חזון איש/יורה דעה/נג
סימן נג[עריכה]
א) יו"ד סי' קכ"ז ש"ך סק"א ב', מבואר דמפרש דדין כל שבידו נאמן דאמר אביי גיטין נ"ד ב' נ"מ גם לדידן באשכחי' ולא אמר לי' ואח"כ אמר לי', דכיון דבידו נאמן, והביא הש"ך פלוגתת הפוסקים אם בידו פירושו לאסור, או בידו לשמרו, והסכים לפי' רש"י ר"ת והרשב"א דהאי בידו היינו לאסור ודלא כהראב"ד והרא"ש והמרדכי, דפי' בידו לשמרו, והלכך כשנתבשל היין עכשו אינו נאמן לומר שנתנסך קדם לכן, אם מצאו פעם ראשון ולא אמר לו, והאחרונים ז"ל בגליון חלקו על זה, דכל זמן שהוא בידו ולא מסרו לבעלים לא מהני מה שלא אמר לו בפעם ראשון להפסיד נאמנותו דכיון שעדיין לא מסרו לא נחוץ למהר להודיעו והלכך לרבא ודאי נאמן כשהיין מבושל כיון שהיה בידו לאסרו מקדם, מיהו גם עיקר דברי הש"ך שהשוה דעת הרא"ש והמרדכי כדעת הראב"ד ושהרשב"א אית לי' דוקא משום מגו, צ"ע דנראה דאין חולק בדבר שאין כאן מגו דלא שייך לומר מה לי' לשקר לומר שנתנסך על יין המותר הלא יוכל לנסכו דאדרבה השתא חטאו קל, וכן באמר לו נטמאו טהרותיך או נתפגלו, ועוד לרבא נאמן אח"כ משום שהיה בידו מקדם, ומה טעם בזה, אלא עיקרן של דברים דאיסורין שעיקרן באדם בינו לבין עצמו, והוא מתנהג ע"פ ידיעתו קבלו חז"ל שאדם מתארח אצל חברו ומאמינו בין לאיסור בין להיתר, וכל ידיעות האיסורין התלוין בגופין בעליהן נאמנין עליהן, ומזה אמרו קדושין ס"ו א' אי דקמודו בעלים היינו ע"פ הבעלים אלמא דבעלים נאמן לאסור את המוחזק בהיתר, ובזה אמרו דבעלים לענין זה הוא מי שבידו הדבר מסור לאסרו, ונאמן בין באמר בזמן ההוא בין אמר אח"כ ומעיד על מה שנתהוה בשעה שהיה הוא הבעלים שידיעות המאורעות של זמן ההוא מסורות אליו, ואפי' לפי' הראב"ד דמודה אביי שנאמן אחר שכבר אין בידו כל זמן שהן ברשותו, מ"מ י"ל דאינו נאמן אלא על המאורעות שאירעו בזמן שהיה הדבר בידו, וכמו לרבא באמר לו בפעם ראשונה, וכן לדעת הרא"ש והמרדכי שכתבו שאין זה משום מגו אלא משום בעלים מ"מ י"ל דאינו בעלים אלא אם בידו הדבר, וכן י"ל להיפוך דאפי' אין בידו אלא שמסור הידיעה אליו לדעת מקראיה ומאורעותיה מקרי בעלים לענין זה, ומיהו לענין פיגול אחר שגמר ד' עבודות אינו בעלים עכשו על זה וכן אחר כתיבת הס"ת אינו בעלים על כשרות כתיבתה, והלכך אינו נאמן עכשו לאביי לדעת הרשב"א, ולדעת הראב"ד אף לאביי נאמן כל זמן שהדבר בידו, וקשה להכריע בזה מל' הפוסקים, ומסתבר יותר דבמסור השמירה אליו תליא מלתא, דלא שייך כלל לומר בידו לנסך ולפגל ולהרביע שור המופקד אצלו, ונאמנות בעלים נמי לא בשביל שהוא ממונו דא"כ לא שייך להקיש שומר לבעלים אלא טעם בעלים ג"כ משום בידו לאסרו או משום שעליו לדעת מאורעו, ולדינא אין נ"מ דאם הטעם משום דבידו לאסרו א"כ ע"כ אף דהוא איסור לנסך ולפגל מ"מ מקרי בידו, וא"כ כל מה שאירע בה בידו היה, ועוד נראה דכיון דבידו לאסרה בענין אחר ממה שאמר עתה נמי איקרי בידו.
ב) ונראה דאם נתנו לו יין מבושל אינו נאמן לומר נתנסך קדם שנתנו לו שאין שמירת זמן ההוא עליו, ולא בידו היה אז, והלכך אי אפשר לפרש דברי הש"ך בהפקיד בידו יין מבושל ודלא כהדמ"ר בגליון, וכן בנתנו לו יין והחזירו ולא אמר לו, ונתבשל היין וחזר והפקידו ואח"כ אמר השומר שנתנסך בזמן הפקדון הראשון, אינו נאמן דבשביל שהיה בידו אז אין ראוי להאמינו עכשו כיון שלא אמר לו בפעם ראשון שראהו, ובשביל שבידו עכשו נמי אין לו נאמנות על זמן פקדון הראשון ואע"ג דלדעת הראב"ד לאביי נאמן כל זמן שהוא ברשותו אע"ג דאין בידו התם כבר קנה לו נאמנות בעלים כשנכנס לרשותו או כשהיה בידו לאסרו, ועדיין לא כלתה נאמנותו טרם עדותו, משא"כ בקבלו וחזר והפקיד אצלו, וע"כ כונת הש"ך בנתבשל ביד שומר, ומיהו דברי הש"ך קשים שאם בראהו ולא הגיד לו כבר כלתה נאמנותו מפני שעליו להגיד לבעלים מאורעותיה, א"כ אף לאביי לדעת הראב"ד אינו נאמן אע"ג דגם השתא בידו, ואם כל זמן שהוא בידו לא מהני ראהו ודאי נאמן אף לדעת הרשב"א כיון דקיי"ל דנאמן בפעם ראשון אף שכבר החזיר, ובעיקר דברי הש"ך דיין מבושל לא מקרי בידו יש לעי' דהא מ"מ בניסוך נאסר אף יין מבושל ואפי' מים נאסרין בניסוך, ואדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ונידון הש"ך באומר שנאסר במגע עכו"מ, ואם חשיב בידו מאיסור לאיסור א"כ ה"נ מקרי בידו, וסתם יינן ונסוך ידוע נראה דחד מלתא היא, ומיהו באומר על יין מבושל שנאסר במגע קדם הבישול אין נפקותא מזה וכמש"נ לעיל.
ג) ובעלים שאמרו שנתנסך היין ביד השומר נראה דנאמן דאף ביד השומר על הבעלים לדעת מאורעותיו ועל ידיהן ידיעת האסור והמותר, ואם לקח דבר שהוא בחזקת היתר ואמר שנאסר ביד המוכר נראה דנמי נאמן דעליו לדעת בשעת המקח אי הוא אסור ומותר, ועוד אפשר דחשיב מגו דאי בעי אמר בידי נאסר, והנה נחלקו הב"ח והש"ך באמר שומר לבעלים בפעם השני שראהו נטמאו טהרותיך ושתק ולדעת הב"ח אינו נאמן, ולדעת הש"ך נאמן ומשמע דאם הבעלים אומרים שנטמאו ודאי נאמנין אע"ג דלא היה שמירת הטהרות אז ביד הבעלים אלא ביד השומר.
ד) קדושין ס"ה ב' תוד"ה נטמאו, נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כגון שאמר לו נתנסך יינך בפניך דומיא דאכלת חלב, נראה דלאו באומר לו ידעת איירי דא"כ שתיקתו הוי הודאה ממש, אלא אומר לו שנעשה הדבר בפניך ולא הרגשת כמו באמר לו אכלת חלב דודאי לא ידע בשעת אכילה אלא כשאומר לו הוא מעלה על דעתו ליזכר ולדקדק וכששותק נראה הדבר שיש לו במה להסתפק, וה"נ באמר לו נטמאו בפניך כגון פלוני שנגע היה טמא או כלי ההוא טמא והש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ח כ' בשם רי"ו דאם אמר שתקתי מפני שלא חששתי לדבריך אינו נאמן, ואפשר דמחמת הודאה בעלמא הוי נאמן לומר שתקתי מפני שלא חששתי לדבריך אלא דהעד נאמן כה"ג [וכן צ"ל ע"כ בל' הרא"ש והטור שכתבו שאמר לו ידעת דרגלים כו' וכן בר"ן כתב דאכלת חלב איירי באמר לו שנודעת אחר אכילה וכל זה הוי הודאה ממש אם לא באומר לא חששתי לדבריך] [ובש"ך נזכר ג"פ ידעת רגלים לדבר משמע שכן היא הגירסא ולשון הרא"ש וטור שלפנינו נמי יש לפרש כן שאמר שומר לבעלים ידעת דרגלים לדבר] ומיהו עיקר הנאמנות הוא מדין ע"א וכמש"כ תו' לקמן ס"ו א' ד"ה רבא, יבמות פ"ח א' ד"ה דשתיקה, וכמו שבאר הר"ן בארך והר"ן פי' דאפי' לא אמר לו העד בפניך כיון ששותק העד נאמן, וזה נלמד מקרא או הודע כדאמר כריתות י"א ב', והא דכ' הב"ח דבשומר שאמר לו בפעם ב' ושתק הבעלים אינו נאמן היינו באופן דלא הוי כהודאה מדין שתיקה כהודאה וכגון שאמר לו נתנסך שלא בפניך, או שאמר הבעלים שתקתי בשביל שלא חששתי, ואין כאן רק מדין נאמנות ע"א, ובזה אמרי' דכל שלא אמר לו בפעם ראשונה איתרע נאמנותו ומיהו נראה דלפי' התו' והרא"ש נאמן בשתיקה אף באמר לו בפעם הב' דלא הוזכר לפירושם חסרון אמירה בראי' שני' אלא דבפעם ראשונה שראהו ולא אמר לו כבר איננו בעלים על הדבר שעליו למסור לבעלים כל מקרי פקדונו אחר שהשיב לו פקדונו, אבל אכתי לא אבד זכות ע"א כשאר עד דעלמא, וזה כונת הש"ך בהשגתו על הב"ח בסק"ט [ומיהו ל' הר"ן פ' האומר אם איתא דקושטא כו' וכ"ה בל' הרשב"א ומבואר מדבריהם דאפי' אי פועל נאמן כשאר ע"א מ"מ אינו נאמן כשלא אמר לו בפעם ראשונה שזה ראי' שאומר שקר וזה כדעת הב"ח ולא מצינו שתו' וסייעתם חולקים בזה ושפיר י"ל דאינו נאמן כה"ג דהא לאו משום שתיקה אתינן עלה אלא משום ע"א והכא דינו כגזלן וצ"ע וראיות הש"ך מקו' תו' ומל' הרא"ש אינו מובן דודאי פועל שהיה בידו עדיף באמר בפעם ראשונה, אבל אמר בפעם שני' גרע, ול' ראבי"ה שציין הש"ך משמע כדעת הש"ך] ומה שסיים הש"ך דבאמר לו נתנסך בפניך ושותק מודה הרשב"א, היינו באמר לו ידעת ובכה"ג שתיקה כהודאה, ומשמע דאינו יכול לומר לו שתקתי בשביל שלא חששתי, ולפ"ז ע"כ הא דאמרינן ע"א נאמן בשותק היינו בלא אמר לו ידעת, דאל"כ א"צ לנאמנות העד, א"נ בשומר שהוא נאמן מקדם אינו יכול לומר לא חששתי, א"נ כונת הש"ך בלא נתן אמתלא לשתיקתו.
ה) ש"ך סק"ג, האריך להקשות בהא דאיתא בשו"ע דהשומר נאמן אפי' אם הבעל מכחישו, ובאמת תימא על הפוסקים שכל דבריהם בישוב הסוגיות דקדושין ודפ' הנזקין ובזה סגיא דסוגיא דהנזקין איירי במשיב אינו יודע או אינו מאמינך, וכל הסוגיא דפ' הנזקין בענין אי על הבעלים להאמין להשומר, ומנא להו לחדש כל כך שאם הבעלים יודעים בבירור להכחיש השומר שהשומר נאמן וכל העולם אסור, גם היה להם לפרש אם הבעלים מותרין לעצמן, ועוד דלשונם משמע דאינם מחדשים דבר אלא מפרטים הפרטים הנלמדים בסוגיא, ועוד איך סתמו דהשומר נאמן אפי' אם הבעל מכחישו ליהמן הבעלים במגו דאי בעי אמר שכבר ראהו השומר ולא הגיד לו דבזה הבעלים נאמן כמש"כ הש"ך סק"ד והטעם דכיון שהוא מכחיש לי' שאינו בעלים עכשו והוי חד לגבי חד וחמרא בחזקת היתר קאי, וע"כ צ"ל דמיירי דאיכא עדים שלא ראהו והוי להו לפרש, גם בסוגיא דהנזקין קשה למה נקט הדין באמר שומר לבעלים ולא הזכירו שנאמן להכחיש הבעלים, ועוד דגם באמר הבעלים נרבע שורי ונתנסך ייני בשעה פלונית וע"א מכחישו צ"ע אי מהימן לעלמא, דאע"ג דבעלים נאמן לאסור אפי' באתחזק היתרא ועד דעלמא אינו נאמן, מ"מ נאמנות הבעלים משום דין ע"א נאמן באיסורין ואם הוא פסול לעדות משום רשע להכעיס אפשר דאינו נאמן, וכמו נכרי שאין נאמן אף להחמיר, וא"כ כשעד מכחישו הוי לי' חד לגבי חד ונאמנות ע"א לאסור אין כאן, ואין לומר דעד המכחיש חשיב כמעיד על המוחזק בהיתר, דהא ע"א נאמן להכחיש עד מיתה ולהכחיש עד סוטה ועד עגלה ערופה כל זמן שלא נפסק הדין ע"פ הראשון, דאע"ג דעד המכחיש מעיד בדבר שבערוה, מ"מ חשיב ע"א לענין לסלק כח ע"א מהראשון, וה"נ להכחיש הבעלים, והכא עדיף דהבעלים לא גרע משומר, ולכן נראה דהבעל מכחישו הנזכר בפוסקים היינו שאומר לו איני מאמינך או אומר לו שקר אתה אומר אבל לא בידיעה אלא באמד הדעת [ועי' במרדכי בפ' האומר בל' ראבי"ה שכ' מכחישו על כונה זו, וכבר פירש כן ש"ך ס"ק כ"א ל' רי"ו עיי"ש. שו"ר של' מכחישו מבואר בירושלמי נזיר פ"ח ה"א אבל אם מכחישין אותו לא בדא ולשיטת ר"ת וסייעו האי מכחישו היינו אמר אינו יודע או לא הו"ל לידע], אבל אם מעיד בידיעה ודאית להכחיש העד הבעלים נאמן, ומיהו ל' המרדכי פ' האומר שכ' ואין לומר דההיא מיירי שמכחישו כו' משמע דניחא לי' להאמין השומר אף במכחישו בעלים, ואפשר דבלא"ה דחי לי' המרדכי שפיר, ומה שסיים הש"ך והשיטה המחוורת בש"ס היא שיטת הראב"ד והרשב"א כו' אינו מובן מה ענין זה לזה דגם להראב"ד נאמן השומר מטעם בעלים ושפיר י"ל דנאמן אף במכחישו בעלים, ואי כונתו דאין הכרח בסוגיא לדין זה הא גם לשיטת תו' וסייעתם אין הכרח בסוגיא דאיירי במכחישו דהלא בסוגיא איירי באמר השומר לבעלים ואין הבעלים יודע, אלא דמיירי באינו מאמינו.
ו) יבמות פ"ח א' תוד"ה מידי, אבל להתירה חד נמי נאמן, לפ"ז הא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה להתיר הוא משום דאינו נאמן בשאר איסורין באתחזק איסורא ולפ"ז בלא אתחזק איסורא אלא שהוא ספק נאמן ע"א, ועי' חאה"ע נשים סי' כ' נתבאר דאין ע"א נאמן גם בזה מיהו עיקר דבריהם צ"ע דמשמע דמספקא לי' בגמ' במסקנא אי נאמן ע"א בדבר שבערוה להתיר באתחזק איסורא וזה פשיטא לי' שאין חילוק בין דבר שבערוה לשאר איסורין אלא שמספקא לי' בכל האיסורין, והלא עיקר הגט יוכיח דבעי ב' עדים וכמש"כ תו' גיטין ב' ב' ד"ה עד, ואין לומר דגבי גט דבעינן עדים לעיקר הכריתות בעי עדים שהבעל לא יוכל להכחישם, והלכך בע"א נהי דנאמן בלא הכחשה אבל אם הבעל מכחישו הו"ל ע"א בהכחשה ואינו נאמן, דא"כ אזיל לי' קו' ר"ת בתו' שם, וע"כ כונת ר"ת דכל שהותרה ע"פ ע"א שוב כי אתי בעל מערער לא מהימן דהוי כדינא דעולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים, וזה מוכח בגמ' כאן שהרי לרבא דמשום קיום קאמר נמי ע"א נאמן באיסורין וע"כ דלא מהני ערעור הבעל וכדמסקו תו' ג' א' ד"ה חד, ועוד תנן ס"ג ב' צריכה ב' כיתי עדים כו' או אחד כו' ועוד תנן כתובות כ"ב א' ואם יש עדים שהיתה א"א כו' ואי ע"א נאמן בדין הוא שהיא עצמה נאמנת, ועוד דאמר גיטין שם הוי דבר שבערוה ופי' בתו' דאפי' אי באיסורין נאמן באתחזק איסורא מ"מ בדבר שבערוה אינו נאמן, ולכן נראה דכונת תו' דבסוגין בעי לפרושי דע"א במיתה הוא מדבריהם וכדאמר ר' זירא מתוך חמר כו' ומפרש דמדאוריתא אינו נאמן דאפי' את"ל דקרא דערות דבר דוקא לאסור, ולהתיר משוינן דבר שבערוה לשאר איסורים אכתי שאר איסורים מנ"ל וע"כ דע"א במיתה מדרבנן והדרינן דדבר שבערוה בין לאסור בין להתיר בעי ב' עדים, ור' זירא דאמר טעמא מתוך חומר כו' לאו מספיקא קאמר אלא קים לי' בהכי, ומתנ' יבמות קט"ז ב' לא שמענו אלא בבאה מן הקציר כו' ושם קכ"ב א' אר"ע כשירדתי לנהרדעא כו' מבואר כדר"ז שמן הדין אין ע"א נאמן, ולמאי דבעי למימר מדאוריתא נאמן צ"ל הני מתנייתא חומרא מדרבנן, ועי' ברשב"א שפי' דלא ס"ד כלל שיהא ע"א נאמן מדאוריתא.
ז) שם בגמ' אי דידי' משום דבידו לתקנו, מבואר דבעלים נמי אינו נאמן אלא משום דבידו והאי בידו היינו מגו דמה לי לשקר כיון שיכול להתיר והלכך אם אין הדבר בידו אין הבעלים נאמן וכן מבואר ברא"ש פ' הנזקין ובמרדכי פ' האשה רבה וזה כונת הש"ך ס"ק כ"ח, ואע"ג דלאסור בעלים נאמן וכן שומר שהיה בידו חשיב כבעלים ונאמן לאסור אע"ג דאין בידו עתה וכמש"כ לעיל סק"א, וע"כ דלאסור שאני מלהתיר.
ולענין הלכה דעת הרמב"ן והרשב"א דע"א נאמן באיסורין אפי' אתחזק איסורא ולאו בידו, וכש"כ בעלים דנאמן אפי' לאו בידו, אבל דעת הרא"ש והמרדכי שאין ע"א נאמן באתחזק איסורא ולאו בידו, וכן בעלים אינו נאמן בלאו בידו, ויש לעי' בהא דאמר חולין ג' א' בכותי ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו, ומה יועיל אכילתו יותר מע"א שאמר על טבל שהוא מתוקן ואכלו שאינו נאמן שאין אכילה יתירה על אמירה, ובשלמא ישראל ששחט אע"ג דהשתא אין בידו ואינו נאמן לומר ששחט כהוגן מ"מ שחיטתו כשרה דסמכינן ששחט כהוגן בשעה שהיה בידו לשחוט כהוגן ולא חיישינן לעילוף ולא לשאר מכשול, ואף דיש לחוש שלא שחט רובא דהא קיי"ל שם ט' א' לא בדק בסימנים אסור כבר כתב הרשב"א דבודק וגומר השחיטה קודם שיעור שהי', אבל הכא בכותי דחשוד לקלקל והוי ספק שהה ספק דרס ואם לא אכל הויא בחזקת נבלה משום דמעמידין הבהמה בחזקת שאינה זבוחה, ואיך משתריא באכילת הכותי, ואין לומר דבאמת ע"א נאמן בטבל כשאכל, שהרי הראשונים הקשו למה נדה נאמנת באתחזקה נדה אע"ג דהיא עצמה עושה מעשה, ונראה דכיון דהיא שחוטה לפניך וספק אי כהוגן ע"א נאמן, ואע"ג דיש כאן דין חזקה מ"מ ע"א נאמן, ולא נאמר אין ע"א נאמן נגד חזקה היינו במעיד על חידוש שינוי הגוף, אבל אם שינוי הגוף נעשה בודאי אלא שיש ספק במהותו בזה מודה הרא"ש דע"א נאמן, והלכך סמכינן באכילת הכותי, [עי' בחי' רמב"ן בסוגין שהזכיר סברא דנדה נאמנת משום שעושה מעשה, ועי' תוס' חגיגה י"ד ב' ד"ה בתולה]. [א"ה, ע"ע להלן ס"ק ט"ו].
ח) ש"ך ס"ק ט"ז, האריך להכריע כדעת הרמב"ן ודלא כדעת התו', דע"א נאמן לאסור אף באמר הבעלים איני מאמינך, מהא דמספקא לן בע"א להתיר באתחזק איסורא, וכש"כ שנאמן לאסור, ואפשר דלא דמי דלא מספקא לן רק בטבל והקדש דהרמה ופדי' שכיחא טובא וכן במיתת הבעל, ואין כאן דבר מחזיק עכשו בחזקת שלא הורם ושלא נפדה, אלא דחזקה המוקדמת מחזקת לן עכשו, אבל אכלת חלב ונטמאו טהרותיך ושורך נרבע שהבעלים משמרים מזה וע"א מעיד שנתחדש הדבר הבלתי שכיח ונגד רצון המשמר זהו כמעיד לשנות את המוחזק לן עכשו ובזה לכו"ע אין ע"א מעיד להתיר, וזה גם טעם הרמב"ן והרשב"א בפועל דחזקתו משמר, ולדעת תו' ה"ה בעה"ב משמר, ובאמת קשה לחלק בין פועל לבעה"ב, אלא כונת הרמב"ן והרשב"א משמע דבאומר נטמאו טהרותיך בפשיעה קאמר דומיא דפיגול וההיא דאזכרות לא כתבתי לשמן, ולפ"ז באמר נטמאו בשוגג נאמן, וצ"ל דלא חשיב מגו מה שיכול לומר נטמאו באונס.
ונראה דעד אחר אינו נאמן לומר שהשומר טמא או פיגל או כ' אזכרות שלא לשמן, ולא חשיב כחד לגבי חד, דכיון דבידו לעשות כהוגן חשיב חזקה ידועה ואין ע"א נאמן לומר שעשה שלא כהוגן, אבל אם אמר נטמאו ביד הפועל באנס לדעת תוס' ודאי אינו נאמן, ולדעת הרמב"ן צ"ע בשומר אינו יודע להכחישו.
והנה הרשב"א הק' ג"כ קו' הש"ך אלא שכ' דאפי' אי אין ע"א נאמן באתחזק איסורא מ"מ כיון דבספק שלא אתחזק ע"א נאמן בדין הוא שנאמן לאסור את המותר דליכא למימר אתחזק היתרא דלא אמרינן לי' בשום דוכתא, וצ"ע כונתו דהרי אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת אשה זו בחזקת היתר עומדת ונראה דהא דאין ע"א נאמן באתחזק איסורא אינו מדין חזקה דילפינן חולין י' ב', אלא דכל שלא אתחזק איסורא לא החמירה תורה להצריך עדות ברורה אלא להתנהג ע"פ הגדת איש מישראל, וכל שכבר היה איסור ידוע החמירה תורה להצריך עדים בהיתרו, והלכך באין איסור ידוע שנאמן איש מישראל לומר שהוא איסור אין נ"מ אם הוא בספק איסור או שאין ידוע לו מקום להסתפק בו דכיון דאחד אמר שהוא איסור יש להתנהג על פיו.
ט) כ' הרא"ש בהנזקין בחילוק י"א כל דבר שהוא בידו של אדם כו' הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו כו' ואטו בשופטני עסקינן כו' אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו כו' צ"ע דהא בעלים נמי משום דבידו נאמן וכמש"כ רבנו בחילוק ג' ד', ולמש"כ לעיל יש חילוק בין לאסור ובין להתיר דלאסור נאמן הבעלים או מי שברשותו או בידו לאסור ולאו מטעם מגו אלא הנאמנות מסורה לזה שדבר ההוא ברשותו ובהשגחתו, אבל להתיר שנאמן בדבר שבידו, הוא מטעם מגו שיכול לתרום ולפדות, ואע"ג שאין זה מגו שצריך ליתן תרומות ומעשרות וכסף פדיון, מ"מ לעולם אינו חשוד לשקר בשביל ממון אלא באתחזק איסורא אינו נאמן להעיד שזה מותר עתה אם אין בידו להתירו אבל אם בידו להתירו נאמן.
י) יו"ד סי' קכ"ז ס"א בהגה' ואם אין הבעלים מכחישין אותו אע"פ שמכחישו אחר לא מהני, הש"ך פירש דברי הסמ"ק באחר מכחישו ואומר שהיה בשעה פלונית במקום היין ולא נתנסך, ולפ"ז קשה לשיטת תו' דאין ע"א נאמן אלא מחמת שתיקת הבעלים, וזה אינו אלא בשתק שיעור תוכ"ד כמבואר ברמ"א, וכיון שהכחישו אחר תוכ"ד בפני הבעלים, אין שתיקת הבעלים מוכיחה כלום לאיזה מהן לבו נוטה, ומיהו י"ל כיון דסוף סוף מסתפק הבעלים בהן זה סגי לנאמנות האוסר, אכתי קשה דהא דנאמן ע"א לומר נתנסך יינך בשותק הוא מדין ע"א נאמן באיסורין, וכיון שע"א מכחישו אין כאן עדות כלל, כמו באחד אומר נטמאת ואחד אומר לא נטמאת סוטה ל"א, ואפי' למ"ד שם דלא היתה שותה, ואפי' העיד השני תוכ"ד של ראשון, שאני התם שאין עד השני נאמן בדבר שבערוה ואיכא למימר דעד ראשון שהתורה האמינתו חשיב כשנים, אבל הכא העד שאומר לא נתנסך מעיד להעמיד היין בחזקתו והוא נאמן בזה כהראשון, ובאחד אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראית, י"ל נמי דשני לא מהימן לחייבם ע"ע כמו באמר לו אחד אכלת חלב [מיהו התם הוא בחזקת שלא אכל אבל הכא הרי נמצא ההרוג ואין הספק רק אם הרוצח ידוע, ודמי לכאורה לנשחטה הבהמה וכמש"כ סק"ז ומיהו הכא עדיף שהן בחזקת פטור, וגם לא הוחזק עדיין הרוג מחייב ע"ע] וגם השני בא להכחיש העד שלא ראית ואינו מעיד על המאורע, וכש"כ לדידן דקיי"ל דאחד אומר נטמאת ואחד אומר ל"נ היתה שותה, וראי' לכל זה ממאי דתנן כריתות י"א ב' אחד אומר אכלת חלב ואאל"א מביא א"ת וכבר הקשו תו' סוטה ל"א ב' ד"ה הא לר' יצחק למה אינו מביא חטאת, ולמש"כ ניחא דהעד שאומר לא אכלת נאמן באיסורין לפוטרו כמו הראשון, ומהא דמביא א"ת אין ללמוד דספיקא הוי, דא"ת לעולם בא על הספק אף שיש לו חזקת פטור ולא אמרינן העמידנו בחזקת שלא אכל חלב, אבל בספק נתנסך היין נשאר היין בחזקת כשרות, ואם העיד השני לאחר כ"ד של ראשון, י"ל דמקרי בזא"ז והראשון נאמן, ואע"ג דדעת תו' דבעינן נגמר הדין ע"פ הראשון כבר כתבנו בחלק אה"ע נשים סי' כ"ט סק"י, דעת הרמב"ם והטור דבמלתא דע"א נאמן מה"ת, אין השני נאמן להכחישו לאכ"ד ואכתי י"ל דדוקא במעיד לפני ב"ד אבל י"ל דבעלים חשיב כב"ד לענין זה באיסורין ועוד י"ל דהכא עדיף כיון דראשון נסתייע בנאמנותו ע"י שתיקת הבעלים, ואע"ג דדעת ריטב"א דלא אמרינן באיסורין כ"מ שהאמינה תורה כו' י"ל דהכא עדיף כיון שבאמת אין ע"א נאמן לאסור אלא ע"י שתיקת בעלים נאמן ואפשר דחשיב כשנים, וכבר כתב הש"ך ס"ק י"ד דהרא"ש חולק על הריטב"א, ואע"ג דכתבנו דאיסורין שאני שגם השני יש לו נאמנות כהראשון זה דוקא בבאו בב"א, אבל אי אתחזק כבר ע"י הראשון, אין השני נאמן, ומיהו אין הכרח לכל זה ושפיר י"ל דכל שלא העיד בפני ב"ד השני נאמן להכחישו, וצ"ע.
יא) ולדעת הרמב"ן שע"א נאמן לאסור אפי' שלא בפני הבעלים נראה ודאי דכל שאחד מכחישו נשאר הדבר בחזקת היתר בין שאמר בפני הבעלים בין שלא בפני הבעלים, אלא א"כ העיד בב"ד קדם שבא השני, ולדעת תו' דוקא שהב"ד כבר אסרו על פיו, ול' הסמ"ק למה שפירשו הש"ך דמיירי אפי' מכחישו אחר תכ"ד ודאי קשה, ונראה דאין כונת סמ"ק במכחישו אחר שמעיד דבשעה פלונית לא נתנסך שהיה שם במקום היין, אלא האי הכחשה היינו אותה הכחשה עצמה של הבעלים שאומר אינו מאמינו ובלבו שהוא משקר, ובזה ניחא ל' האו"ה הובא בש"ך ס"ק י"ד אבל אם אין הבעלים שם כל אדם יכול להכחישו וזה ל' הרמ"א ג"כ בהגה' והש"ך ס"ק י"ג הקשה למה לי הכחשה, ולמש"כ ניחא דהאו"ה בא לאפוקי שלא נאמר דדוקא להשותק הוא אסור בין שהוא בעלים בין שהוא אחר, ולהמכחישו מותר, ובעלים דנקט אביי אורחא דמלתא, ולזה באר שאינו כן אלא בבעלים תליא מלתא אם הוא שותק אסור לכו"ע, אע"ג דאחר השיבו טעית או שאמר לו משקר אתה, אסור לכו"ע ואפי' להמכחיש, כל שהכחישו רק באמד הלב, ואם אמר לאחר יין של פלוני נתנסך אף שהאמינו מותר לכו"ע ואף אם מהימן לי' להשומע כבי תרי מותר לכו"ע שאינם מאמינים לו, [וכבר מצאנו לרי"ו שכתב מכחישו על כונה זו שפירשנו וכמו שהאריך הש"ך ס"ק כ"א] עוד י"ל דהסמ"ק מיירי בהכחישו השני לאחר כד"ד, וכמו שצדדנו לעיל, והש"ך לא ס"ל לחלק בין תוכ"ד לאחכ"ד כיון שלא העיד בב"ד.
והנה לדעת הש"ך לדינא, אמר נתנסך יינך בפני הבעלים ואחר מכחישו שבשעה פלונית לא נתנסך אפי' אם מכחישו תוך כ"ד אסור מספק, ואפי' שלא בפני בעלים יש מקום לאסור, אי נקטינן כהרמב"ן דע"א נאמן לאסור אפי' שלא בפני הבעלים, ונקטינן כדעת סמ"ק דחד לגבי חד הוי ספק כמו שמביא א"ת, ולמש"כ אפי' בפני הבעלים יש להתיר, וכן נוטה דעת הש"ך לעיקר הדין, ואם מכחישו לאחר כ"ד, לדעת הש"ך דינו כמו תוכ"ד בין בפני הבעלים בין שלא בפני הבעלים, ולמש"כ אין ההיתר ברור במכחישו אחר, אחכ"ד, אם העיד בפני הבעלים, ואם העיד בפני ב"ד ולא נפסק הדין עד שהכחישו השני, דעת הש"ך דכל שלא נפסק הדין אין נ"מ במה שהעיד בפני ב"ד, ולמש"כ כל שהעיד בפני ב"ד אף שלא נפסק הדין כיון דנאמן מן התורה חשיב כנפסק הדין ואין השני נאמן, מיהו אם לא העיד בפני הבעלים כבר הכריע בשו"ע שאינו נאמן כדעת התו' ואם העיד בפני הבעלים בלא"ה הש"ך מחמיר, מיהו נ"מ דאפי' לעד המכחיש אסור ואם אכל לוקה.
יב) ש"ך ס"ק י"ד למה לא יחשב העד שאומר לא נתנסך ג"כ כב' כו' הש"ך קאי בלא נפסק הדין ע"פ הראשון כמבואר בדבריו ז"ל לקמי' ובזה ל"א דהאחד חשיב כב' בשום דוכתי ואם נפסק הדין כבר ע"פ הראשון גם הכא חשיב כב' ואין השני נאמן כמעיד נגד המוחזק לן באיסור, ואפי' לדעת הרמב"ן והרשב"א דנאמן ע"א להתיר טבל התם הרמת תרומה שכיחא ואין זה אלא חזקה מוקדמת משא"כ בדבר המוחזק לן עכשו, ונראה כונת הש"ך אפי' למ"ד סוטה ל"א ב' דבב"א נמי ראשון נאמן היכי דנאמן מה"ת היינו משום דראשון יש לו נאמנות והשני אין לו משא"כ כאן, ואע"ג דדעת ש"ך דהא דנאמן ראשון משום דחשיב כנפסק הדין כמבואר בדבריו ז"ל לקמי' וזה דוקא במעיד בפני ב"ד וגם דעת ש"ך דעדות איסורין הוי כעד מיתה ולא כדבר שנאמן מה"ת ולכן כ' לקמי' דבעינן דוקא נפסק הדין, הכא כ' לרוחא דמלתא.
שם בש"ך ועוד יש כאן סברא גדולה להתיר משום כו' האי ועוד אינו מובן דזהו עיקר הנידון אי חשיב ספק ע"פ העד כיון שהוא עד נאמן או שבטלה עדותו וקיימא בחזקת היתר, ונראה דמתחלה סבר הש"ך דבטלה עדותו ואין כאן דבר מספק לן ואפי' אי חשיב ספק יש להעמיד בחזקתו ואע"ג דתרי ותרי ספיקא דרבנן חד וחד לא הוי ספק ומוקמינן בחזקה ומיהו לא דמי לדברי התו' דהתם מעיד בדבר שבערוה ואין ע"א נאמן אפי' בלא עד הב' המכחיש.
ומש"כ הש"ך במוקף בב"ד ונפסק הדין ע"פ עדותו נראה דמדמה לה לעד מיתה ותימא דהכא נראה דנאמן מה"ת וא"כ בהעיד בפני ב"ד סגי.
שם והיינו נמי טעמא דכ"מ דע"א נאמן מה"ת כו', תימא כיון דהשני העיד תוכ"ד של הראשון לא שייך למחשב כנפסק הדין כבר ע"פ הראשון קדם שהעיד השני אלא הטעם דהראשון האמינתו תורה לאסרה והשני לא האמינתו תורה להתיר וכמש"כ ש"ך לעיל סברא זו.
יג) יבמות פ"ז ב' תדע כו' והא תרי בעלמא כו', בתו' פירשו דללישנא דמגו אזלא ולעולם יש לחוש שמא מזיד היה, וע"כ משום שתיקה כהודאה חייב, אבל הרשב"א פי' דללישנא דאדם נאמן על עצמו קאי, אבל ללישנא דמגו באמת ע"א נמי מהימן, ויש לעי' דמאי מייתא ראי' דלמא משום דמהימן ואפי' באמר אינו יודע ואיני מאמינך ע"א מחייב קרבן, וכן בעדים ואמר איני יודע חייב קרבן וכמש"כ תו' כריתות י"א ב' ד"ה אלא, והיכי דמכחיש להו לעדים שאני דאיהו נאמן לנפשו טפי, וי"ל הא דנאמן על עצמו יותר מעדים לענין קרבן היינו דאין חיוב קרבן אלא בהודע אליו וכל שמכחיש העדים אי אפשר לן לחייבו דלא מקרי הודע אליו, אבל כשאינו יודע להכחישן מקרי הודע אליו דעכשו יודע הוא על ידי העדים והודעת עדים חשיב ידיעה גמורה, אבל בע"א ואמר איני יודע אף אי הוא מהימן היינו שצותה תורה להתנהג באיסורין ע"פ ע"א, אבל לענין שיהא הודע אליו לא די בהעדאת ע"א, ואינו אלא כהודיעוהו אחרים, והלכך מוכיח דע"כ משום שתיקה.
יד) ט"ז סק"ו האריך בדין נאמנות על ניקור אי חשיב אתחזק איסורא ובנה"כ דעתו דחשיב אתחזק איסורא, וכבר כתבו אחרונים דאי בידו ליתן לאחר לנקר חשיב נמי בידו, וע"כ איירי באין בקי בעיר, ואף אם הי' בידו מקדם לא מהני דלא דמי לשחיטה דודאי בשעה שנשחטה שחטה כהוגן כיון שהיה בידו אז, אבל בניקור הרי לא ידע שלא יהי' בידו אח"כ, או שמא שכח ליתן לנקרו, אם לא שהיה בידו בשעה שחתכו לחתיכות דודאי לא יחתכו בלא ניקור כיון שבידו ליתן לנקרו, מיהו מש"כ הט"ז עצה למכרו לו תמוה מאד שאין הבעלים נאמן אלא א"כ בידו כמבואר בהדיא בגמ' פ"ח א' אי דידי' משום דבידו כו' ועי' ברשב"א ונ"י שהק' דלמא לא מזדקק לי' חכם, וכן הוא בהדיא ברא"ש פ' הנזקין ובמרדכי פ' האשה וכ"כ הש"ך ס"ק כ"ח, ובנה"כ מבואר דמודה להט"ז בעיקר הדין וגם מבואר דאפי' איכא מנקרים בעיר מקרי אין בידו, ונראה דכונת הט"ז וש"ך דאפי' איכא מנקר בעיר אין אחר נאמן לומר שכבר נקרו מטעם בידו, דילמא לא יתן לו בעלים לנקרו ואף שאין הבעלים חשודים לאכול בלא ניקור, מ"מ אפשר דימכרנו לנכרי או יתנו לכלבו וכיו"ב והלכך לא מקרי בידו אלא בדבר שהוא שלו או שיכול לעשות שלא מדעת בעה"ב וכן מוכח בגמ' יבמות פ"ח א' דאי תורם משלו על של חברו צריך דעת לא מקרי בידו אע"ג דבידו ליטול רשות מבעה"ב או לבקש את בעה"ב לתרום וכדאמר בשחיטה דבידו לשכור שוחט, ודוחק לומר דמיירי דוקא באין בעה"ב בעיר, אלא ע"כ דחיישינן שלא ישמע לו בעה"ב לתרום עכשו, ופעמים שרצונו למכור טבל וכן הבשר בלתי מנוקר שיפה למכירה, והלכך כל שאין ביד העד להתיר בלא רשות בעלים לא מקרי בידו, והלכך אין העד נאמן לומר שהבשר מנוקר אי חשיב אתחזק, ושפיר כ' הט"ז תקנה למכור להעד ויהי' בידו ליתן למנקר לנקרו, ולכאורה בנתינת רשות להעד לנקר סגי, אבל חיישינן שמא יחזור בו בעה"ב, ועוד שא"כ אין ביד העד אלא לחזור ולהודות שלא ידע שנתנקר, ואפשר דזה לא חשיב בידו אבל כשמכרו בידו לעשות בצנעא, או להוליכו לביתו ולאכלו בעצמו אחר ניקור, ומה שסיים הט"ז מעשים בכל יום היינו נמי כשהבשר ביד שאינו בעלים ואין בידו ליתן הבשר לנקר ומ"מ מהימנינן לי' וכן מבואר בנה"כ שפי' דברי הט"ז, ובזה נתישבו דברי הט"ז ונה"כ ממה שטענו עליהם אחרונים ז"ל עי' בגליון חי' הגרשוני ובחוו"ד, ובש"ש ש"ו, ועי' בס' מה"צ בדין ע"א באיסורין, ובפלוגתת הט"ז וש"ך נראה דהמקיל לא הפסיד דהא דעת הרמב"ן והרשב"א ועוד פוסקים דע"א נאמן אפי' אתחזק איסורא ולדעת תו' נמי ספיקא הוא, ומיהו מה שהביא במה"צ ל' הרשב"א יבמות פ"ח א' להכריע כדעת הט"ז כמדומה שאין דברי הרשב"א אלא באומר איזה גיד האסור ואיזה המותר, ומש"כ בש"ש להחזיק סברת הנה"כ כמו דאמר לענין בדיקת חמץ דבית בחזקת שאינו בדוק י"ל שא"ה דמצותו בחיפוש ושייך בו חזקה אבל הכא אין הירך בחיוב ניקור.
טו) ש"ך ס"ק ט"ז אבל תימא דהרי דעת הרשב"א כו' והר"ן פ' האומר כו', לשון הש"ך ז"ל סתום ויש כאן מקום שצריך לפרש שאין דעת הר"ן ולא דעת הריא"ז שהביא בנה"כ כדעת הרמב"ן והרשב"א שהם ס"ל דע"א מהימן אפי' במשיב א"י ואפי' באומר איני מאמינך אבל דעת הר"ן וריא"ז כדעת תו' אלא דס"ל דכל ששתק אפי' לא א"ל העד ידעת, העד נאמן, אבל במשיב א"י או איני מאמינך דעת ר"ן וריא"ז שאין העד נאמן וכל ראיות הש"ך הוא ג"כ דלא כר"ן וריא"ז מיהו ראיות הש"ך כבר דחו אחרונים ז"ל מה שהק' מסמיא ומינאי כבר האריך הר"ן לפרש ולדעת הר"ן ניחא טפי מלשיטת תו' ומה שהק' דהא ע"א נאמן להתיר וכש"כ לאסור כ' אחרונים ז"ל דלהתיר מצינו שגם חשוד נאמן אם אינו רק לתאבון ופסול לעדות נאמן, ואילו לאסור אין גזלן נאמן, הרי דלהתיר נאמן לא מטעם עדות אלא שלא יעבור לאו דלפני עור וכדאמר חולין ג' א' בכותי אכלו מותר לאכול משחיטתו וישראל דזהיר בלפני עור לעולם כאכלו דמי, ומה שהק' מסוגיא דכריתות כבר ישבו תו' שם כמש"כ בדמ"ר. [א"ה, ע"ע לעיל סק"ז].
ולענין הלכה נראה להחמיר כדעת ר"ן וריא"ז שהן כמכריעין לאסור בכל שותק ולהתיר במשיב איני יודע.
טז) יו"ד סי' קכ"ז ס"א בהגה' אחד שאמר לב' שותפים כו' והשני מכחישו כו', נראה דהאי מכחישו היינו איני מאמינך דאי כונת ריא"ז במכחישו ממש הניח ריא"ז מלפרש דין זה של ב' שותפים באחד מאמינו ואחד אינו מאמינו, שזה האופן המבואר בסוגיא ואחז לי' לפרש באופן שאחד מכחישו, ואין זה מדרך משנת הראשונים, אלא ודאי כונת ריא"ז באחד מאמינו ואחד אינו מאמינו וקרי לי' מכחיש לעומת שותק, ובזה מותר לכל העולם ומותר בשתי' לכל ולא אמרינן שיהא חשיב מדומע ביי"נ שנאמן השותף המאמין על חלקו, אלא דאחרי שיינו מעורב בשל חברו, לא מהני הימנותא דידי' לאסור יין של חברו וגם איננו בעלים לאסור יין של חברו לכל העולם, והלכך היין מותר לכל העולם ולפ"ז היה מקום לדון שיהא השותף המאמין ג"כ מותר בהאי יין דלא מהני הימנותא דידי' על יין של חברו, ואף לעשותו מדומע, וכיון שאי אפשר בשתית יין של חברו בלא דידי' הכל מותר ומ"מ דעת ריא"ז שחלקו נאסר להמאמין, ואין יין חברו המעורב בו מתיר חלקו לו לעצמו, ואם השותף השני מכחישו בידיעה ודאית גם להשותף השותק מותר למש"כ לעיל סק"י. [א"ה, וע"ע לק' סק"ל].
יז) קדושין ס"ג ב' נאמן לקרבן כו', בתו' ס"ד א' ד"ה נאמן, הקשו הא אין נאמן אלא בדבר שבידו ומסקו דעשאוהו לאב כדבר שבידו ואינו מובן היטב, ונראה דדין לאסור בדבר שבידו מקורו גיטין נ"ד ב' באמר השומר נטמאו טהרותיך ולמש"כ לעיל ס"ק א' לפרש בידו היינו שעליו השמירה והידיעה להודיע לאחרים את טיבו לדברים הנוגעים לדיני התורה, י"ל דה"נ מקרי הבן והבת ביד האב שעליו מוטל דקדוק הידיעה, והלכך הוא נאמן מעיקר הדין, אבל לא אחר, ולפ"ז צ"ל דמקרי אתחזק היתרא ולמש"כ לעיל יש לדון דלא מקרי חזקה כיון שהיא הולכת וגדלה ומשתנית, עוד יש לעי' בבני זה בן ט' שנים למה לא חשיב כמעיד בדבר שבערוה ולא מצינו שיהא נאמן בדבר שבערוה בדבר שבידו [ועי' בחלק אה"ע נשים סי' נ"ט סק"ך דגם בדבר שבערוה מהני בידו] ואין לומר דלא מקרי דבר שבערוה אלא בבא להחליט דין על האדם שהוא מותר או אסור ולא באומר אם זו מעשה ביאה, שהרי בנדה כתבו תו' גיטין ב' ב' דאי הוי דבר שבערוה לא היתה נאמנת, גם דוחק לומר דאפ"ה נאמן לענין קרבן דכיון דעיקר העדות בדבר שבערוה, ומ"מ יש לחלק בין נדה להאי דהכא הוא ידוע לאיסור ערוה ואין הספק רק אם מעשיו חשיב מעשה, אבל בנדה מחדש העד שהיא ערוה, ולדעת הרמב"ן והרשב"א דע"א נאמן לאסור לעולם ה"נ נאמן כל אדם לומר זה בן ט' או בן י"ג וכ"כ הרשב"א בסוגין, וכ"כ המרדכי פ' מ"ח, ולדעת המרדכי פ' האומר ופ' האשה דאזיל בשיטת ר"ת שאין ע"א נאמן לאסור אלא בשותק ולא באומר אינו יודע, צ"ע דבריו ז"ל שם, והנה למדנו מכאן דאע"ג דע"א נאמן לאסור מ"מ לא הוי כע"א בדבר דלא אתחזק לא באיסור ולא בהיתר דהתם נאמן אף לעונשין כמבואר בירושלמי ופסקה הר"מ פט"ז מה' סנהדרין והכא אינו נאמן לעונשין מיהו זה ניחא לפי' תו' דהכא דוקא אב נאמן, ואפשר ללמוד מכאן בדין שומר שאמר נטמאו טהרותיך דאמר גיטין נ"ד ב' דנאמן מ"מ אין מענישין על ידו, ואולי הכא באב לא מקרי כל כך בידו ולכן אינו נאמן לעונשין והתם נאמן אף לעונשין, אבל לדעת הרשב"א דכל ע"א נאמן לאסור וה"נ נאמן לומר זה בן ט' וזה בן י"ג א"כ למה אין נאמן לעונשין, וכמו דאמרינן בירו' בהוחזק נזיר ע"פ ע"א והובא בר"מ פ"ט מה"נ שלוקה לאחר שהוחזק ע"פ ע"א וצ"ל לדעת רשב"א דהירו' אזיל כרב אסי דנאמן לסקול, אבל לדעת תו' י"ל דבמעיד ע"א לפני הבעלים ושותק נאמן אף לעונשין, אבל במעיד שלא בפני הבעלים אע"ג דנאמן בדבר שבידו מ"מ אין עונשין ע"י, ובגמ' דאמר ואזדא ר"ח לטעמי' משמע דנאמנות האב ונאמנות שאר ע"א במה שבידו שוין, ודעת ריא"ז בשה"ג בשלהי מכלתין דדוקא אב נאמן על בנו ובתו כדעת התוס' אבל לא מטעם ע"א נאמן בדבר שבידו, אלא מן התורה כדין יכיר, ואולי ילפינן בתו מהא דנאמן לעשותה א"א ובכלל זה להעיד שהיא בת ג' שנה, וגם בכלל זה להעיד שהיא עדיין קטנה והיא ברשותו, ובכלל זה שכבר היא גדולה ובכלל הכרת בכור שנאמן עליו שהוא גדול דזמנין דקים לן באחד מבניו שהוא גדול והוא אמר על אחד בלתי ידוע לן שהוא בכור, וע"כ שהוא גדול וכ"כ ב"ח בהגהות אלפס, ולפ"ז מתישב שפיר הא דאמר ואזדא ר"ח לטעמי' דבכלהו בנאמנות האב קיימינן ואינו נאמן לעונשין, ולפי' זה י"ל דאחר אינו נאמן משום דגדלות עיקר העדות גם לעונשין לכן אין ע"א נאמן כלל אף לאיסורין, ולדעת ריא"ז האב נאמן על בנו אף לחליצה אע"ג דהוי דבר שבערוה.
יח) נמצינו למידין [א"ה, עי' באורך בדיני ע"א בחלק אה"ע נשים סי' נ"ט, אשר רוב סי' זה הועתק משם, ומש"כ כאן נמצינו למידין, הוא המשך הסי' ההוא יעו"ש, וכן מש"כ להלן כ"פ "וכמש"כ לעיל" - הכל קאי על הסי' ההוא, עי"ש] שאדם נאמן לאסור, א. היכי שהוא בעלים ועליו לדעת מאורעותיו, או שהוא שומר, או שגורל הדבר אם לאיסור או להיתר מתיחד ידיעתו רק אליו, כמו הלוקח בני מעים של בהמה ואמר שמצא בהן טריפות, וכן אשה האומרת טמאה אני אין בעלה יכול לומר איני מאמינך, ב. היכי שאמר נתנסך יינך והוא שותק אפי' בלא אמר לי' ידעת, ג. היכי שהוא ספק חלב ספק שומן, [ולדעת הרמב"ן והרשב"א כל ע"א נאמן לאסור אף שהתחזק היתרא כגון נתנסך יינך אף שהבעלים אומר איני מאמינך, מיהו אם הוא משומר ומוחזק דלא נתנסך אינו נאמן, ואף אם הבעלים שותק] ולענין להתיר נאמן, א. ספק חלב ספק שומן, ב. טבל והקדש שבידו לתקן, ג. לומר שנשחט כראוי שאנו סומכין דודאי שחטה בהכשר כיון שהיה בידו אז, [ולדעת הרמב"ן והרשב"א ע"א נאמן להתיר אפי' אינו בידו, ודוקא דמצוי סילוק האיסור אבל אם אינו מצוי כלל ובשביל זה מוחזק השתא לאיסור או שמתחזק באיסורו בטעמים ונמוקים של הנהגת העולם מודים שאין ע"א נאמן להתיר כיון שהיה אסור ודאי, ואם לא היה אסור ודאי, אי אתחזק בהנהגה ל' יום באופן דחשיב כעדים וכדין סוקלין על החזקה ודאי אינו נאמן, אבל אי הוי רק אמד בני אדם בעלמא, אפשר דנאמן ע"א] וכותי ששחט ואוכל ממנה כזית בשר, מהני מדין ע"א נאמן באיסורין, ולא חשיב נגד החזקה כיון ששחוטה לפנינו, אף שיש כאן חזקה בדין, מיהו לענין לבטל נאמנות ע"א לא מהני האי חזקה, וטבל והקדש שאין ע"א נאמן לדעת תו' אפי' אם אוכל בעצמו לא מהני, ולכן לא שבקינן לי' למיכל מיני', והיכי שאין בידו להתיר אפי' בעלים אינו נאמן, ולא מהני מה שהיה בידו אלא בדבר שאם לא יתירנה לא יהי' לו עוד תקנה כמו בהמה שנשחטה ואנו מסופקין אם שחטה הבעלים כראוי, שאם שחטה שלא כהוגן, לא יהי' לה תקנה, אבל דבר שלא היה מוכרח לתקן אז ואפשר שסמך לתקן בזמן אחרת, ועתה אין היתרו בידו, אינו נאמן, שאין נאמנות דבר שבידו אלא משום מגו, ואין חילוק בלהתיר בין בעלים לאיש נכרי, ושחיטה מקרי בידו אע"ג דאינו מומחה, שבידו לשכור שוחט, אבל באמת חברו לא מקרי בידו לשחטה, ומ"מ נאמן לומר שבהמת הנכרי נשחטה ע"י שוחט ישראל, משום שהיא מתה לפניך וכמש"כ לעיל, אבל אינו נאמן לומר שנתנקר ירך של חברו שאין בידו לנקר בשר של חברו, ולדעת הט"ז נאמן משום דלא חשיב אתחזק איסורא.
יט) בענין נאמנות ע"א יש לדעת ד' חלוקים, א. אי נאמן לומר מבודה אני, ב. אי נאמן לחזור באמתלא, ג. אי נאמן ע"א להכחישו, ד. אי עונשין על ידו ויש לבארם בכל ו' החלוקות שנתבארו לעיל, א. בעלים או שומר לאסור, ואמר אח"כ שהוא מותר ומבודה אני, אם אמר בפני ב"ד ודאי אינו חוזר, אבל אם אמר חוץ לב"ד, הוא בכלל מש"כ הר"ן בתשובה סי' מ"ז דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד אם אמרו מבודין הן נאמנין, מיהו מבואר בר"ן שם דהטעם משום שאין האדם מדקדק בדבריו במה שאמר חוץ לב"ד ולכן בטל דבריו ע"י חזרתו, ונראה לפ"ז דאין חוזר ואומר מבודה אני אלא בידענו אמתלא לזה מחמת כעס או מחמת טעות, ותלוי לפי ראות עיני ב"ד, ודין מבודה כדין אמר העד שטעה שאם נראין הדברים שטעה חוזר אפי' בהעיד לב"ד וכמש"כ הר"ן שם, ובזה ניחא הא דאשה שאמרה א"א אני או שאמרה טמאה אני צריכה אמתלא ואינה יכולה לומר מבודה אני, שנראין הדברים שאינה מבדה בזה בלא אמתלא, ב. אמר הבעלים שזה אסור וחזר בו באמתלא נאמן וזה מבואר יו"ד סי' א' סי"ג בטבח שאמר שכבש זו טריפה וכן אשה שאמרה טמאה אני נאמנת מטעם שהדבר עליה לדעת וזה הוי דין בעלים ושומר וכמש"כ לעיל ואפ"ה חוזרת באמתלא, ג. ולענין אי עונשין על ידו, נראה דעונשין על ידו וזה בכלל מש"כ הר"מ דע"א מחזיק האיסור, ואח"כ לוקין עליו, וזה נלמד מק"ו מע"א אומר שהוא נזיר והוא שותק שנאמן העד, ולוקה אח"כ על ידי עדותו, ואין זה מדין שויא אנפשי' חד"א, אלא מחמת נאמנות העד, ומיהו באמר האב בני זה בן ט' שנים בתי זו בת ג' שנה וכן בני זה בן י"ג בתי זו בת י"ב, אין עונשין על ידו, אף שנאמן מטעם שומר שאין זה שומר גמור [ולדעת הרשב"א קדושין ס"ג ב' משמע דאין עונשין בשום ע"א וכמש"כ לעיל וצ"ע] והא דאין עונשין ע"י האב שאמר קדשתי את בתי משום דהוי דבר שבערוה ולא הימני' רחמנא לעונשין, ד. ואם ע"א מכחישו, אם אסרו ב"ד כבר על ידו אין ע"א נאמן להכחישו, אבל בהעיד המכחיש בב"א עם הבעלים, צ"ע אם נאמן להכחישו ונשאר בהיתרו [ולמ"ש בחאה"ע נשים סי' נ"ט סק"ך בהא דקדושין ס"ד א' בידו להשיאה לחלל הוא מטעם בעלים משמע קצת דנאמן אפי' אם מכחישו ע"א דמתנ' דהתם אפי' במכחישו איירי, וכ"כ הגרע"א בדרו"ח כתובות כ"ב א' מיהו הגרע"א נקט בפשיטות דמתנ' דהתם בהיא מכחישתו ולא ידענא מאי פשיטותא דהא מתנ' מתפרשא בקטנה והכחשתה לאו כלום, ומש"כ הגרע"א שם דהתו' בקדושין ס"ה ב' ד"ה נטמאו ס"ל דבידו נאמן אפי' מכחישו, למש"כ לעיל סק"ה אין ראי' משם דהתם לאו במכחיש איירי אלא באמר איני מאמינך], וכמש"כ לעיל, ואם העיד בב"ד ולא אסרו עדיין או שאמר חוץ לב"ד אפשר דחשיב כשנים, וכמש"כ לעיל דעת ש"ך דבדבר דהעד נאמן מה"ת א"צ הוראת ב"ד, ודעת ש"ש בשם תשב"צ דבאיסורין חשיב כב' אפי' אמר חוץ לב"ד.
כ) וע"א שנאמן לאסור בשתיקת הבעלים נראה נמי דנאמן לחזור באמתלא ומבודה אני, ובחוו"ד יו"ד סי' קכ"ז כ' דאינו חוזר כיון דמשום שתיקת בעלים נאסר, ומסתבר כיון דאין כאן משום הודאה אלא משום נאמנות ע"א וכמש"נ לעיל חוזר כשאר ע"א, ולדעת ר"ן וריא"ז דאפי' לא היה לי' לבעלים למידע נאמן העד בשתיקת הבעלים, מודה החוו"ד וכדמוכח באמרה טמאה אני ונתנה אמתלא אע"ג דהבעל שותק וחשיב בעלים כדאמר קדושין ס"ו א' באמרו לי' אשתך זינתה, ואם ע"א מכחישו בב"א אינו נאמן, ומה נקרא ב"א תלוי במש"כ סקי"ט אי בעינן העדאה בב"ד או הוראתן, או אפי' חוץ לב"ד לאחכ"ד, ולענין עונשין מבואר בירו' נזיר דעונשין על ידו לאחר שהוחזק האיסור, וכן פסק הר"מ באמר לו ע"א נזיר אתה ושותק, ונוהג נזירות על פיו לוקה על ידו אם עבר על איסורי נזיר.
וכדין זה דין ע"א אמר שזה חלב בחתיכה ספק, בכל החלוקות, אלא שמצינו דעת ריטב"א דל"א באיסורין כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב', ואין כן דעת ש"פ, גם טעם ריטב"א אינו מובן שכ' דבאיסורין לא החשיבתו תורה כשנים כיון שנאמן ע"א, ודוקא בדבר שבערוה חשיב כשנים, והלא בב"א באמת אין האומר מת או שאמר נטמאת וידעתי את ההורג נאמן יותר מהמכחיש, וא"כ אינו נחשב כשנים, אלא כשבא בראשונה כבר הוחזק הדבר וחשיב השני כמערער בעלמא ואין ערעור פחות משנים וא"כ אפי' באיסורין נמי, ועוד קשה לדברי הריטב"א מהא דאמר קדושין ס"ג ב' כנסה ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו, וכמש"כ לעיל, ואולי דברי ריטב"א בבאו בב"א וכתירוץ התו' יבמות קי"ז ב' דעולא אפי' בב"א קאמר בדאוריתא, אבל לא יתכן באיסורין דנאמן בין להתיר בין לאסור, ולא שייך האמינה תורה על ע"א יותר מחברו, שו"ר בשטמ"ק כתובות כ"ג א' בשם הרא"ה דקאי בשיטת ריטב"א ומבואר שם אפי' באופן דבעד מיתה הראשון נאמן באיסורין אינו נאמן, עוד מבואר שם דאף בעד ראשון אסר נאמן השני להתיר, אך הריטב"א בשטמ"ק שם כ"ב ב' כ' דגם באיסורין משמע מימרא דעולא שמעינן דרפיא בידי' דהריטב"א ד"ז.
כא) אמר שבהמה זו נשחטה בהכשר, וחזר ואמר מבודה אני והיא טריפה, אם נראה אמתלא בדבריו חוזר, ואע"ג דאפי' לא אמר בתחלה שהיא כשרה, והלך הבעלים לעיר אחרת סומכין על חזקת חבר דודאי שחטה כראוי, מ"מ אם הבעלים כאן ואמר שהיא נבלה נאמן וכדין שומר שאמר נטמאו הטהרות וכהן שאמר שפיגל, והלכך אף אם אמר שהוא כשר חוזר באמתלא, מיהו אם מכר הבשר בחזקת כשר אינו נאמן לומר שהיא טריפה, מחמת ב' טעמים, אחד, כיון שמכר בחזקת כשר הוי כהעיד שהיא כשרה, ואין ע"א חוזר באמר מת בעלה כשנשאת, דנשאת הוי כהעיד בב"ד דודאי מדקדק שלא יצא מכשול מעדותו, ובחלק אה"ע נשים סי' כ' סקי"ט כתבנו דאפי' לא נשאת כל שהולך לו ויש לו לחוש שתנשא, וה"ה במוכר בשר בחזקת כשר ודאי דקדק בדבריו, והלכך אפי' באמתלא אינו חוזר, וכדין העיד בב"ד, ועוד דהוי כשומר שאמר בפעם השני שמצאו שאינו נאמן לאסור, אם הבעלים אומר איני מאמינך, ואם אומר שטעה, ונראין הדברים שטעה חוזר לטעם כיון שהגיד, אבל לטעם השני שאין ע"א נאמן לאסור באתחזק היתרא י"ל דלא מהני מה שאומר שטעה אם לא בלוקח שותק, עוד יש לדון שיהא נאמן לאסור אם מפסיד הרבה בדבר במה שאמר שהיא טריפה, מיהו אם לוקח הבשר מיד הלוקח ומחזיר לו הדמים יש לחוש שבאמת היא כשרה ויאכלנה ואין לו הפסד, וצ"ע, ואם השוחט אומר שנשחטה כהוגן וע"א מכחישו במחלוקת שנוי' וכמש"כ לעיל סי' א' סק"ב, ונראה דהמקיל לא הפסיד, ובפ"ת יו"ד סי' א' סק"ך לא העתיק דברי השבו"י כמו שהוא, וכפי שהעתיקו ביד אפרים בגליון, דבריו ז"ל מכוונין למש"כ, שנאמן לומר שטעה, אבל אינו נאמן לומר שאמר שקר בשביל טעם, ואף דבתחילת דבריו דן דהוי כעבד מעשה בסוף דבריו כ' משום שאין ע"א נאמן לאסור.
כב) וע"א שמעיד בשעה שבידו להתיר וחזר ואמר שהוא אסור, יש להסתפק אי נאמן, וכן בע"א מכחישו, ואע"ג דקיי"ל כרבי קדושין ס"ד ב' דמ"ל לשקר כעדים דמי, י"ל דהתם אין ע"א נאמן לומר אין לו בנים לאסרה משום דהוי דבר שבערוה, והלכך אינו חוזר דחשבינן הגדה דעכשו כמעיד לאסור המותר אבל באיסורין י"ל דהא דבידו אינו אלא כדין ע"א נאמן באיסורין, ואם העיד בב"ד או שהאכיל כבר אינו חוזר אפי' באמתלא, ולענין אם ע"א מכחישו שנסתפקנו מסתבר שאין ע"א נאמן להכחישו.
כג) רמב"ם פט"ז מה' סנהדרין ה"ו ה"ז אמר ע"א חלב כליות הוא זה כו', לא נתבאר בדברי רבנו שאומר בפני הבעלים ומשום דין שתיקה גם מבואר מל' רבנו דלא איירי באתחזק היתרא, וכנראה מקור דברי רבנו ביבמות פ"ח א' דאמרינן בספק חלב ספק שומן ע"א נאמן, ופירש רבנו שע"א מכחישו, מיהו לא באר רבנו אם העיד הראשון בב"ד הרי הוא כשנים ואין השני מכחישו, ואי ס"ל כהריטב"א דבאיסורין לא חשיב כשנים א"כ כשאכל כבר נמי ע"א מכחישו, ולמה אין האוכל עצמו מכחישו וצ"ל שהוא אינו נאמן כיון שאומר להנצל ממלקות א"נ משום ששתק בשעת התראה, מיהו ל' הרמב"ם משמע דכל ששתק בשעה שקבע האיסור, שוב אינו נאמן להכחיש, ודברי רבנו בדין איסור בע"א יוחזק ברפ"ח דנזיר בירו' ושם נאמר באמר ע"א חלב הוא זה, ובאמר לו נזיר אתה, ומש"כ בכ"מ מקור לדברי רבנו מהא דנטמאו טהרותיך כשאין בידו אינו נאמן ומשמע לי' לרבנו דוקא במכחישו, צ"ע דהא בהדיא אמרו בקדושין נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן, וכמש"כ הכ"מ בסמוך, ומיהו באתחזק היתרא אפי' באינו מכחישו אלא אומר איני מאמינך סגי לדעת כמה פוסקים, וכן מש"כ הכ"מ דהא דקדושין במכחישו אחר אכילה דאל"כ פשיטא צ"ע דמאי פשיטותא הלא באמת לדעת ר"ת אינו נאמן אלא באמר לי' ידעת, וכבר האריכו ראשונים בעיקר טעם הדין, וגם בגמ' אמר וצריכי כו', ועיקר דברי רבנו כאן ל"מ באתחזק היתרא, וכמש"כ לעיל וצ"ע.
כד) כריתות י"ב א' במאי עסקינן כו', לפי' קמא דרש"י קשה מאי אכפת לן בכונתו להכחישן שאינו חייב קרבן מ"מ קמכחיש להו, ואפשר דלענין טומאה לא מהימן דלא שבקינן לי' למיכל תרומה וקדשים, דהאי דקמתרץ דיבורי' אינו מועיל אלא לענין קרבן וכמש"כ בשטמ"ק בשם הרא"ש דעיקר הטעם משום דלענין קרבן הוא נאמן על עצמו ואף שאין מועיל טעם זה להכחיש העדים בהדיא אבל במתרץ דיבורי' מזיד הייתי אף שתירוץ זה אין שומעין לו בממון ועונשין מ"מ אי אפשר לכופו להביא קרבן בשעה שאומר שאינו בר קרבן ואף שבמכחיש העדים בהדיא לא חשבינן כלל אמירה דידי' דחשיב כאומר נגד הידוע לכל, מ"מ בשאר חזקות דחשיבי כעדים לא סגי בקרבן, ונאמן על עצמו יותר מכל חזקות המעידות עליו, והלכך אע"ג דסתמא דהאומר לא אכלתי היינו לא שוגג ולא מזיד מ"מ נאמן לענין קרבן לתרץ דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ונראה ראי' לדברי הרא"ש מהא דאמר מודה ר"מ בשפחה חרופה דמתרץ דיבורי' לא גמרתי ונראה דלענין עונשין אינו יכול לטעון כן דהא קיי"ל במנאפים כדרך המנאפים כדאמר ב"מ צ"א א' מכות ז' א', וכש"כ לענין גמר ביאה כדאמר כתובות נ"א ב', וצ"ל דהא דאמר דמתרץ דיבורי' לא גמרתי ולא אמר לא בעלתי היינו דאמר רבותא אפי' ראו כמכחול בשפופרת, מתרץ דיבורי' לא גמרתי, ולפ"ז י"ל דבאמר לא נטמאתי ומתרץ דיבורי' טבלתי כיון שאינו נאמן להחזיקו בטהרה ולא שבקינן לי' למיכל תרומה וקדשים אינו נאמן גם לענין קרבן, ולא משמע כן, והנה לפרש"י קיימינן במסקנא דר"י סבר אדם נאמן על עצמו, ולרבנן משום מגו, ובפי' הב' פרש"י דחכמים מודים בביאת מקדש בין בהשיב לא נכנסתי בין בהשיב לא נטמאתי, והא דלא מודו בטומאה היינו לענין דמחזקינן לי' לטמא שמטמא תרומה וקדשים שנגע ושנוגע עכשו, ומוכיח מזה דטעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו וזה לא שייך רק לענין קרבן דלענין מגו לא שייך לחלק בין קרבן לשאר דברים וזה לא יתכן לפירוש הרא"ש דמתרץ דיבורי' דהכא אינו אלא לענין קרבן בלבד, ויש לעי' מ"ט דר"י דפליג גם בטומאה, דודאי אין אומרין בטומאת מגע אדם נאמן על עצמו יותר מעדים, וע"כ ר"י משום מגו קאמר ובטומאה ישנה, ולמה פליגי רבנן, וצ"ל דרבנן ס"ל דלא מצי לתרץ דבריו וכר"מ ס"ל בהא, אלא דס"ל אדם נאמן על עצמו לענין קרבן אבל לא לטומאת נגיעה, ולפ"ז ר"י ס"ל משום מגו ורבנן ס"ל משום דאדם נאמן על עצמו, ולמאי דדחי רבינא הוי איפכא דלר"י אדם נאמן ע"ע, ולרבנן משום מגו ופליגי באכל קדשים בטומאה לענין קרבן, ובהשיב לא נטמאתי ולא הוי מגו, א"נ גם ר"י ס"ל משום מגו וסבר דגם באמר לא נטמאתי איכא מגו [וכן נראה עיקר דאי פליגי ר"י ורבנן אי נאמן ע"ע אכתי אפשיט הא דמבעיא לי' דהוא פלוגתא דתנאי, ועוד מאי דוחקי' דרבינא לוקמי' בטומאה חדשה דליכא מגו] ולכל הפירושים קשה למה נקט אכלת קדשים ולא נקט נכנסת למקדש כמו שהוא בברייתא ורש"י כ' לישב זה דבעינן שעבר על נגיעה ע"פ העדים, אבל אין מובן הטעם בזה, ובתו' פי' דמעיקרא מוקים לי' בטומאה חדשה ור"י ס"ל אדם נאמן ע"ע ורבנן ס"ל משום מגו, ולמאי דדחי רבינא גם ר"י ס"ל משום מגו אלא דפליגי באמרו לו אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אומר לא נטמאתי אי שייך לתרץ דיבורי' טבלתי מדלא השיב לא אכלתי, דר"י סבר דאפ"ה מתרצינן דיבורי' ורבנן ס"ל דלא מתרצינן בזה, ובשטמ"ק הביא לפרש דרבינא נמי מוקים לי' בפלוגתא דנאמן ע"ע ומגו אלא אמר דגם בטומאה ישנה מש"ל דליכא מגו.
כה) שם אמר ר"נ הלכה כר"י, נראה דרב נחמן ס"ל דר"י ורבנן פליגי היכי דמכחיש להו לעדים, ור"י ס"ל אדם נאמן על עצמו, ואף לפי' התו' דלרבינא מודה ר"י דאינו נאמן להכחיש העדים, מ"מ אין סברא דר"נ קאי אפלוגתא זו, דתירוץ רבינא לא נאמר עדיין בימי ר"נ, ועוד דלא הוי לן למפסק בזה כיחיד נגד רבים, ועוד דמסיים בגמ' עלה בדברי ר"י לא אמרה אלא בינו לבין עצמו כו' וזה לא שייך אלא לטעמא דאדם נאמן, ואף אי נדחוק דברי ר"י במתרץ דבריו למה לי' לר"י למנקט ר"י טפי מרבנן, אלא ודאי הני אמוראי ס"ל טעמא דר"י משום דאדם נאמן על עצמו וס"ל דחכמים דמשנתנו ר"י היא והלכה כמותו, וכן נראה מסקנא דשמעתין, וגם סוגיא דב"מ ג' ב' כהאי טעמא אזלא, ותימא על הרשב"א יבמות פ"ח א' שכ' דקיי"ל כטעם דמגו, ואפשר דכונתו דמשנתנו כרבנן דר"י דס"ל מגו, ואנן קיי"ל כר"י.
שם לא אמרה אלא בינו לב"ע ולעצמו, רש"י פי' לענין שהוא מותר להתנהג כטהור ליגע בתרומה וקדשים ולאכלן בינו לבין עצמו, ומבואר מזה דאע"ג שלא אמרו אדם נאמן על עצמו אלא לענין קרבן דמידי דכפרה הוא ולא מסרה התורה לב"ד אלא לעצמו, אבל לא לשאר איסורין וכמש"כ רש"י לעיל, ואם עדים אומרים שזה חלב והוא אומר שזה שומן אינו נאמן ולא שבקינן לי' למיכל ואם אכל לוקה ומיפסל לעדות, מ"מ בינו לבין עצמו מותר לו לאכלו אחרי שהוא יודע שזה היתר, ומיהו קשה דמה ענין זה לדברי ר"י וחכמים, הא י"ל דגם לרבנן מותר לו לאכול בינו לב"ע, והא דמחייבי קרבן משום שזה לא מקרי בינו לב"ע שעל ב"ד לכופו להביא חטאת, כיון שאנו מחזיקין שהוא חייב חטאת, וכן י"ל דגם לר"י אסור לו לאכול בינו לבין עצמו כיון שהוחזק איסור בב"ד, וקרבן שאני דמסרה הכתוב לעצמו, ונראה דקרבן חשיב בינו לב"ע כיון שמסרה הכתוב לעצמו, ולר"י מותר לו בינו לב"ע לעשות נגד עדים וה"ה שאינו מביא קרבן, ולרבנן צריך להתנהג כמו שהוחזק בב"ד, ולכן חייב גם בקרבן, ואפשר דרב יוסף דאמר בינו לב"ע ולעצמו היינו לענין קרבן דזה מקרי לב"ע ולעצמו, אבל לישנא ל"מ הכי, ולפ"ז למדנו לדינא דעדים שאמרו שזה איסור והוא יודע שזה מותר, מותר לאכלו בינו לב"ע, אבל אינו רשאי ליתן לאחרים בחזקת היתר.
כו) נראה דבאיסורין אזלינן בתר רוב דעות וכדין כ"מ שנאמן ע"א, ולפי זה יש לעיין במש"כ הרשב"א כתובות כ"ב ב' בפי' הב' דעד ועד ואשה מכחשת לא תנשא לכתחלה לר"פ דערוה כשאר איסורין, משום דלבעל הוי ספק, ומחמרינן שלא לסמוך על חזקת פנוי', מ"מ ליצטרף עדות האשה עם העד, למהוי רוב דעות נגד האוסר, ועי' בחלק אה"ע נשים סי' כ"ט סק"ט, וצריך לדקדק אי שייך כאן מש"כ שם.
כז) בפ"ת יו"ד סי' קכ"ז סק"ה הביא תשובת ח"ס בדין אחד אומר גנב ישראל היה ואחד אומר גנב נכרי, ונראה דאם הספק ידוע שלא על ידיהם, ורוב גנבי עכו"ם, אסור, ואע"ג דאילו הוי חד סהדא ואמר ישראל היה נאמן נגד הרוב וכמש"נ לעיל דע"א נאמן נגד הרוב קדם שהחזקנו ע"פ הרוב מ"מ השתא דמכחשי אהדדי בין אי אפשר למתלי אחד מהן בטועה, ובין שהן מוכחשין, בטלה עדות המתיר, ונראה דלא חשיב ספק השקול, אלא אוקי חד לגבי חד, ואין כאן עדות ואזלינן בתר רובא, וכדקיי"ל בתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאוריתא אזלינן בתר חזקה, וכש"כ בחד וחד דאזלינן בתר חזקה, וה"נ אזלינן בתר רובא, וכ"כ הפ"ת שם בשם ח"ס ז"ל, ואם רוב ישראל נראה דשרי אפי' אם אחד אומר נתנסך ואחד אומר לא נתנסך ספיקא הוא, מ"מ י"ל דהכא שרי, ואף שאם היה האוסר לבד היה נאמן אם הבעלים שותק כדין אמר לו אחד נתנסך יינך והבעלים שותק [והכא ג"כ לא חשיב נגד רוב דנאמן לומר שהוא היה מן המיעוט, אלא דהוי נגד החזקה, ואף אם היה נגד הרוב שכבר החזקנו נאמן בבעלים שותק] מ"מ הכא אוקי חד לגבי חד, וזיל בתר רובא, ואע"ג דלא אמרינן אוקי חד לגבי חד וזיל בתר חזקה, התם משום שאינו נאמן נגד החזקה, ורק משום שתיקת הבעלים נאמן והלכך בטלה החזקה, ומיהו אין לחלק בכך. ועוד לדעת הרמב"ן והרשב"א ע"א נאמן נגד החזקה אפי' באמר בעלים איני מאמינך, ומ"מ לדעת ב"ש עד ועד אסור וכמש"נ לעיל, אלא שכבר נתבאר דנראה להקל כדעת הש"ך וגם המחמירין אינו אלא מדרבנן וכמו דאמרינן בתרי ותרי ספיקא דרבנן ה"נ חד וחד, באיסורין, והלכך י"ל דרובא וחזקה עדיף [ועי' תשובת רע"א סי' קל"ז נסתפק בתרי ותרי אי אזלינן בתר רובא, ועוד דגם בתרי ותרי מוקמינן אחזקה בדרבנן וכמש"כ תו' כתובות כ"ו ב' ד"ה אנן], ואי לא נודע הספק אלא על פיהם, אם רוב ישראל לית כאן נידון, דהא אפי' בנודע הספק בלעדן שרי, ובפ"ת שם כ' טעם להיתר בד"ז דהמתיר נאמן במגו דאי בעי שתיק, ואינו מובן דאי הוי שתיק היה האוסר נאמן בשתיקת הבעלים ועוד הרי התיר בזה אף אי איכא למתלי בטעות, ולא שייך מגו, ועוד מה שייך נאמנות גבי' כיון שתלינן בישראל בלעדו מה קלקל במה שאמר שיודע שישראל היה ומה צריך מגו, ואין הח"ס בידי כעת, ואי רוב עכו"ם אי איכא למתלי בטעות היין אסור, ואי ליכא למתלי בטעות, אם רוב ישראל ודאי שרי, ואם רוב עכו"מ, אם אמר איני מאמין לכם, חמרא שרי, שהרי אין כאן אלא ע"א כשר, [מיהו צריך לדקדק אם אמרו בתחלה שנפתח החבית, ואח"כ אמרו שישראל או עכו"מ, שלא נפסל אחד מהן אלא אחרי כן וכדאמר ב"ק ע"ג א'] אבל אם שותק נראה דאסור, דהא ע"כ נתאמת שנפתח החבית, ואין ספק ההיתר אלא דלמא ישראל הוי, וכיון שיש כאן ספק, אזלינן בתר רובא, וחמרא אסור, וצ"ע.
והנה כל מש"כ אינו למה שמבואר בדעת הרשב"א והרמב"ן בחלק אה"ע נשים סי' נ"ט סוף ס"ק מ"ו, ולהמבואר למדנו חומרא מדברי הרשב"א בעד אומר נתנסך ועד אומר לא נתנסך דאסור, ומיהו אפשר כיון דהכא ל"ת בשאר איסורין שרי וצ"ע, עוד למדנו דבאתרע חזקה ומחמרינן, אם נשאת תצא, אבל לדינא כבר סתם בשו"ע כדעת תו' והר"ן שאם נשאת ל"ת, ונראה דזה דעת רש"י יבמות ל"א א' שפי' כת אחת אחד אומר ק"ל ואחד אומר ק"ל, ואפ"ה אמרינן כתובות כ"ג א' אם נשאת ל"ת, וכ"ד מהר"מ בתשובת מיימוני לה' אישות.
ולפי האמור מבואר דע"א אומר נתקדשה והיא אינה יודעת כגון בקדושי אביה, לדעת הרמב"ן והרשב"א תנשא לכתחלה, וכן ע"א אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה, והיא אינה יודעת, ולמש"כ לעיל גם בסק"ל והיא אינה יודעת חשיב שלא בעדים, ולפ"ז צ"ל דהמ"מ לא הביא דעת הרמב"ן והרשב"א אלא דדעתם כהראב"ד דבמכחשת תנשא לכתחלה, אבל אין דעתם כהראב"ד באינה יודעת, דלהראב"ד ל"ת לכתחלה, ולדעתם תנשא לכתחלה, ול' המ"מ לא משמע כן שסיים ולדבריהם אע"פ שהיא מסופקת כו' אם נשאת ל"ת, וצ"ע.
סי' קכ"ז ס"א. [א"ה, בגדרי נאמנות ע"א ובהא דחכם יחידי נאמן בהוראת או"ה, עי' נגעים סי' ד' סק"ט].
כח) שו"ע יו"ד סי' קכ"ז ס"א בהגה' ומלמדים אותו לכתחלה כו' ואז לכו"ע שרי כו', כ"ז לדעת תו' וסיעתם אבל לדעת הרמב"ן וש"פ שהביא ש"ך ס"ק ט"ז, אפי' באומר איני מאמינך כיון שאינו יודע לכחשו נאמן, וכן אפילו אומר שלא בפני הבעלים נאמן.
שם ואם אין הבעלים מכחישין אותו אע"פ שמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שם ושותקין, אפשר דמיירי שהעד המכחיש בא לאחר שהעיד האוסר, ובמקום שאין חזקת היתר, והעיד אחד שהוא חלב, ואח"כ הכחישו ע"א הדבר ספק, אם לא שהעיד הראשון בב"ד ונתקבל עדותו, אבל בלא"ה מקרי בב"א כמו דקיי"ל בכל מקום שהאמינה תורה ע"א וכמש"נ אה"ע נשים סי' כ"ט בע"ה, אבל הכא בהעיד בפני הבעלים ושתק, דע"א נאמן אפי' באתחזק היתרא, ומשום שתיקת הבעלים נאמן העד, והלכך לא מהני ע"א להכחישו אחר ששתק הבעלים והוי כקבל בעלים עדותו והאמינו, ונראה דכ"ז לשיטת המחבר אבל לשיטת הרמב"ן וש"פ שהביא הש"ך, דאין נפקותא אם בפני הבעלים או שלא בפני הבעלים, לא מהני כאן בעלים מידי, וכל שע"א מכחישו אינו נאמן, אפי' בא המכחיש אחר ששתק הבעלים, ולמש"כ נתישב קו' הש"ך ס"ק י"ב, דבאמת בהכחישו תוכ"ד אף ששתק הבעלים לאו כלום הוא.
שם ש"ך ס"ק י"ד העולה מזה כו' ואפשר דהכא לכו"ע שרי כיון שע"א מכחישו, למש"כ לעיל אדרבה לדעת החולקים על הטור וס"ל דע"א מהימן אפי' שלא בפני בע"ד, אפי' אם העיד בפני בע"ד כיון שע"א מכחישו אין האוסר נאמן, אפי' את"ל דלדעת הטור האוסר נאמן כדעת הסמ"ק והאו"ה, והנה למש"כ לעיל כל שמכחישים זא"ז בפני בע"ד ובע"ד שותק לכו"ע שרי, וכי קאמר הסמ"ק בבא המכחיש אח"כ דכבר נאסר ע"י הבעלים, ואפשר דבזה ליכא דפליג דמהרשב"א אין ראי', ועוד דהרשב"א סובר שאין נ"מ אם בפני הבעלים או שלא בפני הבעלים.
שם תדע דאל"כ תקשה על הרב דכתב כאן דעות חלוקות ובס"ס א' סתם כהמחבר כו' ר"ל מדיש כאן דעות חלוקות משום שתיקת הבעלים שהסכים בהעדאת ע"א הראשון, משמע אבל במקום דנאמן שלא מחמת שתיקת בעלים ודאי השני נאמן להכחישו.
ועיקר דברי הש"ך דבע"א באיסורין א"צ בפני ב"ד כיון דנאמן מה"ת חשיב כנתקבל בב"ד ובעדות אשה צריך ב"ד, למש"כ אה"ע נשים סי' כ"ז א"צ ב"ד מעיקר הדין, ואם נשאת ע"פ ע"א ואח"כ בא ע"א להכחישו אינו נאמן כמש"כ הר"ן בתשובה, ועי' אה"ע נשים סי' כ"ט באורך, וא"כ הדין נותן דבע"א באיסורין כל שלא נתקבל בב"ד ובא אחר ומכחישו מקרי בב"א.
כט) ויש לעי' לדעת הרמב"ן וסיעתו דהיכא דע"א מכחישו לא מהני שתיקת הבעלים וכמש"כ בס"ק כ"ח א"כ אשתך זינתה למה לא יועיל הכחשת האשה, למשתרי לבעל, מיהו גם בעדות האשה על מיתת הבעל, ע"א כשר מכחיש את האשה וכמש"נ אה"ע נשים סי' כ"ט סק"ט, ומיהו נראה דלא חשיבא להכחיש העד, כיון שהיא בע"ד, אבל צ"ע לחלק בין שאר איסורין שבעלים נאמן להכחיש העד, ועוד לא נראה כלל שיהא ע"א נאמן בהכחשת בע"ד ובכתובות כ"ב א' שנינו ואם יש עדים שנשבית מבואר דע"א לא מהימן.
והר"מ בפ"א מה' א"ב הכ"ב כתב דע"א נאמן להחזיקה בזונה בהעיד שנטמאה אחר קינוי וסתירה, ומבואר דבלא קינוי אינו נאמן, אף לעשותה זונה, ולדעת הר"מ דזונה הוא כאיסורין, ואם גם הכחשת האשה לא מהני א"כ בלא קינוי נמי ע"א נאמן, ואפשר דזונה שאמר הר"מ בפט"ז מה' סנהדרין היינו לאחר קינוי וכונת הר"מ למש"כ בפ"א מה' א"ב וצ"ע.
ל) שו"ע שם בהגה' אחד שאומר לב' שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולהשני ולכל העולם שרי, למש"כ ס"ק כ"ח מיירי דוקא בהעיד מתחלה לפני כשותק, ואח"כ בא שותף השני והכחישו, דבזה אילו הכחישו אחר, לדעת הסמ"ק אסור, אבל אם השני שותף לאו כל כמיני' לאסור שלא בפניו, אבל אם העיד מתחלה לפני שניהם ואחד מכחישו, אף להשותק שרי, וכן הוא לדעת הש"ך למש"כ לצדד להקל בשותק ואחר מכחישו, ונראה בדין זה אפי' אם העיד בב"ד לפני שותף אחד ושתק, ואח"כ הכחישו השני, מותר להשני ולכל העולם, וכן אפי' אין השני מכחישו אלא אומר אינו יודע או איני מאמינך, ואפי' אי ליתא השותף השני קמן שרי לכל העולם, ונראה דמיירי במעורב היין בחד כלי ושרי אפי' בשתי' דאינו נאמן לעשות יינו מדומע ביין נסך, ונראה דכן הדין באמר אשתך זינתה לאביי והוא שתק, הוא אסור באשתו, ואשתו מותרת לכהן כיון שמכחשת, ומכאן יש ללמוד דלאחר ששתק לא מהני הכחשת אחר להתיר לבעלים השותק, כמו דלא מהני הכחשת האשה, וכ"ז לדעת תו' וש"פ, אבל ד' הרמב"ן וסיעתו, אם שותף השני מכחיש את העד קדם שנתקבל בב"ד גם השותק מותר, ואם כבר נתקבל בב"ד ואסרו על פיו אין שותף השני נאמן להכחיש, דלדעת הרמב"ן והרשב"א אין נפקותא בין בפני הבעלים לשלא בפני הבעלים, אבל אשתך זינתה קשה לדעת זו למה א"ל שמואל זיל אפקה ולא חששו נשאלה אולי תכחיש [אין זה שאלה דהא ע"א נאמן בסוטה אע"ג דהאשה מכחשת ואילו ע"א מכחישו אינו נאמן הרי דהאשה לא חשיבא עד להכחיש ולא דמי לאיסורין דבע"ד נאמן, דהכא אין ע"א נאמן להתיר דבר שבערוה אלא דנאמן להכחיש עד ראשון, ובזה נוגע ובע"ד לא מהימן, וה"נ באשתך זינתה לאביי שנאמן לאסור, אין ע"א נאמן להתיר בדבר שבערוה, אלא שנאמן להכחיש הראשון ובזה אין בע"ד נאמן] וכן הא דאמר לי' אי מהימן לך דלאו גזלנא, ואף אי מחזיק לי' בגזלן מי מהימן כיון דהעד בחזקת כשרות לאו כל כמיני' לאחזוקי' בגזלן, וכיון דע"א מהימן לאסור את המוחזק להיתר, למה לא כפינן לי' להוציא אפומא דע"א, וגם לא שייך מגו אי בעי מכחיש לי' לעד, דהא ההוא סמיא לא ידע מה שנעשה בבית אחרי שאיננו שם, וצ"ע, [א"ה, וע"ע לעיל סקט"ז, וסי' ד' סקט"ז].
יו"ד סי' קכ"ח ס"ד, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ט סק"ו].
לא) בכורות י"ג א' ישראל שנתן מעות לעכו"מ כו' דעת רש"י ז"ל דהלכה כר"ל משום דרבא מסיק ב"מ מ"ח א' קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל, וקיי"ל כר"ל נמי בהא דדריש לעמיתך במשיכה ולעכו"מ בכסף, ואע"ג דאמימר דהוא בתרא ס"ל דמשיכה בעכו"מ קונה ולחד תירוצא בגמ' פליג על ר"ל בהא דדריש לעמיתך ומוקי לעמיתך למעוטי אונאה, אנן נקטינן דאמימר כר"י ס"ל אבל לר"ל דרשינן לעמיתך כמו שאמר ר"ל בהדיא וסוגית הגמ' הכי בהא דאמר קידושין י"ד ב' דעכו"מ כל קנינו בכסף ופרש"י דהיינו מטלטלין וכן בע"ז ס"ג א' בזונה כותית דלא מיחסרא משיכה, ולכן כתב רש"י לעיל ג' ב' דאם מוכר אוזן בכור צריך לאקנויא בכסף.
ודעת ר"ת דהלכה כר"י דקיי"ל כותי' לגבי ר"ל [ואע"ג דבבכורות קאמר לי' משמי' דר"א מ"מ בב"מ קבעוהו בגמ' סתמא בפלוגתא דר"י ור"ל] וההיא דאמר רבא קרא ומתניתא כו' אין כונת רבא שהיא הכרעה גמורה אלא לר"י צריך לתרץ אבל רבא גופי' כר"י ס"ל מדלא חשיב לי' בהדי הני תלת מילי, ועוד דאמימר הכי ס"ל ולא צריכין למימר דסבר כר"ל ופליג בדרשא דעמיתך דכיון דר"ל אמר בהדיא דלעמיתך למעוטי עכו"מ ממשיכה אתא אלא כר"י ס"ל, ואע"ג דר"א פליג התם, הא מסקינן ע"ז ע"א ב' כאמימר דלר"י משיכה בעכו"מ קונה, והא דאמר כל קנינו בכסף היינו שאין לו קנין אחר בע"ע זולת כסף, והא דאמר שם ס"ג א' בזונה כותית היינו אליבי' דר"ל ותירוץ השני כר"י.
מיהו דעת רמב"ן דלאמימר קני בעכו"מ בין משיכה ובין כסף ודרשינן לעמיתך בכסף ולעכו"מ או בהא או בהא, והוכרחנו לזה מהא דע"ז ע"א א' דמהני אקדומי זוזי ולא נאסר משום עכבתא אפומא וע"כ דכסף קונה [וק"ק דא"כ למה אמר בסוגין דאי גזל עכו"מ מותר ע"כ כר"י ס"ל דלמא כר"ל ס"ל ודריש לעמיתך במשיכה ולעכו"מ או בהא או בהא, ואפשר דלר"י מסתבר לרבות משיכה ולא למעט כסף דכל קנינו בכסף בעבד עברי ולדעת ר"ת גם באחוזה ובע"כ, אבל לר"ל אמרינן מה עמיתך בחדא אף עכו"מ בחדא] וכ"כ תו' בחד תירוצא ע"ז שם, ולפ"ז הא דאמר קדושין י"ד ב' כל קנינו בכסף יש לפרש גם כפרש"י וכן הא דאמר ס"ג א' בזונה כותית דלא מיחסרא משיכה אתיא אף לר"י, אמנם הריט"א כתב דהרמב"ן לא כתב רק לפרש הא דרב אבל לדינא קיי"ל כסוגיא דבכורות דאמימר דוקא משיכה קאמר וכמש"כ בה' בכורות וכ"כ חולין ל"ט ב', ולפ"ז הרמב"ם יחיד בזה דעכו"מ בין במשיכה בין בכסף.
לב) כ' ב"י יו"ד סי' קל"ב בשם הרשב"א בתהה"א לתרץ ההיא דע"ז ע"א דמהני אקדומי זוזי אף אי נימא דמעות בעכו"מ אינו קונה, דנהי דלא קנה מ"מ קנה ישראל המעות משעה ראשונה אם נותן לו היין בסוף, והק' אכתי איכא משום רב"ק שהרי כור בל' יכול לחזור עד סאה אחרונה, ותירץ דאם אקדים זוזי לכו"ע ראשון ראשון קנה, ואין הדברים מובנים אי קאי הרשב"א במושך בכלי של ישראל ובשעת משיכה אכתי היין היתר וכדמסיק דראשון ראשון קנה, א"כ למה הצריך הרשב"א שיקנה המעות למפרע ואי קאי בכלי של עכו"מ ואיכא עכבת יין והיין נאסר בשעת קנין א"כ מה יועיל שקנה המעות למפרע אכתי פורע חובו ביי"נ, ואפשר דיש כאן ב' דברים, תחילת דבריו ז"ל קאי ליישב הסוגיא דעכבת אפומא ר"ל דכשהיין בא לאויר הכלי נוגע בטיפת יין בבת אחת עם ביאתו לאויר, ואם לא היה קונה המעות אלא לאחר שקנה העכו"מ היין היה נחשב כאילו קונה את המעות בדמי יי"נ, אבל אם כבר קנה המעות ואינו צריך רק קיום תנאי ליתן היין חשיב כנתן יין היתר אף שבב"א היין נאסר ולזה מהני אקדומי זוזי, ואם אין עכבת אפומא שרי אף בלא הקדים זוזי, דכי מטי לאוירא קני, ובזה אין להקשות מדין כור בל' יכול לחזור והו"ל רב"ק, דכיון דלא חזר אשתכח דקנה יין היתר, ואין כאן רק משום רב"ק כדאמר ס"ד א', י"ל דלא שייך רב"ק בתערובות שאינו רוצה בקיום טפת יי"נ אלא בקיום יין ההיתר ונהי דאסור למכור חוץ מדמי יי"נ שבו, מ"מ ברוצה בקיומו כה"ג לא גזרו, כיון דברצון יכול להפריד את ההיתר מן האיסור ואפשר להקל בדרבנן, ודברי הרשב"א האחרונים במשך בכלי של ישראל אלא שמשך חדא חדא וכל חדא דברשותו היא בחזקת שנגע ביין והוי יי"נ ממש ואפ"ה שרי דאינו יכול לחזור כיון דהקדים מעות, ואם לא הקדים מעות אסור משום רב"ק, והא דלא מוקי הא דרב ע"ז ע"א בהכי דמשמע לי' דאף במושך חבית אחת הצריך רב לאקדומי זוזי מדלא פירש, ובזה יצאנו ממה שעמעם בו הגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' ל"ז.
יו"ד סי' קל"ג, [א"ה, עי' לעיל סי' נ"ב סק"ט].
יו"ד סי' קל"ד, [א"ה, עי' לעיל סי' כ' סק"ט י'].
יו"ד סי' קל"ד ס"א, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ח סק"ב ג'].
יו"ד סי' קל"ד ס"ג, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ח סק"א ד'].
יו"ד סי' קל"ד ס"ד, [א"ה, עי' לעיל סי' נ' סק"ט].
יו"ד סי' קל"ד סי"ג, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ו סק"י].
יו"ד סי' קל"ד ש"ך סק"א, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ז סק"ב].
יו"ד סי' קל"ד פ"ת סק"ד, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ח סק"י].