חזון איש/יורה דעה/קמה
סימן קמה[עריכה]
א) יו"ד סי' רל"ד סט"ו מת האב משנתארסה כו', דינים העולים לדעת הר"מ, א, שמע האב והפר ומת הארוס אין האב מיפר, בין ששמע הארוס בין שלא שמע, ב, שמע הארוס והפר ומת אם לא שמע האב בחיי הארוס אין האב מיפר, ג, ואם נתארסה בו ביום, אם הפר האב ומת הארוס קדם שישמע, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, ואם שמע הארוס קדם שמת אין האב מיפר בשותפות, [זו דעת הב"ח אבל למש"כ לק' סק"ד אף בשמע הארוס האב מיפר], ד, שמע הארוס והפר ומת אע"ג דלא שמע האב בחיי הארוס אביה ובעלה האחרון מפירין, [אח"כ ראיתי בבהגר"א פי' דעת הר"מ דהא דהפר האב ומת הבעל אינו יכול להפר הוא דוקא כשמת ולא שמע, אבל אם שמע נתרוקנה רשות לאב אף שהפר האב, וזה היפוך דעת הב"ח דלדעת הב"ח בשמע הבעל גרע דאפילו נתארסה לא מהני ולדעת הגר"א שמע מעליותא דאפי' לא נתארסה האב מיפר].
והר"מ פי"א כתב בהט"ז שאם הפר הארוס ומת האב יכול להפר ובהי"ט כתב דאם הפר הארוס ומת אין האב לחודיה מיפר, אלא שבהט"ז איירי בשמע האב בחיי ארוס, ובהי"ט איירי בלא שמע האב בחיי הארוס, ובהט"ז כתב דאם שמע האב ושמע הארוס ומת הארוס, האב מיפר, ובהי"ד דקדק שלא נתרוקנה לאב אלא אם מת הארוס קדם ששמע, וכן דקדק בהי"ט, אלא דבהי"ד איירי שהפר האב קדם שמת הארוס, ואין האב מיפר אלא בשותפות ארוס שני, ובזה בעינן תנאי שלא ישמע ארוס קדם שימות.
ב) והר"מ מפרש הא דאר"נ בגמ' ס"ח ב' הן הן דברי ב"ש כו' ומפרשינן טעמא דב"ש סברי מיגז גייז וב"ה סברי מקליש קליש קאי גם על דין הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע כו' דהא גם זה איקליש הנדר בהפרת הבעל, ואע"ג דהר"ן כתב ע"א ב' דכי מיית בטלה הפרתו נראה דלא בטלה אלא לענין שאם הפר האב ומת אין הבעל מיפר חלקו כיון דהשתא אין שותפו קיים, אבל לענין מלקות דאמרינן שאינו לוקה דאיקלש בהפרה דחד כי מיית אב נמי לא לקי, וכן בהפר הבעל ומת כי אכיל לא לקי.
ולדעת הר"מ הא דקתני ולא הספיק האב לשמוע דוקא הוא דבזה הוא דפליגי ב"ה אבל אם שמע האב בחיי הארוס כיון דמצי עכשו להפר כבר זכי בכח הפרה ומיפר אף לאחר מותו של הארוס, ומשום בבא זו נקט ליה בכולהו בבי, והיינו דכפל התנא דין שמע הבעל והפר דברישא דשמע האב לא פליגי ב"ה, ובסיפא בלא שמע האב פליגי ב"ה, כ"כ בבהגר"א סימן רל"ד ס"ק ל"א.
והא דהפר האב ומת הארוס אינו יכול להפר דוקא כשלא נתארסה אבל אם חזרה ונתארסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה, וזה כפי' הראשונים שהביא הר"ן ע"א ב', דבאיסור קליש לא אמרה תורה חילופי הדינים שיותן כח הפרה לאב, וזה דוקא לשנות הדין מהפרת שותפות להפרת אב, אבל משותפות לשותפות לא איכפת לן, [והטור כתב דלא נהירא, וטעמו ז"ל שהרי כיון שמת הארוס פרחה כח הפרה, וכשחזרה ונתארסה הלא ארוס אחרון מכח אב קאתא להיות שותף עמו בקודמין, ואם האב אין לו למה יזכה ארוס].
והא דתניא ע"א א' שמע בעלה והפר לה ולא הספיק כו' איירי בנתארסה וכמו שפי' הר"ן, ומשום דנתארסה מיפר בשותפות אע"ג דמת הארוס קדם ששמע האב, ובזה מתפרש הא דאמרו ב"ש סברי נדרים שנראה לארוס כו' ר"ל דסברי דאין ארוס שני זוכה בנדר שהפר ראשון אלא האב זוכה, ואע"ג דאב לחודיה זוכה כאן בלא ארוס ויש כאן חסרון קלישות לב"ה דהא אילו לא נתארסה ג"כ לא היה זוכה אב לב"ה ולב"ש כי נתארסה ג"כ לא זכי ארוס שני, מ"מ סברי ב"ש דאב לחודיה מיפר דס"ל מיגז גייז וס"ל דאף בלא נתארסה זכי אב.
ולשון נמי שדקדק הר"ן יש לפרש דכי היכי דאב זכי כי ליכא ארוס ה"נ זכי גם באיכא ארוס היכי דנראו לארוס ראשון והפר.
ג) ר"מ פי"ב הי"ז כתב שצריך שישמעו האב והארוס ביום אחד, ונראה דאם שמע הארוס ולא שמע האב ואח"כ מת הארוס ושמע האב למחר שפיר מצי למיפר דדוקא היכי דההפרה היא ע"י שניהם אז צריכה ההפרה הראשונה להגמר ולהשתלם ביום זה, והלכך אם הפר האב ולא שמע הארוס ביום זה ולא נגמרה הפרת האב ביום זה כבר היא בטלה ולמחר אי אפשר לי' לאב לחזור ולבטל כיון דעבר יום שמעו, אבל כשמת הארוס ועכשו צריך האב להפר כל הנדר ביום שמעו, אין שמיעת הארוס ביום הקדום מפסדת כלום, וכן מבואר בר"מ פי"א הט"ו שמע ארוס ראשון כו' ואח"כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום כו' והאי בו ביום קאי אנתארסה אבל בשמיעת האב לא התנה הר"מ שיהא ביום הפרת הארוס, ואין לומר דבו ביום קאי גם על שמיעת האב דא"כ תיבת ואח"כ מיותר והוי לי' למימר ושמע ונתארסה לאחר בו ביום, אלא שהר"מ דקדק לכתוב ואח"כ שאין כאן שום תנאי בשמיעתו אם ביום זה או ביום שלאחריו, וכ"מ שם הט"ז שכתב או ששמע ושתק ומת ביום של אחריו אין האב יכול להפר, ומשמע שאם מיתתו היתה מפקעת קיומו היה האב מיפר אע"ג דכבר עבר יום שמיעת הארוס, אלא הר"מ כלל בזה גם שמע הארוס ולא שמע האב ובזה שפיר אצטריך לאשמעינן דאם מת האב ביום שלאחר שמיעתו לא נתרוקנה לאב, דאילו מותו מבטל קיום דידי' היה בדין שהאב מיפר, ובזה יצאנו ממה שדקדק בזה הש"ך ז"ל סי' רל"ד ס"ק כ"ב, [ומה שסיים הש"ך והר"מ אשמועינן הכא כו' רהיטת הלשון משמע שבא לישב דברי הר"מ אבל אינו מובן אלא ע"כ הוא סיום הקושיא דלהר"מ אי אפשר לדון אלא ביום שמיעת הבעל וא"כ איך יתכן שמע ושתק ומת ביום שלאחריו].
ד) ר"מ פי"א הי"ד נערה מאורשה כו' ומת הארוס קדם שישמע ונתארסה בו ביום כו', הדרישה פי' דאין נפקותא אם מת ביום הפרת האב או אח"כ, ואע"ג דדעת רבנו לק' פי"ב הי"ז דב' ההפרות צריכות להיות ביום אחד, היינו דוקא בב' מיני הפרות היינו אב וארוס אבל אם האב מיפר בב' ימים לית לן בה והלכך במת הארוס אחר הפרת אב ומתרוקן כח ארוס לאב שפיר מיפר ביום אחר ואע"ג דכל זמן שלא נתארסה אין האב זוכה, מ"מ כשנתארסה אין ארוס אחרון יורש את ארוס ראשון דאין לבעל שני שום קשר עם הראשון [ולשון הר"ן שהוא כרעי' דראשון לאו דוקא אלא ר"ל שהוא דין אחד עם דין הראשון] אלא עיקרו שהאב יש לו זכות בבתו כיון שאין כאן ארוס, אלא דלעצמו אינו זוכה בנדר שהיה דינו בהפרת שותפות שעה אחת וגם השתמש בהפרה של שותפות, אבל להפר בשותפות שפיר זכי בחלקו של ארוס ראשון, אבל ארוס שני מכח אב קזכי, ואילו לא היה ארוס מיפר בקודמין, לא היה זכי ארוס שני בנדר זה שאינו יורש של ראשון אלא לפי שארוס מיפר בקודמין זכה האב בחלקו של ראשון כדי לשתף עמו את הארוס השני, תדע שהרי חלקו של ראשון אין מיפר השני לבדו אלא האב והשני מפירין בשותפות הרי שהאב זוכה בחלקו של ראשון.
והנה הדרישה הוכיח הדבר מהא דקתני בברייתא ע"א א' ולא הספיק הבעל לשמוע, והנה דין זה מש"ל בלא שמע, ומש"ל בשמע ומת בו ביום, אלא התנא נקט מלתא פסיקא דלא שמע, ואם איתא שאין דין זה אלא בנתארסה ביום שהפר האב, א"כ אין נפקותא בין שמע ללא שמע דלעולם מלתא פסיקתא היא דהאב והארוס האחרון מפירין בין ששמע קדם שמת בין שלא שמע, והדרישה הביא דברי הרא"ש שפי' כן דהא דקתני ולא הספיק הבעל לשמוע היינו בשמת ביום המחרת אצטריך להזכיר שלא שמע אבל אם מת ביום ששמע האב אין נפקותא בין שמע ללא שמע.
ומיהו למש"כ לעיל לפרש דברי הר"מ כדעת הטור בדעת הר"מ, האי ולא הספיק הוא תנאי בעיקר הדין, ואפי' ביום שהפר האב, ואמנם לדברי הדרישה יש לקיים דברי הב"י בדעת הר"מ דאפי' שמע הארוס כל שיש ארוס שני אביה ובעלה האחרון מפירין, והב"ח תמך בפי' הטור וגם כאן השיג בקו"א על הדרישה, אבל יותר נראין דברי הב"י והדרישה, שאין לנו שום מקור לחדש דבהפר האב ונתארסה יהי' תנאי שלא שמע ראשון.
ה) ע"א א' ר"ן ד"ה שמע אביה, ומשו"ה קתני בו ביום כו' כיון דכשמת כו', נראה דאפי' לב"ה דאין האב בעצמו יכול להפר קדם שנתארסה [לדעת הר"מ וקמאי שהביא הר"ן] מ"מ אם לא נתארסה בו ביום אינן יכולין להפר אף בשותפות, דעיקר ההפרה מתרוקנת לאב כדי שיחול דין ארוס מיפר בקודמין, וכל שעבר יום שנתרוקנה לו שוב אינו יכול להפר ואע"ג דבלא ארוס לא היה יכול להפר מ"מ כיון שעבר יום שנתרוקנה אין כאן עוד הפרה, וזה מוכח בדברי הר"מ שהעתיק ונתארסה בו ביום, אלמא דלא בשביל ב"ש לחוד נשנה אלא גם בשביל ב"ה.
ס"ט א' ש"מ לב"ש מיגז גייז לב"ה מקלש קליש ש"מ, יש לעי' בהפר האב ואכלה באותו יום אי חשיב קליש לענין מלקות לדעת הרמב"ן שהביא הטור שאם מת הארוס בו ביום חוזר האב ומיפר, ונראה דלענין מלקות כיון שהפר איקליש, אלא אע"ג דאיקליש חוזר ומיפר בו ביום וחשבינן כחדא הפרה אריכתא, וכן לדעת הר"מ דבשמע הארוס קדם שמת חוזר האב ומיפר [כפי שפי' הגר"א] מ"מ לענין מלקות איקליש, וכן בהפר הבעל ומת לדעת הר"ן וש"פ דנתרוקנה רשות לאב, או בשמע האב בחיי הבעל דמודה הר"מ דנתרוקנה רשות לאב, מ"מ לענין מלקות כבר איקליש בהפרת הבעל ואין כאן מלקות, וכן בהפר האב ומת הבעל ונתארסה בו ביום לדעת הר"מ דאביה ובעלה מפירין מ"מ אין כאן מלקות קדם הפרה.
ולשון הר"ן דכי מיית המיפר בטלה קלישותי' של הנדר, יש לפרש דבהפרת חד בין אי מיגז גייז בין איקלושי מיקלש עדיין אין חצי היתר מלתא היא, וכשמיפר השני ונעשה היתר בשעה זו מוצאה הפרה הראשונה כח חדש והיא מתעוררת עכשו להתיר היתר גמור, והלכך כשהפר האב ומת הבעל, למ"ד מקלש קליש אין האב זוכה בחלק הבעל מפני קלישותו שהרי הפרת האב קיימת והיא ראוי' להתחזק ולגמור היתר שלם אילו היתה לה הפרת הבעל, אבל כשהפר הבעל ומת נהי דקליש נדרא בהפרתו לענין מלקות, אבל כשמת הבעל אבדה ההפרה את עתידה ואינה ראוי' להצטרף לעשות היתר שלם, וזה מאלם את הנדר, וראוי הוא שיזכה בו האב.
יש לעי' בהא דאמרו הפר האב ומת הבעל אינו יכול להפר משום דנדר קלוש אינו מתרוקן לאב, והפר הבעל ומת מתרוקן, משום כיון דמת בטלה הפרתו, והרי אמרו ס"ז א' דהפר אחד וקיים אחד ונשאל על הקמתו בטלה הפרה ראשונה, ומ"ל קיים שני ומ"ל מת השני, כיון דאין לאב שותף ואי אפשר להפרתו להצטרף להפרת שותפו ממילא מתבטלת, וי"ל דלעולם אינה מתבטלת אלא לענין שהפרה ראשונה אינה מצטרפת עם השני' לקיים היתר שלם כיון שהפסיק בינתים קיום, אבל באמת אם אכלה אינה לוקה אף שקיים אחד, וכ"מ בר"מ פי"א שסתם שאם הפר אחד ואכלה אינה לוקה, ומשמע אף למחר, ואין מקום לחלק בין קיים אחד לשמע ושתק עד שעבר יום שמיעה, ואמנם עדיין אינו מתישב למש"כ דאף בהפר הבעל ומת אין בנדר זה מלקות, וצ"ל דהכא בהפר האב לכך אינו יכול להפר חלקו של בעל דאי אמרת דזכי בחלקו של בעל אשתכח דלא אבד שותפו ואשתכח דהפרה ראשונה לא נתבטלה, ואשתכח דהנדר קלוש.
ו) ע"א ב' ר"ן ד"ה ואהדרה ביומי', דאי אהדרה למחר פשיטא דלא מצי מיפר כיון שעבר יומו של שמיעה, צ"ע הא כיון דגרשה נתרוקנה לרשות אב [אי גירושין כשתיקה] וכדאמר לק' מדלא תני הכי כו', וכשמתארסת זכי הארוס כדין הארוס מיפר בקודמין בשותפות אב, ונראה דאם נתארסה למחר לאיש אחר, אביה ובעלה האחרון מפירין, אם לא שמע האב עד למחר, וכדין מת הארוס ונתארסה למחר דאם לא שמע האב עד למחר אביה ובעלה האחרון מפירין לה, וכמש"כ לעיל סק"ג, וא"כ הדין נותן דאהדרה ארוס ראשון למחר ג"כ מיפר בשותפות אב דלא גרע מאחר, ובגמ' י"ל דנקט מלתי' בשמע האב ביום שגרשה, קדם הגירושין או לאחר הגירושין, וכשאמרו אהדרה ביומו, א"צ שוב לדקדק ולומר שלא שמע האב.