חזון איש/יורה דעה/מד
סימן מד[עריכה]
יו"ד סי' ק"כ, בענין מ"ס. [א"ה, עי' לק' סי' קמ"א סק"ה].
יו"ד סי' ק"כ ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' ל"ז ס"ק ט"ו, כ"ה].
א) הראשונים ז"ל בשלהי ע"ז דנו בנותן כלי מתכת לצורף לתקנו אם צריך טבילה, משום דאומן קונה בשבח כלי, ונראה דאין הנידון אלא אם גם בדיניהם הדין כן, דאם בדיניהם אינו קונה אין לו זכות לגבי ישראל, וכן נראה דאם נשבר אחר שתקנו לא יחייבו בדיניהם רק דמים ראשונים, מיהו יש לעי' אם כן אף לדעת רי"ף דאין אומן קונה מ"מ ליצטריך טבילה משום דיניהם, את"ל דהא דאמרינן לי' כך דיננו אינו אלא קנסא, ושמעת מינה דכך דיננו נמי דינא הוא.
ב) בטור יו"ד סי' קכ"א כתב פלוגתא דרבוותא בכלי שנשתמש בו איסור ע"ג האש אי סגי הגעלתו בכלי ראשון שהעבירו מעל האש, וקיי"ל לחומרא דאם נשתמש ע"ג האש צריך הגעלה ע"ג האש וכתב התה"ד סי' קל"א דצריך שיהיו המים מעלין אבעבועות, דכיון דבשעת שימושו היה מעלה רתיחות כבולעו כך פולטו, וכ"ה בשו"ע או"ח סי' תנ"ב, ומיהו אם בלע בכלי ראשון לאחר שהעבירו מע"ג האש לכו"ע סגי לי' בהגעלה בכלי ראשון שהעבירו מעל גבי האש וכש"כ בכלי שע"ג האש אף שאינו מעלה רתיחה, וכ"ה בשו"ע או"ח סי' תנ"א ס"ה, וכ"ה בח"י סי' תנ"ב סק"ז.
ואם רוב תשמישו בכ"ר שלא ע"ג האש ולפעמים ע"ג האש סגי לי' בהגעלה בכלי ראשון שהעבירו מע"ג האש ובלבד שאינו ב"י וכדאיתא או"ח סימן תנ"א ס"ו, ומיהו לכתחלה מחמירין משום תשמיש החמור אף שהוא מועט אע"פ שאינו ב"י וכמש"כ הרמ"א שם.
ג) טור יו"ד סי' קכ"א, כ' בה"ע דאפי' כ"ח בקדירה דלאו ב"י כיון דאיסורה דרבנן מגעילה ג"פ ודיו כו', ר"ל מרתיח בתוכה ג"פ מים, וצריך להחליף המים בכל פעם, אבל אם יחזיר מי ההגעלה פעם שני' לא עדיף מהאריך זמן הבישול דאפי' יבשל כל היום לא חשיבא רק פעם אחת כי מי הגעלה מזדהמין מהבלע ומתישין כחן מלמרק ולנקות את הקדירה והלכך צריך להחליף המים ג"פ, וכן אין להגעיל כלי אחר במי הגעלה, וכן אם מגעיל כלי בתוך כלי, הקטן בתוך הגדול, כיון שהגעיל כלי אחד אין להגעיל עוד כלי, כי כבר נעשו המים מי הגעלה, ואינן עולין למנין ג"פ, [עי' סי' קל"ה סי"ב ואם עמדו בו המים כמה ימים כו' לא עלו לו אלא ליום אחד]. [וראיתי בדרישה שכתב ג"כ שצריך להחליף המים ג"פ, אבל כתב הטעם כדי לפרסם דבעלמא אין הגעלה לכ"ח, אבל הדבר תמוה שהרי אם אינו מחליף את המים אין על זה שם ג"פ וכמש"כ לעיל], [א"ה, ועי' לק' סי' נ"ה סק"י י"א].
ד) או"ח סי' תנ"א סי"א מחבת כו' מותרת בהגעלה, וביו"ד סי' קכ"א כתב המחבר דבשל עכו"ם צריך ליבון ובתשובת רמ"ע סי' צ"ו כתב דבשל עכו"ם השומן ג"כ איסור של חלב ושומן דגים טמאים וחשיב תשמישו ע"י האור כיון דהמחבת בולעת את האיסור בלא אמצעי, אבל בחמץ השומן אינו חמץ ויש אמצעי בין הכלי להאיסור, ומה מאד דבריו ז"ל תמוהין דלא הניח כאן מקום לדון, ובאמת היא פלוגתא דרבוותא ודעת רבנו יואל והרשב"א דגם בפסח צריך ליבון ודעת ראבי"ה והרא"ש פ' כ"ש דגם בשל עכו"מ סגי בהגעלה, והביאו ראי' מתוספתא שלהי ע"ז, והרשב"א בת"ה כתב דתיבת טוגנין בתוספתא מיותר, וטעם פלוגתתן מבואר ברא"ש וברשב"א משום דבשעת טיגון האור שואב את השמן ויש הרבה פעמים שהמחבת נוגעת בבשר עצמו ובעיסה עצמה, והרא"ש כתב כיון דמקום היבש מקושר עם כל הבשר שהוא לח ומבליע לחותו בהיבש בתמידות לא חשיב ע"י האור ואם אי אתה אומר כן גם בקדירה לפעמים הקדירה מקדיחה ומתיבש קצה אחד מן הבשר, ומבואר דעת כל הראשונים דלולא יובש השומן גם בשל עכו"מ סגי בהגעלה, ומה שהשומן עצמו אינו מפסיד כלום +א"ה, כמדומה דצ"ל עצמו אסור, אינו מפסיד כלום+ דשומן כמים ולא חשיב תשמיש ע"י האור, ומה שהקיל המחבר בחמץ הוא משום דלעולם אין השפוד צריך ליבון אלא בבלע איסורא אבל מבשר לחלב גם שפוד סגי בהגעלה וכמו שהאריך הש"ך בנה"כ סי' צ"ג, אלא בחמץ נחלקו הראשונים ז"ל אי מקרי היתרא בלע, דעת הר"ן פ' כ"ש בשם הראב"ד ז"ל, דמקרי היתרא וסגי בהגעלה, ודעת הר"ן פ' כ"ש בשם הרמב"ן דחמץ שמו עליו, ונקט המחבר לחומרא בשפוד דצריך ליבון, אבל במחבת דדעת הרא"ש ודעמי' דאף באיסורא בלע סגי בהגעלה ואיכא ב' צדדים להקל הקיל המחבר בהגעלה, אבל בשל עכו"מ דודאי איסורא בלע הצריכה ליבון, וכ"ז מבואר בבהגר"א ביו"ד שם.
והש"ך ביו"ד שם הביא דברי רמ"ע וסיים דלדברי רמ"ע גם מבשר לחלב צריך ליבון וסיום זה תמוה דהא בהיתירא בלע אף בתשמישו ע"י האור סגי בהגעלה וכבר תמה עליו הגרע"א בגליון, אבל עיקר דברי רמ"ע שקבעם הש"ך דשומן וחמאה מקרי תשמישו ע"י האור הם נגד דברי הראשונים ז"ל והגרע"א בגליון שם הביא דברי הפמ"ג שכתב דכל משקין מקרי בישול ולא חשיב ע"י האור והגרע"א השיג עליו דזה נגד דברי הרמ"ע, אבל להאמור דברי הפמ"ג מכוונים שזה דעת כל הראשונים דלא כהרמ"ע.
ולפי דרכנו למדנו דכלי מתכת שמשפשפין את המתכת בחלב מהותך בשעת עשיית הכלי והמתכת חם שהיד סולדת בו, סגי לו בהגעלה וא"צ ליבון.