אם טעם חיוב עקירה הוא משום דהרכיב באיסור כמו נוטע בשביעית וכמש"כ לק' ס"ק י"ב, אבל אם הוא איסור קיום את המורכב י"ל כיון דהשתא לאו בעלים הוא לא מקרי השתא מקיים, ומיהו כיון דאסרו חכמים לקיים אף בלא מעשה, א"כ כל שיכול לעוקרו ומקיימו מקרי מקיים וחיובא עלי' רמיא גם השתא כיון שכבר נתחייב בו ואע"ג דהשתא אנוס הוא אונס ממון לאו אונס הוא, והרי חייב לשכור פועלים לעקור את הכלאים וכדתנן פ"ז מ"ו, ועוד אף אם יש חיוב לעקור מחמת קיום כלאים יש ג"כ חיוב עקירה מחמת קנס כנוטע בשביעי', ועוד כיון דמכר באיסור חייב לפדותו כמו מוכר בהמה גסה וכמו נוטע באיסור שחייב לעקור, ואם לא שמענו למקנסי' עד עשרה בדמים אבל לפדותו בשוי' ודאי חייב, ועוד יש לכופו לפדותו משום איסור לא תחנם אם הוא בא"י, ואם מכר רק חלק שחלקו הנשאר בידו עדיין מצווה עליו לעוקרו חייב לפדותו מצד קיום המצוה בחלקו מלבד חיוב הפדי' על הנמכר שכתבנו לעיל.
יב) ע"ז ס"ד א' תוד"ה ר"ע, וא"ת היאך ס"ד להוכיח כו' אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור, לכאורה דבריהם תמוהים שהרי בתחלת דבריהם כתבו דאי לאו שאב"מ לוקין עליו שפיר חייב בלא מעשה וא"כ אף אי לאו שאב"מ אין לוקין לאו מיהא איכא, וכ"כ רש"י בסוגין ד"ה ת"ל, דמזהיר הכתוב שלא יהא כלאים בשדה, וכ"כ רש"י מ"ק ב' ב' דמזהיר הכתוב לבטלו, וכ"ה ל' הר"מ פ"א מה' כלאים ה"ג דחייב לעקור, וכ"ה בבהגר"א יו"ד סי' רצ"ז סק"ט, וכ"מ בירו' כלאים פ"ק ה"ד דהלכו וקצצום וכמש"נ לקמי'.
ונראה דכונתם דלא שייך מקיים אלא בבעלים, אבל בשדה נכרי אין ניחותא דידי' בלא מעשה כלום.
ולפיכך דברי הח"ס ז"ל שהביא בפ"ת יו"ד סי' רצ"ה סק"ד אינם מספיקים להתיר פרדס מורכב ביד ישראל שלקח מן הנכרי מפני שאין ישראל מקיים במעשה וגם אי אפשר שלא יתקן בזימור ועידור וזיבול וכיו"ב, וגם מש"כ שם לשתף נכרי אינו מספיק דמ"מ ישראל מקיים חלקו וחייב להפקירו, ועוד בשעה שהוא משתפו הרי רוצה בקיומו והלא אסור לעוקרו בשכר אי לאו משום למעט תפלה וכש"כ למכור וכן לקנות מן הנכרי הוי רוצה בקיומו במעשה, ומש"כ בדעת הר"מ שאין איסור קיום בחו"ל דבעינן דומיא דבהמתך קשה לבדות מעצמנו כמו אלה, אבל אם דעת הר"מ דבחו"ל אין איסור קיום י"ל משום דלא קיי"ל כר"ע ואין איסור קיום אלא מדרבנן ולא גזרו בכלאי הכרם בחו"ל שאינו אלא מד"ס, איברא למש"כ הכ"מ בשם הרי"ק דמוכר קדם שנשרש וקדם שנשרש אין בו איסור קיום אין לנו מקום לחלק בין ארץ לחו"ל לענין קיום, ושפיר יש לפרש ג"כ דברי הר"מ פ"ח הי"ג שמוכר קדם שנשרש, ועוד י"ל דדעתו לעשות גדר ביניהן קדם שיושרשו ומ"מ בעצמו אסור לזורעו וכמש"כ כלאים סי' ב' סק"ד ומיהו אם כה"ג אינו אלא איסור דרבנן לא יתכן לפרש כן דמשמע מדברי הר"מ דבזריעת איסור גמור קיימינן ועי' כלאים סי' א' סק"ג.
והגר"א יו"ד סי' רצ"ז סק"ז כ' דהא דמותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים היינו בשדה נכרי לצורך ישראל ואין בו משום אמירה לנכרי, וצ"ע דמ"מ למה אין כאן איסור מקיים שהרי איסור קיום הוא אף בשדה נכרי כדאמר ע"ז ס"ד א'.
ובירו' כלאים פ"ק ה"ד כשאמרו להם אסורים אתם הלכו וקצצום, ולכאור' מוכח מכאן דגם הרכבת אילן אסור לקיימו ואפי' בלא מעשה ואפשר משום שאסור לתקנם וממילא לא יגדלו קצצום, מיהו מדקצצו קדם שבאו ושאלו ולא המתינו עד שישאלו ש"מ שיש איסור בקיומו בכל שעה ואף בלא מעשה, ול"ק מכאן על מש"כ הרא"ש להסתפק אם יש איסור קיום במורכב דאפשר דהכא מדרבנן וסוגיא דסוטה מ"ג ב' בדאוריתא, ועוד י"ל דהמרכיב אף בשוגג יעקור כדאמר גיטין נ"ג ב' בשביעית דמונין, ומורכב גרע טפי דמינכר שהוא מורכב בכל שעה.
ב"ק פ"א א' תוד"ה אין, ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא כו', נראה דאין כונתם דחשיב כלאים אלא דלא חשיב מקיים כיון דלא ניחא לי' דזה ניחא בשלא עשה מעשה אבל במשקה אותן הרי חשיב זורע וכמש"כ לק' סי' ק"פ סק"א, אלא כיון דלא ניחא לי' בעשבים אין כאן כלאים כלל ומותר להשקותן כאילו אין כאן כלאים, ובזה ניחא לדעת הר"מ שכתבנו כלאים סי' א' ס"ק י"ב דדשאים העולים מאליהן מקדשין וא"כ יש בהן משום כלאים ג"כ, ואיך מנכשין את הכרם ואת השדה, הלא קדם שעקרן כולן חשיב כל הכרם כלאים והניכוש חשיב זורע כלאים, ועוד איך משקה קדם ניכוש, אבל כיון דלא ניחא לי' בכל אותן העשבים העומדים לניכוש לא חשיב כלאי', והא דמקדשין בדניחא לי' בהם ומקיימין כיו"ב לבהמה, אבל אם לא ניחא לי' בהן אף שמקיימין כיו"ב לא חשיב כלאים.
ומש"כ תו' שהרי הוא לא זרעו, יש לעי' אם זרען והשתא מתחרט אי חשיב השתא כלאים לאסור קיום והשקאה, ונראה דכיון דנזרעו בכונה חשיב לעולם כלאים [ויותר מזה מבואר כלאים סי' ב' סקי"א].
שם א"נ אפי' לרבנן כו' חייבוהו חכמים כו', הכי איתא בהדיא בירו' כלאים פ"ח ה"א דמודים חכמים לאיסורא.
ולמש"כ לעיל יש לפרש דאצטריך להתיר עבודות השדה.
ויש לעי' בהא דתנן כלאים פ"ה מ"ו לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור [נראה דמשעה שראה עד שלקט הוסיף מאתים אבל מה שגדל קדם שידע אינו מצטרף להוספת מאתים] ואמאי כיון דלא ניחא לי' הא לא הוי כלאים ולמה הוא צריך למהר בדבר הלא בעשבים בתלתן מותר, וי"ל דהתם אי לאו איסורא ניחא לי' והלכך אם עוסק בלקיטתן מותר אף שסיבת מיאונו בגידולן הוא מחמת איסור כלאים אבל אם הולך לעשות צרכיו חשיב ניחותא אבל עשבים בתלתן דמפסדי לא חשיב כלאים, תדע שהרי הרואה ירק חייב לעקור וכאן בעשבים בתלתן לא חייבוהו לעקור. [ואפשר דמיאון מחמת איסור נמי חשיב מיאון מיהו אם נתירנו לקיימם וליהנות מהם הרי כבר בטל מיאונו והלכך גדרו חכמים בדבר שיהא עוסק תיכף בעקירתן].
יו"ד סי' רצ"ה. [א"ה, אי שלוחי ב"ד היו מפקירין גם הרכבת אילן, עי' לק' סי' ק"פ סק"ד].
א. איסור הרכבה מין בשאינו מינו הוא בין כשמרכיב באילן וענפיו ובין כשמרכיב בשרש הטמון בעפר, ואין חילוק אם מרכיב יחור או ששופך שרף של מין אחר והשרף הזה מתהוה לענף של מין השני.
ב. איסור זה הוא מה"ת בין בארץ בין בחו"ל.
ג. אם כבר הורכב חייב לעוקרו [אף שהורכב ע"י נכרי] ואסור לנטעו במקום אחר אפי' אם עקרו בסלע עפר, אבל מותר ליטול ממנו יחור ולנוטעו במקום אחר. ואם הוא ספק מינו יש לצדד להקל בקיומו. [עי' כלאים סי' ב']. [א"ה, ועי' לעיל סקי"א].
ד. מותר לנטוע אילן בצד הגפן אף שהשרשים מתרכבים בגפן.