חזון איש/יורה דעה/כח
סימן כח[עריכה]
א) ערלה פ"ב מ"ב התרומה מעלה את הערלה כו', דעת הר"מ דכי היכי דערלה וכלאים מצטרפין בנפלו בב"א [וכל שלא נודע לו עד שנפלה שני' מקרי בב"א] ה"נ תרומה וערלה מצטרפין לאסור לזר וכדתנן לק' מי"ד במחמץ ומתבל שתרומה וכלאים מצטרפין לאסור לזר, וה"נ ביבש ביבש מין במינו לאסור במאה מצטרף כלאים וערלה לתרומה כדין החמור שמשלים שיעור הקל וכדאמר שבת ע"ו א', ואע"ג דאמר התם דכל שלא שוו בשיעוריהו לא מצטרפי אלא א"כ שוו במקום אחד, הכא שוו בשיעור איסורן בכזית ולאסור בנו"ט, והא דתנן לעיל מ"א התרומה ותרומת מעשר כו' ולא תני כולהו מצטרפין זע"ז, כבר פירשו בירו' דאשמעינן דאפי' לר"ש דפליג במ"ב ובמי"ד דאין ב' שמות מצטרפין, מ"מ בתרומה וחלה ובכורים מודה.
ב) ולפ"ז הא דתנן והערלה מעלה את התרומה היינו בסאה ערלה שנפלה למאתים חולין ואח"כ נפלו ב' סאין ואחד ממאה בסאה תרומה וקדם שנפלה התרומה נודע לו, אבל אם קדמה התרומה ואח"כ הערלה אין התרומה מתבטלת דכיון דבשעת נפילה לא היה כדי לבטל גם השתא אין התרומה מבטלת איסור ערלה לזר כדי שתחזור הערלה ותבטל התרומה דהרי עכשו הן באין בב"א ואוסרין לזר שהרי אפי' לא היה בתרומה לבד לאסור את החולין רק בצירוף הערלה היו מצטרפין לאסור כשבאין בב"א כש"כ כשקדמה התרומה ואסרה לא יועיל זה שנפלה הערלה לבטל את התרומה.
והא דתנן זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, זו היא היינו מה שהזכיר לענין התרומה מעלה את הערלה, אבל הערלה את התרומה לא הזכיר התנא פרטו במתנ' אלא צריך לפרטו על דרך שהזכיר בתרומה מעלה את הערלה שהערלה נפלה תחלה ונודע לו ונתבטלה ואח"כ נפלה התרומה.
ולפי' זה גרסינן במשנה או ג' קבין כלאים, שאין ראוי להזכיר כאן שנפלו ערלה וכלאים יחד, שהרי לא בא רק לאשמעינן התרומה מעלה את הערלה ואת הכלאים, ומיהו הדין אמת שאם נפלו ג' קבין ערלה ונודע לו ואח"כ נפלו ג' קבין כלאים נמי בטילין.
ג) מיהו קשה לפרש כן משנתנו הא דתנן סאה תרומה שנפלה למאה, דאי נפלה למאה חולין א"כ הג' קבין ערלה עולין בחולין וא"צ צירוף התרומה, ולפיכך פירשו בירו' דנפלה לצ"ט, וקשה לפ"ז דא"כ אסורה התערובות לזר וע"כ התרומה מעלה את הערלה לכהן ולכהן אין תרומה מן האיסורין שבתורה ולאו מיליף הוא דתרומה מעלה את הערלה, והרי א"צ לפרש כאן כיצד, דהא ערלה שנפלה למאתים תרומה התרומה מעלה את הערלה.
וצריכין אנו לפי' זה לגי' הראב"ד שהביא רמב"ן ע"ז ע"ג דגריס במשנתנו סאה תרומה שנפלה למאה חולין ואח"כ נפלו ג' קבין ועוד ערלה או ג' קבין ערלה שנפלו לק' סאה חולין ואח"כ נפלה סאה ועוד תרומה, והשתא התרומה מעלה את הערלה היינו לזר לאחר שנתבטלה התרומה.
והא דאמר בירו' לית כאן לתוך ק' אלא לתוך צ"ט, אי אפשר לפרשו לגי' זו, דאי הכונה דלולא התרומה אין כאן שיעור להעלות הערלה וכמו שפי' הר"מ בפירושו מ"ג הא דאמר בירו' לית כאן מאתים אלא קצ"ט, א"כ הו"ל למימר לית כאן מאתים דהא בתרומה מעלה את הערלה קיימינן, ואי קאי אסיפא קשה למה שביק רישא [וגם החשבון צ"ט אינו מדויק בסיפא אלא צ"ט ומחצה ומיהו בזה י"ל דלא דק].
עוד יש לתמוה לגי' זו הלא קיי"ל בתרומה דכל זמן שלא הגביה עדיין לא הותר ואי נפלה סאה אחרת אוסרת וכדתנן פ"ה דתרומות מ"ח, והיינו אע"פ שנודע לו וכמש"כ הר"ש שם וכ"ד הראב"ד בהש' פי"ג מה"ת ה"ו, וכיון שדין ערלה ותרומה שוין א"כ ה"ה נפל אח"כ ערלה קדם שהגביה מצטרפין ערלה ותרומה לאסור ומשנתנו ע"כ בלא הגביה דאי הגביה חסר לי' שיעורא לבטל את הועוד, [וי"ל בדבר שאין כהן מקפיד שא"צ להרים איירי, א"נ דמתנ' לאחר הרמה והיה בתחלה התערובות גדולה ולאחר שהרים נשאר ק' או ק"א וכ"ה בהדיא בל' הראב"ד שהביא רמב"ן ע"ז ע"ג דתרומה לישראל קדם שהרים אי נפלה ערלה מצטרפת עם התרומה].
ד) ודעת הרא"ש דערלה מעלה את הכלאים אפי' לא בטלה הערלה, כגון סאה ערלה שנפלה לקצ"ט חולין ואח"כ נפלה סאה כלאים, מצטרפת הערלה עם החולין לבטל את הכלאים ומצטרף הכלאים עם החולין לבטל את הערלה, ואע"ג דערלה וכלאים מצטרפין לאסור כדתנן מ"ב, הני מילי היכי דלא נודע בינתים, אבל היכי דנודע בינתים, כיון דמה"ת בטל, אין מה שהצריכו חכמים מאתים מעכב על הערלה שלא לבטל את הכלאים הבא אח"כ.
ולפ"ז הא דתנן סאה ערלה שנפלה למאתים חולין היינו קצ"ט וחצי [ובירו' קרי לה קצ"ט משום שהוא פחות ממאתים] ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה [האי ערלה פי' הרא"ש רבעי דערלה ממש אי אפשר כיון דהראשון אסר לא יותר בשביל שנתוסף איסור] הערלה הראשונה נעשית חולין ומצטרפת עם החולין לבטל את הרבעי ואת הכלאים, ונקט בנפילה שני' סאה ועוד היינו אחד ממאתים בחצי סאה ולפי' זה גם רישא התרומה מעלה את הערלה היינו בנפלה סאה לצ"ט וחצי והתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה ומותר אף לזר, ודברי הרע"ב הן פי' הרא"ש, ופי' זה קשה דלא יתכן לפרש ערלה היינו רבעי ובערלה הדין בהיפוך, ועוד למה נקט התנא שנפלה לקצ"ט וחצי והו"ל למנקט בנפלה לקצ"ט ולא יצטרך להזכיר ועוד בנפילה שני' וגם איך סתם ולא הזכיר דאיירי בחצאים, ועוד גם בנפילה ראשונה יש שיעור ביטול לסאה ועוד ולמה בראשונה נקט סאה ובשני' סאה ועוד וגם לא שמענו דרבעי צריך מאתים ודין רבעי לעולם כמ"ש ובטל יבש ביבש ברובא היכי דלית לי' מתירין כדאמר ב"מ נ"ג א'.
ה) ודעת רמב"ן ע"ז ע"ג, [ושם ס"ו א' ודייק לה מדלא קתני במ"א התרומה והערלה ועי' לעיל סק"א] דתרומה אינה מצטרפת לא עם הערלה ולא עם הכלאים, ואע"ג דמצטרפים לאסור בנו"ט כדתנן מי"ד, התם משום דשוו בשיעוריהו אבל במין במינו יבש ביבש דתרומה בק' וערלה וכלאים בר' אין מצטרפים אף לשיעור הקל, ולפ"ז יש לפרש מ"ב בסאה תרומה שנפלה לצ"ט חולין ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה ונודע לו ואח"כ נפלו ג' קבין כלאים, והותר כל התערובות דג' קבין ערלה נתבטלו מקדם שנפלו ג' קבין כלאים ובטל גם הכלאים וחוזרין הערלה והכלאים ומצטרפין עם החולין ומבטלים את התרומה ומותר אף לזר, וגרסינן ג' קבין ערלה וג' קבין כלאים.
והא דאיתא בירו' לא שנפלה לתוך ק' אלא לצ"ט מתפרש בפשוטו, אבל הא דאמר בירו' לית לתוך מאתים אלא לקצ"ט ע"כ כמו שפי' הר"מ, או דלא גרסינן לי' כלל כמש"כ הר"ש.
ו) ירו' ערלה פ"ב ה"ב ניחא תרומה מעלה את הערלה שכן טהורה מעלה את הטמאה כו' לא אצל הזרים שמא כו' והתנינן כו' שנייא היא כו', ר"ל וכי בערלה וכלאים יש חילוק בין זרים לכהנים, אלא ע"כ דגם איסור מעלה את האיסור וכן התרומה מעלה את הערלה הוא אפי' אצל זרים שהתרומה איסור להם, ומכאן משמע דתרומה מעלה את הערלה דמשנתנו הוא אפי' לזרים, ויש לדחות דבעלמא קאמר היכי דתרומה עלתה בק"א ואח"כ נפלו ג' קבין ועוד ערלה דגם זה בכלל משנתנו.
ז) והגר"א ז"ל הגיה משנתנו, ודעתו ז"ל דלרבנן במ"א גם תרומה וערלה מצטרפין, אבל משנתנו כר"א דלעולם במין במינו לענין מאה ומאתים אף ערלה וכלאים אין מצטרפין, ולפ"ז גרסינן ברישא ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה וג' קבין של כה"כ והיינו שניהם יחד, ובסיפא גרסינן כיצד סאה ערלה וסאה כלאי הכרם שנפלו למאתים ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה, ובזה מתפרש בפשיטות הא דאמר בירו' לית כאן מאתים אלא קצ"ט והערלה מצטרפת עם החולין להעלות את הכלאים והכלאים מצטרפין עם החולין להעלות את הערלה, והערלה את הערלה היינו משום דערלה ראשונה כבר נתבטלה.
ומיהו לא מסתבר דבמ"א שנה דברי ר"א כיחידאי ואח"כ סתם כר"א ואי שהן סיומא דר"א הו"ל להתחיל כיצד והיה מפרש דברי ר"א אבל ל' המשנה משמע דמלתא באפי נפשי' היא, ועוד אי לא בא לסתום כר"א למה שביק רבנן ושנה משנת ר"א הלא גם לרבנן התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה והערלה את הערלה ואת הכלאים לאחר שנתבטל, ואין לומר דאיירי קדם שנתבטל דא"כ לא הו"ל להזכיר הערלה את הערלה דהא בזה דאיירי דהיינו בנפל איסור השני קדם שנודע לו נפילת איסור הראשון באמת אין ערלה מעלה את הערלה, ויתכן למתני אבל לא ערלה את הערלה, או שלא להזכיר כלל ערלה ערלה, ואף אי סתים כר"א קשה למה כלל עמהם דין ערלה מעלה את הערלה שאינו ענין לדר"א.
ועוד קשה לפי' זה כיון שדקדק התנא למתני ואח"כ היכי דצריך ידיעה בינתים, והיכי דא"צ ידיעה בינתים קתני לי' בחיבור, א"כ ברישא נמי הו"ל למתני כיצד סאה תרומה וג' קבין ערלה וג' קבין כלאים שנפלו למאתים.
ח) והנה בירו' לעיל ה"א תמן תנינן רא"א תרומה עולה בק"א כו' תמן אמר חזקי' כו' מן מה דתנינן סאה תרומה שנפלה למאה ואמר ר"ל כו' כמה דתנינן ר"א ור"י, ור"ל דבמ"א דתנן עולין בק"א תנן כר"א ואח"כ במ"ב תנן כר"י והנה לא בא רבי לסתום כאן אלא במ"א עיקר בא לאשמעינן דתרומה וחלה ובכורים כחד חשיבא ונקט מלתא דר"א בק"א וה"ה לר"י בק' ועוד, ובמ"ב בא לאשמעינן דין התרומה מעלה את הערלה ונקיט חושבנא אליבא דר"י ומני' נשמע לר"א והנה מכאן קשה לכל הפירושים דלפי' הרמב"ן דתרומה מעלה את הערלה אף שלא נתבטלה א"כ משנתנו בנפלה סאה לצ"ט איירי ובאמת לא נתבטלה בין לר"א ובין לר"י, וכן קשה לפי' הגר"א, וגם לפי' הר"מ קשה דמפרש לי' לצ"ט ממש ובאמת אסור לכהן, ובגמ' מוקים לה כר"י והר"ש ז"ל נחית לאוקמא כר"י ופריך לה ותימא שהרי בגמ' מוקי לה כר"י.
והנה הגר"א ז"ל הגיה בירו', ויש ט"ס בבהגר"א שם, וכונתו ז"ל דבירו' דחי דכי היכי דהתם תנן בק' ומפרשינן לתוך צ"ט ה"נ ק"א לאו דוקא אלא ק' ועוד, אבל קשה דאי מתנ' צ"ט מצומצם קאמר ע"כ הא דנקיט ק' הוא דלאחר שנפלה הסאה נעשה ק' או שמגיה המשנה, וזה לא יועיל למשנתנו דקתני ק"א במקום ק' ועוד ואי משום דיצא מק' קרי לי' ק"א אינו ענין להא דר' לעזר, ועוד כיון דשנה התנא פלוגתא דר"א ור"י אין לשנות ק"א במקום ק' ועוד, ואחרי שהירושלמי מתפרש בלא הגהה למה נגיה.
ואמנם מה דקשיא להו להראשונים ז"ל דברישא לא קתני ועוד ובסיפא קתני ועוד נתישב בגי' הראב"ד דגריס גם ברישא ועוד.
ט) ובירו' ה"ב אמר ר"ק לא שהתרומה מעלה את הערלה אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה ניחא כו', ואינו מובן מה אתא לאשמעינן ודאי אין סאה תרומה מעלה סאה ערלה אלא בצירוף, ועוד מה ס"ד דמקשן דאין הערלה מעלה את התרומה לזרים, ונראה דהא דאמר ניחא כו' עד סופו הכל מדברי ר"ק והכי קאמר אע"ג דהתרומה נתבטלה ואינה מצטרפת עם הערלה לאסור התערובות כדין נפלו בב"א דאף תרומה וערלה מצטרפין לאסור וכדתנן לק' מי"ד [והא דתנן במ"א התרומה והחלה והבכורים ולא קתני תלר"ש דפליג לק' מי"ד ואפ"ה בתרומה חלה ובכורים מודה] אלא כיון דנפלה התרומה מקדם נתבטלה ושוב אינה מצטרפת עם הערלה לאסור את החולין מ"מ אין התרומה נכנסת בחשבון המאתים לבטל את הערלה שאין טמאה מעלה את הטמאה, ולפיכך צריך לפרש משנתנו דהחולין מעלין את האיסור ובא ר"ק לאפוקי שלא תאמר משנתנו כר"י או שתגרוס ג' קבין ועוד ובסיפא סאה ועוד אלא משנתנו כר"א ומאה דקתני דוקא הוא וכן ג' קבין לסאה דסיפא מצומצם ומשנתנו דקתני התרומה מעלה היינו שמסכמת עם החולין להעלות את הערלה ואינה מצטרפת עם הערלה לעכב על החולין מלבטלה.
והוסיף ר"ק דאם תאמר חשבון המשנה דהתרומה הוא בכלל המאתים ניחא התרומה מעלה את הערלה ותפרש אצל הכהנים, אבל כשבאת להערלה מעלה את התרומה ע"כ אצל זרים קיימינן דאי אצל הכהנים הוי כאומר הטמאה מעלה את הטהורה וע"כ אצל זרים קיימינן וא"כ גם התרומה מעלה את הערלה בזרים קיימינן, ועוד דערלה וכלאים הלא שניהם אסורים, וא"כ ע"כ צריך לפרש משנתנו דאין האיסור המתבטל נכנס בחשבון המאה והמאתים אלא מצטרף עם ההיתר כדי שההיתר יבטל.
י) ובא ר"א וחלק עליו ואמר דאיסור שנתבטל נכנס בחשבון הק' והר' וזה דשנה לנו תנא וא"כ ע"כ שנה לנו תנא אליבא דר"י ונפלה למאה לאו דוקא אלא דלא סגי בצ"ט אלא צ"ט ועוד וכיון דלא סגי בצ"ט קרי לה ק' אבל חשבון התנא הוא בצ"ט ועוד והנה לפ"ז אפשר למגרס ועוד בין ברישא בין בסיפא, דגם ברישא אפשר לבטל יותר מג' קבין שהרי להעלות ק' קבין סגי בקצ"ט חצאי קבין ועוד, וברישא יש ר' חצאי קבין ועוד, ומיהו גם בנפלו ג' קבין כבר אנו צריכין לתרומה שתעלה את הערלה והלכך אין צורך ברישא להזכיר ג' קבין ועוד אבל בסיפא שסאה ערלה נפלה לקצ"ט ועוד ואח"כ נפלה סאה ערלה צריך למתני סאה ועוד דאילו סאה מתבטלה בחולין בלא הערלה והלכך בסיפא בכל הגרסאות קתני ועוד וברישא איכא דתנו ועוד ואיכא דלא תנו ומיהו נראה דעיקר הגירסא כמו שהיא בספרים שלנו דברישא לא קתני ועוד דאי קתני ברישא ועוד א"כ א"צ לאוקמי כר"י ואפי' כר"א אתיא אלא ר"א קיבל גי' המשנה כמו שהיא לפנינו ומוקים לה אליבא דר"י ומפרש דק' לאו דוקא ור' קורייס מפרש דק' דוקא ולא גריס בסיפא סאה ועוד אלא סאה.
והנה לפום גי' דידן בירו' לא הוכרע במשניות אי הלכה כר"א, ומ"מ קיי"ל כר"א כיון דרוב משניות כר"א פ"ק דחלה מ"ט ופ"ב דבכורים מ"א ופ"ב דערלה מ"א וכן במ"ו מ"ז שם, ובכל משניות פ"ג.
וקיי"ל כר"ל בירו' דאיסור שנתבטל עולה בחשבון הק' והר', ואם נפלו בב"א מצטרפין אפי' תרומה וערלה לאסור את החולין וכדעת הר"ש והראב"ד וכדמוכח בירו' וכ"ד הגר"א לדינא, ואם נפלו התרומה לצ"ט ואח"כ ג' קבין ערלה וג' קבין כלאים אסור דהוי כנפלו בב"א.
יא) ובדין הערלה מעלה את הערלה, דעת הראב"ד שהביא הרמב"ן ע"ז ע"ג והר"ן שם דאפי' לח בלח כגון יין של ערלה ביין של היתר אין חוזר וניעור וכל שנפלה הערלה בזה אחר זה וידע בכל פעם בטלה עד שיהא רוב איסור, ואע"ג דבכל איסורין אסור בנו"ט אפי' מין במינו מדרבנן, מ"מ בנפלו בזא"ז אינו חוזר וניעור וכדאמר ע"ז שם ראשון ראשון בטל [ואע"ג דביי"נ לא קיי"ל כן היינו משום דמחמרינן לאסור בכ"ש אפי' בנפול איסורא לגו היתירא אבל בשאר איסורין שאין אוסר אלא בנו"ט כל שנתבטל אינו חוזר וניעור] ואפי' מין בשא"מ ומיהו במין בשא"מ דוקא שנמוח האיסור כגון חלב ודם אבל אם האיסור בעין כגון בשר בתבשיל לא שייך לומר שכבר נתבטל שהרי דבר הניכר לא בטל ונהי דטעמו נתבטל הרי עכשו נותן טעם, וזו כונת הראב"ד שם שדקדק שיהא האיסור דבר שנמוח, [וכ"ה בהדיא בר"ן ע"ז שם] מיהו אם קדם וסילק את האיסור מן הקדירה קדם שנפלה החתיכה השני' הוי כדין איסור שנמוח ואמרינן ראשון ראשון בטל.
וכ"ד המרדכי פ' הגוזל שכ' מכאן פוסקין [נראה דאין הכונה על הרשב"ם ראב"ן ריב"א שהביא שם דהם ז"ל לא אמרו אלא לחלק בין נודע ללא נודע ומ"מ אפשר דמודים בנו"ט במין בשא"מ] דחתיכה של איסור שנפל בס' דהיתר ולא הכיר בה להעלותה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה כו' אבל אם הכיר בה וידע שיש בהיתר לבטל כו' א"צ ביטול כנגד שניהם, ומסתימת דבריו ז"ל משמע אפי' מין בשא"מ וע"כ באיסור נמוח איירי ומש"כ ולא הכיר בה להעלותה היינו לבטלה, אבל בהגהמ"ר חולין כתוב לסלקה ומשמע דבדבר גוש איירי וזה תימא דהא השתא נותן טעם.
ודעת הר"מ פט"ז מה' מ"א ג"כ דגם במין בשא"מ לא אמרינן חוזר וניעור, והובא סי' קל"ד ס"ג, ועי' לק' סי' מ"ח ס"ק ג'.
יב) מיהו אם רבה האיסור על ההיתר לכו"ע דלא אמרינן קמא קמא בטל וכדתנן תרומות פ"ה מ"ז הגביה ונפלה אחרת כו' עד שתרבה תרומה על החולין, ואמר בירו' אר"י ז"א דבר שהוא בטל ד"ת מעורר את מינו ליאסר, ובתוס' תרומות פ"ו סאה ערלה שנפלה למאתים וידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת (לפחות מכאן ה"ז אסורה) עד שירבה האסור על המותר כן היא עיקר הגירסא וכמש"כ הפר"ח סי' צ"ט ס"ק כ"א והגר"א שם ס"ק ט"ו [ותיבת כו' בבהגר"א שם נראה דט"ס דתיבות לפחות מכאן כו' ע"כ ט"ס לגי' הגר"א] ובבכורות כ"ב א' אבל לקדירה כו' מצא מין כו'.
והא דתנן שם מ"ח לא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה, היינו משום שאסרו חכמים לאכול עד שירים עדיין שם איסור עלה וכמש"כ תו' ב"ק ק' ב', תדע שהרי בערלה סגי בידע בה וכדתני' בתוס' שהבאנו לעיל ובתרומה בעינן דוקא הגביה, וה"נ תניא בתוס' תרומות פ"ח שאור של תרומה שנפלה לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמץ מותר [ר"ל מין במינו ועלה בק"א והיה חייב להגביה והגביה ואח"כ נתחמץ שהרי כל הרמה אינו פוגע בזה שנפל דוקא וא"כ השאור נשאר בעיסה וחימץ והשתא איכא נו"ט ומ"מ מותר דכיון דנתבטל אינו חוזר וניעור וכ"ה בירו' ערלה פ"ב ה"ג ובירו' שם פריך א"כ תאנה שנפלה למאה והגביה תאנה אחת ואח"כ הוכרה תהא מותרת ומשני דלא דמי דהכא לא הוכר האיסור דאע"ג דטעמו בכל התערובות מ"מ לא מקרי הוכר ואינו חוזר וניעור] וקתני התם שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר, אלמא דבשביעית סגי בידע בה ובתרומה בעינן הגביה.
יג) ובפר"ח שם דחה דברי הראב"ד במה שמחלק בין תרומה קדם שהגביה לשאר איסורים, וכל דבריו ז"ל אינם מובנים, מש"כ לדחות פי' תו' בכורות כ"ב ב' דסאה שמרים אסורה לזרים ומפרש הא דתנן תרומות פ"ה מ"ה וחכ"א אינה מדמעת אלא לפי חשבון היינו שאינה מדמעת כלל, גם הרא"ש פי' כן שם, ומ"מ שמעינן שאסורה לזרים, דאי מותרת לזרים לא הו"ל לרבנן למימר טעם שריותא, משום שכל מדומע אינו מדמע אלא לפי חשבון, וא"כ כבר איכא כאן מאה כנגד התרומה, הו"ל למימר שהיא עצמה מותרת לזרים, אלא ודאי דסאה שהרים אסורה לזרים לכו"ע ואין ק' חולין מבטלין אותה, ומיהו לענין לאסור אחרים ס"ל לרבנן דאין חושבין אותה לתרומה אלא כמדומע א' מק' ונהי דלגבי עצמה אין כאן עלי' אבל למיסר אחרינא לא מחמרינן, ובפשוטו נראה דלא נחלקו רבנן על ר"א ביסוד הדבר שאסורה לזר.
ובמה שפי' הר"מ במשנה שם דמדמע לפי חשבון, היינו דבעינן שיתערב בסאה, והפר"ח והגר"א ז"ל כתבו שהוא תמוה ופירשו כפי' הרא"ש, ומשמע מדבריהם ז"ל שהר"מ מחמיר, וצ"ע דאדרבה הר"מ מיקיל שהרי כיון דסאה שהרים לכו"ע אסורה לזרים א"כ אם נתערבה סאה זו אם רוב התערובות הוא הסאה שהרים הדין נותן שאסור דכל דבר נידון אחר הרוב, א"כ אם נפלה סאה למאה והגביהה ונתערבה עם עוד סאה פחות אחד מק"א התערובות אסור לזר, ולדעת הר"מ מפריש אחד מק"א בסאה והשאר מותר לזרים, דנהי דחולין שבה לא מבטלי לתרומה שבה וכולה אסורה לזרים, אבל החולין שמעלמא מבטלים את התרומה שבה ושבה להיתר וזה קולא גדולה, ומיהו בנתערבה הסאה בב' סאה יש חומרא להר"מ דצריך להרים אחד מק"א והתערובות אסור לזר עד שירים, אבל לפי' הרא"ש א"צ להרים, ומ"מ מש"כ הראב"ד דהסאה מדמע מקוים אף לפי' הרא"ש שאם אינו מדמע בנתערב ביתר מסאה מ"מ מדמע סאה בפחות מסאה ואפשר אפי' סאה בסאה.
וסברא זו לחלק בין תרומה לשאר איסורין משום דבעי הרמה הוא מסתבר משום דהתערובות אסור קדם שהרים וכדמוכח שבת קמ"ב א' ובירו' רפ"ב דערלה, ואף אם היה הסאה המורם חולין, מ"מ כל שלא הותר התערובות שפיר חוזר וניעור.
ודעת הר"מ שהשוה תרומה ושאר איסורין, ותלה בפי"ג מה' תרומות דין התרומה ג"כ בידיעה, אינו מובן, מלבד הא דמבואר בתו' דבערלה ושביעית קתני ידע ובתרומה קתני הגביה גם משנתנו אי אפשר לפרש דתלי בידיעה דהא תנן לא הספיק להגביה ואם הדין דוקא בלא ידע מה שייך לומר לא הספיק להגביה, ויותר תימא ל' הר"מ שם שכתב סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה כו' אם ידע בראשונה כו', ומה לנו להזכיר הגבהה כיון שהדין תלוי בידע ולא ידע ועוד דבירו' אמר בהדיא דרבנן סברי הרמתה מקדשתה.
ויש לעי' לר"ש דלא מצריך הרמה אי לא ידע דצריך להרים אי חשיבא ידיעה, ואפשר דאף ר"ש מודה בלא ידע דצריך להרים והיינו דתנן ולא הספיק להגביהה, ולשון זה הוא באדם המוכן לדבר ולא הספיק לעשותו.
וא"כ יש לפרש כן דעת הר"מ דראבר"ש מפרש דבלא הספיק שידע שצריך להרים ולא הספיק מודה ת"ק דמותר ולא אסר ת"ק אלא בידע שנפל ולא ידע שצריך להגביה ולר"ש סגי בידיעה שנפלה והנה ל' התוס' אראב"ש בד"א בזמן דלא ידע בה כו' קשה לפר"ש דאי קאי אר"ש הו"ל למימר איפכא בד"א בזמן דידע בה אבל אם לא ידע בה אסורה וע"כ דקאי את"ק והאי במה אינו לפרש אלא לחלוק וס"ל כר"ש, והר"מ פירשה לפרש דברי ת"ק ומפרש לא הספיק היינו משום שלא ידע שצריך להרים אבל אם ידע דין הרמה מודה ת"ק דכמורם דמי, ול' הירו' יש לפרש דר"ש מספיק לי' ידיעת התערובות ורבנן סברי הרמתה מקדשתה ובעינן ידיעת הרמה, ועיקר הדין מתישב אבל ל' הר"מ סתום ולישנא רהיטא דידיעת הנפילה קאמר.
וגם הגר"א ז"ל שם הסכים עם הר"ש והראב"ד דבתרומה דצריך להרים כל שלא הרים אע"ג שידע אמרינן חוזר וניעור.
ויש לתמוה דהר"מ בפט"ו מה"ת ה"ו העתיק דין הגביהו ואח"כ נתחמצה ולא נקט ידע בה ואח"כ נתחמצה, אבל פשוטן של דברים בסילקו לשאור איירי הר"מ [וכשלא היה מעורב] אבל בירו' ל"מ כן וכמש"כ ס"ק י"ב.
יד) מיהו הא דהקיל הראב"ד בנו"ט במין בשא"מ חלק עליו הרמב"ן וכן הכריעו הפר"ח והגר"א שם דכל מין בשא"מ ונו"ט חוזר וניעור והכריעו הדבר מהא דאמר בירו' פ"ב דערלה סוף ה"ג הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה אסור [לפנינו הגי' מותר אבל בר"ן ע"ז שם הגי' אסור והוא מוכח] ומשמע דאפי' נמוחו גריסין הראשונים ונתבטלו וידע מ"מ חוזר וניעור דאי בלא ידע היינו בת אחת ולאו מיליף הוא, וכן אם הן בעין פשיטא, מיהו במין במינו משמע בע"ז ע"ג דראשון ראשון בטל, דהא אמר שם דמערה לבור ראשון ראשון בטל, וע"כ ברוב היתר קיימינן, דברוב איסור לכו"ע דאמרינן חוזר וניעור וכמש"כ לעיל, וכיון דרוב היתר למה לי ראשון ראשון בטל, ליבטל השתא ברובו, וע"כ משום דלא עדיף יי"נ משאר איסור דבעי ס' מדרבנן במין במינו וכדאמר שם ע"ג ב' כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט ואפ"ה במערה מעט מעט אמרינן ראשון ראשון בטל [והא דפריך מיין במים ומשמע דאפי' במין בשא"מ אית לי' לרב דימי ראשון ראשון בטל כבר פי' תו' דפריך דמשמע דוקא במין בשא"מ בטל בנו"ט אבל יין ביין כה"ג במשהו וזה קשיא לרב דימי] ואע"ג דלא קיי"ל כר"ד היינו משום דיי"נ אוסר בכ"ש אפי' באיסורא לגו היתירא משום חומרא דיי"נ אבל בסברא דראשון ראשון בטל ליכא מאן דפליג עלי' דר"ד, וזו ראית הראב"ד שם ומה דדחי לה הרמב"ן דלא אמרה ר' יוחנן צ"ע דמ"מ רב דימי אמרה ולא מצינו מי שחולק עליו בזה, [ואפשר דהרמב"ן סבר דאין חילוק בין מב"מ למין בשא"מ ובמין בשא"מ מוכח בירו' דאמרינן חוזר וניעור וכיון דגם בגמ' דידן אידחי הא דר"ד סמכינן על המבואר בירו' ולמש"כ הרא"ש ע"ז שם א"צ לכ"ז דגם ר"ד לא אמר אלא עד נו"ט וכמש"כ לק' סי' מ"ח סק"א] ועוד הביא הפר"ח ראי' מהא דשאור של שביעית ידע בה ואח"כ החמיצה מותר והיינו שנתבטלה בס' כדין תערובות לח בלח מין במינו ואע"ג דאח"כ החמיצה שרי וכן בשאור של תרומה והגביהו ואח"כ החמיצה וכמש"כ לעיל ס"ק י"ב.
ונראה דיבש ביבש מין במינו דנתערבה חתיכה אחת בשתים ואח"כ בשלן נמי שרי כדין ידע בה ואח"כ החמיצה, וכ"כ הגר"א יו"ד סי' ק"ט ס"ק י"א, ומיהו אפשר כיון דהאיסור לא נמוח ועומד בעין כל שנתבשל הוי כהוכר.
והא דתרומה וערלה שנתבטלו ונפל אח"כ עוד תרומה וערלה מצטרף איסור הראשון שנתבטל לבטל את האיסור שנפל אח"כ, לא קשיא לדעת האוסרין לאוכלן בב"א בסי' ק"ט, דשאני הכא דסוף סוף בטלי כל הסאין שנפלו ברובא ואין כאן רק חומרא דק' ור' שהצריכו חכמים ולכן מקילין בזה דבאמת זה שבטל התורה התירתו אלא אם אוכלן בב"א חשיב כהוכר האיסור אבל מציאותן היתר.
וכן הא דנתוסף איסור עד רובא חוזר לאיסורו, לא קשיא למאן דמתיר לאוכלן בב"א, דכל דרוב התערובות איסור הוי כהוכר.
ולכך מין במינו שנתבטל ובישלן יש מקום לאוסרו אפי' לדעת הרא"ש דמתיר לאדם אחד לאוכלן בב"א, דכיון דאפי' בב"א הן בליעות חלוקות ויש לדון על כל אחת בפני עצמה שהיא היתר מותר, אבל בנתבשלו הוי כהוכר, ויש מקום להתיר אף לדעת הרשב"א דאוסרן לאוכלן בב"א, דכיון דמין במינו מדרבנן וכיון שנתבטלו והותרו אין בהן דין נו"ט ובביטולן הן עומדין וטעמן היתר.
ולדינא כבר הכריע הרמ"א ס"ס ק"ט להקל במקום הפסד.
טו) יו"ד סי' צ"ט ס"ו בהגה' איסור שנתבטל כו' חוזר וניעור ונאסר ל"ש מב"מ ל"ש מבשא"מ ל"ש יבש ל"ש לח, הוא כדעת הרמב"ן להחמיר אף מב"מ, והנה מבואר ברמב"ן ע"ז ע"ג דאפי' יבש ביבש היכי דמחמרינן בק' ובר' ומיקילינן בנפלו בזא"ז לא מיקילינן אלא ביש שיעור של נו"ט והיינו ביש בהיתר ס' זולת בתרומה שהגביהה מיקילינן עד רובא, ועפ"ז מפרש לא הספיק להגביה אינו מטעם שהוא איסור עד שירים אלא מפני שאין מיקילינן בפחות מס', וכ"ז רחוק מאד דלא מצינו שיעור ס' ביבש ביבש, ועוד מ"ט דר"ש דמתיר בלא הגביה, ועוד מה הועיל זה שהגביה להתיר עד רובו, ועוד הקשו הא דתניא בתוס' בערלה ידע בה ונפלה אחרת מותר עד שירבה האסור על המותר, ואפשר דכונת הרמב"ן בלח בלח דיש לאסור תרומה וערלה בס' כמו שאר איסורין שבתורה, ואמנם הא דאסרינן בלא הגביה הוא אפי' יבש ביבש ובזה ע"כ הטעם משום שחכמים אסרוהו קדם שהורם וברמב"ן שם משמע דלית לי' האי טעמא כלל.
ובע"ז ע"ג ב' אמר ותסברא והאמר אביי ל"ש אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא קדם וסילק את האיסור אסור חזקי' דאמר כמאן, ופרש"י דהא ר"א אוסר בהיתר לבסוף ולא אמרינן דכבר נתבטל האיסור ולא יהא חוזר וניעור ואילו חזקי' מודה בגדל בהיתר מותר, ומאי קושיא הלא באמת כן הדין בכל איסורין דכל שלא נתן טעם איסור זה שנפל בראשונה הוא בטל ואפי' חזר ונפל איסור כש"כ בחזר ונפל היתר ותרומה שאני מפני שצריך להרים לא נתבטלה אלא ודאי דגם בכל איסורין אפי' מין במינו חוזר וניעור וזו ראית הרמב"ן ז"ל שם.
ואמנם אחרי שמפורש בתוס' דבשביעית אם ידע ואח"כ נתחמצה מותר ובתרומה אם לא הגביה ואח"כ נתחמצה אסור ואם הגביה ואח"כ נתחמצה מותר תשאר קושית רמב"ן.
טז) ונראה דשאור של תרומה ושל חולין שחימצו את עיסת חולין ויש בעיסה מאה כנגד שאור של תרומה יש מקום להתיר אפי' אי זוז"ג אסור, די"ל דאנו דנין על ביטול השאור במאה והרי אין בו בנו"ט, וממילא הוי היתר ואין כאן גורם איסור כלל ואע"ג דתנן פ"ב דערלה כיצד להחמיר מין במינו ואם יש בו בנו"ט בין שיש בו כדי להעלות בק"א בין שאין בו אסור היינו ביש באיסור לבד אבל אם אין באיסור לבד כדי ליתן טעם עולה בק"א ושב להיתר ואינו מצטרף עם שאור חולין לאסור כיון דשאור חולין היתר ואינו בדין לאסור, והשאור של תרומה בטל בק"א, ומ"מ יש מקום לאסור דכיון דסוף סוף יש כאן חימוץ והאיסור משתתף בחימוצו ואי זוז"ג אסור גם כאן אסור וביטולו בק"א אינו מועיל לו כיון דנו"ט, ועדיין יש מקום לחלק שאם נפלו שאור דחולין ושאור דתרומה בב"א והרי יש בהן כדי לחמץ חייל שם נו"ט על התרומה אבל אם קדמה שאור דתרומ' שכבר נתבטלה תו לא מקרי זוז"ג דהתרומה שבה להיתר ואע"ג דכשבטלה בק"א עדיין צריך להרים וכל שלא הרים לא נתבטלה [והרי מטעם זה לא מהני ידע בה קדם שהחמיצה ליבטל שלא יאסור השאור שוב בחימוצו] זה דוקא כשיש בשאור דתרומה לחמץ והחמיץ לבסוף אבל כשאין בשאור דתרומה לחמץ ירים עכשו ואשתכח דשאור דתרומה היתר שהרי באמת לא החמיץ אלא שאנו באנו לשתפו עם שאור דחולין וע"י הביטול אנו מסלקין דין זוז"ג ובזה סגי הביטול אף שלא הרים עדיין, דדוקא בהחמיץ שבאמת יש כאן טעם תרומה אלא שאנו באין לומר שהתרומה נהפכה לחולין ע"י ביטול בק"א בזה קליש הביטול משום דין הרמה, אבל אם אין כאן טעם תרומה רק שיש מקום לשתף השאורין של חולין ושל תרומה וע"י הביטול אין כאן שיתוף דשניהם היתר וכיון דאין שיתוף אין כאן טעם איסור אף אם נחזיק את התרומה לתרומה לענין ביטול זה אין חיוב הרמה מעכב ביטולו.
יז) והנה בגמ' כשאמרו דחזקי' ור"י פליגי בפלוגתת ר"א ורבנן ס"ל דלכו"ע זוז"ג אסור אלא הכא דאיירי ביש בעיסה ק"א נגד התרומה ס"ל לחכמים דאפי' נפול איסור לבסוף ובשעה שנופל כבר הוא נפגש עם שאור חולין ויש בו כח לחמץ ולעכב על החולין מלבטלו בק"א, מ"מ הוא בטל דמתחילין בכח הביטול ולא שבקינן לה לתרומה להצטרף עם שאור דחולין, ור"א סבר דאם התרומה קדמה שפיר כסברת חכמים משום שכבר נתבטלו, אבל כששאור החולין קדם וכשנופל שאור התרומה כבר אפשר לה להצטרף עם החולין בנו"ט ושלא להניח את העיסה לבטלה בק"א בזה כח הצירוף אלים ואין התרומה בטלה והנה בזה חזקי' כר"א ור"י כרבנן [ומכאן מוכח דחזקי' אוסר ביש בבור יין היתר ומים ונפל אח"כ יין האסור וכדפרש"י וכמו שהביא הגר"א מהירו' דלפי' תו' דמודה בזה חזקי' דמותר א"כ חזקי' נמי כרבנן אתיא, ואפשר דכונת תו' דלמסקנא הדרינן לפרש דלא אסר חזקי' אלא בנפלו מים לבסוף ולא משמע כן וצ"ע] ופריך דהא אביי מפרש דלא התיר ר"א בנתערב ונבלל השאור בעיסה אפי' אם נפל ההיתר לבסוף רק בלא נתערב קאמר וסלקו ובזה לא חשיב לי' זוז"ג וא"כ אם נפרש טעמא דחכמים משום ביטול ואע"ג דזוז"ג אסור, א"כ חכמים כר"י ור"א אוסר אף בגדלו בהיתר, וע"כ דלכו"ע הכא אין כאן ביטול משום דצריך הרמה וחשיב זוז"ג אלא דרבנן ס"ל זוז"ג מותר ור"א סבר דזוז"ג אסור, ומיהו אם נבלל השאור ונתבטל והגביה מן העיסה שיעור תרומה ואח"כ נפלה שאור של חולין והחמיץ מודה ר"א דשרי דאפי' אם נפלה אח"כ שאור תרומה והחמיצה העיסה מותר כדין הגביה ואח"כ החמיצה, ומיתרצה קו' הרמב"ן ז"ל לדעת הראב"ד וגם לדעת הפר"ח והגר"א ז"ל אנו צריכין לתירוץ זה דאל"כ מוכח דגם מין במינו אמרינן חוזר וניעור.
והר"ן כ' לישב קו' רמב"ן דחימוץ שאני כיון דמהוה את כל העיסה לא אמרינן בי' ראשון ראשון בטל [דהא מה"ט איכא למ"ד זוז"ג אסור אע"ג דכזית נבלה וכזית שחוטה לכו"ע אין מצטרפין ליתן טעם בקדירה ולאסור משום זוז"ג] והדברים סתומים דא"כ נשארה קו' רמב"ן מאי פריך חזקי' דאמר כמאן שאני הא דחזקי' דיין האסור כבר נתבטל ואפי' יין של איסור שנתוסף אינו אוסר וע"כ כונת הר"ן לפרש דבגמ' מדחה בזה דאין ראי' מהא דר"א לאסור הגדילו באיסור דשפיר י"ל דביי"נ אמרינן רואין ושאני הכא דאפי' האיסור קדם אין לו ביטול דבחימוץ לא מהני ביטול דסוף סוף האיסור מחמץ, מיהו עיקר דברי הר"ן קשים שהרי בתוס' ובירו' מפורש דגם בחימוץ כל שידע בשביעית והגביה בתרומה ואח"כ החמיץ מותר אלמא אמרינן ביטול גם בחימוץ ואפי' האיסור לבד החמיץ.
ומל' הר"ן משמע דתרומה של כהן שנדמעה בחולין של כהן א"צ להרים ואין לזה מקור, ובדמאי סי' א' כתבנו ע"פ דברי הר"ש פ"ה דתרומות דגם בזה צריך להרים.
יח) והנה הרמ"א החמיר אפי' מב"מ כדעת הרמב"ן ז"ל, אבל דעת הפר"ח והגר"א להקל במב"מ, דלא אמרינן חוזר וניעור.
ומש"כ הרמ"א יבש ביבש והיינו מב"מ זה לכו"ע דהא ביטולן ברוב ואין מקום לדין חוזר וניעור אלא בנתרבה האיסור, ובנתרבה האיסור לכו"ע חוזר וניעור וכמש"כ לעיל, ומיהו בתרומה ערלה וכלאים דעולין בק' ור' לכו"ע לא אמרינן חוזר וניעור וכמש"כ לעיל, אלא דבערלה סגי בידע ובתרומה בעינן הרים, והש"ך האריך בדין יבש ביבש מב"מ בשאר איסורים והוא תימא וכמו שתמה הפר"ח.
והא דתנן פ"ה מ"ט סאה תרומה כו' כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומה, ומשמע דאם פחתו החולין אסור, היינו שטחנו קדם שהרים ולדעת הר"מ קדם שידע.
והא דהוסיף מאתים אוסר ולא אמרינן ראשון ראשון בטל אע"ג דידע, כתבו תו' ב"ק ק' ב' משום שהולך בלא הפסק, וריב"מ פי' משום שהולך בטבע שלא ע"י אדם חשיב כבב"א, ובתו' שם אזלי דבריהם דאפי' רבה האיסור אמרינן ראשון ראשון בטל, אבל בשבת ס"ה ב' כתבו דברבה האיסור לא אמרינן ראשון ראשון בטל וכדבריהם ע"ז ע"ג א', וכ"כ בכורות כ"ב ב', ונראה דהא דחוזר וניעור ברוב או בנו"ט אינו חומרא מדרבנן אלא כן הוא מעיקר הדין.
ערלה פ"ב מ"א מצטרפין בנו"ט אבל לא לאסור, מה שכתוב בזה בפי' הר"מ קשה לכוונו שפי' מצטרפין בנותן טעם היינו לוג שמן של ערלה ולוג יין של כה"כ שנתערבו בק' לוג שמן ויש בשמן טעם יין והדין נותן לאסור את השמן מדין מין בשא"מ בנו"ט ואפ"ה מותר כיון ששמן של הערלה הוא מב"מ וראוי להתבטל בק' גם כה"כ שהוא אינו מינו מתבטל, ואין הדברים מתישבים וכי בשביל שהשמן נתבטל יתבטל היין ומה ענין זל"ז הלא אפי' נפל היין בק"א שמן היתר ונותן טעם אוסר וגם ל' מצטרפין אינו נופל כאן והדבר צ"ת.
יט) יו"ד סי' צ"ט ס"ו איסור של דבריהם כו', נראה דלכו"ע תרומה בזה"ז אסור לבטל לכתחלה, מדתנן תרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין כו' אם מזיד אסור וסתמא דמתנ' בזה"ז איירי, וכדאמר פסחים מ"ד א' הנח לתרומה בזה"ז ומדלא אמר הב"ע בתרומה בזה"ז משמע דסתמא בזה"ז איירי, וכש"כ אי בגמ' פסחים שם קשיא לי' גם מתנ' דתרומות פ"ז מ"ה [עי' ר"ש שם] ובעי לאוקמי בזה"ז, וכן הר"מ פי"ג מה"ת ה"י, העתיק משנתנו וסיים שאין מבטלין איסורי תורה לכתחלה, ומבואר דתרומה מקרי איסורי תורה אף אם הוא מדרבנן מסיבת זה"ז, ואי הוי דין זה רק לעתיד לבוא אבל בזה"ז מותר לבטל לכתחלה לא הוי סתים לה רבנו, ובסמוך לדין זה כתב דין תרומת חו"ל שמותר לבטלה, ומבואר דבזה"ז יש לו דין תרומה דאורייתא לענין ביטול, ואע"ג דבגטין ס"ה א' משמע דבזה"ז או עציץ שאינו נקוב חשיב כאין לו עיקר מה"ת לענין זכיית קטן לאחרים אין כל הדברים שוין, ועוד נראה דר"ח גטין שם באמת ס"ל דקטן זוכה לאחרים בדרבנן אף ביש לו עיקר מה"ת, והא דאמר ר"ח אישתיק ורדאן ומפרשינן שלא השיב כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון היינו שיש כאן מקום לומר כן דהרי לפעמים מיקילינן בדרבנן ואמרינן הם אמרו והם אמרו, ולפעמים אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, והדבר תלוי לפי סברת חכמים, אבל ר"ח לא ס"ל כאן כל דתיקון כו', תדע שהרי בגמ' אמרו ואידך כו' משמע דר"ח ס"ל דאפי' בדבר שאין לו עיקר מה"ת אמרינן כל דתיקון כו' וא"כ לר"ח קשיא לי' לשמואל ממתנ' למאי דפריך ר"ח, אלא ודאי ר"ח ס"ל דלא אמרינן כאן כל דתיקון כו', והיינו דמסקינן בתרומה בזה"ז ומודה שמואל בדרבנן אף שיש לו עיקר מה"ת, מיהו צ"ע למה אמרו בגמ' ואידך כו', דלמא ורדאן שתיק משום דודאי אפשר לומר דמודה שמואל בדרבנן, ואפשר דבשיתוף שעיקר התקנה בזכי' היה להם לתקן כעין דאורייתא, אבל כשהתיקון בחיוב מעשר שפיר יש להקל בפדיונו ע"י קטן, ומ"מ למדנו דהא דאמר בזה"ז אינו משום שאין לו עיקר מה"ת, וכן מסתבר דודאי אין לך עיקר מה"ת יותר מתרומה בזה"ז, וכ"מ בדברי הר"מ במה דפסק דאין ברירה בתרומות ומעשרות אפי' בזה"ז וכמש"כ חזו"א דמאי סי' ט"ז.
כ) מכתב מכתי"ק זללה"ה, שהדפסנו בזרעים, ליקוטים סימן י"א שהשיב מרן זללה"ה בענין הנ"ל: אחדשה"ט וש"ת באה"ר.
יקרתם הגיעני, הדברים הנדפסים אינם עוברים על ידי בשעת הדפסתם רק המלקט מסדרם ומצרפם, וליקוט הזה נכתב כלפי אלה שעושים התרומת מעשר בתערובות ושיתבטל בק"א, ואומרים לבחור הרע במיעוטו לסמוך על הרמב"ם שמתיר לבטל לכתחלה איסור של דבריהם וקרי לבשר עוף איסור דבריהם, ואומרים דדעת הר"מ דאין חילוק בין תרומת חו"ל לתרומה בזה"ז, ולזה כתבתי שאין מי שיאמר שמותר לבטל תרומה בזה"ז, והנידון הוא לבטל ממש ולא להוסיף, והציון על השו"ע הכונה דאין צריך להכרעת השו"ע רק בגבינת עכו"מ וכיו"ב אבל בתרומה בזה"ז כו"ע מודים.
ענין יש לו עיקר מה"ת, הוא רק שימוש הלשון, שלא הוזכר בגמ' ביצה ד' ב', ולא בירו' תרומות, ולא בשום מקום בש"ס זולת גיטין ס"ה א', [ודעתי כי אי אפשר לא לקבוע כן] אלא כלפי זה שאמרו ביצה שם דאיסור של דבריהם מבטלין לכתחלה, כתבו תוס' שם להוכיח דלא נאמר אלא במוקצה וכיו"ב אבל לא בתרומת פירות, והנה ודאי י"ל דה"ה תרומה בזה"ז חמירא ממוקצה, ואין למידין ד"ס להקל זה מזה בזמן שהנושא של הקולא קיל טפי כגון תרומה בזה"ז ממוקצה, ואם מצינו שהקילו חכמים בהגעלת כ"ח ג"פ בתרומה בזה"ז, כמובן אי אפשר ללמוד מזה שיהא מותר לבטל איסור לכתחלה בתרומה בזה"ז, דאין הנושאים שוין וכבר אמרו בירו' דג' הגעלות מקלישים ולא העמידו חכמים דבריהם בזה, ואמנם כשאנו באים להתיר הגעלת כ"ח ג"פ בשאר איסור דבריהם אנו תופשים בשר עוף בחלב ליותר חמור מתרומה בזה"ז מפני שיש לפנינו בשר בהמה, ויש מקום לומר דדוקא בתרומה הקילו וכאילו לב ב"ד מתנה עליהן שלא יוקדש טעם הקלוש הזה ואף שצריך לברירה, ולענין תרומה בזה"ז בדין ביטול לדעת הר"מ חמירא תרומה מבשר עוף, דאין לחלק בשביל זמן בזה כי ביטול בידים הויא הריסה טפי ואין לחלק בזמנים.
בענין משניות סתמיות, אם אפשר לפרשן דוקא בתרומה דאורייתא בזמן דאורייתא, או להיפוך, לפרשן דוקא בזה"ז, ואשר מבואר פסחים מ"ד א' דסתמא איירי בזה"ז, ובכל אופן מוכח שם דאפשר לאוקמי בזה"ז, וקשה לפ"ז קושית הר"ן פ"ב דכתובות שתמה על הר"מ דהצריך ב' עדים בתרומה דאורייתא, דסתמא ברייתא ומתנ' גם בדאורייתא איירי, כוונת הר"ן דכשבאו חז"ל לפרש עיקר צורת המצוה וראשי הפרקים שלה, לא יתכן שיפרשו קולות זה"ז ויניחו מלפרש צורת המצוה של תורה וענין נשיאת כפים תרומה ועבודה צריכים אנו לדעת אם מעלין מזה לזה, ואיך מקבלין אותן ליחוס זה, ולא יתכן שיפרשו תרומה דרבנן וישמיטו תרומה דאורייתא, אבל פרטי דינים ע"י מאורעות ראוי לשנות הדין הנהוג למעשה בזמן המשנה.
ובזה מתפרשים דברי הר"ן שכתב דאע"ג דהא דתניא דנאמן מסל"ת הוא דוקא בתרומה דרבנן, מ"מ עיקר העלאה ע"פ ע"א הוא אפי' בתרומה דאורייתא, ולכאורה אינו מובן, הרי מ"מ מוכח דהתנא שנה סתם, ואינו אלא בתרומה דרבנן, ומה קשיא לי' על הר"מ, אלא כונתו דדין מסל"ת הוא מפרטי המאורעות ואפשר לשנותן בתרומה בזה"ז, אבל שרש הדין איך מעלין לאדם לכהונה, ודאי אין מדת חכמים להשמיט ולהורות לנו הדרך בתרומת התורה, והיינו נמי שהזכירה הרמב"ם אף שאין לנו תרומה דאורייתא, ואין צורך למש"כ הדרישה באה"ע סי' ב'.
יו"ד סי' צ"ט ס"ה. [א"ה, עי' לק' סי' ל"ז סקי"ג, דמאי סי' ט"ז סקי"ד ט"ו, ערלה סי' ג' סק"ג].
יו"ד סי' ק' ס"א. [א"ה, עי' לעיל סי' י"ד (א) סק"ו].