חזון איש/יורה דעה/נד
סימן נד[עריכה]
א) יו"ד סי' קל"ה ס"ד, [א"ה, עי' לעיל סי' נ"ב סק"ג].
ע"ז ע"ד ב' מתנ' גת של אבן שזפתה עכו"מ מנגבה כו', כללא דשמעתא דשימוש לפי שעה סגי בשכשוך להוציא את היין הנדבק ואפי' בכלי חרס כדאמר לעיל ל"ג ב' בכסי [ולפרש"י לעיל שם חדשים בלעי ולא סגי להו בשכשוך ולפי' ר"ת שם אין חילוק] ושימוש תמידי כמו גת מחץ ומשפך בעץ ואבן בעי ניגוב להוציא הנדבק, ובשל חרס בעינן עירוי ג' מעל"ע, וקנקנים שנעשו לקיום בשל חרס בעינן עירוי ובעץ ואבן לא נתפרש ומהא דלא מפליג בברייתא לקמן משמע דגם קנקנים סגי בניגוב דאדאשמועינן דמודה רבי בקנקנים של חרס דלא סגי להו בניגוב ליאשמועינן דגם של אבן לא סגי להו בניגוב וממילא שמעינן דלא פליג רבי בקנקנים של חרס דלא עדיפי מאבן, ולפיכך נראה דקנקנים של עץ ואבן סגי להו בניגוב, [והר"ן כ' דדעת הראשונים אינו כן אלא כל הכלים שעשוים לקיום צריכים עירוי ובשו"ע סי' קל"ה איכא דעות בזה] והנה מן הדין היה ראוי דכל ששימש העכו"ם לפי שעה אף בכלי שעיקר תשמישה לקיום תסגי בשכשוך, אבל רבנן גזרו בכל הכלים שתשמישן לקיום או תשמישן תמידי דאף אם שימש העכו"ם לפי שעה ליבעי הכשר הצריך לו להכשירו מתשמישו הקבוע וישוב דין ההכשר לפי הכלים כל כלי צריך הכשרו לעולם בין ששימש בו העכו"מ לקיום או תשמיש תמידי ובין ששימש בו לפי שעה, וכדאמר בסוגין דבר שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו בו רבנן, ור"ל דאע"ג דלהוציא הנדבק היה סגי בשכשוך אפי' בקנקנים של חרס מ"מ בעינן עירוי ג' מעל"ע שלא תחלוק בכלים העשוים לקיום, וכמו כן במחץ ומשפך אף לפי שעה בשל חרס בעי עירוי ג' מעל"ע, ובשל עץ ואבן בעי ניגוב, וכן בעשוי לקיום והשתמש נכרי לפי שעה בעי ניגוב.
ב) ואם היו זפותין דין הזפת כחרס ולפיכך בעשוי לקיום או תשמיש תמידי כמו גת מחץ ומשפך אף של אבן צריך קילוף הזפת ולא סגי לי' בניגוב ואחר קליפה בעי ניגוב [לפרש"י דוקא בשל נכרי. ולא בשל ישראל שדרך בה נכרי, ולדעת רי"ף אין חילוק], וכל כלי זפות העשוי לקיום או לתשמיש תמידי אף אם השתמש הנכרי לפי שעה צריך קילוף, והיינו טעמא דגת של עץ שזפתה עכו"מ צריך קילוף, אע"ג דזפתה אינו אלא שימוש שעה [ולפיכך בשל אבן סגי בניגוב ואילו בדרך בעי קילוף] וכן בשל חרס אסורה אע"ג דשימוש שעה גם בשל חרס מהני שכשוך אלא דגזרו שלא תחלוק בהכשרו, ומיהו בשל אבן חילקו בין זפתה לדרך בה, ולא נתפרש הטעם, ודוקא בזפתה נכרי הקילו, אבל בשימש בשל אבן זפותה לפי שעה בעי קילוף כדאמר אבל דרך בה לא סגי כו' ועי' לק' סק"ו, וכלי שעיקר תשמישו לשעה כמו כוסות וכיו"ב והן זפותין נסתפקו התו' לעיל ל"ג א' אי בעי קילוף אי סגי בשכשוך ולבסוף צדדו להקל בשם ר"ת, והנה רש"י ע"ד ב' ד"ה של עץ, ל"ג א' ד"ה ישנים, כתב דזפת בלע טפי וכ"מ בל' התו' שם, ולפ"ז אם ניקב הכלי וסתמו בזפת בגת מחץ ומשפך צריך לקלוף, וכן בכוסות אי מחמרינן בזפותות ה"ה בסתמו בזפת, והא דאמרינן קילוף בזפת היינו במקום דבא להכשיר בשכשוך או בניגוב אבל עירוי ג' מעל"ע מהני אף בזפותות, וראי' מנודות ל"ג א' דאמרינן ממלאן מים ג' ימים ולפר"ת אין איסור הנודות רק במזופפות, ואפ"ה מהני להו עירוי ג"י.
ג) לפרש"י בל"ק דרבא דדרך בשל אבן בלתי זפותה סגי לי' בשכשוך צריך טעם למה לא הוי כדין דבר העשוי לקיום אף לפי שעה גזרו ביה רבנן וה"נ כיון דגת של אבן של נכרי בעי ניגוב כדתניא בברייתא, א"כ של ישראל שדרך בה נכרי נמי ליבעי ניגוב, אבל הר"ן כ' דהרי"ף לא גרס ל"ק.
כתבו תו' ל"ג א' דר"ת חזר להתיר זפותין שאינן לקיום בשכשוך ודוקא נודות של עור אסרינן אפי' חדשים דעור רכיך וגם הזפת אינו מתקשה בו, ועוד שאינן טרודות ביין כמו גת מחץ ומשפך, וטעם זה האחרון אינו מובן דמעולם לא באנו לאסור כוסות זפופות מדין גת ומחץ ומשפך דהתם באינן זפופות נמי בעי ניגוב בשל עץ ואבן ובשל חרס בעי עירוי ומשום דהן טרודות ביין דינן כעשוי לקיום וכמו שכתב הר"ן שם, אלא אנו באין ללמוד מנודות דגרודים מותרין וע"כ מותרין בשכשוך קאמר דאי בניגוב לא הוי תני מותרים סתם, וע"כ שאין תשמישן תמידי כמחץ, ואפ"ה זפותין אסורין, ומזה נלמד דגם כוסות זפותין אסורין, וע"כ צ"ל דנודות גריעי ממחץ ומשפך ועדיפי מכוסות, וא"כ קשה לקבוע בו שיעור איזה סגי בשכשוך ואיזה בעי קילוף.
ד) ודעת הר"פ שהביאו התו' ובהג"א, דזפת הוא כעץ ואבן לענין בליעה, והא דהחמירו בזפותות בגת מחץ ומשפך דלא סגי להו בניגוב אע"ג דבלא זפת סגי להו בניגוב, וכן בנודות דסגי להו בשכשוך וזפת בעי קלוף, משום דהזפיתה באה תמיד לקיום הלכך מחמרינן בזפיתה, ואע"ג דבנודות לא בא הזפת לקיום ואף אם בא לקיום אם דינו כעץ סגי לי' בניגוב, מ"מ החמירו בשם זפיתה שלא להקל בחרס לקיום, והצריכו קילוף, ומיהו דוקא בזפיתה אבל סתם את הנקב בזפת, במחץ ומשפך סגי בניגוב ובנודות סגי בשכשוך, וא"צ קילוף, ומיהו אע"ג דחומרת הזפיתה משום לתא דקיום בחרס, לא החמירו רק לקלוף את הזפת אבל לא החמירו להצריך עירוי כדין הכשר קנקנים דחרס, והלכך במחץ ומשפך סגי בניגוב אחר קילוף, ובנודות אחר קילוף א"צ כלום, ובזה ניחא הא דפריך ע"ד ב' בהא דתניא דרבי מתיר בניגוב ממתנ' דקתני בשל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורין ולא אמרינן דזפותין שאני משום לתא דעשוי לקיום דמודה רבי בעשוי לקיום דלא החמירו רק בזפת עצמו אבל לא בכלי.
והביא הר"פ ראי' דאין הזפת קל לבלוע דאם איתא דזפת כחרס א"כ איך רצה רב להתיר גת שדרך בה משום דשיעא טפי נהי דליכא פילא מ"מ גת של חרס נמי ליכא פילא ואפ"ה קיי"ל כרבנן דבעי עירוי, אלא ש"מ דאין הזפת בולע טפי מעץ, והלכך היה בדין להתיר בניגוב וסבר רב דגת ההוא לית בו משום פילא דשיעא טפי עד שדקדק ומצא דגם הוא לא נמלט מפילא, וא"ת אכתי היה לי' לרב להצריך קליפה אף בשיעא שהרי גזרו בזפותין לקלוף, וי"ל דבשל אבן שזפתו מועט לא גזרו שהרי לא הצריכו קילוף בזפתה ולא דרך בה ובדרך בה ג"כ דוקא משום פילא, ומיהו קשה דהא במחץ ומשפך של אבן נמי בעי קליפה והתם לא שייך משום פילא, דאי לעולם איכא פילא בטלה הוראת הר"פ להתיר בנקב שסתמו בזפת, דהא יש לאסור משום פילא, אלא דוקא בדריכה עייל חמרא בפילא, והא דמצרכינן קילוף במחץ ומשפך ע"כ משום לתא דעשוי לקיום, ואע"ג דאבן זפתו מועט, וע"כ צ"ל דדוקא בגת שאין כיו"ב לקיום ובאבן שזפתו מועט לא גזרו וצ"ע.
ולפרש"י ותו' דזפת קל לבלוע והלכך צריך קליפה צ"ל דפילא איתנהו תמיד ולאו דוקא בדריכה ולעולם חיישינן להו בתשמיש קבוע שהיין טורד עליהן, ואפי' סתם הנקב בזפת נמי בעי קילוף, והאי דשיעא טפי סבר רב דהוא חלוק מכל הזפיתות ומצא שאינו כן, והר"ן כתב דסבר דלא דרך בו אלא זפתו נכרי, עד דראה חמרא בפילא.
ה) ל"ג א' ר"ז אמר כו' נעשה כזורק מים לטיט ובעינן ישראל רואהו דבעינן שיתן בעוד הזפת לח ואם אין רואהו חיישינן דנתן אח"כ, והיינו דתנן ע"ד ב' גת ש"א שזפתה עכו"מ מנגבה באין ישראל רואהו והריטב"א כ' בשם הראב"ד דהכא לא גזרו בכחו של נכרי כיון דאזיל למיאוס ולאיבוד, ואם אין רואהו חוששין שהחליף.
שם תוד"ה כך, שנקלף דיין בשכשוך כדמוכח כו' כצ"ל, ר"ל אע"ג דהשתמש בעודן זפותין מ"מ מהני קילוף דכיון דאינם זפותין סגי בשכשוך ה"ה זפותין סגי בקילוף, וצריך ראי' לזה משום דיש מקום לפרש טעמא דזפותין משום לתא דעשוי לקיום וכפי' הר"פ וכמש"כ לעיל.
שם ויין ששם בשעת זפיתה אינו אלא כזורק מים לטיט כו' אינו מובן למאי צריך לזה, ואפשר דיש כאן ט"ס ושייך לק' וכצ"ל חדשים שדומה שלא היה בהן יין מעולם ויין ששם בשעת זפיתה אינו אלא כזורק מים לטיט אפ"ה אסורים כו'.
ל"ג ב' כלי נתר אין לו תקנה, נראה דאפי' אין מכניסו לקיום אין לו תקנה והני חצבי שחימי ופתוותא דבי מכסי דאמר דלא בלעי טובא היינו דלא הוו ככלי נתר ובאין מכניסו לקיום סגי להו בשכשוך, מיהו הרא"ש לא פי' כן אלא פירש חצבי שחימי ופתוותא דבי מכסי במכניסו לקיום ואפ"ה סגי להו בשכשוך וצ"ל דהן עדיפי מאבן דהא של אבן בעי ניגוב אפי' מחץ ומשפך כדאמר לק' ע"ד ב' כש"כ מכניסו לקיום, והר"ן בסוגין ובמשנה דגת שזפתה ע"ד ב' פי' חצבי שחימי ופתוותא דבי מכסי באין מכניסו לקיום, ומיהו לפרש"י דחרס חדש בולע לאלתר וצריך עירוי, צ"ל דהני חצבי שחימי ופתוותא דבי מכסי היה חרסן קשה ודינן ככלי עץ ולפיכך אף בתחלת תשמישן ביד נכרי כל שתשמישן לפי שעה סגי להו בשכשוך, וכ"כ הר"ן בהדיא, וכן כובי דארמאי דסגי להו בשכשוך כגי' הרי"ף צ"ל דהן של עץ או של חרס קשה.
ו) יו"ד סי' קל"ה ש"ך ס"ק ט"ו כ' בשם הב"ח דכ"ח דשבע לבלוע לא גזרו לפי שעה אף במכניסו לקיום ובלא שבע גזרו אף בשעה מועטת, ובאין מכניסו לקיום אינו נאסר אף בלא שבע לבלוע אלא בשהי' קצת, וכ"ז אינו מובן הלא הא דגזרו לפי שעה נלמד מהא דרבא כי הוי משדר גולפי כו' ע"ד ב' והתם הא הוי שהי' קצת ואם איתא דהוו חדשים היו אוסרים לפי שעה משום דבלעי לאלתר ואפי' כוסות, וע"כ בגולפי ישנים איירי ואפ"ה גזרו לפי שעה, וכבר חלק עליו הש"ך דא"צ שיהוי בחדשים, וממילא ע"כ הא דגזרו במכניסו לקיום היינו בישנים, וכבר הקשה כן הגרע"א בגליון אלא שתלה הדברים בר"ן ומשמע מדבריו ז"ל דמסוגין אין הכרח ולא אתפרש למה.
ס' ב' בעי הדחה ובעי ניגוב, אי בשל אבן שאינו מזופת או בשל עץ ושארי דברים ואינו מזופת, בהדחה סגי לל"ק דרבא ע"ד ב' אף בדרך בה, ואי במזופת קילוף בעי כדתניא שם בגת מחץ ומשפך וכדמשני שם מתנ' דלא דרך בה כו', [ומיהו י"ל דוקא דרך בה אבל הכא האי נגיעה לא עדיפא מזפתה וסגי בניגוב] ואי בשל חרס לא סגי לה בניגוב כמש"כ הר"ן דאין חילוק בגת בין של ישראל לשל עכו"מ, ולדעת הרי"ף דלא גרס שם ל"ק ניחא.
ז) שו"ע שם סעי' א' בהגה' י"א דבכלים שלנו כו' הש"ך כ' דכש"כ בשל עכו"מ דאיכא ספק שלא השתמש בו יין והגר"א סק"ו כתב דבשל עכו"מ אסור דיעבד דלא סמכינן אהיתרא דר"י, ונראה כונתו ז"ל דאם לא התרנו רק דיעבד במגע נכרי י"ל משום דלפי שעה אין הזפת בולע ומ"מ אסרינן הכלים בנשתמש לפי שעה משום שימוש מרובה, ומ"מ דיעבד אם נתן בו יין קדם שהכשירו לא אסרינן דיעבד משום גזירה וכמש"כ הגר"א סי' קל"ו סק"ד, אבל בשל עכו"מ חיישינן שמא השתמש בו הרבה, ומיהו משמע דבניכרים חדשים לא חיישינן אלא בשימוש לפי שעה, ועוד דבנודות אסרינן דיעבד אף במגע נכרי וע"כ דבדיעבד סמכינן אסברת ר"ת לחלק בין נודות לכלי עץ שאין תשמישן תדיר וא"כ בשל עכו"מ נמי יש להתיר דיעבד, וצ"ל כונת הגר"א דלא סמכינן אהיתירו של ר"י לענין לכתחלה.
שם ס"ב כלי שניקב וסתמו בזפת כו' הנה המחבר סתם כדעת הר"פ בתו' ע"ד ב', אבל נראה דכל הפוסקים חולקים עליו וס"ל דזפת בולע טפי ולפ"ז אין מקום לחלק בין זפתה לסתם נקבו ולעולם צריך קליפה, והנה דעת הר"פ מבואר שם דמזופפין אף באין מכניסו לקיום צריך עירוי, ואפ"ה מיקל בסתם נקבו בזפת, שאין הזפת בולע רק משום לתא דמכניסו לקיום גזרו בו, אבל רש"י ל"ג א' ד"ה ישנים, כתב אפילו בחדא זימנא בלע זפת ליין וכל דברי התוס' שם ג"כ על יסוד זה דמזופפין בלעי לאלתר, וכ"כ הרא"ש פ"ב סי' כ"א ומסיים שם בקנקנים זפותין אסורין מתרי טעמי, חדא משום שהיין נבלע בזפת, ועוד משום שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו בו רבנן, וכ"כ הר"ן וז"ל שכל הזפותין אסורין אע"פ שאין מכניסן לקיום דזפת בלע טובא, וכ"ה בל' הריטב"א וז"ל והלכך אותם בליטאש של עץ כו' מזופתין בקילוף סגי להו אבל אין להתיר בשכשוך כו' דהא לא סגיא שלא יהיו בולעין יותר ע"י זיפתן כמו שפרש"י כו', והדבר מוכרח למש"כ הגר"א סי' קל"ו סק"ד דבמקום דמחמרינן בהכשרן משום גזירה לא אסרינן היין שנתן לתוכו, והכא בנודות אסרינן היין כדתנן כ"ט ב' נודות הנכרים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהן כו' ולפר"ת במזופפין איירי, והרמ"א בהגה' ס"א הצריך הפ"מ בכל הכלים המזופתין ולכן נראה דגם בסתם נקבו צריך קילוף כדין מזופתין וכדעת רוב הפוסקים ודברי השו"ע צ"ע, ובמרדכי פ"ב בשם ר"י דכוס שסתמו בשעוה אינו כסתמו בזפת והאריך שם ומבואר בהדיא דסתמו בזפת לא סגי בהדחה אלא עירוי, ובשם ר"ת כתב שם דבסתם בזפת לא גזרו אפי' במכניסו לקיום ואינו מובן אם מכניסו לקיום אף בלא זפת בעי עירוי, ולאחר עירוי אף בזפותין מותרין, גם דברי הראבי"ה שם דמתיר בהשרת הזפת בכלים שאין מכניסן לקיום בלא זפת אבל לא במדינות שמכניסין לקיום בלא זפת, לא נתפרש דאם הכניס בו יין לקיום ונבלע בכל הכלי למה מועיל השרת הזפת, ואם לא נבלע בכלי רק בזפת למה אין מועיל השרת הזפת, במדינות דמכניסין לקיום בלא זפת.
שם ט"ז סק"ט כ' דבכלי שמכניסו לקיום ונגע העכו"מ ביין טופח להטפיח בעי עירוי ודלא כהפרישה ובנה"כ צדד בזכותו של הפרישה, ונראין דברי הט"ז דכיון דהחמירו בלפי שעה אף במגע נכרי בשלנו כדאמר ס' ב' דעכו"מ שנמצא במעצרתא בעי ניגוב מנ"ל לחלק בין ניגוב לעירוי, ועוד הגע עצמך אי אשתכח במעצרתא של אבן ועץ בעי ניגוב ואי אשתכח בי מעצרתא של חרס סגי בהדחה משום דבדרך בה בעי עירוי, אלא ודאי אין חילוק, ולעולם דין הכשר הכלי בנגע בדידן כדין הכשר אותו כלי כשהוא ניקח מן הנכרי, שו"ר בריטב"א ס' ב' מבואר בהדיא כהט"ז דנגע בטופח ע"מ להטפיח בכלי שמכניסו לקיום צריך עירוי, וצדד שם להחמיר אף בטופח שלא ע"מ להטפיח, וסיים אבל הרא"ה מיקל בטופח שלא ע"מ להטפיח.
ח) ע"ד ב' רבא כי הוה משדר גולפי כו' אפי' לפי שעה גזרו בי' רבנן, כ' הר"ן בשם הרא"ה והרמב"ן דדיעבד סגי בהדחה דאין להצריך עירוי מספק כיון דאף אם שימש אין כאן בלוע רק משום גזירה, ויש לעי' למה מצרכינן לעיל ס' ב' בעכו"מ דאשתכח בי מעצרתא ניגוב מספק ואפשר דהתם היה בגת עצמו וחשיב כודאי נגע.
ובתו' לעיל ס' ב' ד"ה אי, כתבו ופרשב"ם דפשיטא דיין הוא כו' דהכי אמרינן לקמן (ע"ב א') דטופח אינו חיבור וליכא למיחש כו' כצ"ל, ומבואר מדבריהם דאם נגע העכו"מ בטופח ע"מ להטפיח צריך הכשר מעיקר הדין דכיון דבלוע יין בדפנו וחשיב חיבור עם היין שעל הדופן וחשיב כנוגע גם בבלוע ולפ"ז הא דאמר דבר שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו היינו כיון שמכניסו לקיום ואית בו יין בלוע גזרו בו אף לפי שעה ביד נכרי אע"ג דאין ראוי כולי האי למיחש שישתמש בו לפי שעה מ"מ חיישינן, אבל אם שימש בו לפי שעה אסור מן הדין, ואפשר דמן הדין לא חשיב כאילו נגע בבלוע ומ"מ גזרו למחשב כאילו נגע בבלוע, והנה לדעת זו יש לאסור אף דיעבד אם נתן בו ישראל אח"כ יין ושהה מעל"ע דהא הבלוע נאסר מדין סתם יינן, ובש"ך סי' קל"ו סק"ג כ' להתיר דיעבד משום דאין כאן בלוע וגם צדד דעת תו' דא"צ הכשר דיעבד, וז"א לדעת תו' כאן דאסור אפי' היין שנתן בו בלא הכשר, ולדעת הרמב"ן דאין הבלוע נאסר צ"ל הא דהחמירו בטופח ע"מ להטפיח ולא בטופח כמש"כ ריטב"א דלא חשיב יין כלל ומפני מראית עין הצריכו הדחה ולדעת תו' אם נגע עכו"מ בטופח שלע"מ להטפיח בכלי מזופת אסור משום דבולע מיד, ותימא על הש"ך סי' קל"ה סק"ו שהשיג על הדרישה כאילו ליכא מאן דאסר לה.
ומיהו יש לתמוה לפרשב"ם דחשבינן כאילו נגע בבלוע א"כ בכסי ל"ג ב' לפרש"י שם למה פעם שלישי מותר כיון דיש כאן בלוע יין כשר הוי כנוגע ביין הבלוע, וכן בגת מחץ ומשפך של ישראל ששימש בו נכרי בשל עץ ואבן סגי בהדחה לפרש"י ע"ד ב', ואמאי כיון דאיכא בלוע יין של ישראל ליתסר כל הבלוע, ומזה מוכח דלא מעיקר הדין נאסר הבלוע אלא דגזרו שיהא חיבור ודוקא במקום דגזרו משום מכניסו לקיום גזרו בו אבל במקום דלא גזרו לא, ואפשר דבזמן שהיין שעל פניו נבלע בו חשיב גם מה שבפנים כמחובר למה שבחוץ מן הדין, אבל בזמן שאין ביין שעל פניו כח לעבור לעובי דפנותיו לא חשיב מה שבלוע מקדם חיבור לזה שעל פניו, ובזמן דגזרו בלפי שעה כדין מכניסו לקיום חשיב חיבור ונאסר הבלוע, ועי' לק' ס"ק ט"ו דדעת ר"ת ג"כ כרשב"ם דבמקום דגזרו לפי שעה אוסר אח"כ היין שנתן בו ישראל.
ט) ע"ה א' הדפין והעדשין והלולבין מדיחן, כתב רש"י דעל זה סמכינן להתיר גת בהדחה, ותימא דהא הכא בגת של ישראל קיימינן דנטמא פעם אחת, ובזה הא אמר רבא לעיל בהדיא בל"ק דבדרך באינה זפותה סגי לה בהדחה ומשמע בין של אבן בין של עץ, אבל בגת של נכרי בעי ניגוב כדתניא בגת מחץ ומשפך של נכרי של עץ ושל אבן ינגב, וגם פשיטותא דר' אבהו קשה דהא ע"כ לא נסתפק ר"א דיהא סגי בהדחה דהא לא עדיף ממחץ ומשפך של נכרי דבעי ניגוב, אלא דהספק אי סגי בניגוב ופשיט דשל נצרים ושל בצבוץ סגי בניגוב, ומאי ראי' משל ישראל ששימש בו נכרי פעם אחת לשל נכרי, ונראה דעת רש"י דכל שאפשר לצאת ע"י ניגוב או ע"י עירוי מקרי יכול לצאת שלא ע"י הדחק וכל שיכול לצאת שלא ע"י הדחק מטמא אף כשהוא בלוע כמש"כ תו' נדה ס"ב ב' ונראה דאף אם היו טהורין ונטמאו הגת והכלים נטמאו המשקין, וא"כ הוי דין הכשר הגת הזה כדין גת של נכרי שהרי נטמאו כל המשקין שנבלעו בו מאז והשתא שפיר פשיט ר"א דשל נכרי נמי סגי לי' בניגוב בשל נצרים ובצבוץ, ושפיר כתב רש"י דע"כ האי ברייתא פליגא אברייתא דלעיל דמצרכת ניגוב, ומיהו הר"ש ספ"י דטהרות כתב דגרסינן בברייתא דידן מנגבן, והרא"ש כ' דאף אי גרסינן מדיחן והאי תנא פליג אין ראי' דהלכה כמותו דאע"ג דבמה דמתיר עקלים בניגוב הלכה כמותו היינו משום דליכא דפליג עלי' בהא.
י) עוד כ' הרא"ש דאפשר לחלק בין של עכו"מ לשל ישראל, ומבואר דסבר דאין המשקין מטמאין עד שיצאו כדין אפשר לצאת ואינו מקפיד עליהן נדה ס"ב ב' ולפיכך אינן מתטמאין ולא מקרי יכולין לצאת שלא ע"י הדחק, ותימא א"כ לגי' רש"י ע"ד ב' ל"ק דרבא החילוק מבואר בהדיא בגמ', ודוחק לומר דהרא"ש מסתפק אי מקרי יוצאין שלא ע"י הדחק, והנה להני דגרסי מנגבן אם נימא דמקרי הבלוע יוצא ע"י הדחק, ע"כ דלא גרסינן ל"ק דרבא דבשל ישראל סגי בניגוב, ואולי גרסינן לי' ומפרשינן לי' בשל אבן לחוד, ובתו' נדה ס"ה א' נמי כתבו דלל"ק דרבא ע"כ גרסינן הכא מדיחן.
כ' עוד הרא"ש והא דפשיט ר"א משל ישראל אשל עכו"מ דפעמים לא מחלקינן כדאמר לעיל ל"ג א' ל"ש דידן ול"ש דידהו, ור"ל דאע"ג דר"א נסתפק אי סגי בנצרים ובצבוץ ניגוב מ"מ מסתבר לי' דאין לחלק בזה בין של ישראל לשל נכרי.
כ' עוד הרא"ש בשם ר"ת דגרסינן מדיחן אבל עדשה אין זה גת, אלא עיגול הנתון במקום קורה, ועדיין לא נתישב למה סגי בהדחה מ"ש ממחץ ומשפך והשתא לא ס"ל לחלק בין של ישראל לשל נכרי, [ובתו' נדה שם משמע דעת ר"ת לחלק בין גת לבד, והכא איירי בבד].
ונראה דלכל הגרסאות לא איירי בזפותות דלכו"ע לא סגי בהדחה כדתנן במתנ' ובשל עץ בעי קילוף, ול' רש"י ז"ל ע"ה א' ד"ה מדיחן, ומתניתין קתני דבעי ניגוב צ"ע דמאן לימא לן דאיירי במזופת, וברא"ש משמע דנידון רש"י הוא לדחות ברייתא דפליגי רבי ורבנן, וכ"ה בהדיא בתו' נדה ס"ה א'.
והנה במשנה ספ"י דטהרות תנן כלי של בית הבד ושל גת והעקל בזמן שהוא של עץ מנגבן, ולא נתפרש למאן דגרס בברייתא מדיחן אי גרס גם במתני' מדיחן, ולכאורה במתני' ע"כ גרסינן מנגבן דהא כלל כל כלי הגת בהדי עקל ובעקל לכו"ע מנגבן, ומיהו י"ל דמתני' בשל עץ וברייתא בנצרים ובצבוץ דרכיכי ובלעי טפי, ומיהו אי גרסינן במתני' מדיחן מן הדין לפסוק כמתנ' נגד ברייתא ולמה לא נסתיע רש"י ממשנתנו, ואי גרסינן במשנתנו מנגבן וכונת רש"י שאין הלכה כמשנתנו, קשה מה שפי' תו' נדה ס"ה א' והרא"ש לחלק בין של ישראל לשל נכרי, אכתי תקשה משנתנו, וצ"ל דבאמת אין הלכה כמשנתנו אבל הלכה כברייתא דגת ומחץ, ולגי' ר"ש גם בברייתא מנגבן ניחא הכל, והא דלא פשיט ר"א ממשנתנו משום דבברייתא קתני בהדיא כדרך שאמרו בטהרות כו' א"נ של נצרים ושל בצבוץ בעו מני' דרכיכי טפי, ולמש"כ תו' נדה שם דבשל גמי בעו מני' ע"כ צ"ל דמייתא ברייתא משום דקתני בה בהדיא כדרך שאמרו כו'.
יא) ובשו"ע סי' קל"ח פסק להקל דהקורה והדפים והלולבין סגי בהדחה, וצ"ע דלכאורה אין יסוד נאמן לקולא זו, דאף אם נפרש עדשים כפר"י דאינו גת אכתי יש ספק בגירסא כיון דבתוספתא הגי' מנגבן ובגמ' הגי' מדיחן, ואף כי גרסת הגמרא מדויקת טפי שמסרו חכמי דור דור נפשם עליה לשמרה יותר מהתוספתא, מ"מ הלא המשנה ספ"י דטהרות מכרעת הגי' מנגבן, ומלבד דראוי להגיה בגמ' מפני המשנה והתוספתא וסמי חדא מקמי תרתי, עוד יש הכרע במשנה דע"כ גרסינן מנגבן דהא כלל כלי הגת בהדי עקל והתם לכו"ע ניגוב בעי ומש"כ לעיל דמתנ' בשל עץ ולא בשל נצרים דחוק מאד דהא כיון דאורחי' בנצרים למה נקט התנא של עץ דלאו אורחי' ושייר דין נצרים אלא ע"כ דעץ דמשנה ונצרים דברייתא חדא היא, וע"כ גרסינן מנגבן במתני' וקתני כלי הגת וכלי הבד דכלהו בעו ניגוב, ועוד קשה אי גרסינן מדיחן למה גרע תשמיש הקורה והדפין ממחץ ומשפך ומעיקר הגת [ולמש"כ לק' ס"ק י"ד ל"ק בממחץ ומשפך דל"ג בשל ישראל] והר"ש הסכים דגרסינן מנגבן, ומיהו אי גרסינן ל"ק דרבא ואין חילוק בין של אבן לשל עץ דבאינה זפותה סגי לה בניגוב, וכן פסק בשו"ע שם ס"א, ואם משקין הבלועין בגת וכליו מקרי אין יכולין לצאת שלא ע"י הדחק, ע"כ דגרסינן בברייתא מדיחן, וע"כ צריך לחלק בין עץ לנצרין ומתני' בשל עץ וגרסינן גם במתנ' מדיחן, וכנראה זה דעת הרמב"ם פי"א מטו"א הי"ז שכתב דגם עקל של עץ סגי בהדחה, ושל נצרים ניגוב, אבל בפי' המשנה גרס במתנ' ינגבם, וכן בפ' י"א מה' מ"א לא הביא ל"ק דרבא וסתם דגת של אבן ועץ שדרך בה עכו"מ בעי ניגוב באינה זפותה, מיהו למש"כ הל"מ שם פסק הר"מ דבמחץ ומשפך סגי בהדחה דלא כברייתא מחמת אידך ברייתא דקתני הדפין והעדשין מדיחן, ומחלק הר"מ בין גת לשאר כלים.
יב) שו"ע סי' קל"ח ס"א או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העכו"מ עי' בהגר"א דנלמד מהא דנכרי דאשתכח בי מעצרתא ס' ב' ומבואר מזה כמש"כ סק"ו דדוקא דרך בה אבל שאר שימוש לפי שעה לא, ולא הוי בכלל כל דבר שמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו דהא ע"כ הקילו בשל אבן שזפתה עכו"מ דא"צ קילוף אע"ג דהוא עשוי לדריכה ובדריכה צריך קילוף ה"ה שאר שימוש עראי א"צ קילוף, ובמחץ ומשפך לפ"ז א"צ קילוף רק בשל נכרי אבל בשל ישראל ששימש בו נכרי לפי שעה א"צ קילוף בשל אבן, א"נ התם גזרינן משום שימוש תמידי דלא מנכר מלתא בין שעה מועטת לשעה מרובה, אבל בגת בנגיעה לא גזרינן אטו דריכה וצ"ע. [שו"ר בתו' ע"ב ב' כתבו דבמחץ ומשפך לא גזרו לפי שעה להצריכו ניגוב בעץ ואבן, ונראה דאף של חרס בלפי שעה ל"ג].
שם ש"ך סק"ב טופח ע"מ להטפיח, ולדעת תו' ס' ב' נראה דאף בטופח בעי ניגוב וכמש"כ לעיל סק"ח.
שו"ע שם אלא יקלוף הזפת ואח"כ ינגב, לכאורה לפרש"י דגרסינן ל"ק דרבא דדרך באינה זפותה א"צ ניגוב ה"ה בזפותה וקלף את הזפת סגי בהדחה וכמש"כ הגר"א לק' ס"ק כ"ה דאין הזפת מבליע יותר בכלי, ולק' סתם בשו"ע כל"ק דרבא.
שם ואם כו' ודרך בה צריכה קליפה כו' וה"ה זפתה ישראל ודרך בה עכו"מ, ודעת הרא"ש דדריכה בזפותה מערב יין בזפת ולא מהני עירוי כמו כלי נתר, ונראה דעת הרא"ש אף בשל עץ ואבן דכיון דדרך וצריך קילוף לא מהני עירוי, דהא כתב הרא"ש דלהכי אמר רבא נעוה ארתחו ולא אמר עירוי כדי להנצל מקילוף, ואי דוקא בחרס קאמר הרא"ש ע"כ כונתו להעמיד הא דרבא בחרס ומדבריו ז"ל בסמוך שכ' דלפרש"י דגת סגי בהדחה יעמיד הא דרבא נעוה ארתחו בשל חרס מכלל דהרא"ש גופי' אוקמי' בכל הכלים [ועיקר דברי הרא"ש אינם מובנים שם דהא בזפותין מודה רש"י דבעי קילוף וכמש"כ לעיל] ומה שהק' הגר"א דהא כינוס לקיום מבליע טפי מדריכה דהא רבי פליג בדריכה ומודה בכינוס לקיום אף באינן זפותים ואם עירוי מהני לזפותים במכניסו לקיום כש"כ בדריכה, אין זו פרכא כל כך די"ל דדריכה בזפת פועלת יותר מכינוס לקיום אע"ג דבחרס אין הדריכה פועלת יותר דזפת נוח להבקע ולהפתח ע"י דריכה מחרס, ולענין חרס כינוס לקיום מבליע יותר מדריכה, ומיהו קשה הא דחילק בשו"ע בין עץ לחרס דבעץ לא הצריך קילוף כשמכשירו בעירוי, ומיהו יש מקום לומר דבשל עץ מתקשה הזפת יותר מבשל חרס, וכן מבואר ברש"י ע"ד ב' דרבי מודה בשל חרס שזפתה עכו"מ דלא סגי לה בניגוב אלא קילוף אע"ג דבשל עץ א"צ ניגוב.
יג) שם אבל אם היא של חרס צריכה ניגוב, עי' בהגר"א שפי' דברי התו' שכתבו דבשל ישראל שדרך בה עכו"מ סגי בהדחה ושל עכו"מ בעי ניגוב היינו דתחלת התשמיש חמיר טפי, ואם דרך בה ישראל פ"א ומכרה לנכרי ולאחר זמן מרובה חזר ולקחה סגי בהדחה, אבל דרך בה העכו"מ בפעם ראשונה אפי' פעם אחת צריך ניגוב, ולפ"ז הא דאמר בגמ' אבל דרך בה לא וסגי בהדחה היינו שכבר דרך בה ישראל, ובזפתה אע"ג דכבר דרך בה ישראל קדם הזפיתה בעי ניגוב משום הזפת, ועפ"ז הקשה דהא מוכח בסיפא דשל חרס אע"ג דכבר נשתמש ישראל קדם הנכרי לא סגי בניגוב, ותמוהים דברי הטוש"ע, אמנם נראה דאי אפשר לפרש דברי התו' כן דא"כ אין חילוק בין זפת לאבן דהא דבעי ניגוב בזפתה משום דהעכו"מ נתן היין בראשונה, וה"ה בדרך בלא זפת בראשונה בעי ניגוב, ועוד דבתו' מבואר בהדיא דבשימוש לפי שעה סגי בהדחה ובשימוש תמידי צריך ניגוב, וע"כ תחלת תשמישה דאיתא בשו"ע לאו דוקא אלא דבר בהוה והחילוק הוא אם לפי שעה סגי בהדחה, ואם תשמיש תמידי בעי ניגוב, ומיהו בשל חרס דבעי עירוי ולא סגי לי' בניגוב שפיר יש לפרש משום דכ"ח חדש בולע טפי כדאמר ל"ג ב' דאפי' בלפי שעה בולע ובבליעה זו שהיא חזקה צריך עירוי דוקא להוציאה, ומתנ' נקטה זפתה שבזה מובן שהנכרי נתן ראשון, ואפי' בתשמיש מועט בעי עירוי, ומיהו לפ"ז לא נתפרש דדרך בשל חרס של ישראל לא סגי בהדחה, ולמאן דל"ג ל"ק שפיר אבל למאן דגרס אימא של חרס נמי סגי בהדחה, כיון דכל חומרא דחרס היינו בחדש בין במתנ' ובין בברייתא.
יד) ע"ד ב', ואם היו מזופפין אסורין כו' ברייתא דדרך בה, ואע"ג דבמכניסו לקיום אף לפי שעה גזרו, הכא בשל אבן זפותה לא גזרו בלפי שעה לקלוף, ולפיכך בין שזפתה עכו"מ ובין שנגע עכו"מ ביין שבגת סגי בניגוב וכדאמר לעיל ס' ב' בעכו"מ דאשתכח במעצרתא, ומיהו ניגוב בעי דזפת מבליע לאלתר, ולמש"כ תו' לעיל ל"ג א' דדוקא בנודות של עור מבליע הזפת לאלתר אבל לא בשל עץ ע"כ צ"ל דלענין להצריכה ניגוב גזרו בלפי שעה משום דריכה, ומיהו דוקא בזפותה אבל באינה זפותה אפי' דרך בה עכו"מ אם היא של ישראל סגי בהדחה ולא גזרינן משום גת של עכו"מ כמש"כ תו' ד"ה הגת, וכן מחץ ומשפך של עץ ואבן של עכו"מ בעי ניגוב אבל של ישראל שנגע עכו"מ סגי בהדחה וכמש"כ תו' לעיל ע"ב ב' ד"ה אם, ואפשר דאף לדעת רי"ף דל"ג ל"ק ואף של ישראל שדרך בה עכו"מ בעי ניגוב מ"מ במחץ ומשפך דוקא של עכו"מ בעי ניגוב, אבל של ישראל ששימש בהן עכו"מ לפי שעה לא גזרו, והא דדרך עכו"מ בשל ישראל אוסר בחד זימנא משום דדריכה מבלעת טפי, ומחץ ומשפך של חרס לדעת ר"ת לעיל ל"ג ב' דחרס חדש אינו בולע טפי ע"כ הא דאסרו גת של חרס שזפתה עכו"מ הוא משום דגזרו לפי שעה משום דריכה, י"ל דגם מחץ ומשפך גזרינן בלפי שעה משום תשמיש תמידי וכ"מ בתו' לעיל שם דמשפך של חרס אפי' של ישראל שנגע עכו"מ אסור, וצריך עירוי או ניגוב לדעת הראב"ד שהביא הר"ן.
טו) ע"ב ב' תוד"ה אם, וא"ת כו' אבל הכא כו' דלפי שעה לא גזרו כו' מבואר מדבריהם דאי גזרינן בלפי שעה אף אם נתן בו לפי שעה אוסר, ואע"ג דבאמת אין כאן בלוע יי"נ מ"מ כיון דבכלי שמכניסו לקיום ונתן בו יין כשר לפי שעה נאסר דגזרינן בלפי שעה אטו מכניסו לקיום כמש"כ הרא"ש פ"ב סי' ך' ובשו"ע סי' קל"ז, וה"נ גזרו בכלי של ישראל שנתן בו עכו"מ יין לפי שעה משום מכניסו לקיום ה"נ בנתן עכו"מ יין לפי שעה ואח"כ נתן ישראל לפי שעה אסור, ונראה דעת ר"ת כפרשב"ם לעיל ס' ב' דבמקום דאסרינן בלפי שעה נאסר כל הבלוע משום חיבור ליי"נ שבכלי ולפיכך ראוי שיאסור את יין הכשר הניתן בו אח"כ לפי שעה כדין נתן בכלי של עכו"מ לפי שעה, ולמאי דמסיק ר"ת דלא גזרו במחץ ומשפך לפי שעה, וא"צ רק הדחה כל שיבש אינו אוסר, ולכאורה נראה דאף במשפך של עכו"מ כל שאינו טופח מותר דכי היכי דלא גזרו לאסור הכלי בתשמיש שעה ה"נ לא גזרו לאסור היין בתשמיש שעה, ומש"כ התו' דאיירי בשל ישראל קושטא קאמרי דבהכי איירי אבל כיון דל"ג בלפי שעה בכלי ל"ג בלפי שעה ביין, והא דבעי ר"ת למימר דדוקא של חרס אבל של עץ לא בעי ניגוב, אע"ג דקתני שם של עץ ושל אבן ינגב, צ"ל דכונתו לפרש סיפא דוקא אגת אבל לא אמחץ ומשפך, ושוב חזר בו ר"ת ופירשו אף אמחץ ומשפך ומיהו דוקא בשל עכו"מ אבל לא בשל ישראל, ועי' בהגר"א סי' קל"ז סק"ב שכ' ובזה מתורץ קו' תו' ע"ב ב' כו' ואינו מובן הלא זהו תירוץ התו' ג"כ ואי משפך דינו לענין ניגוב כדין מכניסו לקיום לענין עירוי וגזרינן בו לפי שעה להצריכו ניגוב ה"ה דגזרינן בלפי שעה לאסור היין הנתון בו.
טז) ע"ז ע"ה א' הני דיקולי וחלאתא דארמאי דחייטי בחבלי דצורי מדיחן, צ"ע מ"ש מעקלים של נצרים דבעי ניגוב וכן משפך של עץ, ועי' בל' הרא"ש פ"ב סי' כ"א שכתב בתוך דבריו ז"ל דדיקולי וחלתא אינם מיוחדים ליין ומשמשין בהן שאר משקין ולכך הן קילי.