חזון איש/יורה דעה/מג
סימן מג[עריכה]
א) ירו' דמאי פ"ד ה"ה מה פליגין ליקח אבל לחלק אף רשב"ג מודה כו' קול יוצא לחילוק, נראה דר"ל שאין חולקין לכהן תרומה ע"פ עדות ע"ה על הכהן שהוא חבר, ואמר טעמא קול יוצא ועי"ז שחבר יתן לכהן זה יתפרסם לחבר ולעולם אין מקבלין את הבא לקבל עליו דברי חבירות ע"פ עדות ע"ה המעיד עליו שמשמר טהרות בצנעא בתוך ביתו וכמש"כ הר"מ פ"י מה"מ ה"א וכשיבואו עדים נאמנים וכמש"כ דמאי סימן ה' סק"ה, וכשם שאין ב"ד מקבלין ע"פ עדות ע"ה כמו כן יש ליזהר שלא יוחזק לחבר בעירו ע"פ עדות ע"ה, ומודה בזה רשב"ג, וכי פליגי לענין ליקח ממנו טהרות להחזיקן בטהרה ולאכול על ידן תרומה דלרשב"ג נאמן ע"ה על אחרים ולר"מ אינו נאמן, ובתוספתא גרסינן ברישא ותרומה בידו, ור"ל ובעי ליקח טהרות מחבר לערבן בתרומה.
ולרשב"ג א"צ טעם מפני חיי נפש אלא מעיקר הדין נאמן בשל אחרים ואפי' יש לו מכיר, והא דתניא בתוס' שאם יש לו מכיר אינו לוקח אלא מן המומחה סתמא כר"מ, וכן הא דתנן דמאי פ"ד מ"ז בחמרין שאינן נאמנין דלא כרשב"ג ומיהו י"ל דמודה רשב"ג במ"ז דחיישינן לגומלין, והא דתנן במ"ה שאינו נאמן לומר לקחתי מן הנאמן וכן הא דתנן במ"א אמר לו אחד שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם כו' כולהו סתמי כר"מ, ולפ"ז למאי דאיפסק הלכתא בכורות ל"ה ב' כרשב"ג לית הלכתא ככל הני מתנייתא, ולפיכך דעת הראב"ד דלא קבעו הלכתא כרשב"ג אלא בבכור שאין איסורו אלא משום קנס, אבל בשאר דברים הלכה כר"מ וכסתם משנה בכורות ל' א'.
ב) והגר"א ז"ל יו"ד סי' קי"ט לא ניחא לי' לחלק בהלכתא, דכיון דקיי"ל כרשב"ג משמע בכל מאי דפליג אדר"מ, אלא חילק ברשב"ג גופי' שאין דברי רשב"ג אלא בסתם ע"ה ובסתם כהן, אבל בידוע שהוא עובר עבירה בזה מודה רשב"ג והיינו מתנ' ל' א', ולפ"ז אפשר לפרש מ"א ומ"ה בודאי אינו מעשר ואתיא אפי' כרשב"ג, [ומשמע דעת הגר"א דאפי' חשוד סמכינן עלי' בשבת, ובדמאי סי' ט' סק"ב כתבנו שאין חשוד מהימן, מיהו לא כתבנו שם אלא בלקח מן החשוד דהוי טבל דאורייתא, אבל במתנ' יש לפרש שלקח מע"ה ושואל לחשוד אבל ל' אינו מעשר א"א לדייק דבחשוד איירי דהא קתני הלוקח ממי שאינו מעשר וע"כ ע"ה קאמר] ומתנ' הנכנס לעיר ואינו מכיר ה"ה במכיר ואפי' לטהרות ושביעית וברייתא דאמרה דוקא אינו מכיר ודוקא לא שהה ל' יום ודוקא למעשר ולא לשביעית וטהרות כר"מ וכן הא דאמרו בירו' משום חיי נפש לאוקמה כר"מ.
ג) אבל הר"מ פסק כרשב"ג אף בעובר עבירה ודאי, וכמש"כ פי"א מה' עדות ובפי"ב מה' מעשר, ואפ"ה פסק לכולהו מתנ' וברייתא, ונתקשו בזה המפרשים ז"ל.
ולכאורה י"ל דע"ה לענין מעשר וטהרות גרע טפי, שאפי' ע"ה המעשר אינו מפריש דמאי וסומך על רוב ע"ה מעשרין הן, וכיון שהוחזק להאמין את ע"ה ואף במקום שאפשר לו ליקח מחבר לוקח מע"ה ואינו נמנע, ומהימן לי', והלכך לא שייך להאמינו במקום שכבר אמר המוכר שהוא מתוקן ולא שייך לומר אין אדם חוטא ולא לו שכבר הוחזק שחושב את של חבירו למתוקן וטהור, ושפיר חיישינן שאומר משום שסומך על חבירו, ואין דברי הר"מ אלא במקום שידוע לע"ה אם הוא איסור או היתר ובזה לא חיישינן שישקר, אבל במקום דחיישינן שהמעיד אינו יודע שפיר יש לחוש שסומך על המוכר ואינו חש להעיד, ומיהו עדיין אינו מתישב הא דכ' הר"מ פי"ב ה"י בחמרין טעם דקנוניא תיפוק לי' משום דלמא סמך על חברו, ואפשר דסתם בני לוי' קים להו זה בזה ואין מקום לחוש שהוא טועה ומאמינו אלא חיישינן לגומלין, א"נ בידוע שאינן מעשרין תמיד. [שו"ר דזה א"א דהא אמר כתובות כ"ד א' בחמרין רוב ע"ה מעשרין].
והנה דברי הר"מ פי"ב הי"ז לפיכך אם אמר ע"ה זה טבל כו', נקט דברים ידועים לו ולא חיישינן לי' למשקר בלי הנאה, ואם אמר שהוא תרומה אין חוששין שמא הוא טבל, ואם אמר שהוא טבל אין חוששין שמא הוא מעושר ומעשר עלי' ממקום אחר, אמר אלו פירות מתוקנים כו' ר"ל נמי בידוע לו וכגון שמעיד על מי שהוא חשוד מפורסם.
ונמצא לפ"ז דע"ה או חשוד המעיד על ע"ה אינו נאמן והמעיד על חשוד מפורסם נאמן, אמנם עדיין אינו מתישב הא דאמר בירו' דלרשב"ג שואל בין לחבר בין לע"ה, אמנם הגר"א ז"ל בביאורו הגיה במסקנא מה פליגין לחלק אבל ליקח אוף רשב"ג מודה כו' ור"ל שאין זה ענין להא דרשב"ג דבכורות, אלא טעמא דרשב"ג שירא לשקר.
ד) כ' ריטב"א ע"ז ל"ט דלא אמר רשב"ג אלא בחשוד לעצמו אבל לא בחשוד למכור דכבר נחשד לעבור לפני עור, ונראה דבזה מתרץ כל הני מתנ' דע"ה חשוד למכור טבל בתורת מתוקן אבל אין הכהן חשוד למכור בשר בכור שהטיל בו מום למי שנזהר מזה, ומיהו קשה קצת כיון דאוכל בשביל הנאה למה ימנע מלמכור בשביל הנאת ממון, ואף דאמרינן לעיל פ"ב ה"ב דאיכא חשודין לאכול ולא להאכיל היינו להאכיל בחנם.
כ' עוד הריטב"א שם דלהעיד על אדם שהוא נאמן צריך ב' עדים ואין ע"א חבר נאמן, ומשמע דמפרש הא דפריך בירו' וע"א מהימן היינו אפי' חבר כיון שבא להעיד על אדם שהוא נאמן, אבל הר"ש והגר"א לא פי' כן ואפי' אם נימא דבשעה שבא לקבל דברי חבירות או שבא למקום שאין מכירין אותו צריך ב' עדים, מ"מ כשהיחיד שואל על זה שהוא ידוע בעירו אין זה החזקה אלא נידון פרטי ומסתבר דע"א נאמן וצ"ע.
ה) נראה דהא דאמר חולין ד' דאוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו דלא שביק היתירא ואוכל איסורא הוא אפי' לר"מ דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, דטעמא דר"מ דחוששין שמא מצפה הנאה בעדותו אבל בתחלה ודאי לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולענין להעיד ששחט שפיר אינו נאמן אף לרשב"ג דאין רצונו שיוציא טריפה מתח"י והא דלא חיישינן שמא לא נשחט רוב כבר כתב רשב"א דגומר קדם שיעור שהי'.
ו) הא דאמרינן דמיקילינן באכסנאי משום חיי נפש, לכאורה בשנת מ"ע אין לו הפסד בהפרשה אלא תרומ"ע אחד ממאה, וצ"ע אי שייך בזה חיי נפש, מיהו גם במ"ש אחר חורבן דפודין בתחלה בשו"פ לכאורה לא שייך חיי נפש.
ז) בכורות ל"ה ב' ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו כו', יש לעי' תקשה לר"מ איך מעידין על כהן כיון דאין מעיד על עצמו משום דחשוד לשקר בשביל שבח כהונה כמש"כ הרא"ש גיטין פ' הנזקין בי"ד חלוקות, איך מעיד על אחרים, ולמש"כ דמודה ר"מ דלא שביק היתירא אלא דחיישינן דמקוה לאיזה הנאה, י"ל דהכא שאינו חשוד לשקר בשביל שום דבר אלא בשביל שבח כהונה לו ולדורותיו ליכא למיחשדי' כשמעיד על אחרים, אם לא במקום דחיישינן לגומלין כדאמר כתובות כ"ד א'.
שם ישראל לא חשידי, יש לעי' למ"ד רועי כהנים והן ישראל אינן נאמנין דחיישינן ללגימא א"כ ישראל חשידי בשביל לגימא כש"כ בשל עצמן ואפשר דר"מ לא ס"ל הא, וסבר היפוך ת"ק.
שם לר"מ דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו כו', משמע דאע"ג דאמר ר"מ חשוד לקל חשוד לחמור, מ"מ מצי סבר החשוד על הדבר דנו ומעידו, ואע"ג דלשקר בלי הנאה הוא רק כמדה חמורה בחטאו, ואם חטא קל מקליש נאמנותו ולא סמכינן לי' אחמורה, בדין הוא דחוטא לתיאבון יקליש נאמנותו בדבר שאין לו תאוה, מ"מ לא כל המדות שוין ומצינו למימר דחשוד על הדבר מעידו, ומכאן יש ללמוד דגם ר"מ מודה דמומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, ובזה ניחא קו' הגרע"א איך חייב גנב בד' וה' לר"מ הא הוי מומר לכה"ת כולה, אמנם אם הוא מומר שלא לתיאבון לדבר אחד הוי מומר לכה"ת כולה במדה זו אבל אם הוא מומר לתיאבון לדבר אחד הוי כמומר לתיאבון לכה"ת כולה ונאמן על השחיטה מדין לא שביק היתירא, ואפי' את"ל דמומר לכה"ת כולה אפי' לתיאבון הוי כדין מומר ושחיטתו פסולה, מ"מ אין זה רק אם עבר בפועל, אבל מדין חשוד לכה"ת כולה לא חשיב מומר לכה"ת כולה יחד, אלא בדבר שהמומרות מפסיד בדבר אחד כגון אוכל נבילות לא לתיאבון, דשחיטתו פסולה, כמו כן מחלל שבת בצנעא שלא לתיאבון שחיטתו פסולה, דאינו בר זביחה כיון דחשוד לאכול נבילות, אבל לתיאבון שאין אכילת נבילות פוסלת שחיטתו, אלא בצירוף כה"ת כולה זה אינו פוגמו במאי דהוא חשוד לעבור אלא א"כ עבר בפועל.
והא דכ' תו' חולין י"ד א' דלר"מ שוחט במזיד בשבת שחיטתו פסולה מדין מומר, כונתם דהוי כמומר לאכול נבילות שלא לתיאבון ומשמע להו דשוחט בשבת לא מקרי לתיאבון שאין יצרו תוקפו בזה ומתנ' אפי' בלא אכלו בשבת איירי, וכן הא דתירצו שם דבפ"א לא מקרי מומר כונתם דאכל נבילות פ"א עדיין בר זביחה הוא, אבל חשוד לכה"ת הוי לר"מ בפעם אחת כדאמר נחשד לדבר אחד ומשמע אפי' לא ראינו רק פ"א וכ"מ בתו' עירובין ס"ט א' במה שהקשו סנהדרין כ"ז בעד זומם לר"מ אע"ג דהוי פ"א.
ונראה דהחשוד לד"א או אפי' לחלל שבת בצנעא לר"מ מבטל רשות, דכיון דמומר לחלל שבת בצנעא מבטל רשות, ודוקא במומר לכה"ת כולה או לחלל את השבת בפרהסיא אינו מבטל רשות, א"כ לר"מ נמי אינו חשיב כמומר לכה"ת כולה.
והא דפריך עירובין שם כמאן אי כר"מ כו', משום דהוי ס"ד לענין שחיטה או לענין עדות באיסורין, אבל כדמשני לבטל רשות הוא בין לר"מ בין לרבנן, וכן למאי דאמר האי תנא הוא דחמירא לי' שבת כו' אתיא אפי' כר"מ ולענין לקבל ממנו קרבן או כשמחלל לתיאבון דשחיטתו כשרה במחלל בצנעא ובפרהסיא שחיטתו פסולה, וכ"ז מוכח דאם איתא דלר"מ הוי מומר לכה"ת כולה בעבירה אחת ואין מקבלין ממנו קרבן ודאי לא אמרינן בו לא שביק היתירא ואינו ראוי להיות דיין ועד, ולמה לי' לר"פ לדייק מהא דאמר ר"מ החשוד על הדבר לא דנו, וגם תקשה לי' לר"פ למה לי' לר"מ לומר החשוד על הדבר לא דנו כו' תיפוק לי' דאינו כישראל לכל דבר כדין מומר לכה"ת כולה אלא ודאי מודה ר"מ שאינו מומר לכה"ת כולה. [א"ה, וע"ע לעיל סי' ב' באורך].
ח) בכורות ל"ו א' אימר דאמר ר"מ לחששא לאחזוקינהו מי אמר, מפרש"י נראה דה"ק דלא אמר ר"מ אלא לענין נאמנות דע"א באיסורין דכל דחשדינן לי' לא מהימן, ובזה ס"ל לר"מ דאפי' מקילא לחמירא חשדינן, אבל לענין לפסול לעדות ממון ולדין אינו נפסל בחשד בעלמא אלא בעדות ברורה ובזה לא מפסל מקילא לחמירא דלא הוחזק לעבור את החמור אלא מחמרינן לחשדו אבל לא מפסל בשביל חשד, וקשה דהלא קיי"ל כאביי סנהדרין כ"ז א' דרשע לאכול נבילות להכעיס פסול ואם הטיל מום בבכור פסול לעדות, ועוד אכתי תקשי דיהיו כהנים פסולים לשחיטה ולנאמנות דאיסורים וכמו שהק' תו' לעיל ד"ה כהני, ולכן פי' תו' דה"ק אימר דאמר ר"מ במתנ' שאין הכהנים נאמנים משום דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לחששא שאנו חוששין בכהנים שיקילו בדבר אבל לאחזוקי לא שהרי לא ראינו שנחשד והלכך לא שייך לחשדו על שאר איסורין שהרי כל זמן שלא עבר עבירה לא נפסלה נאמנותו ואע"ג שאם היה מזדמן לו אפשר שהיה עובר מ"מ השתא לא עבר והלכך להטלת בכור אינו נאמן דחשדינן לי' אבל לשאר איסורין נאמן אלא אם עבר כבר דבר אחד נחשד לכה"ת כולה, וזו כונת תו' ד"ה אימר, דדוקא לר"מ, אבל לרבנן אף אם עבר כבר כשר לחמירתא, ובאמת הדבר מבואר לעיל ל' א' ב' אלא דשם הוזכר נחשד ויש מקום לומר ע"י רגלים לדבר אבל כאן משמע דאפי' הוחזק בעדות גמורה, וכתבו תו' דדוקא לענין איסורין אבל לענין עדות קיי"ל כאביי דפסול לעדות, ונראה דגם לר"מ י"ל כרבא דכשר לעדות וכדפרש"י דלפסול לעדות ממון לא סגי בחשוד אלא בעינן להחזיקו לרשע, אבל בתו' עירובין ס"ט א' לא ס"ל כן אלא כתבו לרבא לחלק גם לר"מ בין רע לשמים לחוד לרע לשמים ורע לבריות, והא דאמר עירובין שם דלר"מ הוי מומר לכה"ת כולה לפי' תו' היינו מומר ממש וכ"כ תו' חולין י"ד א' אבל י"ל דאכתי לא ידע ברייתא דמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר והוי ס"ד דר"ה לענין להיות חשוד לכה"ת כולה קאמר, אבל לעולם לא הוי מומר לר"מ ע"י דבר אחד.
והא דאמר לרבנן דמומר לחלל שבת לא הוי מומר לכה"ת והיינו שאינו חשוד אע"ג דמחמור לקל מודים חכמים איכא עריות וש"ד דחמירי משבת, ועוד דכל שחמיר לי' לאדם זה מקרי חמור ואינו חשוד עליו כדאמר בכורות ל' א' [א"ה, ע"ע לעיל סי' ב' ס"ק ט"ז].
יו"ד סי' קי"ט בב"י תשו' הרשב"א בדין מחלל שבת בפרהסיא, [א"ה, עי' לעיל סי' ב' סקט"ז י"ח כ' כ"ג כ"ד, ולק' סי' מ"ט סק"ו ז', וסי' נ"ב סק"ז].
יו"ד סי' קי"ט ס"א, [א"ה, עי' לק' סי' קי"ט סק"ד].
יו"ד סי' קי"ט ס"ה, [א"ה, עי' לעיל סי' ב' סק"ט י'].
יו"ד סי' קי"ט ס"ח, [א"ה, עי' לעיל סי' ב' סקכ"ז].
יו"ד סי' קי"ט ט"ז סקט"ז, [א"ה, עי' לעיל סי' א' סק"א].