חזון איש/יורה דעה/קמד
סימן קמד[עריכה]
א) נדרים ל"ג ב' ל"ש אלא בשנכסי כו', יש לעיין אי מתנ' בשאסר נכסיו א"כ מקום שנוטלין שכר למה אינו רשאי למחול הלא לא אסר גופו שאין הגוף בכלל נכסים ורשאי ליהנות מגופו, ולא מבעי כשהמחזיר הדירו שאינו יכול לאסור עליו דשלב"ל אלא אפי' אם בעל אבידה אסר עליו נכסי מחזיר [ואסר עליו בפירוש נכסים שיקנה דסתמא נראה דאין נכסים הבאים לאחר מכאן בכלל וכמו לענין שעבוד ב"ב קנ"ז ב' בעינן דיאמר דאיקנו וכדאמר בירו' בנדר מיורדי הים דאזלינן בתר שעת נדר וכמש"כ הר"ן לעיל ל' א', אמנם למש"כ הר"ן פ"ד א' י"ל דאזלינן בתר שעת הנאה], מ"מ אין גופו בכלל נכסים והכא עדיין לא זכה בשכרו דליהוי בכלל נכסים אלא רוצה לטרוח בחנם, ואפשר דלשון הגמ' לאו דוקא אלא איירי באסר הנאתו ומשום דבאוסר הנאתו אסור ליתן לו נכסיו וכמש"כ הר"ן ל"ד ב' ל"ט ב' קרי לי' איסור נכסים ואפשר דבאוסר נכסים סתם כיון דכל נכסיו בכלל גם גופו בכלל ואסור בכל הנאתו והא דמבעי לי' לק' ל"ד ב' בככרי עליך ונתן לו במתנה היינו בקונם פרטי דודאי אין גופו בכלל אבל כל נכסי גם גופו בכלל [וזו כונת הט"ז סימן רכ"א סקט"ז אלא שלשון הנאת ממונו אינו מכוון] ובזה ניחא דברי הר"ן שם דס"ד לפרש מתנ' דהמודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל כו' באיסור נכסים, והקשה הגרע"א בגליון יו"ד סימן רכ"א הא ע"כ מתנ' באיסור הנאה דאי באיסור נכסים יכול ליקח מן החנוני וליתן לו, ולהאמור י"ל דאוסר נכסים גם הנאת גופו בכלל ובזה ניחא גם לשון הטור שהביא הגרע"א שם שכתב דין ילך אצל חנוני באסר נכסיו, והגרע"א ז"ל הק' לנפשי' מהא דאמר לק' ל"ט א' בשנכסי מבקר אסורין על החולה ולמה אסור ישיבה במקום שנוטלין שכר, וכתב דיש לדחוק דאיירי דהחולה אסר עליו נכסי המבקר, ואין זה מספיק דהא מסקינן דשמואל ס"ל דטעמא דמחיותי' לא אדרי' מהני אף להתיר ישיבה וא"כ ע"כ מתנ' כשאסר המבקר עליו נכסי חולה ובלא"ה אין טורח גופו בכלל נכסים שבאו עכשיו לעולם כמש"כ לעיל, אלא ע"כ דגם הגוף בכלל נכסים וכמש"כ לעיל.
מיהו יש לעי' לפ"ז מה שפי' הר"ן דבנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר רשאי ליטול שכר דלא מתהני כדין זבינא חריפא, הלא אין היתר זבינא חריפא אלא באסר הנאה ולא באסר נכסים כמש"כ הר"ן לעיל ל"א א' ומיהו יכול ליתן לו שכרו מנכסים שבאו לידו אחר הנדר, ומיהו אכתי אפשר לפרש מתנ' באסר המחזיר עצמו מנכסי בעל אבידה ואפי' את"ל דסתמא לא נאסרו נכסים הבאין לאחר הנדר אכתי אפשר לפרש מתנ' באסר בהדיא נכסים הבאים, ונראה דע"כ מתנ' לא איירי בהכי דא"כ אין תקנה במה שנותן להקדש דכיון דההקדש זוכה מיד המחזיר הוי לי' כנטל והקדיש וא"כ ע"כ מוכח דמותר ליטול, ולפי' רבותיו מתפרש דבעל אבידה נותן להקדש ולזה פירשו דלא שייך יקרנא ואפשר דמודים בסברת הר"ן אלא דפירשו באיסור נכסים ואסור לו ליטול שכרו.
ב) יו"ד סימן רכ"א ס"ג ובמקום שנוטלין שכר כו' אסור לו לקבלו כו', ודעת הר"ן דמותר לקבל שכר כדין זבינא חריפא דהוי הנאת לוקח וה"נ הוי הנאת בעל אבידה [ולמש"כ סק"א לית מאן דפליג בסברת הר"ן והאוסרים היינו באסר נכסיו ואסור לו לקבלו בשביל שהנכסים אסורים עליו [ואפשר דדוקא בנכסים שהיו בשעת הנדר וכמש"כ שם] אבל אם אסר הנאה מותר לקבל שכרו] ויש לעיין לפ"ז בהא דסיים בשו"ע ואם נכסי שניהם אסורים זע"ז כו' יפול השכר להקדש, ולמה מותר ליתן שכר להקדש והיינו שנותן בעל אבידה להקדש בשביל המחזיר והרי נהנה המחזיר שהרי הוא כאילו נטל ונתן להקדש שהרי אשה שאמרה תן דינר להקדש ואקדש אני לך מקודשת וה"נ כיון שעושה ע"מ לזכות בשכרו אלא שנודר שכרו להקדש הרי נהנה, ואם באמת עושה בחנם ובעל אבדה נותן משלו א"כ הרי הוא מהנהו כשמחזירו בחנם ועוד דא"כ אין צריך שיפול השכר להקדש כמש"כ הר"ן בשם רבותיו וכ"כ הרא"ש שם, ואפשר כיון דקבלת שכר מותר אלא שגוף החפץ אסור עליו כה"ג שהחפץ נתון להקדש אלא שיש לו הנאת הנתינה שנותן בעל אבידה בשבילו זה לא מקרי נהנה מחפץ עצמו אלא נהנה מבעל אבידה שנותן בשבילו להקדש והרי אין לו רצון בחפץ זה יותר מחפץ הבא לידו אחר הנדר ואין הנאתו רק במה שנודר להקדש וצ"ע, והנה אין דינו של השו"ע אלא באסרו בין הנאה ובין נכסים שאם אסרו הנאה מותר לו למחזיר לקבל שכרו, ואם אסרו נכסים מותר לו להחזיר בחנם ולמש"כ לעיל שם כל שאסר כל נכסיו גם הנאה הבאה מגופו ומעצמותו בכלל גם הכא איירי באסרו כל נכסיהם זע"ז.
שם ס"ד יכול לרפאותו אפילו בידים כו', וכתב הר"ן דהסם של החולה, מיהו אם החולה אסר הנאת הרופא אפשר דמותר בסם של הרופא כ"ז לשון הר"ן מ"א ב', אבל הרא"ש בפי' ל"ט א' כתב דלא שייך סברא מחיותי' לא אדרי' אלא בבקור חולים דא"א באחר דניחא לי' בכל אחד ואחד ואין לבקור חולים שיעור, אבל מאכל ומשתה אפשר ע"י אחר וה"ה סמי רפואה.
שם ש"ך סקי"ט אבל אם יושב בשכר שרי כו', אפשר דשוכרו ביותר כדין זבינא מציעא לק' סימן רכ"ז ס"א וכן לרפאותו בשכר שכתב ש"ך ס"ק כ"א דשרי צריך לשוכרו ביותר.
ג) נדרים מ"א ב' ר"ן ד"ה אלא רפואת נפש כו' מחזיר לו אבידתו כו' הגרע"א בגליון הקשה דשאני אבדה דמחזיר לו דידי' אבל הכא הוי כמזון בהמתו דאסור כדתנן לעיל ל"ח א', ואינו מובן דהא מחזיר אבידה נמי אי לא החזירה היתה אבודה ממנו ועל ידו הוא מתעשר בחפץ שהחזירו ומיהו אין הנידון משום שגורם לו ריבוי נכסים אלא הנידון הוא במה שמטריח לטובתו והטורח הוא דבר של שיווי ומהנהו בזה וההיתר של השבת אבדה הוא משום דכיון דטורח זה מצוה הוא שחייבתו תורה איהו במצוה קטרח וחבירו ממילא מתהני והיינו טעמא דמקריב לו קרבנותיו ומלמדו מדרש ונכנס לבקרו, והכי נמי כשבהמתו חולה וביד הרופא להצילה הוי בכלל השבת אבידה ומיהו מה שחילק הר"ן באיכא רופא אחר אסור צריך טעם הלא במחזיר אבדתו לא שמענו חילוק בין איכא אחר לליכא אחר וכן מקריב עליו קיני זבין אע"ג דאיכא כהן אחר, ונראה דגדר אבדה בזמן שהבעלים כאן אינו אלא בזמן שאין ההצלה מצוי' ורק יש יחיד שיכול להציל, אבל בזמן שההצלה מסורה לכל אע"ג דהבעלים עצמו אינו בקי ברפואה אין זה בכלל אבדה אלא הבעלים שוכר רופא ומציל שלא חייבה תורה לשמש את חבירו בחנם, ולפ"ז אין כוונת הר"ן לחלק בין יש אחר לליכא אחר אלא לחלק בין הוא בבחינת אבדה לאינו בבחינת אבדה, ומה שהביא הגרע"א מהא דאינו זן את בהמתו תמוה דהתם המזונות של המדיר וזה אסור גם ברפואה וכמש"כ הר"ן, איברא אף להלעיט את בהמתו אסור שזה שימוש הרגיל ואינו בכלל השבת אבדה.
יו"ד סי' רכ"א ס"ח. [א"ה, עי' לעיל סי' ע"א ס"ק ג'].
ד) יו"ד סי' רכ"ח ש"ך סקכ"ו אלא ודאי מוכח התם מכולה סוגי' דמותר בדיעבד כו', בפשוטו נ' דלמאי דקיי"ל צריך לפרט את הנדר אם התיר החכם אותו הנדר שלא היה לו להתיר גם דיעבד אסור דהא מוכח בגמ' דאם לא פרט לפני החכם את האמת גם דיעבד לא חייל דאל"כ אכתי ליחוש דלמא יעלים מן החכם את הסיבה ואת האיסור אלא ודאי דלא חייל דיעבד וא"כ אם פרט והחכם עשה שלא כדין והתירו ג"כ לא חייל, אבל למ"ד א"צ לפרט ולא גדרו חכמים בכאן א"כ אף אם אירע דפרט והחכם התירו אף שעשה חכם שלא כהוגן מ"מ חייל התרתו, שהרי מעיקר הדין ודאי חייל התרה אף בנדר של איסור וכמש"כ הגר"א סקל"א אלא למ"ד צריך לפרט גדרו חכמים בדבר ולפ"ז גם בכהן שנשא נשים בעבירה שנדר והתירו חכם למ"ד צריך לפרט אסור דיעבד וניחא הא דאמר בגמ' דר"נ סבר א"צ לפרט דאי אמרת צריך לפרט דלמא גייז לדיבורי' ר"ל דאי אמרת צריך לפרט הוי הדין דלא חייל דיעבד אבל השתא דא"צ לפרט אע"ג דאי הוי ידע חכם לא היה נזקק לו השתא דלא ידע חיילא התרתו וכן הא דפריך בכהן דלמא אזיל לחכם ושרי לו היינו כיון דא"צ לפרט שפיר חיילא התרה, אבל לר"פ דצריך לפרט אי התיר חכם שלא כדין אסור דיעבד, והיש מתירין ס"ל דחכם שיתיר שלא כדין לא שכיח ולא גדרו חכמים בזה דיעבד.
יו"ד סי' רכ"ח בב"י. [א"ה, עי' לעיל סי' קמ"ג סק"א].
יו"ד סי' רל"ב בטור. [א"ה, עי' לעיל סי' קמ"ג סק"ג].
יו"ד סי' רל"ב סי"ד. [א"ה, עי' לעיל סי' קמ"ג סק"י].