חזון איש/יורה דעה/קמג
סימן קמג[עריכה]
א) נדרים כ"ד א' דאמר לי' לאו כלבא אנא כו', יש לעי' אכתי באומר לכבודך למה לי לטעמא זהו כבודי משמע דוקא משום שנתמלא רצון המדיר אף אם לא נתמלא רצונו מותר משום נדרי זרוזין, וי"ל דכיון דקושטא הוא דיש כאן טענת זהו כבודי נקיט לה תנא ולא קשיא לי' אלא אפי' אומר משום כבודי יהא מותר משום זרוזין.
שם בר"ן ד"ה משום, אבל במתנ' לא מוכח הכי כו', אפשר דלפי' זה במתנה מרובה אף באסר הנותן נכסיו על המקבל אם לא יטול לא הוי זרוזין דטעם היתר זרוזין משום שאין באכילת חברו קפידא כל כך שבשביל זה ידירנו מנכסיו כמש"כ הר"ן לעיל כ"ג א' ד"ה ומי, אבל במתנה מרובה דאיכא קפידא שפיר י"ל דבדוקא נדר דאע"ג דאוסר הנאתו על המקבל כפיה היא על המקבל שדבר עלוב הוא ומראה שמתנהג עמו שלא כהוגן, אבל נראה דכי היכי דלפי' קמא במדיר מזמן למזומן זרוזין הוא אף דשייך טעמא דלאו כלבא אנא, ה"נ לפי' בתרא, [וכן משמע במתנ' דתנא קונם שאיני נהנה לך ולא קתני שאת נהנית לי, ומיהו ע"כ לאו דיוקא היא דא"כ מוכח דמתנ' ראב"י, אלא עיקר אשמעינן היתר דזהו כבודי] ודוקא במדיר לאשתו שלא תעבור על רצונו אמרינן דדוקא קאמר שראויה לעונש זה של הנדר, אבל במזמין אף שמקפיד על הדבר מ"מ אין דרכן של בני אדם לקנוס את המוזמן בקונם, שהרי המוזמן אין כונתו להעליב את המזמין, אלא רצון המזמין להנצל מלהיות נהנה ולא מהנה, וגומר בדעתו לפרוש עצמו מליהנות משל המוזמן, וגודר עצמו בנדר.
והרשב"א כתב דלכך מדיר את אשתו לא הוי בכלל נדרי זרוזין, דסובר דודאי תשמע לו והלכך גמר בדעתו לנדר גמור, אבל מזמין מסתפק שלא ישמע לו המוזמן, ולפי דבריו ז"ל באמת אין רצונו שתהא אשתו מודרת הנאה אם תעבור, אלא בשביל שהוא בוטח שתשמע לו גמר בדעתו לנדר גמור.
בב"י סי' רכ"ח הביא תשובת רמב"ן באחד שאסר על עצמו בשר ויין אם יעשה עברה פלונית ועבר, דאפשר לעשות לו פתח מזה שעבר העברה, ואע"ג דתולה בדעת עצמו [ר"ל ויש לומר דסומך על עצמו שלא יעבור וגמר בלבו לנדור אף אם יעבור ומה שעבר הוי כנולד] מ"מ כיון דיצרו תוקפו כתולה בדעת אחרים הוא, ויש לשאול למה לא חשיב נדרי זרוזין שהרי אין רצונו שיחול הנדר אם יעבור רק מזרז נפשו שלא יעבור, ולדעת הרשב"א י"ל דה"נ סובר שלא יעבור ונהי דפותחין לו בזה שעבר אבל זרוזין לא הוי, ובאמת תשובה זו היא של הרשב"א וכמו שסיים ב"י שם, אבל לדעת הר"ן י"ל דהוי נדרי זרוזין שהרי לא רצה לקנוס עצמו אם יעבור, [כמו שהוא במדיר אשתו שלא תעבור על רצונו] רק רצה לזרז עצמו שלא יעבור, ולדעת רשב"א יש לעי' בנדר ג"פ ועבר שכבר ראה שהוא טועה באומדנא דידי', אם נדר פעם רביעית מהו, נדרי זרוזין הן או לא, דאפשר דאינו סומך על עצמו לנדור בדוקא, וא"ת אם אינו נודר בדוקא א"כ אף זירוז אין כאן כיון שאינן נתפשין, ז"א דא"כ תקשה כל נדרי זרוזין נמי כיון שהן מותרין אין כאן זירוז, אלא דמ"מ טבע בני אדם להתעורר שלא לבוא להיתר של נדרי זרוזין, והרי אמרו דאסור לנדור לכתחלה ע"מ לבטלן וכמש"כ הר"מ פ"ד מה"נ ה"ד.
ב) כ"א א' מי קתני שניהם רצו, ור"ל שניהם רצו בג' דינרין זהו זרוזין שהתירו חכמים כמו דפתח התנא נדרי זרוזין כיצד, והא דקרי לי' נדרי זרוזין משום דכל נדר שהוא לזירוז הרי זה ספק דלמא יסכים לו חברו, אבל דעת הנודר הוא לנדר גמור ור"י נשיאה סבר דשניהם רוצין בסוף קאמר.
שם בר"ן אבל במעמידים צריכים היתר חכם, ר"ל שאם פיחת מסלע נדרו קיים, והיינו במעמיד שחשב שלא להפחית מסלע, אף שאומר שלא היתה דעתו שיאסר בנדרו אם יפחות אלא אמר לזרז, ולא דמי למסרב חברו שיאכל אצלו ומדירו, דהתם שאין בידו שיאכל חברו והלכך אין דעתו אלא לזרז, אבל הכא בידו הוא וכיון שהוא מובטח שלא יפחות מסלע אינו חושש לנדור נדר גמור, וכמש"כ הרשב"א במדיר אשתו וכמבואר לעיל סק"א, ובזה גם הר"ן מודה.
ומלשון הר"ן נראה דמעמיד היינו שאומר שלא היה בדעתו לפחות מסלע וגם היה בדעתו שאם יפחות יאסר, וקשיא לי' להר"ן פשיטא, אבל למש"כ דמעמיד המקח בסלע דוקא אבל טוען שלא היה דעתו לאסור שפיר איצטריך לאשמעינן, ובר"ן כתב דאשמעינן לאפוקי מר"י נשיאה, דמתנ' משום חסרון הפלאה, ויותר היה לו לפרש מתנ' דרוצין מעיקרא קאמר, מלאשמעינן דין מעמיד.
שם ונראה דבשאין כו' מוכר יכול ליתנו בפחות מג' כו' ומיהו אין המוכר יכול ליתנו בשקל כו', אפשר דטעם הר"ן דכיון דהלוקח אמר שקל קדם שנדר ואח"כ הוא אומר קונם שאיני פוחת מסלע חשיב כאומר שאינו נותן בשקל ולא חשיב דברים שבלב, ודעת המתירין דחסר כאן אמירת הנדר כיון דזה שאמר קונם שאיני פוחת בטל.
ג) טור סי' רל"ב אבל אם לא נתרצו כו' ונתבטל המקח כו', הטור פי' מעמידים היינו שבאותו מעמד נתבטל המקח, ואח"כ נתרצה המוכר לפחות והלוקח להוסיף, אז הוי נדר אף אם יאמרו שלא נתכוונו לאסור אלא לזרז, ופי' זה צ"ע דלמה לן נתבטל המקח, אף אם יאמר שבשעת הנדר חשב שלא לפחות מסלע סגי אף שחזר בו באותו מעמד, ואפשר דאפי' אומר שבשעת הנדר חשב לפחות ולא נדר אלא לזרז רק אח"כ התחרט ולא נתרצה להפחית ג"כ אסור כיון דקמן שביטל המקח ולא הפחית הויא מחשבתו להפחית כדברים שבלב.
שם וכל זה בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו כו', צ"ע דא"כ נתכוין המוכר שלא לפחות מסלע ובזה סגי אף אם יאמר שלא נתכוין לנדר, וכמש"כ רבנו במעמידים, ומיהו למה שפירשנו דרישא במעמידים עד שנתבטל המקח בפנינו ואח"כ חזרו בהן, עדיין לא הזכיר הטור דין אומרים שנתכוונו שלא לפחות ושלא להוסיף, אבל עדיין היה לי' לרבנו לכתוב רבותא שאם נתכוונו להעמיד בדמי המקח אסורין אף שלא נתכוונו לנדר.
שם ואם אחד העמיד דבריו כו', עי' פרישה דר"ל דהמוכר הפחית עד ג' דינרין והלוקח לא רצה להוסיף על השקל ונתבטל המקח באותו מעמד, [תיבת ואם ט"ס וצ"ל וא' והוא ר"ת ואחד] ואח"כ נתרצה הלוקח להוסיף, מתוך שנתבטל אצל המוכר נתבטל אצל הלוקח, ודין זה תמוה דלמה נתבטל אצל הלוקח.
ונראה דאין הנדר אלא אם נתקיים המקח, אבל באומר המוכר לפחות ואין הלוקח מתרצה ונתבטל המקח אין כאן נדר, ונ"מ באומר המוכר שבדוקא היה נודר, ואח"כ הפחית לג' דינרין והלוקח עומד שלא להוסיף לא אמרינן דמיד שאמר להפחית נאסר הככר, ויש לפרש כן לשון הטור ואם אחד העמיד כו' היינו לאחר שנתבטל המקח אחד החזיק בעמדתו ואחד עבר על עמדתו, אבל לשונו ז"ל משמע דראוי לאסור זה שהעמיד.
ד) ר"מ פ"ב מה' נדרים ה"ד מי שהתנה קדם שידור כו', מבואר שאם קיים נדרו בשעה שנזכר התנאי הנדר קיים ולא אמרינן דחסר כאן ביטוי שפתים שהרי נדרו היה בשכחת התנאי וראוי שיבטל מחמת התנאי, וכשנזכר התנאי ורוצה בנדרו אין כאן עכשו ביטוי שפתים, דבשעה שנזכר ורוצה בנדרו אשתכח דנדרו קיים למפרע דהתנאי מתלי תלי וקאי אם יקיימנו כשיזכור אותו הרי הוא קיים ואם יבטלנו יהא בטל, וביטול התנאי וקיום הנדר הוא אפי' בלב דברצונו הדבר תלוי.
שם ויש שמורה להחמיר כו', עי' בהש', ובכ"מ פי' שגם כונת הר"מ כן, ולכאורה קשה שאם נזכר בתנאי הרי ע"כ יש לו הכרעה אם לקיים הנדר או לקיים התנאי, ואם קיים הנדר פשיטא דאין יכול לחזור אחר כד"ד, ובכ"מ כתב דהר"מ עצמו לא ס"ל הוראה זו, מדכתב ויש שמורה כו', ואם כונת הר"מ דיש שמורה כו', כמו שפירשו הראב"ד דצריך שיזכור התנאי תוכד"ד של הנדר, קשה הא אף בלא תנאי יכול לחזור תוכד"ד כמש"כ רבנו לעיל ה"ג, ואפשר דהתם צריך לומר בפיו החזרה ומכח התנאי סגי חזרה בלב, אבל לא משמע כן כלל דא"כ אינו מרויח כלום בתנאו שהרי תוכד"ד יכול לחזור בפיו, ובגמ' אמר סבר למדרשי' בפרקא ואמר לי' תנא מסתם לה סתומי כו' ואם הוא תוכד"ד לא שייך כאן כל החרדה הזאת.
ובלח"מ פי' דהיש שמורה הוא כדעת ר"י דרבא פליג על אביי והלכה כרבא, מיהו תוכד"ד חוזר דכל נדר יכול לחזור תוכד"ד, ולא משמע כן דא"כ היה ראוי לומר דיש חולקין, ומה לנו להזכיר תוכד"ד שאינו מענין ההלכה שאנו עסוקין בה, ולא עוד אלא שלא יתכן עיקר הדין שאם הלכה כרבא ולא כאביי, דין הוא שאף אם נזכר תוכד"ד ובא לחזור צריך לחזור בפיו כדין חזר תוכד"ד דעלמא וכדאיתא לעיל סי' ר"י ס"ג, והכא משמע דאם קיים התנאי בלב תוכד"ד בטל הנדר, והגר"א ז"ל בביאורו הסכים לדברי הלח"מ, ובביאורו סי' ר"י סק"ט פי' דמשום התנאי מהני חזרה תוכד"ד בלב אע"פ שלא הוציא מפיו, אבל צ"ע מנ"ל לחדש דברים כיון שאין להם מקור בגמ'.
בתו' הביאו ראיה דרבא מודה לאביי מהא דאמרו בגמ' אדרבה אי זכור הוא עקרי' לתנאה וקיים לנדרו, וצ"ע דבהאי סברא ודאי לא פליג רבא דיותר ראוי לתנאי לבטל הנדר בשלא זכור התנאי משזכור, אלא הנידון דלרבא בין זכור בין לא זכור אין התנאי מבטל הנדר אלא א"כ אמר בהדיא על דעת התנאי אני נודר, וא"ת למה לא פירש רבא מתנ' בזכור התנאי, והא דתנן ובלבד שיהא זכור היינו שיהא זכור ויאמר ע"ד ראשונה אני נודר, י"ל דזה פשיטא אלא אשמעינן אף אם אינו יודע במה התנה ונודע לו אח"כ שהתנה על נדר זה מ"מ נדרו קיים כל שלא אמר ע"ד ראשונה, [שו"ר ברא"ש פי' דאם זכור התנאי ואמר ע"ד ראשונה נדרו קיים וצריך טעם לחלק בין זה לאומר כל שאני עתיד לידור יהא בטל ונודר מיד דנדרו בטל].
ה) אם נדר שיחול הנדר לאחר ל' ונודע לו התנאי קדם ל' צריך לבטל הנדר בשעה שנזכר התנאי אף שעדיין לא הגיע זמן הנדר, וכן אם נדר על תנאי ונזכר תנאו לבטל הנדרים קדם שעבר על תנאי ועדיין לא חייל הנדר לבטל הנדר מיד שנזכר תנאי הביטול.
נראה דתנאי הביטול מבטל אף נדר לדבר מצוה אף שלא אמר בהדיא שמבטל נדר לדבר מצוה, ובנוסחתנו שאומרים חוץ מנדרי תענית מבואר דשאר נדרים אפי' לדבר מצוה הם בטלים, ונראה דגם נזירות בכלל נדרים אף שלא ביטל נזירות בהדיא, ואין חילוק בזה בין סתם נזירות לנזירות שמשון, ולפיכך מי שקבל עליו נזירות שמשון אם יעשה עבירה פלונית ועבר ואח"כ נזכר בתנאי ורוצה לבטל קבלתו, שפיר מבטל את הנזירות מכח התנאי, מיהו יש לעי' אם יודע בעצמו שהיה מקבל הנדר אף אם היה זכור התנאי מהו, אי טעם ביטול הנדר משום דהוי כנדר בטעות, או שחסר בנדר ביטוי שפתים דכיון שהתנה שאם ידור יהא בטל אין בדיבורו ממש כל זמן שלא ביטל התנאי, וכיון שבשעה שנזכר בתנאי ניחא לי' בתנאו ולא בנדר אין כאן נדר, וכן נראה, וראי' מהא דאמר חוץ מתענית אע"ג דסתמא ניחא לי' בשעת קבלה בתענית.
ויש לעי' במה שאומרים חוץ מנדרי תענית, והלא אין התנאי מועיל אלא כשמקיימו בשעה שנזכר, מה אכפת לן אם יבטל קבלת התענית ולא יתענה, ואם יהי' ניחא לי' בתענית לא יקיים את התנאי כשיזכור, ומשמע דכל שאינו זכור בתנאי הנדר בטל מעצמו אלא א"כ נזכר בתנאי ואינו רוצה לקיימו, והלכך חיישינן שמא לא יזכור את התנאי כל ימי חייו ונמצא דהתענית בלא קבלה, ועוד אף אם יזכור התנאי אחר התענית אינו יכול לקיים עכשו את קבלת התענית כיון שכבר עבר.
ו) יו"ד סי' רי"א ש"ך סק"ב, כתב לפרש דברי הרא"ש דכל שלא ביטל בפרהסיא בקול רם חשיב כדברים שבלב, ובפ"ת כתב בשם הלבו"ש להכריע כהב"ח מראי' ברורה שהביא, וראייתו הוא דאם איתא דדיבור בלחש חשיב כדברים שבלב תקשה הא דאמרו גיטין ל"ה ב' ניסת אין מדירין אותה והקשו תו' ידירוה ויקיים לה בעלה בפנינו ותירצו דחיישינן שמא יפר בלחש קדם שיקיים, ואם איתא דלחש אף שהשמיע לאזנו הוי דברים שבלב תשאר קושית התו', ואמנם כבר פירשה הגרע"א בגליון דלכו"ע דיבור בלחש דיבור אף בלא השמיע לאזנו, ואם הפר בלחש מופר, וכן בביטל נדרו תוכד"ד בלחש נדרו בטל אף בלא השמיע לאזנו וכמ"ש הר"ן קדושין נ' א' בהא דר"ע במס' כלה, אלא באומר שמה שידור יהי' בטל, יש לחוש בכל שעה שחזר בו ונודר באמת, ואם יש בזה ספק בטל ביטולו שהרי יש כאן דיבור לפנינו, וצריך היכרא גמורה שביטולו ונדרו חד דיבור הוא, ובזה ס"ל להרא"ש שאם הביטול הוא בלחש ומקפיד שלא ישמעו השומעים, והנדר בפרהסיא, מיחזי כשני דברים ואין ניכר להדיא שעל דעת ראשונה הוא מבטא את נדרו, וא"כ אין סוגית הגמ' בגטין ענין לכאן, ומיהו מדברי השו"ע נראה דעיקר כדעת הר"ן דגם ביטול הנדר בלחש מהני, וכתב דעת הרא"ש בלשון י"א.
הק' הגרע"א כיון דביטול תוכד"ד בלחש מהני מה מועיל דמדרינן לה ע"ד רבים אכתי תוכל לבטל הנדר בלחש תוכד"ד, וי"ל דמצרכינן לה להוסיף דברים בשעת נדרה לקיים נדרה, ודוקא בבעל אי אפשר לצמצם שלא יאמר בלחש מופר ליכי אבל בחד גברא שפיר ניכר שמדבר בלא הפסקה, [ומשמע דקיום תוכד"ד של הפרה לא מהני לבטל ההפרה].
ז) כ"ג ב' ר"ן ד"ה אי, ועוד כו' אבל כאן שהם נדרי עצמו כו', לכאורה יש כאן נ"מ לדינא, דלטעם ראשון כל שיש הפסק זמן בין תנאי לנדר אמרינן עקרי' לתנאו כל שהוא זוכרו בשעת הנדר אף בחברו מסרב בו לאכול, ואם התנאי והנדר ביחד הנדר בטל אף בנדרי עצמו ולטעם שני אם חברו מסרב בו אף בתנאי מוקדם הנדר בטל אף שזכור לתנאי בשעת הנדר, ואם אין כאן סיבה לנדרו אף בתנאי ונדר יחד הנדר קיים, ובש"ך סי' רי"א סק"א העתיק טעם ראשון, ולפ"ז אף אם אין לו סיבה לנדור כל שהתנאי והנדר יחד נדרו בטל, ובט"ז שם טרח ליתן לו טעם למה הוא נודר ודבריו ז"ל סתומין אם לדינא קאמר שאם אין כאן סיבה אמרינן דלנדר גמור איכוין, או בשביל שדברו חכמים בהוה כתב כן, אבל אם טעם ראשון של הר"ן עיקר, אפי' אין כאן סיבה לנדרו הנדר בטל, ואין אנו צריכין לישב את הנודר למה הוא נודר, דהרבה דברים בטלים יש שנפשו של אדם מחמדתן, ובפרט במקום שיש בהן חידוש שהוא נודר ואין נדרו אוסרו כלום.
שם תנא מסתם לה סתומי, פי' הרא"ש דהא דאמרינן חסורי מיחסרא היינו דנשמט מן התלמידים גירסת המשנה אבל התנא לא החסיר ולא שייך על זה תנא מסתם לה סתומי, אלא התנא סתם לה במה שהרכיב ב' ענינים לא זכור התנאי כלל וזכור התנאי ואינו יודע על מה התנה, ותני בשביל זה, ובלבד שיהא זכור, כן פי' הרא"ש.
שם פליגי רבנן עלי' דראב"י כו', היינו במדיר את חברו שיאכל אצלו, אבל הרוצה שלא יתקיימו נדריו ודאי לא פליגי רבנן, ואפשר דלאו ראב"י קאמר לה אלא סתמא דמתנ'.
כ"ד א' דאמר לי' לאו כלבא אנא כו', נראה דאם התנה בר"ה כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ונזכר אח"כ בתנאי ורוצה בקיום התנאי נדרו בטל אף באומר מפני כבודי [עי' לעיל סק"ה בדין יודע בעצמו שבשעת הנדר לא היה פורש].
ח) ע"ה ב' ומה במקום שאין מיפר נדרי עצמו משנדר מפר נדרי עצמו עד שלא נדר כו', יש לעי' לפר"י בתוס' לעיל כ"ג ב' דרבא פליג על אביי איך יפרש האי ברייתא, ואי באמר ע"ד ראשונה לא שייך למילף דהכא הוי כאומר על תנאי ולא נתקיים התנאי, ואפשר דלפר"י א"צ שיאמר בפיו ע"ד ראשונה אלא בחשב בלבו סגי ולא הוו דברים שבלב ועיקרו משום דביטול דמעיקרא מהני שלא יתפוש נדרו בדיבורו העכשוי כיון שבטלו מעיקרו אלא שאם אינו זוכרו כלל דיינינן סתמא דרוצה במחשבתו של עכשו יותר ממה שהסכים מקדם, ולפ"ז יש לפרש דר"א יליף ממבטל נדרו באותה שעה שנודר וכמש"כ הר"ן לעיל כ"ג ב' וסבר ר"א דכמו כן יכול הבעל לבטל נדרי אשתו דכיון דהתורה נתנה לו רשות לבטל כי אמר קדם הנדר שמבטלו כבר נשלל כח הנדר שלה ולא חייל או שחייל ומתבטל מיד וכיון שאין לו קיום חשיב כלא חייל לענין למילף ממפר נדרי עצמו קדם שנדר שהרי אין לנדרה באמת שום זמן שחייל, אלא נחשב כאילו היה חייל ומתבטל.
שם ר"ן ד"ה מאי לאו כו', משום דכיון דשכח תנאו בשעת נדרו הו"ל נדר בטעות כו' דכל נדר שהוא ניתר בפתח נדר טעות הוא כו', לפי דברי הר"ן דהא דמהני תנאי דכל השנה הוא משום דחשיב נדר טעות הדין נותן דאם מכיר בנפשו דבשעת הנדר לא היה נמנע מלידור אף בהיה זכור את התנאי נדרו קיים אף דבשעה שנזכר את התנאי ניחא לו בתנאי ודלא כמש"כ לעיל סק"ה, ואמנם דברי הר"ן צ"ע דאם הנדר בטל מחמת טעות לא שייך למילף מני' להפרת הבעל, ומש"כ הר"ן דנדר דיש לו פתח ג"כ נדר טעות הוא צ"ע דאם מן הדין הוא בטל למה יהא צריך התרה באמת וכי מצינו גזה"כ דנדר טעות צריך התרה אדרבה הלא נדרי שגגות מותרין כדתנן כ"ה ב' בנמצא אביו ואחיו, אלא שאר פתחים אינן נחשבין כטעות ואין בדעתו להיות הנדר על תנאי שאין עולה על דעתו שיהא בו טעות, ומ"מ בנמצא אביו שלא עלתה על דעתו כלל שהוא אוסר את אביו מקרי טעות כמש"כ הר"ן שם, ולמש"כ לעיל דטעם הביטול שיש בכח אדם לשלוט על עצמו בעתיד כל שלא חזר בו בהדיא וקיים ביטולו ואין דבריו עכשו כלום, שפיר יליף ר"א ק"ו שיהא בכח הבעל לבטל עכשו שלא יהיו לנדריה קיום, כמו שהוא שולט עליהן אחר שנדרה.
ט) יו"ד סי' רי"א ט"ז ס"ק א', ועי' בנה"כ, ובגליון ב"מ כתב דהדין עם הט"ז מלשון הרא"ש שכתב דאם זכור התנאי ונודר אף אם אמר שנודר על דעת התנאי הוי הדבר ספק ולחומרא דהוו ב' דברים הסותרים שאם רוצה בתנאי למה הוא נודר, ואמנם הפרישה הצריך ב' דברים, שהתנה על דבר פרטי, וגם אמר בהדיא שידור ושיסמוך על תנאי זה, כמבואר בלשון הפרישה, וכיון שבשעת התנאי אמר שידור אין לנו לחוש שחזר בו ורצונו בנדר, ואינו ענין לדברי הרא"ש דהמתנה לבטל חושש שמא ישכח וידור, אבל אם יזכור בתנאי לא ידור, וזה שזכור בתנאי ונודר הוי שנוי במחשבתו שאם אינו רוצה בנדר הו"ל לשתוק.
ר"מ פ"ו מה"ג הי"ט וכן אם אמר להם כל גט כו' או כל גט כו', בנדרים כה"ג עקר לתנאי' וקיים לנדרי' אבל בין אדם לחברו שכיח הדבר שיהא אנוס מחברו והלכך סתמא מתפרש שמוסר מודעא לבטל זה שיעשה אף שיזכור את התנאי בשעה שיגרש ובאמת אמרינן שמגרש הוא מחמת אונס וכדאמר ב"ב מ' ב' גילוי מלתא בעלמא הוא, וכ"ה ברשב"א גיטין ל"ד א' ומפרש שם גם דברי הר"מ כן, ובב"ש סי' קל"ד סק"ב בשם ריב"ש פי' דברי הר"מ אף בלא אונס, דיותר מתקבל תנאי לבטל מעשה שעל ידיה זוכה חברו, מתנאי נדר שהתנאי מבטל דברי עצמו הנוגע רק לעצמו, והלכך בתנאי על נדר וזוכר התנאי וחושב שיבטל נדרו מחמת התנאי לא מהני דיותר מתפרש שעקר תנאו וקיים נדרו, אבל גירושין שאשתו יוצאה לעצמה ע"י הגט שפיר מתפרש שהמודעא קיימת כיון שאומרה בפני עדים וקובע הדבר שיעידו כדי לבטל הגט, והגט בטל.
י) יש בענין דבור ראשון על דברים ומעשים העתידים חילוקי דינים, שהאומר לפני העדים גט שאני נותן וקדושין שאני מקדש ושדה שאני מוכר אינני נותן לשם גט וקדושין ולא לשם מכר, אין בדבריו כלום וגיטו גט וקדושיו קדושין ומכירתו מכירה, ולפיכך בגט ומתנה בעי אונס לבטלם אבל בלא אונס מעשיו קימים ואף שחשב שלא יועילו מעשיו הוי דברים שבלב, ורשב"א ב"ב מ' ב' כתב דכיון דלא אניס אנן סהדי דגמר בלבו לעשותו גט גמור, ואם אנסוהו באופן שמעשיו קימים כגון תלוהו וזבין דקיי"ל זביני' זבינא, וכן בגט המעושה כדין אם אמר בפני עדים שאין מעשיו לשם קנין ותועלת, אין מעשיו כלום, ולא חשיב דברים שבלב כיון שהוא אנוס וגם פירש הדבר לפני עדים, וזהו שקורין מודעא, ואם אמר בשעת מעשיו שמבטל מודעא מעשיו קימים וכדאמר ערכין כ"א ב', אמר שבועה שאני נשבע ונדר שאני נודר אין כונתי לשם נדר ושבועה, נדרו נדר ושבועתו שבועה, ואע"ג שאין כונתו לשם נדר ושבועה שסומך על מודעא, הוי דברים שבלב והולכין אחר פיו, בד"א שהפסיק זמן בין מודעא לשבועה אבל אם נדר ונשמע מיד נדרו בטל כ"כ הר"ן נדרים כ"ג ב' אבל לא באר מה נקרא מיד, ונראה דא"צ תכ"ד אלא עסוקים בענין, ואפשר דכל שאומר בפירוש שידור והוא מבטלו אפילו לאחר זמן מהני ולזה נוטה דעת הפרישה והביאו הש"ך יו"ד סי' רי"א סק"א, וצריך לחלק בין נדר למכירה וגירושין דלא מהני ביטול בלא אונס, וכמש"כ ב"ש סי' קל"ד סק"ב לדעת רשב"ם ומשמע אפילו בטל בסמוך למעשיו, משום דשבועה ונדר הוי דבר שבינו לבין עצמו אבל דבר שנוגע לאחרים לא מהני ביטולו, ואפשר דגם בנדר לאחרים הדין כן, שאין מועיל ביטולו, וכמו במבטל נדריו סתם, מיהו בב"ש שם כתב דעת הרמב"ם דיכול לבטל הגט בלא אונס [ועי' רשב"א גיטין ל"ג ב' משמע דאונס בעינן אלא דלעולם תלינן דאיכא אונס ומשמע דמפרש כן גם דעת הרמב"ם עיי"ש] והיכי דאמר כל נדרים שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלין, אז אם זוכר התנאי וסומך עליו לא מהני שאין כח בתנאי זה לבטל והוי דברים שבלב, כיון שאין התנאי בשעת הנדר ולא יחדו בשעת תנאי ואדרבה בשעת תנאי היה דעתו שלא לנדור כלל, אבל אם שכח תנאו וכשנזכר תנאו הוא מתחרט על נדרו מהני תנאו למחשב נדר טעות כיון דבאמת טעה במה שנדר ולא היתה דעתו שלימה עליו, ודין זה מיוחד בנדר שאין נוגע לאחרים דמהני אמירתו ראשונה אבל לא במה שנוגע לאחרים, וכש"כ בשאר קנינים, וע' ר"ן נדרים ע"ה ב' ד"ה הא.
במהרי"ק שורש קס"ו האריך בראיות דלא מהני בטול נדר ושבועה בלא אונס, ואפילו סמוך לשבועתו ואפילו יחד שבועתו ובטלה ולכאורה הוא נגד הטוש"ע סי' רי"א, אבל נראה דהתם משום שנשבע לדעת אחרים הלכך לא מהני ביטול, ומבואר במהרי"ק שם דבאונס הנדר בטל אפי' היכי דלא מתקיים נדרו כלל, והא דאמרו נדרים כ"ח א' באומר בלבו היום לרוחא דמלתא קאמר, אבל הר"ן פי' דוקא וכ"ה בשו"ע סי' רל"ב סי"ד בהגה' אמנם יש בזה חילוקים כמבואר בשו"ע שם סט"ו ובט"ז שם ס"ק כ"ז והגרע"א בגליון שם כ' בשם מהרי"ט דאם בטל מקדם מהני אף שדבריו סותרין, כיון שהוא אנוס, וכ' מהרי"ק דוקא באונס גמור אבל לא במה שמונע ממנו טובה, ויש לעי' לפ"ז במש"כ הר"ן קדושין נ' בשם ר"ת בהא דר"ע במסכת כלה דבטל בלבו משום דאונס הוא הא לא הוי רק מניעת טובה, ומבואר במהרי"ק שם דלא מהני מודעא, והרמב"ן כתב שבטל בלחש והנה דעת רמב"ן שאין כאן אונס ומ"מ מהני ביטול אף שהוא לאחרים, ואפשר שבטל תכ"ד אח"כ וצ"ע.