חזון איש/יורה דעה/קעז
סימן קעז[עריכה]
א) ירו' ערלה פ"א ה"ה ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש אר"י בר"ב כו', פלוגתתן לענין רבעי, ולרב אם לקו אחר הבאת שליש חייבין גם ברבעי, ורחב"א מסייע לריב"ב, והכי קיי"ל דאפי' לקו אחר הבאת שליש פטורין מן הרבעי, כ"ז פי' הגר"א סי' רצ"ד סק"ח, ובל' הגר"א שם ר"ח בר יעקב ולפנינו בר אדא.
ב) יו"ד סי' רצ"ד ס"א והפגים אסורים בערלה ומותרין ברבעי, והוא בל' הרא"ש שהביא על מתנ' דתנן ומותרין ברבעי הא דאמר בירו' פרי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר ולא פגין, ותמוה מאד דהא בוסר ופגין ודאי קדשי ברבעי וכדאמר בהדיא קדושין נ"ד ב' דלר"י סמדר קדשי ברבעי, ובוסר לרבנן כסמדר לר' יוסי כדאמר ברכות ל"ו ב' פסחים נ"ב ב', והא דאמר בירו' אי אתה פודה בוסר ופגין היינו ללקוט או לענין פדיון כמש"כ ערלה סי' ג' סק"ה, והרי בהדיא אמרו בירו' דר"ז הטעינן קבורה ור"י אמר דאם פדאן פדוי הרי לכו"ע דחייבין ברבעי.
ובנובלות תמרי דזיקי נראה דאף אם נפלו פגים ובוסר הן קדישין שהרי כבר קדשי במחובר ולא הותרו בנפילתן, אבל בושלי כומרי הן לקוין בתולדתן ולא יתבשלו על העץ לעולם, והן נשתנו בברכתן שאין מברכין עליהן אלא שהכל ומ"מ קדשי בערלה ורבעי.
ובבהגר"א ז"ל סק"ט כתוב בפשיטות דפגים פטורים, וכתב שהן גרועין מבושלי כומרי, דבושלי כומרי מתבשלים בעפר והוא כדברי הרא"ש והמחבר, וכ"ז אינו מובן.
גם דברי הר"מ סתומין, דנראה דמפרש בושלי כומרי אין בהן שום לקותא אלא זהו פגים שנפלו קדם זמנם [ונראה דנפלו לאו דוקא אלא ה"ה תלשן] שכן כתב בפי"ג מה' מעשר ה"א שהן תמרים שלא הטילו שאור וכ"כ בפ"ח מה' ברכות שהן פגים וכ"כ בפי' המשנה בפ' כ"מ ובפ"ק דערלה, וזה תימא דא"כ היינו פגים היינו בוסר והרי הן קדישין ברבעי, ולמש"כ תו' ברכות ל"ו ב' מברכין עלי' בפה"ע, ואולי כונת הר"מ שנפלו מחמת ליקוי שאירע בהן בילדותן שהן מתיבשין ונופלין וכמו שפרש"י שם מ' ב' וכדקרי להו גמ' קללה, אבל שאר פגים ובוסר אינו בכלל זה.
יו"ד סי' רצ"ד ס"א ג'. [א"ה, עי' לעיל סי' ק"נ סק"י].
ג) שביעית פ"ב מ"ו כל הרכבה שאינה קולטת לג"י שוב אינה קולטת, במשכנ"י כתב לתמוך בדעת התה"ד דמודים חכמים לר"י בירק וזרעים והביא ראי' מן המדרש סדר בראשית דאמרה פרת דמעשיה מוכיחין עליה דנוטעין בה אילן ומשריש לשלשים יום וזורעין בה ועומדת לשלשה ימים, וי"ל דעיקר פלוגתתן אם אפשר שתתאחר הקליטה ולכו"ע אפשר שתמהר, ומספק מחמרינן שמא נקלטה בשביעית וכן לענין ערלה, והלכך אע"ג דבדרך הרגיל זרעים ממהרים ואילן שוהה, מ"מ אפשר לאילן למהר ואפשר לזרעים להתאחר, ור"י סבר דגם אילן אינו מתאחר יותר מג' ימים, ונראה דהכל מודים דבג' ימים כבר הותחל ההזדווגות של הארץ והזרע ולר"י סגי בהזדווגות פורתא למחשב זרוע ונטוע לדיני התורה ושאר תנאי מצרכי הזדווגות יתירה, ולפ"ז אין ראי' מהמדרש דמודים חכמים לר"י בזרעים, וכפשטא דגמ' פסחים נ"ה א' דגם בזרעים פליגי, ובמדרש נקט כמו שהוא על הרוב, ור"י ורבנן פליגי אם אפשר להתאחר, עוד הביא ראי' מפ"ב דכלאים מ"ג ימתין עד שיתליע ויופך ואמר בירו' שיעור התלעה ג"י, וי"ל דלענין לקלקל שלא תצמיח סגי בג"י דכבר הותחל להזדווג וכשקורעו באמצע לא יחי' עוד, ועוד י"ל דהא דמחמרינן מספיקא היינו בדבר תמידי כמו לענין חדש בפסחים ולענין ערלה שאם נחליט הדין דסגי בג"י איכא מיעוט ודאי איסור אבל בכלאים שהוא ענין מקרה סמכינן ארובא.
מיהו יש להוכיח כדברי התה"ד מהא דאמר בירו' [הובא שביעית סי' י"ז ס"ק כ"ו] דחורש עד ג"י לפני ר"ה כדי שיהא זורע אורז ונוטע דלועים אבל לא אילנות ומשמע דלא חיישינן דלמא משרשי בשביעית [ועי' שביעית שם].
ד) ואמרו ר"ה י' ב' למ"ד שלשים בעינן ל' ול' ומשמע דלא אמרינן בל' יום האחרונים של השנה מקצת היום ככולו דכיון דמקצת היום בתחלתו נטפל למה שעבר חסרו לו ל' יום, ואע"ג דלר"מ אמרו שם דיום ל' עולה לכאן ולכאן ר"מ ס"ל דמקצת שנה סגי אבל לר"א דבעינן ל' יום בעינן שלמים וה"נ אשכחן לר"א דיום ל' לא אמרינן מקצת יום ככולו ואינו נעשה בן שתי שנים אלא ביום ל"א כדתנן פ"ק דפרה אבל לענין קליטה אמרינן מקצת היום ככולו בין בתחלתו בין בסופו כדאמר ר"ה שם לר"מ דיום ל' עולה לכאן ולכאן והלא ר"מ ור"א לא נחלקו אלא אי יום אחד בשנה בעינן או ל' יום, אבל לענין קליטה לא אשכחן פלוגתא וכיון דאשכחן ברייתא דל' של קליטה סגי במקצת יום בין בתחלתו בין בסופו הדבר מוכרע לכולהו תנאי, והא דאמר פסחים נ"ה א' לר"י דלא אמרינן ב' מקצת היום ככולו היינו לר"י דשיעורו זוטר כולי האי וכי אמרינן דלא אמר ב' מקצת היום ממעטינן בפלוגתא דאי הוי אמר ביום אחד וב' מקציות סגי, פלוגתתן יותר רחוקה, והלכך מוכרחין אנו לומר דהא דאמר ר"נ לדברי האומר ל' ל' ול' בעינן ולא סגי בנ"ט הוא משום דל' יום בשנה בעינן שלמים, והאי ל' ול' היינו עם יום הנטיעה דהא אפי' לר"י דשיעורו זוטר אמרינן חד מקצת היום ככולו כש"כ לשאר תנאי, ועוד דהא בגמ' פרכינן ל"א בעי אלמא דפשיט להו דלשון התנא ל' יום לפני ר"ה היינו עם יום הנטיעה וכמו כן ל' ול' היינו עם יום הנטיעה דכיון דמקצת סוף היום עולה הרי יש אחר הנטיעה ל' יום לפני ר"ה.
ולפ"ז צריך לפרש ל' הר"מ פ"ט מה' מ"ש ה"י, שכתב דנוטע בט"ו באב איכא מ"ד יום עד ר"ה ונוטע בט"ז באב אין כאן מ"ד יום היינו נוטע בזמן דט"ו באב הוא עד הנטיעה והט"ו מתיחס לאב ואינו מתיחס לנטיעה וכן נוטע בט"ז הכי מתפרש שיש כבר ט"ז לאב ונטיעתו נגמרת עם היום הט"ז ואין לנטיעה מט"ז כלום, ולפי שכבר פירש הר"מ הדבר קיצר, ובפ"ג מה' שמיטה הל' י"א מבואר דבעינן נטיעה במ"ד יום ולא פחות, גם הטוש"ע נקטו ל' הר"מ בסי' רצ"ד וצריך לפרש לשונם כלשון הר"מ.
אח"כ ראיתי ברא"ש ה' ערלה סי' ט' כתב בהדיא דאם נטע ביום ט"ז באב עלתה לו שנה וע"כ זה כונת הטור דלא הוי סתים דלא כאביו בלי הביא כלל דעתו ז"ל, [ועי' לק' סק"ה].
ה) מכתב.
מש"כ להחמיר בנטע בט"ז באב. דבר דנתברר אמתתו מן הגמ' אין לזוז ממנו אף שנפגשנו בדחיקת ל' הפוסקים, והנה בר"ה פריך ל"א בעי ומשני יום ל' עולה לכאן ולכאן, וע"כ ל' יום דאמר עם יום הנטיעה, דאי חוץ מיום הנטיעה מאי פריך ל"א בעי, וכי דבר פשוט הוא דלא אמרינן מקצת היום ככולו עד דפריך לי' בפשיטות, והלא אדרבה באמת מבואר פסחים נ"ה א' דאמרינן מקצת היום ככולו בתחלתו, ועוד למה לי' לשנויי יום ל' עולה לכאן ולכאן, לימא דמקצת יום ראשון עולה, אלא ודאי ל' יום עם יום הנטיעה קאמר, וכן נקטו כל האחרונים ז"ל, ומדלא משני באמת דל' יום חוץ מיום הנטיעה קאמר ולא נצטרך לומר דיום ל' עולה לכאן ולכאן, שמעינן שאין דרך השונה להניח במספרו יום הנטיעה.
והנה נתברר משתי סוגיות מפורשות של פסחים ור"ה דמקצת יום הנטיעה עולה למספר ימי הקליטה. וכ"ה ברא"ש ה' ערלה וכ"מ לתלמידו הרי"ו בה' ערלה שכ' דהנוטע בי"ו באב עולה לו שנה.
והנה הנו"ב מתוך שלא פירש כן דברי הר"מ והיו קשים שהן נגד הגמ' רצה לישב דבשתי שבתות לא שייך מקצת היום, ואינו מובן הלא סוף סוף הימים מהוים את השבוע ואי מקצת היום ככולו נכנס יום הנטיעה במספר הימים וסוכם בעוד ו' ימים את השבוע, ועי' פסחים ו' ב' דאמר שתי שבתות ואמרינן בו מקצת היום בין בתחלתו בין בסופו, ועוד דל' שתי שבתות לא בשבתות תליא אלא לסכום מנין הימים, אבל א"צ לכ"ז דבפי' הר"מ שביעית פ"ב מ"ו מונה הר"מ מנין הימים לכל תנא ומונה ל"ג מ"ד ל', וכשמיחדים מספרים ההכרח לדבר על משקל אחד, ואם ל"ג ול' הם ימים שיום הנטיעה בתוכן, גם מ"ד הם הימים שיום הנטיעה בתוכם, ואם הם מ"ה ראוי לסמנם מ"ה, וכן הר"מ פ"ג מה"ש הי"א סיים במ"ד יום, וכן בפ"ט מה' מ"ש, וכן הטוש"ע, ואם יש הבדל בין ל' ב' שבתות למ"ד יום, לא היו נקטו מ"ד אלא מ"ה, שהרי כן הוא ל' השונה לסכום את יום הנטיעה במנינו, ואחרי שאין בדברי הנו"ב שום מזור לקושיתו, ובדברי הר"מ בפי' המשנה בשביעית מפורש בהדיא דמ"ד יום עם יום הנטיעה, וברא"ש ורי"ו מפורש כן, ואין אחד מן הראשונים והאחרונים [זולת התויו"ט ז"ל] שהזכירו דין זה במחלוקת, עלינו לקבל דט"ו באב שהזכירו היינו שט"ו יום מן אב אינו נכנס בחשבון ימי הקליטה, והיינו בנטע לאחר שקה"ח ט"ו או עם שקה"ח, ואם לא נקבל מה נרויח כי נשאיר את דברי הר"מ והטוש"ע נגד הגמ', והטור לא חש כלל להביא דעת אביו ז"ל, וגם הב"י וכל נו"כ הטוש"ע לא העירו שהוא נגד הגמ', וגם לשונם רהיטא שהוא חשבון פשוט של מ"ד יום, ומ"ד יום היינו עם יום הנטיעה וכמש"כ לעיל.
ומצאנו בל' הרמזים של הטור ה' ערלה סי' ט' וז"ל ואם נטע קדם ששה עשר באב כשיגיע ר"ה עלתה לו שנה כו' ואם נטע אחר ששה עשר מונה מר"ה כו', והנה נתגלה אמתת כונת הטוש"ע דקדם ששה עשר היינו קדם שכלו ששה עשר, דאם קדם ששה עשר היינו ט"ו, הו"ל להרמזים לסיים ואם נטע בששה עשר, וכשסיים ואם נטע אחר ששה עשר היינו י"ז באב ולא רישא סיפא, אבל אם קדם ט"ז דכתבו הרמזים היינו קדם שכלו ט"ז ימים לאב, שפיר מסיים אחר ט"ז, ואחרי שכבר ראינו שהטור נקט ל' קדם ט"ז על הכונה קדם כלות ט"ז, ודאי מתפרש כן בל' הטור, וזה גורר אחריו לפרש ביום ט"ז היינו שכבר עברו ט"ז לאב, ולא יהיו דברי הטור סותרים דברי הרא"ש וששנה אותם ברמזים.
ואחרי שדין זה מוכרע, ע"כ נפלה ט"ס בל' הרע"ב ריש ר"ה וצ"ל מ"ד, וכן רהיט לשונו דסוכם י"ד ול' והו"ל לסכום ט"ו ול', וכ"ז דלא כהתויו"ט ז"ל.
י) ירו' שביעית פ"ב ה"ד נראין הדברים כשנטעו לפני ר"ה ל' יום כו', עי' בהגר"א יו"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ג, והנה דעת הר"מ דאם נטעו מר"ה עד ט"ו בשבט מונה מיום ליום, ומשמע דכי היכי דג' שנות עולם שלמים מוציאין מדין המשכת הזמן עד ט"ו בשבט ה"נ ג' שנים שלמים של הנטיעה מוציאין מט"ו בשבט, אבל צ"ע שהרי ג' שנים דידי' לא מהני מידי שהרי בנטעו בסוף אב לא נפיק מערלה עד ר"ה אע"ג דכבר נשלמו ג"ש באב ובעינן ג' שנות עולם, ומנ"ל דג' שנים שלמים דידי' מהני לאפוקי מדין ט"ו בשבט, ובאמת הראב"ד פי' כונת הר"מ שימנה מט"ו בשבט עד ט"ו בשבט אבל ל' מיום ליום שכתב הר"מ אינו מתישב ועוד דגם בנטעו י"ו באב נמי הו"ל למימר שימנה מיום ליום מר"ה.
ויש לעי' לדעת הראב"ד מהא דאמר בירו' פ"ב דתרומות דנטעו פחות מל' יום לפני שמינית למ"ד משום מונין ליכא ואמאי הא כשכלו שנות ערלה בר"ה ידעו שנטעו בשביעית, ולדעת הר"מ י"ל שיתלו דכלו ג' שנים מיום ליום ואף דאיכא יום אחד של ר"ה י"ל דלא מינכר מלתא של יום אחד להכריע החנטה אבל לדעת הר"א איכא יותר מד' חדשים.
והנה הר"מ כתב נטע מר"ח תשרי עד ט"ו בשבט, והר"א פי' דהאי נטע ר"ל קליטה, והגר"א חידש דבג' שנים שלימות מונין מנטיעה אף שלא נקלט.
ויש לתמוה כיון דמבואר בגמ' דבעינן ל' ול' ומונין מקליטה, מנ"ל להר"מ לחדש דבזמן שהן שלימין מונין מנטיעה, ומה סברא היא זו ליתן שתי הלכות בנטיעה, ממ"נ אי חשיבא מעשה הנטיעה קדם קליטה למימני מינה א"כ לענין ל' יום בשנה נמי נימני מנטיעה, ומש"כ רבנו ז"ל מל' הת"כ מאימתי מונין לו משעת נטיעתו, ע"כ אין זה מכריח דהרי לר"ז בירו' דלעולם אסור עד ט"ו בשבט לעולם אין נפקותא אי מונין מנטיעה או מקליטה, אם לא בנטעו קדם ל' ונקלט תוך ל' לר"ה ואז באמת מונין מקליטתו, ואיך תניא משעת נטיעתו וע"כ נטיעתו למעוטי דלא בעינן ג' פירי של ערלה, ומנ"ל דר"א ב"מ פליג על ר"ז, מיהו לכאורה הדבר מוכח בירו' דאמר נטעו פחות מל' יום שנה שלימה מונין לו כו', ולמאי דמסקינן בגמ' דידן ברייתא כר"מ ול' יום לקליטה א"כ נטעו פחות מל' יום לפני ר"ה הלא נקלט אחר ר"ה ואין כאן שנה שלימה, וע"כ דחשבינן מנטיעה, ומיהו י"ל דפריך דיהא סגי בג' שנים מיום ליום לדעת הר"מ, אבל נראה דר"א ב"מ ור"ז אקליטה קאי אע"ג דאמרו נטעו סמכו על המובן, ואפשר דהוו מפרשי נוטע דברייתא קליטה דלא כגמ' דידן.
ז) יו"ד סי' רצ"ד ס"ה וי"א דלא שנא, נראה דבערלת א"י יש להחמיר כדעת הרז"ה כיון שהר"ן והטור דבתראי נינהו נקטו לחומרא, וגם הרא"ש הביא פלוגתתן ולא הכריע, והדבר נשאר ספק בדאורית', ואף דלדעת הפוסקים דלא קלע"ל גם בזה"ז דין ערלת ארץ כערלת חו"ל מ"מ לא הקילו בספיקא, דמדרבנן יש להחמיר בספיקא.
ואף לדעת הר"מ אם נטע קדם ט"ו בשבט יש להחמיר בחנט קדם ט"ו בשבט וכדעת הראב"ד אע"ג דכבר עברו ג' שנה מיום ליום מן הנטיעה עד החנטה וכמש"כ לעיל ס"ק ו', וכן אין להקל בנטע פחות מי"ד יום לפני ר"ה וחנט בשנה רביעית קדם ט"ו בשבט, ואף שהגר"א פי' דעת הר"מ להקל גם בזה מ"מ אין להקל בזה וכמש"כ לעיל שם.
העולה לדינא. נטע בי"ח אלול ומי"ח אלול ואילך וחנט ברביעית [היינו רביעית חוץ מן השנה שנטע בה] קדם ט"ו בשבט הפירות אסורין ואף בחו"ל קשה להקל, חמור ממנו הנוטע ביום ב' שבט וחנט קדם ט"ו שבט דלא עברו ג' שנה מקליטה, וכן בנטע בתשרי ובחשון וחנט בתשרי ובחשון קדם ג' שנה מן הקליטה.
נטע א' שבט וחנט י"ד שבט, וכן נטע בטבת וחנט קדם ט"ו שבט וכבר עברו ג' שנה מן הקליטה עד החנטה, יש להקל בחו"ל ולהחמיר בארץ, והמיקיל בארץ יש לו על מי לסמוך. +א"ה, עי' בדיבור הקודם, ולפי המבואר לק' בדיני ערלה דינים ה' ו', וכמדומה דמתיב א' שבט וכו' עד תיבת החנטה שייך לתחילת דיבור לעיל, וכצ"ל העולה לדינא נטע א' שבט כו' עד החנטה, וכן נטע בי"ח אלול כו' עד סוף הדיבור, ואח"כ צריך להתחיל דיבור נטע אחר ט"ו באב עד י"ח אלול קודם שקה"ח של י"ז וחנט ברביעית יש להקל בחו"ל כו' עד סוף הדיבור+.
יו"ד סי' רצ"ד ס"ו. [א"ה, עי' דמאי סי' י"ז וסי' ג' סק"ח ט', ולעיל סי' ע"ב סק"י, ולק' סי' קפ"ב].
יו"ד סי' רצ"ד ס"ז. [א"ה, עי' לעיל סי' ק"נ סק"ט, ערלה סי' א' סקי"א].
יו"ד סי' רצ"ד ס"ז - י"א. [א"ה, עי' ערלה סי' י"א באורך].
ח) מותר ליקח ענבים מן הנכרי ואין חוששין משום ערלה אע"ג דהברכה מצוי' דאזלינן בתר רובא, ואע"ג דערלה צריכה מאתים, הכא כשהוא ביד נכרי אין בו שם תערובות, וכשהנכרי מביא למכור הו"ל פירש ואמרינן דמרובא פריש כדמשמע בש"מ ביצה ז' בשם ריטב"א דכשהנכרי מביא ביצים למכור אזלינן בתר רובא אפי' בדידעינן שיש בידו מהני דנולדו ביו"ט, מיהו כשנוטל מן הכרם [או שהנכרי לוקט בפניו ונותן לו] אז צריך מאתים, ובב"י סי' רצ"ד בב"ה כתב דסתמא איכא מאתים, וכונת ב"י להתיר לישראל ללקוט, ולפיכך דן שם לאסור משום נטיעה במחובר אינה בטלה, ומסיק דקיי"ל דמותר ללקוט, ומיהו אם אין מאתים אסור ללקוט מן הכרם.
ואף בישראל חשוד אסור ללקוט מכרמו אף באיכא מאתים כיון דישראל מכיר את הערלה, והדבר צריך הכרע, ולעיל סי' ל"ז כתוב בזה באורך.
יו"ד סי' רצ"ד סי"ב. [א"ה, עי' ערלה סי' ג' סק"ט י'].
ט) ע"ז כ"ב א' הנהו מוריקאי כו', מסקינן דישראל ונכרי שקבלו שדה לעבדה בשותפות אינו רשאי לומר עשה אתה בשבת ואני בחול, ונראה דלא דמי להא דתנן דמאי פ"ו מ"ח שנים שקבלו כו' יכול לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני כו' דהתם אין איסור בחטים אלא הנידון שחברו יעשה בהם איסור אח"כ שלא יעשרם וכיון שחברו יש לו שותפות ונוטל חלקו לא מקרי נותן לו ומה שנהנה שנוטל כנגדן אין איסור בדבר, אבל הכא הנאת שבת הוי כשלוחו לעבוד וכיון שהנכרי עובד בשבת להנאתו ולטובתו שהרי מוטל עליו לעבוד חשיב כאמירה לנכרי, ואם התנו מתחלה מותר שלא הוטל עבודת שבת מעולם על ישראל ואע"ג דהנכרי משתעבד לישראל שותפו לעבוד בשבת שהרי עבודת השבת מהני לגידול הפירות שלישראל יש לו שותפות בהן, מ"מ אמרינן אריס אריסותי' קעביד, מיהו לפ"ז היה מקום לומר שגם התנה אח"כ שרי, שהרי פטרו לישראל מעבודת השבת, ומ"מ אסרו חכמים כיון שהוא משועבד לעבוד מחמת שיעבודו נגד בעל השדה, והוי נכרי כשלוחו, אבל יש לעי' תינח בקבלו אבל לקחו בשותפות למה לא מהני התנה אח"כ, ובתוספתא שהביאו תו' בסוגין מבואר דגם בלקחו אסור, וי"ל דסתמא מתפרש שאינו פוטרו משיעבוד עבודה אלא שעושה בשבת בשביל ישראל בשכר שעושה עבור הנכרי בחול, ואף אם יתנה שמוחל לו שיעבוד עבודה לא מהני דזה אין ידוע בעולם וכדאמר רשב"ג במרחץ.
והא דאריסות שרי אע"ג דחצי הפירות של ישראל וכשמקבל לעבוד עבודה המוטלת על ישראל אסור אע"ג שמחצית העבודה חייב בה מצד עצמו, י"ל דכשמוטל עליו להשביח השדה אי אפשר לחלק וכל קורט שבח צריך עבודה שלימה, אבל חוב עבודה הוא דבר שאפשר לחלק והוי כעובד חצי יום בשביל ישראל, ועוד כשמוטל עליו לעשות ומיחדו לנכרי לעשות מחזי טפי כשלוחו.
נראה דבאריס אסור להתנות שיעבוד בשבת כיון שכל השדה שלו ומיחדו לעבוד בשבת ולא שרי אלא בסתמא, ודוקא בלקחו בשותפות שרי אע"ג דמיחדו לנכרי עבודת השבת.
ואומר לנכרי טול אתה שני ערלה ואני כנגדן לדעת רש"י שרי, כיון שאין כאן רוצה בקיומו, שהרי מתנה עמו בלא אחריות ולא אכפת לי' לישראל אם יעשו פירות בשנות הערלה אם לא, אלא מתחלה בשעת פיסוק רוצה באפשרות של פירות הערלה שאם לא היה להן אפשרות לבוא לעולם לא היה הנכרי נותן לו כנגדן ורוצה בקיומן כה"ג לא אסרו חכמים, ודעת הרמב"ם דאפילו רוצה בקיומן כה"ג אסרו אלא א"כ התנו מתחלה, ואע"ג דגם התנאה בתחלה רוצה בקיומו מ"מ כיון שלא באו מרשותו לרשות נכרי לא אסרו, והר"ן הק' לפרש"י מאי מייתא ראי' מהתנו בשבת לענין ערלה, ונראה דדעת רש"י דאי הוי חשיב רוצה בקיומו כה"ג הוי אסור בערלה אפי' התנו אלא רוצה בקיום הטבע של צמיחת ערלה לאו כלום הוא ומייתא ראי' משבת דהתנו שרי אע"ג דניחא לי' בעבודת השבת בשעת התנאה, אלא כיון דלא ניחא לי' בשעה שהנכרי עובד לא מקרי שלוחו, ואי אפשר ללמוד ערלה מלא התנו דאסור בשבת דהתם כי אמר לי' טול אתה שבת הרי משלחו לעבוד בשבת אבל ערלה אין איסור שליחות לאכול ערלה אלא שלא יהנה ואינו נהנה באמר לו אחר שקבלו יותר מאילו התנה בשעת קבלה.
י) יו"ד סי' רצ"ד סי"ד מותר לומר לנכרי כו' עבוד כרמי ותטול פירותיה ותן לי כרמך כו' ובסעי' ט"ו מותר למכור לנכרי פירות שני ערלה כו', הש"ך ז"ל מקיים שני הדינין אף לדעת הר"מ והר"ן, ומפרש דבאמת גם לדעתם אין איסור ברוצה בקיום הטבע בשעת פסיקא, אלא טעמם דבאומר לשותפו עבוד שני ערלה וטול פירותיה עדיין לא יצאו הפירות מרשותו דעביד שותף דטרח בעד חברו, ואין כאן אלא כחליפין הפירות כשכבר באו לעולם, אבל לא מסתבר כיון שהתנה עמו להסתלק משני ערלה ודאי קני לה נכרי את השדה לשני ערלה וכי גדלו הפירות בארעא דנכרי גדלו, ואפ"ה לדעת הר"מ אסור, וכן מבואר בר"ן, אלא ודאי סי"ד וסט"ו כדעת רש"י וכמש"כ הט"ז וכ"כ הגר"א, ודברי הראב"ד בפ"י מה' מ"א אינן מובנים שאם איירי שאין פירות גדילין אלא שזומרין וזורעין תחתיו למה לי' לישראל למיתיב לי' לנכרי שני ערלה יעבדו בשותפות ומאי אתא למישאיל מרבא ומאי בעי סיעתא, אלא נראה דכונת הראב"ד דבשעת פסיקא הוא מוסר לו רק זימור וזריעה וכי באו פירות אח"כ בארעא דנכרי גדלי.
ונראה דבעינן שיקנה נכרי בקנין המועיל דאל"כ לאו כלום הוא, והכא נכרי קני לה בחזקה ואפשר דצריך לומר לו לך חזק וקני, א"נ סתמא הכי הוא כי עביד בה קני לה, וכדין בפניו א"צ לומר לו לך חזק.
וכן הא דמוכר לו שני ערלה נמי אי מכר לו פירות אסור דכיון דאין אדם מקנה דשלב"ל כי אתו פירות ברשותו הן וכי יהיב להו לנכרי נותן לו עכשו פירות ערלה, ואף אם התנה עמו בין יהיו בין לא יהיו מ"מ כי איתנהו חייב ליתן לו שלא מחל לו המעות אם יהיו ויעכבם לעצמו, ואף מתנה בעלמא אסור באיסורי הנאה משום החזקת טובה, ואף לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל אסור דהא עד שלא באו לעולם יכול לחזור נמצא דהמקח חייל כשבאו לעולם, אלא דוקא במוכר לו דקל לפירותיו בין יהיו בין לא יהיו שרי.
ואם התנה שישלם לו לפי מדת הפירות שיגדלו אף אם אמרן בלשון תנאי שמוכרו הדקל לפירותיו בין יהיו בין לא יהיו אלא שמחיר הדקל הזה יהי' כפי הפירות שיגדלו אסור שהרי רוצה בקיומן לפי פסיקא זו וגם כה"ג לא חשיב תנאי אלא עיקר הפסיקא בעד הנאת הפירות ודבר זה מבואר בש"ך ס"ק כ"ז, דפי' כן באו לחשבון דר"ל דאע"ג דאמר לו הנני מסתלק משנות ערלה והנם כולם שלך אלא שאטול בעד שנות ערלה פירות כמדה שעשו לך שנות ערלה אסור.
ודוקא בחו"ל מותר למכור דקל לפירותיו אבל בארץ אסור שאין מוכרין במחובר לקרקע כדאיתא בשו"ע לעיל סי' קנ"א ס"ז דדוקא ע"מ לקצוץ שרי אבל לא ע"מ לעשות שבחא וכדאמר ע"ז כ' ב'.
יו"ד סי' רצ"ד סט"ז. [א"ה, כתוב בזה ערלה סי' ב' באורך, ועיי"ש סק"ה י', ועי' שביעית סי' כ"ב סק"ה, וסי' כ"ה סקי"ג].
יא) ירו' שביעית פ"א ה"ו ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד כו', יש לעי' אי טעם דר"ש מפני מראית העין ומעיקר הדין חשיב אילן אף למטה מטפח, א"כ ראוי ליתן עליו חומרי אילן וחומרי נטיעה, ואם ג' אילנות בב"ס ואחד מהן שנצמח בתוך הטפח אין מצטרפין, ואם י' נטיעות לב"ס ואחת בתוך טפח אין מצטרפין, ואף ביש ג' אילנות לב"ס חוץ מזה אין חורשין בשביל זה שאינו מצטרף עם אילנות ולא עם הנטיעות, ואפשר דלאו דוקא אמרו ד"א אלא מחלקין בשיעור טפח אבל הכא לענין נטיעות דהדבר תלוי בטבע הן מעיקר הדין כנטיעות שכבר אבד האילן כח הראשון ומתחדש עתה והוי כנטיעה ממש.
יב) ובזה ניחא דפסק הר"מ בפ"ג מה' שמיטה כר"ש אע"ג דלענין ערלה פסק כחכמים בפ"י מה' מ"ש, וכבר נתקשה בזה הש"ך סי' רצ"ד ס"ק ל"א, אבל להאמור שאני לענין חרישה דבקלות ליפסד מחמת ילדות הדבר תלוי ולפי טבע יניקתו, איברא מש"כ הר"מ בפי' המשנה דהלכה כר"ש משום שיש בתוספתא מסכימים לדבריו צ"ע כיון דבמתנ' קתני לה בלשון יחיד והלכה כרבים למה סמך על סתמא דתוספתא, ואפשר דכונתו ז"ל דל"פ רבנן עלי' אע"ג דאמרו בירו' אמרו ד"א מ"מ י"ל דאפי' רבנן דפליגי עלי' דראב"י מודים כאן וכונת רבנו במש"כ דיש בתוס' כר"ש היינו זקנה נראית כילדה את נותן לה כילדה וכגי' הגר"א בירו' גרסינן בתוס' אע"ג דלפנינו אין הגי' כן, ואע"ג דמסקינן בירו' דדוקא לענין שיעור יניקה תניא, אבל לענין עצרת ור"ה לא כפי' הגר"א שכתבנו שביעית סי' י"ז סק"י, י"ל הכא אילן שנגמם והוציא חליפין למטה מטפח חשיב טפי נטיעה, והש"ך שם כ' דסוגיא דעלמא בתוס' ובכמה מקומות כר"ש, ותימא דאף מקום אחד זולת דין ילדה נראית כזקנה לא מצינו לא בגמ' ולא בתוס'.
יג) האי שיעורא דפחות מטפח [דתנן כלאים פ"ב מ"ד] אמר בגמ' ב"ב פ' ב' בשאר אילנות אבל בגפן בקוצץ מן הפקק ולמטה סגי אלא הכא החמירו טפי משום מראית העין, [ומצינו שיעור טפח גם בגפנים לענין אילן שנגמם והוציא חליפין שביעית פ"א מ"ח ולמש"כ לעיל ס"ק י"א הטעם שם דמן הטפח ולמטה הוא בטבעו כנטיעה חדשה ושפיר ראוי להחמיר בכלאים לקוץ מן הטפח ולמטה כדי שאף אם יצמיח לא יחשב כאיגלאי למפרע שהיה האילן חי אלא כאילן שיצא עכשו ומשנת שביעית משמע בכל אילנות אף בגפן, ומכאן סמך דהלכה כר"ש גם לענין שביעית ואי ר"ש בשביעית איירי באילנות שטבען שאין מחליפין בנשארו פחות מטפח ניחא טעמו טפי והוי גמ' דב"ב כר"ש ואולי לזה כיון הש"ך סי' רצ"ד עי' מש"כ לעיל ס"ק י"א י"ב, ומיהו נראה דליכא מאן דפליג אהא דאמר ב"ב שם דפחות מטפח על הרוב אינו חוזר ומ"מ המיעוט החוזר ס"ל לחכמים דכח האילן הראשון הוא ולא חשיב כנטיעה, והרי לענין ערלה לכו"ע פטורה וראב"י דמחייב אינו אלא משום מראית העין, ולכן אין לנו סמך מזה למפסק כר"ש, והנה לענין ערלה פסק הר"מ דאפי' פחות מטפח פטורה מן הערלה, והגר"א יו"ד שם כתב כיון דקיי"ל דכרם פחות מטפח חייב בערלה לעולם מפני מראית העין ה"ה בנקצץ פחות מטפח וצ"ע מאי רומיא הלא התם משום שנראה כילדה כל הימים אבל הכא הלא גם פחות מטפח נראה שעיקרו זקן ומידע ידעי שהוא פטור מן הערלה] ולדעת הראב"ד דגם שאר אילנות צריכים הרחקה מן הזרעים כמו שני מיני זרעים משנתנו גם בשאר אילנות, ועי' כלאים סי' ג' סק"י.
יו"ד סי' רצ"ד סי"ט כ'. [א"ה, עי' ערלה סי' ב' ס"ק י' י"א י"ב].
יו"ד סי' רצ"ד סכ"א. [א"ה, עי' כלאים סי' י"א סקי"א].
יו"ד סי' רצ"ד סכ"ב. [א"ה, עי' ערלה סי' ג' ס"ק א'].
יו"ד סי' רצ"ד סכ"ג. [א"ה, עי' ערלה סי' א' ס"ק ד'].
יד) סימן רצ"ד ש"ך ס"ק ל"ד אבל הכא שהפירות גדלים בב"א כו' הו"ל כמו זוז"ג, תמוה שאין פירות ערלה אסורין משום שעץ האסור גרם לו שיבוא ואדרבה העץ הוא היתר ורק הפירות אסורין, ואם יש כאן שני גורמים אחד מחייב אותן שיהיו ערלה ואחד אין מהוה ערלה, בדין הוא דאיסור והיתר מעורבין כמו אילן שחציו בארץ וחציו בחו"ל, ואינו ענין לזוז"ג שאיסור הפירות הוי מעצם מציאותן ולא מזה שמהוה אותן, ועי' ערלה סי' א' סק"ח דהטעם דיחורים העליונים הם כאילו הם לעצמן ואילן אחד מתחלק לשנים, ומה שהתחתון מסייע שלא במקומו אין בו כח ליחס הפירות אליו.
כתב הגר"א ס"ק ס' דקושית ר"ז קשיא גם על מתנ' דאמרינן שם תני כו', ר"ל וא"כ פנימי למאכל וחיצון לסייג נמי יהא אסור משום צד פנימי, ותימא דא"כ קשיא לר"ז מאי מקשה להא דר"י, אבל י"ל דגם ר"ז ידע לחלק בין פירות לאילנות ובין ערלה למעשר, וכדאמר בירו' סוף ה"א ערלה תלוי' במחשבתו ומעשר אינו תלוי במחשבתו ומהני מחשבתו לחלק את היחורים למחשב כב' אילנות, אלא בתחתון ועליון ס"ל לר"ז כיון דבפירות מתיחס הכל לראשון ואף הוסיף מאתים לא מהני, בדין הוא דהתחתון הוי כראשון וראוי ליחס הפירות לתחתון.
יו"ד סי' רצ"ד סכ"ד. [א"ה, עי' ערלה סי' א' ס"ק ו' ז'].
טו) סימן רצ"ד סכ"ה הנוטע בתוך שלו לצורך רבים, ובסעי' כ"ז העולה מאליו ברה"י.
נראה דהר"מ מפרש דרבנן דפליגי ארשב"א ס"ל דנוטע ברה"ר לצורך רבים או עלה מאליו ברה"ר אף חכמים מודים דפטור ור"י פליג מנוטע בתוך שלו לרבים, ורשב"א סבר דמודה ר"י בתוך שלו לצורך רבים דחייב ולא פליג אלא בנוטע לרבים ברה"ר או עלה מאליו ברה"ר, וקיי"ל כרבנן דבנוטע לרבים ברה"ר או עלה מאליו ברה"ר פטור אף לרבנן, והטעם דלאו עץ מאכל הוא דעומד ליעקר, ואף שמשום סיבה נשתהה ועשה פירות חשיב כנוטע במקום שאין ישוב, ומיהו בנוטע ברה"ר בגזילה והוא אלים ומשמר אותו חשיב עץ מאכל, ועיין ערלה סימן א' ס"ק ט"ז.
והא דתניא בת"כ ונטעתם פרט לעולה מאליו, נראה דהיינו עולה מהגזע וסתם ספרא ר"י וס"ל הכי ב"מ קי"ט א', וזה מקרי עולה מאליו, אבל הצומח מגרעין שנפל במקום הזה הוי בכלל ונטעתם שהנפילה של הגרעין במקום זה זהו נטיעתו, ואמרו בירו' ספ"ק דשביעית דאילן שנקצץ מעם הארץ חייב בערלה ונקצץ ונשתייר משהו פטור, וזה בכלל מה שאמרו בת"כ פרט לעולה מאליו, וכן משמע מדסמכו בת"כ עולה מאליו להבריך והרכיב והיינו בדלא פסקו, וכמש"כ הר"מ בפירושו פ"ק דערלה מ"ה, ושם הגי' פרט למבריך ומרכיב ועולה מאליו, שו"ר בר"מ פ"א מ"ב פי' הא דעולה מאליו דת"כ היינו לרבים.
יו"ד סי' רצ"ד סכ"ה. [א"ה, עי' ערלה סי' א' סקט"ו].
טז) גינה שעל הגג נוהג בו שביעית וכמש"כ הרא"ש כלל ב' סי' ד' דדינו כשדה לכל דבר, והגר"א סי' רצ"ד ס"ק ס"ג כ' לחלוק על הרא"ש באין רצונו שישריש דבזה אין חילוק בין השרישו בקופה להשרישו בעלי' אלא לענין טהרות דבנשרשו בעלי' נטהרו, אבל לענין מעשר ושביעית אין חילוק, והא דנפלה עליהן מפולת הרי הן כנטועין בשדה היינו בארץ, אבל בזרע ונטע בכונה מודה הגר"א להרא"ש וכמש"כ הגר"א לענין ערלה דדינו של הרא"ש אמת וכדתניא בהדיא בתוס' וכמש"כ שם ס"ק נ"ח, וכמבואר בירו' פ"ה דמעשרות דכל החסרון של השריש בעלי' הוא משום שאין רצונו בהשרשתן.
מיהו עיקר דברי הגר"א צ"ע דע"כ נפלה עליו מפולת גרע מטומן דהא טומן אף בארץ אין חוששין לא משום מעשר ולא משום שביעית, ובנפל מפולת חשיב כנטוע בשדה, וע"כ דסתמא הוא בטל, וא"כ שפיר י"ל דנפלה מפולת קאי גם על הגג ולפ"ז יש לפרש גם דברי הרא"ש בנפל מפולת דוקא, וכן משמע משנתנו דמחלק בין השרישו בעלי' לנפלה עליהם מפולת, ולדברי הגר"א ז"ל החילוק בין עלי' לארץ.
והזורע בבית גרע טפי שאין זו עיקר זריעה ומבעיא לן בירו' פ"ק דערלה אי נוהג בו שביעית, והא דתנן שביעית פ"ב מ"ד ועושין להם בתים אינו ענין לנוטע בבית דהתם הגג מצד האילן או שיש בגג חלונות באלכסון שמגין בפני החמה ואינו מגין בפני הגשמים ובפני הטל והאויר והתם הבית להיטיב הגידול, אבל נוטע בבית הצמחים הם במצב בלתי טוב ורצוי שנשלל מהם תועלת הגשמים והטללים והאויר וקוי השמש, והבית להם לרועץ. [א"ה, עי' לק' ס"ק י"ז, שביעית סי' י"ד סק"ט, מעשרות סי' ו' ס"ק ט"ז, ערלה סי' א' ס"ק י"ז].
יז) בירו' פ"ק דערלה מבעיא להו אם נוהג שביעית בגדילין בבית ולא אפשטא וכתב בפאה"ש סי' כ' [א'] ס"ק נ"ב דלדידן דשביעית בזה"ז דרבנן נקטינן לקולא והנה פשוט לי' להמחבר ז"ל דגם רבנן לא גזרו כאן יותר מדאוריתא [דאי מדרבנן נוהג שביעית לא נגעי לן בההיא בעיא לדידן דכל שביעית דרבנן] ואע"ג דלענין מעשר דעת הר"מ פ"א מה' מעשר ה"י דחייב מדרבנן אין ללמוד שביעית ממעשר דאפשר דהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש וכיון דדעת הראב"ד שם דגם במעשר לא חייבו חכמים ולדעתו ז"ל ודאי לענין שביעית לא גזרו חכמים טפי מדאוריתא ואפשר דגם הר"מ מודה לענין שביעית והנידון בדרבנן סתם הדבר לקולא.
ונראה דעציץ שא"נ ועומד תחת תקרת הבית יש להקל טפי דלא מצינו שגזרו בעציץ שא"נ לענין שביעית ובירו' פ"ב דחלה אמרו דאם אין הספינה גוששת חייבת במעשר מהלכה ולא נתפרש אי נקט מעשר וה"ה שביעית או דוקא מעשר אבל שביעית לא, [וברדב"ז בפי' להר"מ פ"א מה' שמטה ה"ו מבואר דא"נ אסור מדרבנן אבל אין לנו מקור לזה בגמ'] ובדמאי פ"ה ה"ח אמרו עציץ שא"נ עשו אותו ספק פריך מהא דאינו מקדש בכרם ומשני מספק ואינו מובן וברידב"ז כ' בשם הגר"א דגרסינן בחו"ל אבל הוא תמוה דשביק תנא א"י ונקיט חו"ל והלא עדיין לא שמענו דבא"י מקדש וגם אין דרך הגר"א להגיה בכמו אלה ובהגהות הגר"א ובביאורו ליתא להגה' זו ונראה שאינו מהגר"א ואפשר דלא גרסינן מספק ואין כאן קושיא אלא מפרש דעשו אותו ספק אבל מן הדין פטור ומייתא ראי' מהא דאינו מקדש ואם היה ספק היה מקדש ולפ"ז לא שמעינן מכאן דבכל התורה מחזקינן לי' לספק מדרבנן והרי חזינן דהקילו שאינו מקדש והיכי שהעציץ בבית את"ל דזורע בבית דרבנן י"ל דבעציץ שא"נ לא גזרו כיון דגם בזורע אינו אלא מדרבנן ואחרי שכבר הורה זקן הפאה"ש להקל אף בזורע בבית המיקיל בעציץ שא"נ בבית יש לו במה לסמוך. [ועי' לק' ס"ק י"ח].
ובין של עץ בין של חרס יש להקל כדעת הראב"ד [עי' מל"מ פ"ב מה' בכורים] והר"ש חלה פ"ב מ"ב והרא"ש ה' ערלה דדוקא באילן חשיב חרס כנקוב אבל לא לזרעים, וכש"כ בעומד על רצפה של אבן שאינו יונק מן הארץ ונקב קטן להוציא מים לא חשיב נקב ובלבד שלא יהי' כשרש קטן והוא פחות מכזית ואין אנו בקיאין בו בדיוק ויעשו רק כפי הוצאת משקין בריוח ויש ליזהר שלא יצאו הנופות חוץ לעציץ שאז דינו כמחובר ודוקא בבית אבל לא בחוץ וכמש"כ לעיל.
ואמנם יש לחקור אחר המנהג ואם אבותינו נהגו בו איסור אין כח להתיר וההלכה רופפת והלך אחר המנהג.
ועיקר היסוד של פאה"ש ז"ל להקל בספיקא לדידן אינו מוכרע די"ל כיון דעיקר הספק בדאוריתא ואזלינן לחומרא ממילא גם לדידן אזלינן לחומרא, וגם יש לצדד שיש ס"ס להחמיר דלמא כהר"מ דאיסורא דרבנן איכא, ואת"ל כהר"א דלמא בזמן הבית בית דאוריתא והשתא דרבנן וס"ס להחמיר בדרבנן מחמרינן.
וגדר בית ודאי א"צ בית שחייב במזוזה והדעת נוטה דהעיקר תלוי בכיסוי ואולי צריך מחיצות י"ט ג"כ.
ואף למאן דמיקיל אסור להסיר התקרה מעל הזרעים בשביעית דהוי תולדת זורע [ולפ"ז אף אם זרע ע"ש אסור להסיר התקרה בשביעית] ועוד כשמסיר התקרה נמצא דעביד איסורא למפרע דהוי זורע ע"מ להסיר וזו זריעה גמורה [ולטעם זה אף להסיר בשמינית אסור] ואם הוסר באונס כל מה שגדל אסור משום ספיחין דלא עדיף מעלו מאליהן בשביעית וקדישין בק"ש וכש"כ אם מתוח אהל עראי לפי שעה לזרוע תחתיו שזה אינו כלום ואין אהל עראי מבטל שם שדה כלל.
יח) מכתב.
מש"כ דמפורש איסור א"נ בשביעית בתוס' פ"ד דשביעית דקתני טומנו בעציץ, אילו היה קתני היתר הטמנה בעציץ ניחא, אבל התם נשנה איסור הטמנה בלא עציץ, וכן מהא דיליף כלאים ממעשר מנחות ע' א' אין ראי' לשביעית דאפשר דהקילו משום חיי נפש כמו שלא גזרו לקדש אבל למה יתירו כלאים יותר ממעשר, תדע שאינו מביא מכלאי הכרם פ"ז דכלאים מ"ח אלא די"ל דכלאי הכרם חמיר טפי, ומיהו י"ל דשאני כה"כ דנהוג בחו"ל, וי"ל דשאני שביעית שלא גזרו אף בחו"ל הקרוב, אבל חלילה להקל עציץ שא"נ בחוץ וכמש"כ לעיל ס"ק י"ז ואפי' בשל מתכת, דסתמא רהיטא דא"נ כנקוב מדרבנן, וכן בבית אין להקל בארץ, ואף בעציץ שא"נ בבית הדעת נוטה להחמיר, אלא מי שסומך על הפאה"ש בעציץ שא"נ בבית אין לנו כח למחות, דיש להם על מי שיסמכו, כיון שאין עציץ שא"נ מפורש בגמ' ומה שאינו מפורש בגמ' נהיגי הפוסקים לסנף זה לקולא, ובדין א"נ דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש דאף בשל עץ וחרס וזו גם דעת הרמב"ם כמש"כ בבהגר"א סי' רצ"ד ס"ק ס"ד.
ומש"כ להוכיח דלא כהראב"ד דפוטר בית אפי' מדרבנן מדנהוג כה"כ בבית [עירובין צ"ג א'] ואף דשם כרם הונח על קיבוץ הגפנים ואינו ענין לשדה, דקרקע הבית בית הוא, מ"מ הדין נותן למשרי כלאי זרעים בבית, וכ"ת ה"נ, א"כ מאי מקשה בירו' פ"ח ה"א ע"ד דר"י כו' לאיזה דבר נאמר ל"ת כרמך כו' לימא בזרעים בבית, וקושיא זו אינו ענין לפלוגתת הר"מ והר"א, אלא דמכאן מוכח דמן התורה יש איסור כלאי זרעים בבית, אבל בירו' סבור דאין איסור כה"כ לר' יאשי' אלא א"כ יש איסור כלאי זרעים עד דמשני לי' שהן חוץ לו"ט, וא"כ אם אין איסור כלאי זרעים בבית אין איסור כה"כ לר"י דחסר לי' חטה ושעורה, ואין כאן רק חטה וחרצן שעורה וחרצן, ובלא"ה אין אנו יכולים ללמוד דרשות חז"ל זה מזה, וי"ל דמסתבר להו דכלאים בעירוב קפיד רחמנא ולא אימעיט בית, והלא כתיב למנהו, וכ"מ בהא דלא הזכירו הראשונים ז"ל חולין ס' א' נ"מ בהרכיב הדשאים בבית.
יט) סי' רצ"ד סכ"ז במקום טרשים, אי אפשר לפרש בישוב וגדל פירות דאם כן למה פטור, ובגמרא מוכח דר"ל שלא במקום ישוב, ובמקום טרשים אינו מקום השרשים אלא כל האופק טרשים ומדבר, ולפנינו הגי' חורשין והיא היא, וכן מוכח ממה שאמרו אמר ר"י אפי' נטעה והתנינן כו' תמן בשנטעה במקום ישוב ברם הכא שנטעה במקום טרשין, אלמא דמקום טרשין היינו שאינו ישוב, וכמו שסיים כאן בשו"ע, ולכן מש"כ הש"ך ס"ק ל"ה אינו מובן, דמשמע שאם מקום השרשים טרשא פטור, אלא במקום ישוב גם בטרשא חייב דתלינן שכבר היתה עבודה, ושלא במקום ישוב תנינן שהוא טרשא מאז ומקדם, ואינו מכונת ההלכה, אלא עיקרו אם עומד למאכל, וכל שהוא רחוק מישוב בני אדם ואין כדאי לטפל לילך לשם בשביל הפירות הוא פטור בין שנטעו בין שעלה מאליו, ובזמן שהוא קרוב לישוב שיש בו כדי לטפל ולהביא, או שהוא ברחוק ופירותיו מרובין שיש בו כדי טפילתו חייב, וכש"כ כשהוא בתוך ישוב בני אדם.
דיני ערלה
א. מן האזהרות שהזהירתנו התורה, שלא לאכול הפירות הגדילים באילן בג' שנים הראשונות של נטיעתה, בין בארץ בין בחו"ל.
ב. שנים הללו אינן למנין מעל"ע מיום ליום, אלא שנות עולם מאחד בתשרי לאחד בתשרי, כיצד נטע אחר רה"ש עד י"ז באב קדם שקה"ח של ט"ז, כשהגיע רה"ש כלתה לו שנה ראשונה, ומתחלת שנה שני' ולמה צריך מ"ד יום, שמן הנטיעה עד קליטתו בארץ י"ד יום, וצריך ל' יום אחר הקליטה למחשב שנה, ומקצת יום הנטיעה עולה לו למנין י"ד יום, וכן מקצת יום י"ד ככולו, אבל סוף יום י"ד, אינו עולה למנין ל' יום.
ג. נטע ביום י"ז באב, מונה ג' שנים מרה"ש עד רה"ש של שנה רביעית, וכן אם נטע אחר י"ז באב עד רה"ש מונין מרה"ש לרה"ש.
ד. הפירות שחנטו בתוך שנות ערלה, ובשלו בתוך שנות ערלה ודאי הן ערלה שבתורה, חנטו אחר שנות ערלה, ובשלו אחר שנות ערלה ודאי אינן ערלה. אבל יש כאן דין שלישי, והן פירות שחנטו תוך שנות ערלה, ובשלו לאחר שנות ערלה, ולעולם אזלינן בתר חנטה, ואם חניטתן תוך שנות ערלה אסורין.
ה. ואחרי שידענו דאזלינן בתר חנטה, צריך לדעת את רה"ש המחליף בין שנת הערלה לשנות ההיתר, ורה"ש זה אינו אחד בתשרי אלא ט"ו בשבט, וכל שחנטו קדם ט"ו בשבט בשנה רביעית, עדיין הן ערלה.
י"א דלעולם רה"ש ט"ו בשבט, ואפי' נטע אחר ט"ז באב, דלא עלתה לו שנה ראשונה למנין, והשנה הרביעית שמנינו לו, כבר עברו ג' שנים שלמות מנטיעתו, מ"מ רה"ש של הפירות הוא ט"ו בשבט, וי"א דבנטע אחר ט"ז באב, שאנו מונין ג' שנה מרה"ש, רה"ש של הפירות ג"כ אחד בתשרי, וכל שחנט בשנה רביעית הפירות מותרין, ויש להחמיר בארץ ולהקל בחו"ל, והמיקיל בארץ יש לו על מי לסמוך.
ו. י"א שאם נקלט בין רה"ש לט"ו בשבט, וחנט ברביעית קדם ט"ו בשבט, רואין אם עברו ג' שנה מיום ליום, מיום הקליטה עד החנטה, כבר יצאו מתורת ערלה, ויש מקילין עוד, שאם עברו ג' שנה מיום הנטיעה, אף שאין ג' שנה מן הקליטה מותר, ואין להקל בזה, ואף בחו"ל ראוי להחמיר.
וכן אם נטע בי"ח אלול, ונקלט בב' תשרי, יש להחמיר בפירות שחנטו קדם ט"ו בשבט.
י"ד יום של קליטה הן בסתמא, ואם ראה שלא נקלט, או שראה שנקלט קדם, הולכין אחריו.
חנטה מקרי אחר נפילת הפרח, וכבר ניכר הפרי סמדר, [ואף דלענין שביעית ומעשר, דעת הר"מ דחנטה היינו עוהמ"ע, לענין ערלה גם סמדר מקרי חנט, וכמש"כ שביעית סי' ז'] ובגפנים וחרובין וזיתים לא אזלינן בתר סמדר אלא בתר בוסר, ולדעת תו' דגם בשביעית ובמעשר, חנטה אינו עוהמ"ע, אפשר דחנטה היינו סמדר, וכמש"כ שביעית שם.
ז. הפירות של שנה הרביעית, אחרי שעבר איסור ערלה, הן קדישין כמ"ש, ונקראין בל' חכמים רבעי, ובזה"ז פודין אותן בפרוטה כמע"ש. חשבון השנים של רבעי, הן כחשבון השנים של ערלה, ואם חנטו בחמישית קדם ט"ו בשבט, הן רבעי, וכל החלוקות שנחלקו הפוסקים בערלה, וכמש"כ לעיל, חולקין גם ברבעי, ובמקום שפירות רביעית קדם ט"ו בשבט, אסורין משום ערלה, פירות חמישית קדם ט"ו בשבט קדישין ברבעי.
ח. אף דערלה נוהג בחו"ל, מ"מ יש חילוק בין ארץ לחו"ל, דבארץ ספיקו אסור, ככל איסורי תורה, אבל בחו"ל ספיקו מותר.
ט. ערלה נוהגת בכל עץ מאכל, ופלפלין חייבין בערלה, ואתרוג דינו כאילן וחייב בערלה, ואזלי' בתר חנטה, ואין חילוק בזה בין א"י לחו"ל, אבל ברבעי יש חילוק בין ארץ לחו"ל, דבארץ נהוג בכל עץ מאכל, ובחו"ל אינו נוהג אלא בכרם, וי"א שאין רבעי נהוג, אלא בכרם הנטוע כדין כרם, היינו ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב, וי"א שאין רבעי נהוג כלל בחו"ל, אבל רה"פ חולקין על זה, והמנהג להחמיר, ואף בגפן יחידית ראוי להחמיר, וספק רבעי בחו"ל, מותר כספק ערלה.
י. א"י בזה"ז דינו כא"י, בין לענין ערלה, בין לענין רבעי, וי"א דבזה"ז ספיקו מותר מה"ת, אבל אסור מדרבנן.
יא. הנוטע לסייג ולקורות, פטור מן הערלה, ודוקא שאין דעתו ללקוט הפירות, [אף שאוכל מהן אח"כ באיקראי, או שנמלך לאכלן אחר שכבר נתבשלו] אבל אם דעתו ללקוט גם הפירות, ודעתו לסייג ולפירות, חייב בערלה, ואפשר שאם עיקרו לסייג, ופירותיו זילי לי', אף שדעתו ללוקטן פטור, והדבר צריך הכרע.
יב. נטע לסייג ונמלך לאכילה, חייב בערלה מכאן ולהבא, ומונין משעת נטיעה, היו בו פירות בשעה שנמלך, התוספת חשיב ערלה, אף שהגיע לעוהמ"ע במחשבת סייג, ואם הוסיף מאתים אסור, ואם חשב למאכל אחר ט"ו בשבט שנה הרביעית, והוסיף מאתים, הדבר ספק.
יג. י"א דאין דין נטע לסייג ולקורות, אלא בניכר הדבר שהוא לסייג, כגון שנטעו בפרצה של הגדר, ובנטעו לקורות, שקוצץ הענפים כדי שיתעבה הסדן, ואם נטע לעצים, צריך שיטע רצופין, אבל אם אין הדבר ניכר, חייב בערלה, ומשמע לדעת זו דחייב מה"ת, דכל שלא עשה מעשה, אין בכח מחשבתו לבטלו מעץ מאכל, וי"א דבכל אופן סגי במחשבה, ונוהגין להחמיר.
נטע למאכל, ואח"כ חשב לסייג לעצים ולקורות, אפי' רצף אח"כ, או שקצץ הענפים, וניכרת השתא מחשבתו, חייב בערלה.
יד. הנוטע עץ מאכל להריח, חייב בערלה, שאין כאן שינוי מורה עליו שאינו למאכל, ועוד שאין דרך לבטל עץ מאכל, ואף שמריח בשעה שמריח, מ"מ סתמו עומד לאכלו בסופו, והגרע"א ז"ל בשם הרדב"ז הקיל בזה, וקשה להקל בזה.
טו. נטע אתרוג למצוה, או דקל ללולב, ודעתו לאכול את האתרוג אחר סוכות, ולאכול התמרים מן הדקל, חייב בערלה, אף שעיקר נטיעתו לא לכם, רק לצורך גבוה, ולא זו בלבד, אלא אף אם נטע אתרוג למצוה, ואין דעתו לאכלו חייב בערלה, ואם נטע דקל ללולב, ואין דעתו לאכול התמרים, דינו כנטע לסייג ולא שינה, ותלוי במחלוקת, וכמש"כ לעיל סעי' י"ג.
טז. חשב בשעת נטיעה, דשנה ראשונה יהא לסייג ושני' יהא למאכל, ואף בחשב דג' שנה יהא לסייג, ואח"כ למאכל, חייב בערלה מיד, כיון שמעורב מחשבת מאכל בשעת נטיעה, והדבר צריך הכרע.
יז. נטע לסייג, ולאחר ט"ו בשבט שנה רביעית, חשב שיהא מעכשו למאכל, כיון שאין ערלה אין רבעי, [ולדעת הר"מ לעיל סעי' ה', דבג' שנה שלמות יצא מערלה ברה"ש, לא מהני מחשבה אחר רה"ש לחייבו ברבעי]. חשב קדם ט"ו בשבט, חייב ברבעי, ואע"ג דלא היה בו פירות לאחר מחשבה, ולא נהוג בו ערלה במעשה, מ"מ כיון דהיה זמן ערלה אילו חנט ביום זה, אע"ג דלא היו פירות שיחולו עליהן ערלה, מ"מ נהוג רבעי. פירות שחנטו קדם ט"ו בשבט במחשבת סייג, ואחר ט"ו בשבט חשב למאכל, אם התוספת אסור, וכדלעיל סעי' י"ב, אפשר שנהוג גם רבעי.
יח. בין שנטע גרעין, או יחור, או שעקר אילן ונטעו במקום אחר, נהוג ערלה, ומונין משעה שנשרש כאן, אבל אילן שנעקר, וסלע עפר נשאר בשרשיו, ונטעו במקום אחר, וראוהו מומחין שלא נפסק חיותו, עד שהתאחה עם הקרקע במקום החדש, מונין לו מנטיעה ראשונה, וכן אם ראו מומחין את הסלע, והחליטו בו, שלא ימות קדם שיתאחה במקום החדש, והלך ונטעו, ולא ראה אם לא נפסק חיותו קדם שנתאחה במקום החדש, ה"ז סומך על המומחין ע"פ האומד שלהן, אבל אם מת האילן והתחיל לכמוש, וחזר ונשרש, מונין מנטיעה שני', ואם הדבר ספק, בארץ אסור ובחו"ל מותר, ואין חילוק בכל זה בין עקרו אדם לעקרו הרוח ומותר לכתחלה לעוקרו עם הסלע ולנוטעו במקום אחר, אם אין בו משום בל תשחית.
אילן שנעקר, ונשאר משרשיו שרש אחד שלא נעקר, אפי' זה השרש שנשאר דק כמחט של מיתון, מותר להוסיף עליו עפר, ומונה מנטיעה ראשונה, ואין אנו בקיאין בשיעור מחט זה, אבל נראין הדברים, שהוא דק ביותר, וכל שיצא הספק מלבו מותר, אבל כל שיש בו ספק בארץ אסור.
אילן שנעקר מחו"ל, וסלע עפר עמו, ונטעו בארץ, חייב בערלת א"י, וספיקו אסור, ומונין לו משעת נטיעתו הראשונה, ואם נטעו לאחר שנות ערלה, יש להסתפק אי חייב ברבעי, ומיהו ברבעי חו"ל יש לחייבו, אם הוא כרם.
יט. יחור שהרכיב באילן זקן, דין היחור כענף של הזקן, ופטור מן הערלה, ואם הרכיב באילן שהוא תוך שנות ערלה, כשיצא האילן מן הערלה, יצא גם היחור המורכב.
כ. יחור של אילן מאכל, שהרכיבו באילן סרק, חייב בערלה, ומונין מנטיעת הסרק, וכן הדין בנטע ראשון לסייג, והרכיב בו יחור למאכל.
כא. יש מי שכתב, שיחור שהרכיבו באילן העומד בשנה שלישית, וחנטו הפירות ביחור בשנה רביעית, קדם ט"ו בשבט, אין הפירות ערלה אלא רבעי. אבל אין דבריו ז"ל מובנים, והעיקר שאין חילוק בין יחור המורכב לשאר אילן, וכל שחנט קדם ט"ו בשבט, הפירות ערלה.
כב. כתב עוד הגאון ז"ל, שאם האילן של אשרה, יחור שהרכיב בו, מונין לו ג' שנה משעת הרכבתו, וגם זה אינו מובן, אלא נראה דאין חילוק בזה.
עוד כ' הגאון ז"ל, שאם הרכיב באילן שנטעו לסייג, או שהרכיב באילן סרק, אע"ג דחייב בערלה אין בו רבעי, וג"ז תמוה והעיקר שחייב ברבעי.
כג. ב' גפנים, אחת ילדה ואחת זקנה, הרכיב את הילדה בזקנה, רואין אם הפכו העלין פניהן אל הילדה, ה"ז עדות שיניקתן מהזקנה, ואין בפירות הילדה משום ערלה, ודוקא בענפים שפני העלין אל הילדה, אבל הענפים שפני העלין אל הזקנה, חייבין בערלה, ואם לא בדקו הדבר ספק, ובארץ אסורין.
כד. הרכיב יחור באילן זקן, וחזר והבריך את ראש השני של היחור בארץ ונשרש, רואין בעלין וכדלעיל, ואם לא בדק מותר, דסתמא כח הזקן יפה, [ואפשר שאין דין זה אלא בגפן, שאין כל טבע האילנות שוין].
כה. הבריך ענף הגפן בארץ ונשרש, רואין את העלין ואם לא בדק מותר, דסתמא כח הזקן יפה, הוציא ענפים מן הארץ, הענפים שהוציא, חייבין בערלה.
כו. הבריך אמצעו של הענף בארץ ונשרש, הפירות הגדילין בענף שלצד האילן, רואין את העלין, והגדילין בענף שמן המקום שנברך ולחוץ, ספק אם העלין שבענף שלצד האילן חשיבי עדות על כל הענף שכח הזקן יפה, וחייב בערלה מספק.
כז. ב' גפנים, אחת ילדה ואחת זקנה, הרכיב זקנה בילדה, וכח הילדה יפה, והפכו פני העלין אל הזקנה, הדבר צריך הכרע, ואסור מספק.
כח. ענפים חדשים, היוצאים מן האילן מן הגזע, הרי הן כהאילן, ואפי' יצאו מן הטפח התחתון, אבל היוצאין מן השרשין, חשיבי כאילן נטוע מחדש, וחייב בערלה.
וכן המרכיב יחור בשרש של האילן, חשיב כנטיעה חדשה, וחייב בערלה, וכן אם סיפק ענף של גפן ילדה בשרש של זקנה, אפי' הפכו העלין כלפי הילדה, חייבין בערלה.
אילן שנקצץ וחזר וגדל, אם נשאר כל שהו מן הגזע, פטור מן הערלה, ואם נגמם עם הארץ, וחזר וגדל חייב, וי"א דאם לא נשאר טפח וחזר וגדל, חייב בערלה.
כט. הרכיב ילדה בזקנה, והיתה כח הזקנה יפה, והיתה הילדה פטורה, וחזר והפסיקה, מתחייבת השתא בערלה, ומונין משעה שנפסקה, ואפי' כבר עברו ג' שנה על הילדה, דהפיסוק חשיב כאילו נטעו עכשו מחדש. וכן הדין בהברכה. ובכל הני גווני דלעיל, שהילדה נפטרת ע"י הזקנה, כשנפסקה חוזר למנות לה משעת הפסיקה.
וכן בריכה, שהיתה כח זקנה יפה, והיו העלין אל הבריכה, וחזרו השרשין של הבריכה והוסיפו כח, והפכו העלין כלפי זקנה, חוזר ומונה משעה שכח הבריכה נעשה יפה.
ל. יחור מלא פירות של ערלה [שיעור פירי ליאסר משום ערלה, כתוב לעיל סעי' ו'] שהרכיבו בזקן, כל הפירות אסורין, אף שהוסיף מאתים כדי לבטל את הערלה, שאין הגדולים מבטלים את העיקר.
אבל בריכה שנפסקה, והיו בה פירות היתר, התוספת אסור, ואם הוסיף אחד ממאתים אסור, ואף אם הגיעו הפירות, לעוהמ"ע קדם שפסק, הדין כן. ואם לא הוסיף מאתים מותר, אף שנפסקה סמוך לעוהמ"ע, והגיע לעוהמ"ע אחר שנפסקה.
לא. יחור של זקן מלא פירות, שהרכיבו באילן העומד בשנה רביעית קדם ט"ו בשבט, אם עדיין לא חנטו הפירות קדם שהרכיב, הפירות ערלה, ואם כבר חנטו בהיתר, הפירות מותרין.
לב. הנוטע בעציץ נקוב, בין של עץ, בין של אבן ומתכת, חייב בערלה ורבעי מה"ת, שיעור הנקב כדי שרש קטן, והוא פחות מכזית.
נטע בעציץ שאינו נקוב, אם הוא של חרס, חייב בערלה ורבעי מה"ת, ואם הוא של מתכת, אינו חייב אלא מדרבנן, ואם הוא של עץ, יש בזה פלוגתא, ויש לצדד להקל, ולומר שאינו אלא מדרבנן.
נטע בעציץ של מתכת אינו נקוב ועקרו וסלע עפר עמו כדי שיכול לחיות, וחזר ונטעו בארץ, יש להסתפק אי מונה מנטיעה ראשונה.
לג. הנוטע ברה"ר, בין לעצמו ועושה בגזילה, בין שנוטע ברה"ר לרבים, חייב בערלה, וי"א דנוטע ברה"ר לרבים פטור, ונראה דהיינו בלא ניחא להו לרבים, ועומד ליעקר.
לד. אילן העולה מאליו, חייב בערלה, ואפילו עולה ברה"ר, וי"א דאם עולה ברה"ר פטור, ונראה דהיינו בלא ניחא להו לרבים, ועומד ליעקר.
לה. הנכרי שנטע בתוך שלו לצורך עצמו, חייב בערלה, ואצ"ל בנטע לצורך ישראל.
לו. הנוטע רחוק מן הישוב, והפירות אינן חשובין כדי לטפל בהן ולהביאן לישוב, פטור מן הערלה, וכש"כ כשעלו מאליהן בכה"ג.
לז. גפן שאינה גבוהה טפח, אסורה משום ערלה לעולם, מפני מראית העין, דמתחזיא כבת שתא, ואם הן כרם גדול, דהיינו ג' שורות של ג' ג', קלא אית לי', ומותר לאחר שנות ערלה, ונראה דאם הגזע אריך טפח, אף שאין גבוה טפח, שהגזע כפוף ומודלה על הארץ, מותר.
לח. אילנות הרכות, שאינן מתקיימין יותר מג' שנה, אלא מתיבשים וכלים, בין שהשרש קיים, וחוזרין ומצמיחין משרשן, ובין כשהשרש ג"כ כלה, וחוזרין וזורעין אותן, וכשזורעין גרעיניהן, עושין פירותיהן בשנה ראשונה, אינן בכלל אילנות, אלא בכלל הירקות, ואינן חייבין בערלה.
לט. כל שאינו אוכל לענין מעשר ולענין טו"א אינו אוכל לענין ערלה, ומלתא דעבידי לתבל את הקדירה, ואין אוכלין אותו בעינא, אינו בכלל פרי לענין ערלה, והא דפלפלין חייבין בערלה, וכמש"כ סעי' ט', משום דרטיבתא ראוי' לאכילה, ולאחר שיבשה נמי לא נפקא מאיסורה, דערלה טעונה שריפה.
מ. פירות ערלה אסורין בהנאה, וטעונין שריפה, ואם עשאן יין קוברן, נפסלו מאכילת אדם, עדיין הן באיסורן, וחייב לשורפן או לקבור דבר שאין ראוי לשריפה, שרפן אפרן מותר בהנאה.
מא. ענבים זיתים וחרובין, אין אסורין משום ערלה ורבעי כשהן סמדר, עד שיעשו בוסר, ושאר פירות אף סמדר אסור, בין בערלה ורבעי, [ול' הפוסקים משמע דאין קדוש רבעי אף בוסר, וצ"ע לישבו עם הגמ'].
מב. הקליפות והחרצנים, אסורין בערלה ומותרין ברבעי, הענפים והעצים, אין אסורין משום ערלה.
מג. ערלה שנתערבה בפירות היתר, כולן אסורות, עד שיהי' בהיתר מאתים כנגד הערלה, בין שנתערב יבש ביבש, בין שנתערב לח בלח, כגון יין ביין ושמן בשמן, בד"א בנתערבה מין במינו, אבל נתערבה מין בשא"מ, אם יש בהיתר ס' כנגד האיסור מותר.
מד. נטיעה של ערלה, שנתערבה בנטיעות היתר, מותר ללקוט הפירות, ואם יש מאתים בהיתר מותר.
מה. כרם של נכרי, שיש בו נטיעות והברכות של ערלה, והביא הנכרי ענבים למכור, אם רוב היתר, מותר ליקח ממנו, אע"ג שאין בכרם מאתים של היתר, אבל אין לבצור מן הכרם עד שיהא מאתים של היתר, וכן אם ישראל רואהו לוקט ונותן לו, צריך מאתים.
ואם הכרם אצל ישראל חשוד, אסור ללקוט ממנו, אף שיש מאתים, דכיון דישראל מכיר בערלה, אפשר דחשיב קבוע, ואפי' אם החשוד בוצר ונותן לו, כיון שרואהו לוקט אסור, אבל אם הביא למכור, מותר ליקח ממנו אף בליכא מאתים, כיון דאיכא רובא היתר, ודוקא בזמן שהבעלים מכיר את הערלה, אבל אם אין בעה"ב מכיר, צריך מאתים [ומיהו משום קנסא, אין ליקח מן החשוד כל דבר שיש בו זיקת ערלה, וכדתנן בכורות כ"ט ב' לענין שביעית, ואפשר דערלה חמירי לאינשי ולא קנסו, וצ"ע].
מו. ערלת חו"ל ספיקה מותר, ולפיכך אם נתערבו בהיתר, כולן מותרות, ואפי' חד בחד, ואפשר דאין לאוכלן בב"א, ואסור לבעלים לערבן, שהרי נהנה, אבל אחר רשאי לספק, וכן מותר ליתן ערלה לחברו, כיון שחברו לא ידע, ויש אוסרים.
מז. כבר נתבאר דרבעי קדוש כמע"ש, והאידנא מותר לפדותו בפרוטה, כמו שאנו נוהגין במע"ש, והפודה את שלו מוסיף חומש, ואין פודין במחובר, וי"א שאם פדה במחובר פדוי, והגר"א הכריע כהר"מ, דאף דיעבד אינו פדוי, ואם התנה שיחול הפדיון כשיתלשו, לכו"ע מועיל, וי"א שאין לעשות כן לכתחלה, אלא בשעת הדחק, וכל זה דוקא כשפודה במחובר שבשל כל צרכו ואינו גדל עוד, אבל אם הפירות גדילין עדיין, אין פדיונו מועיל על מה שגדל, ואסורין באכילה, עד שיחזור ויפדה בתלוש, את כל התוספת שהוסיפו.
כשפודה במחובר שיחוללו כשיתלשו, צריך שיהא המטבע קיים בשעת תלישה, ואם נאבד המטבע קדם שתלשן, אין פדיונו כלום.