חזון איש/יורה דעה/נה
סימן נה[עריכה]
א) יו"ד סי' קל"ה ס"א בהגה' י"א דבכלים שלנו, כ' הש"ך פי' דכש"כ של עכו"מ, והגר"א ז"ל כתב דוקא שלנו, ואינו מובן כיון דבאין מכניסו קיימינן והנידון אם זפת בולע לאלתר, ואנו סומכים דיעבד על דברי ר"ת האחרונים דנודות זפותין שאני משאר כלים זפותין, אם כן גם של עכו"מ כן, הלא ר"ת התיר לקנות מן העכו"מ וא"כ דיעבד אין לאסור היין, ומש"כ הגר"א שאין אנו סומכין אהיתרא דר"י, אין זה מספיק, דהרי אנו דנין להתיר משום דזפת ג"כ אינו בולע בתשמיש לפי שעה, ואמנם לפי המבואר במחבר באמת אנו סומכין אהיתרא דר"י וכמו שפי' הש"ך סק"ד דברי השו"ע, אבל הנידון בשל עכו"מ ישנים, ומיהו בלשון התו' ל"ג א' משמע נמי דישנים של עכו"מ אין מתירין בשכשוך, ואין לוקחין מהן רק חדשים, ואפשר דאף דיעבד אסור בישנים.
ובלא הפ"מ נראה דאסור אף לפי שעה כיון דאמרינן דבולע לפי שעה פולט נמי לפי שעה, אבל למש"כ לעיל סי' נ"ב סק"ד לפרש לשון הרא"ש מבואר דלעולם אין יין הכנוס נאסר אלא בשהה מעל"ע, ולפ"ז דברי רמ"א כאן בשהה היין מעל"ע ואז צריך הפ"מ להתירן, אבל בפחות ממעל"ע לכו"ע אין היין נאסר וא"צ כאן הפ"מ, ומהא דמבואר בסי' קל"ז שאם דרך בגת של עכו"מ נאסר היין [ולא דנו רק משום סלק את מינו] אין ראי' דדריכה חמירא טפי וכמש"כ לעיל סי' נ"ב סק"ב.
ומש"כ רמ"א דדוקא ששכשך לכאורה אפילו לא שכשך דבמקום שא"צ אלא הדחה וכנס יין קדם הדחה מקילינן כדעת הרא"ש ורי"ו וכמש"כ לעיל שם, ואמנם י"ל כיון דלדעת רמב"ן שימש קדם הדחה אסור והכא בזפות חיישינן דבעי קילוף ואיכא ב' צדדים לאסור, אין להתיר בלא שכשוך.
וכל הנידון הוא לענין שתיה אבל בהנאה לעולם מותר שאין כניסת כלים אסורים אוסרת בהנאה כדתנן כ"ט ב'.
ב) ע"ד ב' תוד"ה דהוה שיעא, ולכך רצה רב להתיר גת של אבן זפותה כו', נראה דעובדא דרב היתה בישראל שקנה גת חדשה מן העכו"מ והיתה של אבן זפותה ולא ידעו אם דרך בה כבר או לא, ומחמת שהיתה שיעא טפי החליט רב דעדיין לא דרך בה ואח"כ מצא יין בפילא והוברר דכבר דרך בה, וכ"ה בת"ה ובר"ן, והנה דעת הר"פ כדעת ר"ת ל"ג א' דכלים זפותין אפי' אין מכניסו לקיום בעי עירוי ג"י, והיה קשיא לי' להר"פ א"כ זפתה עכו"מ נמי למה סגי לה בניגוב מ"ש בכוסות צלוחיות זפותות דמצרכינן עירוי אפי' דידן שנגע בהן עכו"מ וכמש"כ תו' שם, ולזה תירץ הר"פ דעשיית הזפת הוא על הרוב בשביל להכניס לקיום והלכך לא ראו חכמים להקל בזפותות ולקיים ב' מיני הכשר אחת לכוס וצלוחית ואחת לקנקנים והשוו מדותיהם דכל זפת צריך עירוי או קילוף, ומיהו יש דין מיוחד לגת, כיון שתשמישה מיוחדת ואין מכניסין בה לקיום לעולם אבל הדריכה מטרידה, ואף בלא זפת צריכה נגוב, קבעו חכמים הכשירה כפי טבעת תשמישה וכל זמן שלא דרך בה רק זפתה סגי בניגוב, ובדרך בה בעיא קילוף, והנה דן הר"פ דהאי גזירה דנתנו לזפת הכשר של מכניסו לקיום אינו אלא בזופת כמעשה הזפיתה שעושין בזפותין לקיום אבל לא בזפיתה שזופתין לסתום את הנקב, וא"כ בכוסות סגי בשכשוך, ובמשפך סגי בניגוב, דהא דמצרכינן קילוף במשפך אינו משום דטרוד ביין אלא דלא גרע מכוס זפות [ואע"ג דע"כ משפך חמור מכוס דמשפך אינו זפות בעי נגוב וכוס סגי בהדחה מ"מ בזפות דאף כוס בעי עירוי אין לנו לומר דמשפך בעי קילוף מחמת טרדת היין אלא מלתא דמכניס לקיום, ונ"מ דזפת לסתום הנקב סגי בנגוב].
והא דגת זפותה צריכה נגוב ולא סגי לה בשכשוך צ"ל לדעת הר"פ דיין של זפיתה חמיר טפי שמניחו זמן מרובה כדי שיובלע בזפת, ולפ"ז גם כוסות זפותות אם נותנין בהן יין בשעת זפיתה, צריכין נגוב מעיקר הדין, והא דמצרכינן ניגוב בגמ' ס' ב', הוא דגזרינן נגע אטו הכשר זפיתה, ודוקא בגת דלא מיחלף בכלים, אבל כוסות של אבן זפותות בעי עירוי דמיחלף בקנקנים.
וכשסותמין נקב אין דרך לשום יין בשביל קוטרא דזפתא, וגם אין כאן גזירת מכניסו לקיום ולכן התיר הר"פ.
ומהרש"א פי' עובדא דרב דשיעא סגי בנגוב דעיקר קילוף הוא משום פילא, [ופי' זה הוזכר ברא"ש פ"ב סי' כ"א בשם ר"ת], וא"כ שמעינן דמשום בלוע ליכא בזפת טפי משאר כלים ובסתם את הנקב ליכא למיחוש לפילי, כיון דהזפת מועט, ולשון התוס' אינה מורה על זה, וגם עדיין צריך טעם למה כוס זפות סגי בהדחה וא"צ נגוב.
קל"ה ס"ב כלי שניקב וסתמו כו', היינו באין נותנין יין בשעת זפיתה סגי בהדחה, ואם נותנין יין בשעת זפיתה צריך ניגוב, ובמשפך צריך נגוב וסגי לי' בנגוב אף שנתנו יין בשעת זפיתה.
ט"ז סק"ג כתב דכוסות וצלוחיות של אבן זפופות סגי להן בנגוב דלא חמירי מגת של אבן, ובתו' ע"ד ב' שהבאנו לעיל דהא דלא סגי להו בהדחה הוא משום גזרת כלים שמכניסין לקיום, מבואר כדעת הדרישה, דבעו עירוי דוקא, ואין כאן מקום להצריכן ניגוב, שהרי תשמישן לפי שעה והדין נותן דסגי להו בהדחה, ואי זפת בולע ואינו פולט בלא נגוב א"כ כי סתם את הנקב נמי וכיון דהקיל בשו"ע בסתם את הנקב דסגי בהדחה ע"כ בזפותין מחמרינן למיהב להו דין מכניסו לקיום ובעו עירוי.
ג) קל"ה ס"ג כלי שהוא שוע בשעוה אין דינו כמזופף, היינו בכלי שאין מכניסו לקיום דבזפת מחמרינן לאסור בתשמיש עראי, אבל בשעוה לא מחמרינן, אבל במכניסו לקיום ודאי אין שעוה מצלת מלבלוע, וכמבואר ב"מ מ' א' דגם באתרא דטחין בקירא מנכין מה דבלע כלי.
שם ש"ך ס"ק ט"ו, עי' לעיל סי' נ"ב סק"ג נתבאר דבמכניסו לקיום אפי' שבע לבלוע צריך עירוי, ובלא שבע לבלוע נאסר מיד, ודלא כהב"ח.
שם ס"ד ואם הם זפותים כו', בש"ך הביא דברי מהרש"ל ב"ח ודרישה דשל חרס דשבע אפי' זפות די בשכשוך, ותמוה מאד וכי זפת נביא הוא ויודע אם הוא על אבן ועץ יבלע את היין, ואם הוא על כ"ח ששבע אף הוא לא יבלע, וגם נראה דחרס ששבע לא עדיף מאבן אלא חרס חדש בולע לאלתר טפי מאבן ועץ וכששבע הוא כעץ ואבן ודברי הטור שפיר מתפרשין כדברי הב"י, שאין נוהגין ליתן דין חרס כנודות של עור, א"נ כונתו ז"ל ואין נוהגין כן וצריך לבטל המנהג, גם הגר"א ז"ל לא העיר כלום על דברי השו"ע אלא ציין לס"א, ואף למש"כ לעיל שאין הזפת בולע אלא דגזרינן משום מכניסו לקיום אין מקום להקל בכלי חרס ששבע יותר מכלי אבן זפות.
וחרס שלא שבע דאסרינן דיעבד אפי' נשתמש לפי שעה, נראה דאפי' זפות אסור דאע"ג דלענין דיעבד סמכינן על דעת ר"ת דזפת אינו בולע לפי שעה, מ"מ לא הקילו בחרס בשביל הזפת ואפשר משום דמצוי פילא בזפת, ואפי' שוע בשעוה נראה דאין להקל אלא הכשרו בעירוי כעיקר הכלי.
והא דתנן ב"מ מ' א' ואם היו קנקנים ישנים אינו מנכה לו בלע, נראה דלאו בהשתמש בו ב' או ג' פעמים לפי שעה מקרי ישנים דהא במכניסו לקיום לא מהני זה כמש"כ לעיל [וכן מוכח בגמ' שם דפריך ותו לא בלע כלל, ומשני במזופפין או כיון דטעון טעון, ואילו הכא לענין יי"נ דחמיר טפי דסגי ליאסר במשהו קאמר בגמ' בפשיטות דפעם ג' מותר, אלא ודאי מכניסו לקיום שאני] אלא התם בישנים דחזינן דאין הכנוס בהן נחסר, ולענין יי"נ נראה דאפי' נגע ביין שבקנקנים ישנים צריכין עירוי דנהי דלא בלע חסרון ניכר מ"מ בלע טעם יין הכנוס לתוכו, מיהו מבואר בגמ' שם דמזופפין שבעי טפי ומפסיקין מלבלוע וזה כדעת מהרש"ל שהביא הש"ך, אבל נראה דזה דוקא בישנים, אבל פעם ב' וג' דמהני שיפסקו מלבלוע לפי שעה, כל שהן זפותין אינן שבעין בזה כיון שהזפת מעכב בליעתן ואין טבע הזפת לשבוע בזה.
ד) שם ס"ז כלים שמכניסים כו', עי' ט"ז שהסכים דבמכניסו לקיום אפי' נגע ביין שלנו בעי עירוי דלא כהדרישה וכ"ה בריטב"א ס' ב' וכמו שכתבנו לעיל סימן נ"ד, וזה דלא כהש"ך בס"ק כ"ב ובנה"כ.
ומה שכתב הט"ז דכלי אבן סגי בניגוב ומשמע מדבריו ז"ל דאפי' מכניסו לקיום וזה תימא דודאי מכניסו לקיום חמור מכלי גת וכמש"כ הר"ן דכלי גת הוא ממוצע בין מכניסו לקיום לאין מכניסו לקיום, ומכניסו לקיום לעולם הכשרו בעירוי ולדעת הסוברים דגם כלי אבן בכלל מכניסו לקיום גם הם צריכין עירוי וכן לפי שעה צריכין עירוי ואין מקום לדון שסגי בניגוב אלא במזופת ואין מכניסו לקיום והוא של אבן.
ש"ך ס"ק ל"ג מסתפק בידוע שהיה בו יין מעל"ע אי סגי בעירוי, וכבר כתב הח"צ סי' ע"ה דאין בדבר ספק דהלוקח מן הנכרי קנקן ישן אין בזה ספק, שהיין ודאי היה מתקיים בקנקן זמן מרובה, ומ"מ אמרו ל"ג א' דסגי לי' בעירוי, דלעולם יין הנבלע בצונן מפיג טעמו בעירוי ג"י, והש"ך עצמו נוטה לזה כמבואר בלשונו, ובס"ק כ"ד כתב לדחוק שאין ראיה מלשון המובא ברמ"א שם, אבל למה שכבר הכריע הח"צ, דברי הרמ"א היינו אפי' ידוע שהיה היין זמן מרובה סגי בעירוי, ואמנם נראה דדוקא לענין גזירה לפי שעה בעינן קיום ג"י, אבל לענין הכשר כל ששהה מעל"ע צריך עירוי ולא סגי בשכשוך, והא דאמרו ל"ג ב' דבר שאין מכניסו לקיום משכשכן היינו בשימש לפי שעה אבל לא בשהה מעל"ע כמש"כ הש"ך שם ס"ק י"ג, אבל עירוי מהני אפי' בכלי חרס, ודברי הש"ך שם כצד הקולא דעירוי מהני אף בשהה מעל"ע.
מיהו עיקר דברי הרמ"א צ"ע דכיון דצריך עירוי בשהה מעל"ע מנ"ל דלא החמירו חכמים לפי שעה בכלים דמכניסים בהם לקיום פחות מג' ימים, ולא יתכן לומר דבמכניס בהן פחות מג' ימים סגי עירוי פחות מג' ימים דלא הוזכר בגמ' ב' מיני עירוי, וכן מה שכתוב במרדכי דג' ימים הוא משום דכבולעו כך פולטו אינו מכוון דבעירוי אם לא החליף את המים ג' פעמים לא חשיב עירוי כדאיתא סי"ב ולענין מכניסו לקיום שהה בו ג"י רצופים מקרי קיום, וכן אם מחליפין היין ואין משהין בתוכו מעל"ע נמי מקרי קיום כל שתשמישו תדיר כדאיתא ס"ט, ולכן נראה שאין דברי המרדכי אלא אסמכתא דלפי שנכלל במכניסו לקיום שהיה ג"י החמירו חכמים בעירוי ג"י ולהחליף המים שיוסיפו להקליש, אבל בשהיה מעל"ע היה אפשר להקל במים מעל"ע אבל לדינא לא חלקו חכמים וכל עירוי הוא ג"י ואף אם דרך תשמישו בשיהוי מעל"ע וגם בזה גזרו לפי שעה כיון דתשמישו תדיר בשיהוי מעל"ע, אבל אם תשמישו בלא שיהוי סגי לו בשכשוך, ואם אירע דשהה בו היין מעל"ע בעי עירוי ג"י.
ה) ש"ך ס"ק כ"ז, יש כאן לפרש, דאיכא קמן להסתפק באין מכניסו לקיום דבעי שכשוך ג"פ, שכשך פעם אחת ונתן לתוכו יין מהו לדעת האוסרין את היין שנתן לתוכו קדם שהודח, את"ל דהדחה ג"פ מעכבת והיין הנתון בתוכו קדם הדחת ג"פ אסור, הדיח ביין מהו, וזו שאילה לכתחלה אם מהני הדחה ג"פ ביין שיהא מותר להשתמש בו לכתחלה ושאילה זו גם לענין דיעבד ואי הדחת יין לאו הדחה היא, היין שנתן לתוכו אסור אף שהדיחו ג"פ ביין.
וכן יש לשאול במכניסו לקיום דבעי עירוי ג"י, עירה פעם אחת ונתן לתוכו יין מהו, עירה ג"פ ביין מהו.
ולענין עירוי נראה כיון דאמרו בהדיא בגמ' ל"ג א' דצריך ג"פ מעל"ע כל זמן שלא עירה ג"י דינו כלא הכשיר כלל ואסור דיעבד אבל שכשוך ג"פ דהביאו התו' ל"ג ב' ממדרש אפשר דאינו אלא לכתחלה.
ולענין אם עירה ביין ג"פ, יש לדון משני טעמים, א' דאפשר דדוקא מים מקלישים ומפיגים טעם היין אבל לא יין, ב' כיון דהיין אוסר במשהו וכל היין נאסר וכמו שהוא בתערובות הוא נשאר גם בכלי בלוע ואוסר היין השני הנתון בתוכו במשהו, אע"ג דיין הראשון הנאסר אינו נאסר אלא בשתיה ושוב אינו אוסר במשהו, מ"מ זה שנשאר בלוע אפשר דלא חשבינן לו כאילו פירש והותר בהנאה, ובש"ך כתב בפשיטות דאם עשה העירוי ביין ואח"כ נתנו בתוכו יין מותר מפני שבטל בס', וכההיא דסי' קל"ז, ולמש"כ אין ראי' משם, וכש"כ אם נימא דיין אין כחו כמים להפליט ונשאר עדיין בעין בלוע שהדין נותן שאוסר יין השני, ולפי טעם זה אפי' היה יין הבלוע אסור בשתיה יין השני אסור.
ובשכשך ביין יש מקום להתיר לשמש בכלי לכתחלה לאחר שייבש, אם שכשוך היין כשכשוך המים, ויש מקום לאסור אם אין היין כמים.
ירו' פ"ב ה"ד יין שאסור בשתיה ומותר בהנאה נכנסו לתוך קנקנים נעשו הקנקנים כיין פנהו וכנס לתוכו יין אחר נעשו יין כקנקנים [הוא ענין אחר ולא קאי שפינהו מקנקנים השניים, אלא שב על היין כשהן בכלין ואמר דפנהו וכנס לתוך הקנקנים יין אחר נעשה יין כקנקנים ונאסר היין שהרי עדיין לא הוכשרו הקנקנים בעירוי פעם אחת] פנהו וכנס לתוכו יין אחר היין אסור והקנקנים מותרין [והנה יין שאסור בשתיה ומותר בהנאה היינו יין ישראל הכנוס בקנקנים של נכרי וכשפנהו ונתן לתוכו יין אחר נאסר היין, פנהו ונתן לתוכן יין הרי יש כאן ג' יינות של היתר והוכשר הקנקן] ולמה אסור בשתיה ומותר בהנאה (בגין) [בגון] דר"מ אמר אסור בשתיה ובהנייה [ר"ל ביין ישראל הכנוס בקנקנים של נכרים דנחלקו ר"מ ורבנן, אבל יין שמדדו עכו"מ בקנה לא שייך דין זה שהרי אם פנה יין זה וחזר ונתן ופנה וחזר ונתן עדיין לא הוכשר הקנקן, והיין השני מותר כיון דהיין אינו אוסר במשהו אלא בס' ויש כאן ס' לדעת הסוברין שא"צ ס' רק נגד הקליפה].
והאי פינה ונתן ופנה ר"ל ששהה מעל"ע בכל פעם וס"ל לירו' דגם אם עירה ג"י ביין הוכשר הקנקן, [וכ"ה בבהגר"א סי' קל"ז ס"ק ט"ו, ובסי' קל"ה ס"ק מ"ג הביא הגר"א דברי הרמב"ן דאין להורות כן מפני שבגמ' דידן לא משמע כן].
ו) טור סי' קל"ה ואם ירצה לעשות עירוי ביין אינו כלום, מלשון אינו כלום נלמד דאפי' נתן לתוכן יין אחר העירוי נאסר, שאין היין מפיג את היין ואינו פולטו, ונראה דאף לדעת ר"ת דסתם יינן בטל בס' וא"כ היין הכנוס מותר לדעת האומרים דדי בס' נגד הקליפה מ"מ הקנקן באיסורו עומד ואוסר את היין הנתון בתוכו אם אין בפעם הרביעית ס' נגד הקליפה, וכל הנידון הוא בעירה יין ג"פ [וכמש"כ הש"ך סי' קל"ז ס"ק י"ח ובבהגר"א שם ס"ק ט"ו] אבל בפעם אחת ודאי לא הוכשר הקנקן אפי' לדעת ר"ת דסתם יינן בס', וכ"ה בהדיא בתשובת הרא"ש כלל י"ט דהשואל שאל לדעת ר"ת בנתן הישראל יין בקנקן תוך י"ב חדש אי מהני יישון י"ב חדש וע"ז השיב הרא"ש דמהני יישון יב"ח ומבואר דלפני יב"ח הקנקנים אסורין אפי' לדעת ר"ת, וכ"כ הש"ך בסוף דבריו, ולמש"כ לעיל אפי' עירה ג"פ ביין הקנקן באיסורו ויין הכנוס לתוכו אסור דיעבד ולדעת ר"ת צריך ס' נגד הקליפה [ומש"כ בגליון בל"י על דברי הש"ך סי' קל"ז ס"ק י"ח להקל אפי' בפעם אחת תמוה].
סי' קל"ה סי"ג אפי' מכניסו לקיום אינו בולע יותר מכ"ק, בש"ך כתב דכל כבוש מבליע בכל הכלי והא דמקילינן כאן בקליפה משום דהוי ספיקי טובא, ואינו מובן מה הרויח בקליפה זו אם לא היה בקנקן יין אסור הלא א"צ קליפה ואם היה בו יין אסור לא מהני קליפה, ועיקר דברי הש"ך דאיירי בספק דוקא לא משמע כן בגמ' ופוסקים, אלא איירי שחזקת ההנהגה שקנקן זה רמי בו עכו"מ חמרא וחשיב כודאי, ואיירי ג"כ בראינוהו ביד עכו"מ כנוס יין, ונראה דעת הראשונים שמתירים בקילוף, שכל כבוש אינו מבליע בכלי יותר מכדי קליפה, ומש"כ הש"ך ז"ל בסי' קל"ז סק"ט דנתבאר בסי' ס"ט ס"ק ס' ובסי' צ"ח ס"ק י"ג, דכבוש מבליע בכל הכלי, אמת שהש"ך כתב שם בשם הת"ח בשם או"ה כן, אבל לא הובא שם מקור לזה, ואפשר דביי"נ דרבנן מקילינן, אבל בשאר איסורים מחמרינן כדעת רמב"ן דכבוש מבליע בכל הכלי, [עי' ט"ז סי' קל"ז סק"ז הביא בשם או"ה לחלק בין יי"נ לשאר איסורין] והמתירים מתירים אפי' בכלי חרס שתחילת תשמישו ביד עכו"מ שהרי כתב הר"ן דלפיכך מותר ליתן לתוכו שכר משום שאין כאן איסור אלא משהו ומתבטל בשכר [היינו שיש ס' כנגד היין, ומזה מוכח דמהני לי' קליפה, כיון דהאיסור הוא משהו] והאי היתירא למשתי בו שכר נאמר על קנקנים דעכו"מ ואע"ג דתחלת תשמישן ביד עכו"מ, אע"ג דחרס חדש אף בתשמיש שעה בולע וכמש"כ בכסי, מ"מ אינו בולע יותר מכדי קליפה, וכ"ה בסי' קל"ז ס"ג דסגי במים ו' כנגד הקליפות.
והא דאמרו ב"מ מ' א' יוציא לו שתות ליין היינו בכדי קליפה, ומיהו קשה דא"כ מבואר דאין ביין ס' כנגד הקליפה, ובתשובת הרא"ש כלל י"ט, נקט בפשיטות דיש ס' כנגד הקליפה, ואפשר דכשנכנס יין מעט מתיבש וכלה והנשאר הוא מעט וכנגד הנשאר איכא ס'.
כתב הר"ן טעם דסגי בקליפה משום שהבלוע הוא משהו, ואמרינן בפסחים ע"ו א' דשאני סיכה דהוא משהו ולכך סגי לי' בקילוף, וצ"ע דהתם פי' הרשב"א חולין קי"א דצלי יבש אינו אוסר רק כדי קליפה וסיכה משהו אינה מלחלחת רק כדי קליפה, אבל הכא עיקר הנידון אם נבלע בעומק כל הכלי, והיין בכלי הלא הוא הרבה ויש בו כדי ללחלח כל הכלי, ואפשר דעיקרא דמלתא דיש ביין ס' כנגד האיסור שמעינן מהא דמותר ליתן לתוכו שכרא, וכמש"כ הר"ן שם דאינו משום מרירותא דכשותא אלא משום דאיכא ס', וע"כ הבלוע מועט, וע"כ אינו בלוע רק בקליפה ובפסחים ג"כ מבואר דמשהו הנבלע מצטמצם בליעתו בקליפה, ואין בכחו ללחלח יותר.
ז) סי' קל"ה סי"ג בהגה' אבל קליפת הזפת לא כו', צריך טעם למה לא סגי בקילוף הזפת וצ"ל דזפת בלע טפי ואע"ג דבגמ' ב"מ מ' ב' אמר דזפת מהני בישנים שלא יבלעו אפשר דלענין שביעה מהני זפיתה טפי, אבל לענין בליעה נוח לו ליין לעבור את הזפת וליבלע בכלי, ומקור הדברים במתנ' ע"ד ב' ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה, אבל אפשר דדריכה שאני וכמש"כ הרא"ש שם וחיישינן לבקעים.
נראה דעירוי בשאר משקין מהני שהרי לא דנו הפוסקים אלא ביין שהוא מינו ומחזקו וגם נאסר ע"י תערובות האיסור במשהו, אבל שאר משקין דינן כמים, והא דמבעי לי' בשכר, פי' הר"ן בשם אחרים דמבעי לי' אי שורף את היין כציר ומורייס, והיינו אם שהה מעל"ע הוכשר הכלי ומותר ליתן לתוכו אח"כ יין, שכן הוא דין ציר ומורייס וכמש"כ הרא"ש והטור, מיהו הר"ן לא ניחא לי' בפי' זה, [וסוגית הגמ' לא מתישב לפ"ז דהא מסקו אזל רמא בו חמרא כו' ואם איתא דכל הנידון לענין הכשר הכלי במעל"ע א"כ לענין ליתן לתוכו שכר ג' מעל"ע לא דנו כלל דודאי מותר וגם השכר מותר דאל"כ לא הוכשר הכלי בג' מעל"ע, וחילוף יין בשכר לא שייך אלא לענין לשתות היין, אבל לענין הכשר כלי לא שייך איחלופי כיון דכל עיסקו להכשירו בשביל ליתן לתוכו יין], ופי' לענין היתר השכר, וצ"ל דמבעי לי' אי יש לגזור דלמא רמא בו חמרא, וקיי"ל דשרי, והא דשרי היינו משום דהוי מין בשא"מ ואיסורו בנו"ט והכא ליכא נו"ט משום שהוא משהו, וכתב הר"ן דאפי' אם בשאר איסורין אסור להשתמש בכלי שבלע משהו איסור הכא ביין כל שאינו נותן טעם הוא עצמו מפיג טעמו ואין כאן איסור משהו כלל, [ובש"ך סי' קל"ה ס"ק כ"ט כ' שאין עירוי בשכר ותמוה].
ש"ך סי' קל"ז ס"ק ט"ז ולא גזרינן כו' משום דאקראי בעלמא הוא ש"ס ולפ"ז כו', אינו מכוון דבגמ' אמרו אע"ג דר"ח בדר"י רמא בי' חמרא, מ"מ לא אסרו ליתן בו שכרא, דאין ראוי לטעות ומעשה שאירעה היא מקרה יחידית, אבל אין רמז בגמ' לאסור שימוש שכרא בקביעות, אבל הדין אמת דאין להשהות הכלי בלי הכשר דלמא אתא לידי תקלה וכדאיתא סי' קכ"א ס"ה לאסור להשתמש צונן בקביעות וכמש"כ הש"ך.
סי' קל"ה ס"ז ונשתמש בהם העכו"מ אפי' לפי שעה, עי' לעיל סי' קכ"ב ט"ז ס"ק ז', דהכא לכו"ע אפי' לפי שעה אסור דשתיה מצוי' בכל שעה, ולפי דברי הט"ז הנידון הוא לחוש למצוי ולא לחוש לאינו מצוי, אבל הגר"א ז"ל ציין שם מקור דברי השו"ע בגמ' ס"ט א', וטעם ההיתר לפי שעה דעכו"מ מירתת דלמא אתא ישראל וחזי לי', ולפ"ז צ"ל דאינו אסור רק בהודיעו שישהה וצ"ע.
ח) ל"ג ב' הני חצבי שחימי כו', הרשב"א בת"ה פי' דר"ל שאינן כשאר חרס שבולעין בתחלת תשמישן אפי' בתשמיש שעה אלא חרסן קשה ודינן ככלי עץ דבתשמיש שעה סגי להו בשכשוך, וברא"ש פי' דחרסן קשה ואפי' מכניסו לקיום סגי ליה בשכשוך, ולדינא אפשר לקיים שניהם, ויש חרס קשה שדינו כעץ, ויש קשה ביותר שדינו כזכוכית, וביו"ד סי' קל"ה ס"ח כתב דשל זכוכית אפי' מכניסו לקיום סגי לי' בשכשוך ומקורו כתב הגר"א מהא דחצבי שחימי לפי' הרא"ש.
ל"ב א' העיד שב"ג לפני בנו של ר"ג על ר"ג ששתה ממנו כו', בת"ה פי' דנתנו בהן יין לאחר שכשוך וסבור ר"ג דנודות חשיבי אין מכניסן לקיום, והאוסרין ס"ל דמקרי מכניסו לקיום כיון דהיין מצוי בהן ביותר, וביו"ד סי' קל"ה ס"ט סתם דחמת של טייעים מקרי מכניסו לקיום ואם זהו שנחלקו בו קיי"ל כמאן דלא הודו לו.
סי' קל"ה סי"א במים אבל לא ביין, לדעת רמב"ן דאם נתנו יין בכלי שלא הודח היין אסור, נראה דאפי' נתיבש הכלי ואח"כ נתנו בו יין אחר היין השני אסור, ולדעת הרא"ש והרי"ו דנתנו יין בכלי שלא הודח היין מותר, מ"מ אין ראוי להדיח לכתחלה ביין, כיון דיש כאן תערובות יין אסור ביין וחשיב מבטל איסור, ואע"ג דבמדיח במים ג"כ מתערב יין האסור התם מפיג טעמו טפי אבל ביין איכא משהו אלא דחכמים לא גזרו עליו, ואפשר שאין היין מדיח היטב כיון שהוא מינו, ומה שהקיל רמ"א דיעבד פי' הש"ך דאם שכשך בו הכלי הותר, ואפשר לפרש שהיין מותר, אבל א"כ משמע דיין הראשון אסור, ולמש"כ הט"ז סי' קל"ז סק"א גם יין הראשון מותר דיעבד, מיהו אם נתן היין הראשון בכונה ע"מ לשתותו איכא משום מבטל איסור לכתחלה וכמש"כ הש"ך לק' ס"ק כ"ט.
ש"ך ס"ק כ"ט כתב דבדעתו להכשיר הכלי המים אסורין, אבל בלא"ה המים מותרים דלא שייך מבטל איסור כיון דאינו מכוין לכך, ואינו מובן דאם מכוין להכשיר הכלי, אין כאן כונה לשתות המים ואין כאן כונה לבטל האיסור, ואמנם אם כונתו לשתות המים זו כונה לבטל איסור וכ"ה בהדיא בר"ן, והר"ן שם כתב בשם הראב"ד והרשב"א דאין כאן איסור מבטל, כיון דהוא מועט והוא בלוע, והר"ן עצמו כתב דלא חשיב מבטל כיון דדעתו להכשיר הכלי ולא לשתות מי הגעלה, או שהאיסור מפיג טעם וחשיב כנשרף, ואמנם י"ל דכל זה דוקא בשכשך כבר, ומה שנבלע חשיב כליתא, אבל אם לא שכשך כלל ודעתו לשתות את מי הדחה י"ל דהוי מבטל איסור לכתחלה וכ"כ בגליון מקור מ"ח, ואע"ג דבנתן בתוכו יין הבלוע יותר חמור דאוסר את היין דיעבד, ובאין מכניסו לקיום ונתן בתוכו יין קדם הדחה מותר לדעת הרא"ש, מ"מ לענין מבטל איסור לכתחלה יין שעל פניו חשיב טפי בעין, ואם דעתו לשתות מי הדחה חשיב מבטל איסור.
ט) ש"ך סי' קל"ז סק"ט הביא דברי הב"ח דלדעת ר"ת דסתם יינן בטל בס' ע"כ מכניסו לקיום נבלע היין בכל הכלי, דאי אינו נבלע רק כדי קליפה א"כ יש ס' נגד הקליפה ולמה יין הכנוס בקנקנים של עכו"מ אסור בשתיה, ופי' בזה לשון הרא"ש פ"ב סי' כ', שכתב בפשיטות דצריך ס' נגד כל הכלי ומסתמא ליכא ס' והיינו דלדעת ר"ת דסתם יינן בטל בס' ע"כ מוכח ממתנ' דכבוש מבליע בכל הכלי, ומש"כ הרא"ש בתשובה כלל י"ט דא"צ ס' רק נגד הקליפה, הוא דלא כר"ת, אלא גם סתם יינן אוסר במשהו ושפיר י"ל דאין הכלי נאסר אלא כדי קליפה ומה דבטל בס' הוא מחמת דעכו"מ בזה"ז אינן אוסרין אלא בשתיה ויינן בטל בס', מיהו קשה כיון דהתיר ר"ת להגעיל ע"י עירוי ע"כ אינו בולע יותר מכדי קליפה דהא קיי"ל תתאה גבר, ופלוגתת ר"ת ורשב"ם לא תתכן רק בקליפה עצמה אם היא מתבשלת או רק פולטת ובולעת ונ"מ לענין שבת.
והש"ך תירץ דר"ת מוקי למתנ' כמ"ד מין במינו במשהו, וק"ק דא"כ ר"מ נמי סבר כר"י דמב"מ במשהו דהא ר"מ סבר במתנ' דיין הכנוס אסור בהנאה, ור"מ הוא בר פלוגתא דר"י.
ומש"כ הש"ך א"נ הרא"ש מיירי בזה"ז, ר"ל ואין ראי' דהרא"ש ס"ל דמבליע בכל הכלי, אף אם ר"ת ס"ל דמבליע בכל הכלי.
י) יו"ד סי' קל"ה ש"ך ס"ק ל"ג, דעת הש"ך דבשאר איסורין זולת יי"נ לא מצינו הכשר של עירוי ג' ימים, והלכך אם נכבש בכלי איסור מעל"ע, לא מהני עירוי בין כלי שטף בין כלי חרס, וכמו כן לא מהני הגעלה לכ"ח, ואמנם בטור או"ח סי' תנ"א כ' דחבית של שכר מהני עירוי אף בכלי חרס, ובזה כתב הש"ך ב' דרכים, א' דבליעה ע"י כבישה לא אלים כל כך, וע"י עירוי או ע"י הגעלה נקלש הטעם, ואם הטעם הוא עדיין היתר לא חייל תו איסור על טעם קלוש והלכך אם מגעיל קדם ד' שעות מהני אף בכ"ח, וכן מהני עירוי ג' ימים ואף לדעת המחמירין בשפוד דלא מהני לי' הגעלה דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא, הכא בכ"ח קליש טפי דא"ג דכ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם מ"מ מקליש טעמו ולא חייל עלי' איסור חמץ, וה"נ אשכחן ביו"ד סי' צ"ג לענין בב"ח דאי בישל בקדירה ירק באמצע קליש איסורי' ולטעם זה דוקא במגעיל קדם זמן איסורו, [וא"צ שיהא במי הגעלה ס' כנגד הכלי אף בכלי ב"י, דהוי נ"ט בנ"ט דהיתירא, דלענין נטבנ"ט קיי"ל דחמץ מקרי היתרא, עי' חזו"א חלק או"ח מועד סי' קי"ט ס"ק י"ד] וכן עירוי ג"י צריך לעשות קדם זמן איסורו.
הדרך הב' הוא דאיירי לאחר שנפגם האיסור, ואשכחן בטור יו"ד סי' קכ"א דכ"ח לאחר שנפגם טעם הבלוע מהני הגעלה ג"פ, ועפ"ז י"ל דהכא בבלע ע"י כבוש קיל טפי ומהני הגעלה בכ"ח פעם אחת, או עירוי ג"י, ואף במגעיל לאחר ד' שעות, [ודוקא במגעיל לאחר שנפגם האיסור הקילו אבל אם מגעיל כלי ב"י לא מהני הגעלה בכ"ח, אף אם ירצה להשתמש בכלי אחר מעל"ע כיון דלאחר הגעלה עדיין האיסור קיים לא יותר בפגימתו].
ובמ"ב סי' תנ"א ס"ק קי"ז הדברים סתומין, והנה אם מגעילה קדם זמן איסור ואינה ב"י מודה הש"ך דמהני הגעלה ואם מגעילה אחר זמן איסור והיא ב"י לכו"ע לא מהני הגעלה, ואם היא ב"י ומגעילה קדם זמן איסור, מסתפק הש"ך אם אפשר לסמוך על טעם היתירא בלע [וכן לאחר זמן איסור ואינה ב"י הדבר ספק] וכל זה לענין הגעלה אבל עירוי ג"י מהני אף אם נותן המים פעם ראשונה בעוד שלא נפגם החמץ דלעולם קדמה הפגימה לפעולת המים שהרי פעולת המים אחר כ"ד שעות, וכמ"ש חזו"א חאו"ח מועד סי' קי"ט סק"ו, [ונראה דטעם היתרא בלע הוא עיקר שהרי הגעלה קודם זמן איסורו הוא אפי' בבן יומו והו"ל לראשונים לפרש דהגעלת חבית של שכר אפי' קדם זמנו דוקא באינה ב"י].
מן האמור נלמד דיורה הגדולה של מתכת שממלאים בתוכו חלב כל השנה ויש לחוש שנפלו בו פירורי חמץ ונכבש בתוכה מעל"ע סגי לי' בעירוי ג' ימים מים קדם הפסח, או עירוי מכלי ראשון דבבלע צונן מהני עירוי מכלי ראשון כמש"כ תו' ע"ז ע"ד ב' ד"ה דרש, דאף לרשב"ם בבלע צונן סגי בעירוי.
יא) אם נשתמש בכלי חרס חמין כלי ראשון אפי' אינו ב"י, אין לו תקנה בהגעלה ואין דברי הש"ך יו"ד סי' קל"ה אלא בנשתמש בו צונן מעל"ע, ואפי' לדעת רשב"א שהביא הטור יו"ד סי' צ"ג דאם בישל ירק בקדירה של בשר מותר לבשל בה חלב הני מילי בכלי שטף אבל לא בכ"ח וכמש"כ ב"י שם, ואפשר דחמץ שמו עליו לענין זה ולא מקרי היתרא בלע, וזה מבואר בהדיא בגמ' פסחים ל' א' דאמר קדרות בפסח ישברו ואמרו שם במאני דקוניא והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מדופיו לעולם, [וחילקו מיי"נ לחמץ משום דיי"נ צונן וחמץ חמין] אלא שיש לדון בהגעלה ג"פ באינו ב"י ע"פ מש"כ הטור יו"ד סי' קכ"א בשם בעה"ע אבל לא קיי"ל כן בדבר שיש לו עיקר מה"ת, ויש לעי' לדעת בעה"ע למה לא אמרו בגמ' פסחים תקנה זו, ומשמע דאפי' קדם זמן איסור לא מהני הגעלה ג"פ, דהא בגמ' שם דנו למיהב להו תקנה לאכשורי לפסחא ולא מצאו, וכ"ה בשו"ע סי' תנ"א דאין תקנה לכ"ח, ונראה דבעה"ע מודה דבאיסור חמץ לא מהני הגעלת ג"פ בכ"ח דכיון דאוסר במשהו גם אחר הגעלת ג"פ אוסר דמשהו מיהא נשאר ובזה ניחא ההיא דפסחים דלא מצאו תקנה בהגעלה ג"פ באינו בן יומו. [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ד סק"ג].
יו"ד סי' קל"ו, [א"ה, עי' לעיל סי' נ"ב סק"ט].
יו"ד סי' קל"ז ס"א, [א"ה, עי' לעיל סי' נ"ב סק"ד].
יו"ד סי' קל"ז ס"ב, [א"ה, עי' לעיל סי' נ"ב סקי"א י"ב].
יו"ד סי' קל"ז, [א"ה, עי' לעיל סי' נ"ב סק"ו - ט'].