חזון איש/יורה דעה/כז
סימן כז[עריכה]
א) ירו' ערלה פ"ב ה"ה שלשה נותני טעמים הן כל שההדיוט טועמו ואומר קדירה זו אינה חסרה ונפל [ואפשר דצ"ל ונפגם] זה הוא נו"ט לפגם מותר, ואפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו זה הוא נו"ט לשבח מותר וכל שהאומן טועמו ואומר תבלין פלוני יש לקדירה זו זה הוא נו"ט לפגם אסור [כן נראה להגיה] ויש ב' דברים בזה, לפעמים השתא הוא לפגם אבל אפשר לערב בקדירה מין שלישי המתמזג עמהן ועל ידו גם האיסור מתאים להם ומשביח, ויש לפעמים להיפוך שיש בקדירה זו דבר שפגמו והאיסור מוסיף לפוגמו ואילו לא היה הפוגם הראשון היה האיסור לשבח, ובגמ' ע"ז [ס"ז] א' איכא תרי לישני, בל"ק אוסר רשב"ל תרויהו דבזמן דהוא חסר מלח או תבלין ובשביל זה הוא לפגם אסור דהא אפשר לתקנו והוא עומד לתיקון, וביתירה מלח ותבלין אסור כיון דבעצם האיסור הוא כאן לשבח רק משום שקלקלוהו מתקלקל גם טעם האיסור, ובל"ב מתיר תרויהו, אבל כאן בירו' מחלק ביניהם דבזמן שחסר מלח וחסר תבלין דיש לו תקנה אסור אבל ביתירה תבלין ומלח מותר, וזה דאמר אפי' אמר תבלין פלוני יש בקדירה זו זה הוא נו"ט לשבח מותר ר"ל אע"ג דמין האסור במין המותר הוא לשבח לעולם מ"מ מותר דהשתא הוא לפגם, אבל אם האומן אומר דיש תבלין לתקנו אסור [וכל ידיעת העבר מיחס להדיוט אבל ידיעת העתיד מיחס לאומן] מיהו אנן קיי"ל דבכל אופן מותר וכדאמר שם בגמ' דהלכתא כל"ב דרשב"ל ואע"ג דמהא דרבה טעם לפגם דדייק שם בגמ' אין ראי' להתיר חסירה מלח חסירה תבלין מ"מ משמע בגמ' דהלכתא כל"ב דרשב"ל בכולהו גווני.
שם כל איסורין משערין כילו בצל כילו קפלוט, דעת רש"י חולין צ"ח א' דאף בטעם וליכא טעמא אסור דאמרו חכמים דכל איסורין משערין בעירוב היותר חמור וכיון דאיכא דברים המטעימין הרבה ואיכא דברים הנוחים לקבל טעם וכשהאיסור הוא מן המטעימין וההיתר הוא מן הנוחים איסור מועט נותן טעם וכדי שלא תחלוק בדבר נתנו חכמים שיעור קבוע ובשיעור זה נחלקו חכמים יש שסוברין במאה [ופי' תו' שם צ"ט ב' ד"ה לא, דהיינו אחד איסור וצ"ט היתר] ויש שסוברין בס' והא דתנן שם צ"ו ב' כבשר בלפת פי' בתו' שם צ"ז ב' ד"ה כל, דזה בששים, ומ"ד בששים סבר דכבשר בלפת הוא שיעור בכל איסורין, ור"י דאמר כבצל וקפלוט סבר דבגיד שאין בו טעם גמור הקילו, וכן צ"ל למ"ד במאה, וכל הני שיעורין מדרבנן וכמש"כ תו' שם צ"ח ב' ד"ה לחומרא. [ודברי רש"י ז"ל צ"ו ב' דהוא הללמ"מ צ"ע דהא אמר בגמ' לחומרא קאמרינן וכמש"כ תו' שם] ומן הדין כל שאין בו טעם מותר וכן מבואר צ"ז ב' שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין כו' והיינו משום שלא תחלוק בשיעורין.
ודעת תו' שם צ"ח א' דכל שטעם וליכא איסור אף שאין בו שיעור ס' מותר, והרמב"ן הביא ראי' לזה מהא דאמר שם צ"ז א' השתא דאר"י סמכינן אקפילא ולפרש"י ע"כ באיכא שיעור לבטל איירי וא"כ קפילא הוא לחומרא דאי ליכא קפילא הלא בטל בס' וכל הני שיעורי בליכא קפילא או מב"מ ובזה נתנו שיעור גדול כדי שאם יהי' האיסור מטעים וההיתר נוח לקבל יהי' שיעור לבטלו, אבל סוגית הגמ' צ"ט א' אלא במאי לאו בששים קשה לדבריהם ז"ל וכמו שהאריכו בתו' שם, והרמב"ן חילק בדבר דהיכי דנתערב ממשו של איסור החמירו חכמים להצריך ס' אף דליכא טעמא וכפרש"י, וניחא סוגיא שם דפריך אלא במאי לאו בס' דהתם הגריסין של תרומה נמוחו בתוך העדשים אבל כשסילק את האיסור סמכינן אקפילא דלא שייך כאן חומרת חכמים להצריך ס' דע"י הקפילא מתברר דאיכא ס' דהא לא ידעינן כמה נפיק מיני' ומיהו בסתמא בעינן ס' כנגד כולו.
ג) שם עד כדון דבר שדרכו להשתער בבצל וקפלוט כו', מבעי לי' אי מחמיר ר"י בכל איסורין דלא סגי בביטול טעמן כל ששיעור האיסור שכנגדו בבצל יהיב טעמא אי דוקא בקדירה שראוי לבצלים או אפי' בקדירה שאין דרך ליתן בה בצלים, ואפשר שדרכו להשתער דקאמר היינו שקרובין במזגן ונקט כמון שנו"ט יותר מבצלים, ועי' תו' שבת קמ"א א' ד"ה הני ואמר ר' יודן דמדמוקי לה במיני מתיקה משמע דשאר מינין אין משתערין כבצל, דאי כולהו אוסרין אף דהשתא ליכא טעמא דמשתערין כבצל הדין נותן דב' מינים נמי ליצטרפו דרואין אותן כמין אחד כיון דסוף סוף איכא שיעור איסור דכנגדו בצל היה נותן טעם ודחי ר"מ דמיני מתיקה טעמן שוה והלכך מצטרפין לאסור ומשערין שניהם יחד כילו הוא בצל אבל דבר שאין טעמו שוה ואין בכל אחד כדי להטעים אין מצטרפין ואין אנו חושבים אותו כמין אחד ולשער כילו הוא בצל דאע"ג דמחמרינן לשער כבצל אע"ג דהשתא אין האיסור נותן טעם משום לא פלוג מכל מקום לא מחמרינן בשביל זה לצרף ב' מינים להיות רואין אותן כאילו הן מין אחד [כן פי' הגר"א סוגין].
ומכאן מוכח כפי' הרמב"ן ורש"י דמחמרינן אפי' בידוע שאין בו טעם, דאי דוקא בסתמא אינו ענין לצרף ב' מינים, ומיהו לדעת רמב"ן צ"ל דמוקי מתנ' בנמוחו התבלין ונשארו בקדרה, ומיהו יש לעי' אפי' אי ר"י לא איירי אלא במטעימין מ"מ בכל האיסורין משערין בס' אע"ג דליכא טעמא, וכדתנן כבשר בלפת, וא"כ ב' מינים נמי.
בל' הגר"א מבואר דהא דאמר במיני מתיקה היינו שהקדירה מיני מתיקה והלכך כל תבלין יפה להן, אבל בגמרא שבת פ"ט ב' ל"מ כן, דא"כ שפיר מצטרפין ב' מינים משום שראוין למיני מתיקה.
ד) שם מהו וקבלה כאינש דשמע כו', פי' הגר"א דר"ל דלא חזר בו אלא שמע טענות בעל דינו וכדמסיק ר"א בשם ר"י כל נותני טעם אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעם של נזיר, והנה ר"ז מפרש דברי ר"י דאפי' איכא כזית בכא"פ כיון שנתערב האיסור ואינו בעין ואין כאן אלא טעמו אפי' אכל כל התערובות אינו לוקה וכדמייתא מתניתא כר"ז דאם נפל כזית יין לקדירה ואכל כולה לוקה משום דבנזיר ילפינן טכ"ע ממשרת מכלל דבשאר איסורין אפי' כה"ג אינו לוקה, ומיהו באיכא ממשו שלא נמוח ואכל כזית בכא"פ לוקה אפי' בשאר איסורין ואפי' למ"ד טכ"ע לאו דאורייתא וכמש"כ הרמב"ן חולין צ"ט [ועי' לעיל סי' כ"ד באורך]. אבל ר"ב ב"מ מפרש דברי ר"י דאמר עד שיאכל ממשו היינו שיהי' כזית מן האיסור וכל שיש כזית בכא"פ כמו כזית שנפל לקדירה ואכל כלה לוקה גם בשאר איסורין דטכ"ע בכל איסורין דאורייתא אלא דבנזיר לוקה בכזית מן התערובות דבנזיר המל"א.
שם אלא שאם שרה ענבים במים ושרה בהן פתו ויש בהן כדי לצרף כזית חייב [זו גי' הגר"א וכ"ה בירו' נזיר פ"ו ה"א ונפלה ט"ס בהעתקה] ופי' הגר"א דקרא דמשרת לטכ"ע ויליף מני' כל איסורין שבתורה אבל המל"א הוא מהלכה ואין למידין מהלכה [כן פי' הגר"א], אבל בגמ' פסחים מ"ד ב' משמע דמאן דמוקי קרא לטכ"ע לית לי' המל"א בנזיר ומאן דמוקי קרא להמל"א יליף טכ"ע מגיעולי מדין, והמל"א לא ילפינן מנזיר משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובין הבאין כאחד, ואפשר דהאי תנא דריש תרויהו ממשרת דקרא משמע לי' לא יאכל משרת ואכילה בכזית ואפי' פת ויין בצירוף כזית, וטכ"ע ילפינן לכל התורה אבל המל"א הוי חטאת ונזיר ב' כתובין.
ולדינא נחלקו הפוסקים ז"ל, בתו' ע"ז ס"ז פסקו דטכ"ע דאוריתא בכל איסורין, ופירשו דברי ר"י טעמו וממשו אסור ולוקין היינו כזית בכא"פ אפי' בליכא ממשו אלא טעמו והיינו כר"ב ב"מ כאן, ודעת רמב"ן דקיי"ל טכ"ע לאו דאורייתא וכר"ז כאן.
והנה הרא"ש פ' ג"ה הביא דעת ר"ח דאם יש כזית בכא"פ לוקה על כזית והובא בטור יו"ד סי' צ"ח, וקשה לפ"ז הא דתניא כזית יין שנפל לקדירה כו' עד שיאכל כולה וכיון דמחייב באכל כולה ע"כ בכא"פ קיימינן ואפ"ה אינו לוקה על כזית אלמא דמשום טכ"ע לא מחייבינן עד שיאכל כזית מן האיסור, ועי' לעיל סי' כ"ד.
ה) ירו' ערלה פ"א ה"ג והתנינן כל המחמץ והמתבל כו', ר"ל ותנן התם בערלה וכה"כ וע"כ לאסור יותר ממאתים קאמר וכדמסיק במשנה שם דאמרו להחמיר מין במינו.
שם אם צמקו יש תבל ביותר ממאתים, נראה דבסתמא קיימינן דסתם ענבים אפי' אם נתנן לדבר שענבים יפה להן ומטעימן ומתבלן ואז לא סגי בס' ובק' מ"מ במאתים מותר בלא קפילא אבל צמוקים בעי קפילא.
והא דאמר אם בישלו יש תבל ביותר ממאתים, אי בישל הענבים עם התבשיל קאמר, צ"ל דהא דאמר אין תבל של ענבים ביותר ממאתים היינו בכבישה וצמוקים אפי' בכבישה, ואפשר דבישל ענבים לחוד ונמתקין וכשנותנן אח"כ לתבשיל מתבלין טפי.
שם אר"ש בר"י לרחב"ב הא ר"י פליג כו', חסר כאן מימרא דרחב"א בשם ריב"ל דכל איסורין בס', וכ"ה בירו' נזיר פ"ו ה"ט, וכ"ה בגמ' חולין צ"ח א', ור"י בשם ריב"ל בק', וכבר הגיה כן הגר"א, אלא שנפלה ט"ס בהעתקה, וברחב"א צ"ל בס' ובר"י בק', והיינו דאמר לי' ר"י פליג עלך וכדאמר חולין שם ובירו' נזיר שם.
שם דאמר ר"א אר"י כל האיסורין משערין אותן כילו בצל כילו קפלוט, כ"ה בנזיר שם וכן הגיה הגר"א, ושמעינן מכאן דהא דר"י אחד ממאה דהא ר"י אית לי' אחד ממאה ומייתא הא דר' יוחנן כילו בצל.
מיי כדון ההן אמר נותני טעמים אחד מששים כו', נראה דר"ל דאין כאן שאלה מתבלין שאוסרין הרבה דהכא בנותני טעמים קיימינן ואין בהן יותר מס' או יותר ממאה וזהו כעין דאמר חולין צ"ז ב' א"ל ר"א לאביי ולישערינהו בפלפלין כו' א"ל שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין כו' ור"ל חוץ מתבלין.
ו) ספק נבלה והיא חתיכה הראוי' להתכבד ונתערבה יבש ביבש אמר בירו' פ"ק ה"ד דאסור, וכ"ה ביו"ד סי' ק"י ס"ט ובש"ך שם סק"ס.
ואמר שם דנטיעה ספק ערלה שנתערבה אף שמחובר אינו בטל הכא בספק מותר שהרי לא יאכל עד שילקוט ואין אנו מקילים לו אלא הלקיטה.
הא דיש מקילים באיסור שנפל לתוך ההיתר מב"מ ונתבטל וחזר ונפל איסור דלא אמרינן חוזר וניעור וכמש"כ לקמן סי' כ"ח ס"ק י"ח, והיינו דוקא בידע אבל בלא ידע חשיב כבב"א, נסתפקו בירו' פ"ב ה"א אי מספקת ידיעת ספק או דצריך ידיעה ודאית, וכן נסתפקו אי צריך ידיעת בעלים או סגי בידיעת אחרים, ואפשר דבדרבנן נקטינן לקולא, ומ"מ ידיעת ספק של אחרים איכא ס"ס להחמיר וצ"ע.
הא דבעינן בתרומה ק"א ובערלה מאתים, כ' הרשב"א בשם התו' חולין צ"ז ב' דאם סילק את האיסור ולא נשאר אלא טעמו אף מב"מ בטל בס' כשאר איסורין, וקשה לפ"ז הא דפריך פ"א ה"ג והתנינן כל המחמץ והמתבל כו' והלא מש"ל בהסיר את האיסור ואפ"ה אוסר משום טעם, ומיהו במשנה משמע דבא לאסור אף דאיכא מאתים כדתנן להחמיר מב"מ.
כ' הש"ך סי' צ"ח סק"ל דתבלין בתבלין דשוין בטעמן בטלין בס', והדבר מוכרח דכל מטעים תלוי בנותן ובמקבל וכמו שפרש"י חולין צ"ט ב' ד"ה בראשי, ואין כח תבלין להטעים אלא דבר החסר תבלין אבל אין בכחו של תבלין להטעים תבלין וכל עירוב טבעו להתמזג ולעמוד על מזג שוה, אבל השוין נהי דע"י בישול מתמזגין אבל אין כאן כח יפה זה על זה, והפר"ח הביא קו' הרמ"א ממש"כ הר"מ פט"ז מה' מ"א דמתבל מב"מ אפי' באלף לא בטל, והנה דברי הר"מ מבואר בירו' פ"א ה"ג דמוכיח דמתבל אוסר יותר ממאתים מהא דתנן מתבל בערלה אוסר ואי במאתים ל"ל מתבל וא"כ ע"כ איירי מין במינו דבאינו מינו א"צ מאתים וכמש"כ תו' חולין צ"ט א' ד"ה אין, אלמא דאיכא מתבל במינו, ומיהו שפיר תירץ הרמ"א דאיירי בשוין בשמא ולא בטעמא, ומש"ל נמי בשוין בשמא ובטעמא אלא שאחד עפוץ יותר כגון אחד נמתק באילן או ע"י האור והשני עומד בחריפותו ובחימוצו, או שאחד היה במקום לח ונתחמץ ואע"ג שיש כאן שינוי טעם מ"מ מקרי טעם אחד כיון שרגילין להשתנות בכך וכמו שאור ועיסה דמקרי מין במינו וכמש"כ הרמב"ן.
ובפר"ח שם חילק דתבלין חלושין כמו שומים ובצלים דראוין להיות מתובלין אף שנתן לתוכן שומין ובצלין כמותן רואין אותן כאילו הן תבשיל אחר, ותבלין שאינן ראויין להיות מתובלים תבלין בתבלין בס', ולמש"כ גם בצלים בבצלים אם שוין הן ואין האיסור מתבלן בטלין בס', ומה שנסתייע הפר"ח מקדירה מתובלת שנפל לתוכה תבלין של איסור, נראה דאם הוסיפו טעם לשבח הרי יש כאן מתבל, ואם הוסיפו טעם לפגם מותר.
ואחרי שהוכיח הפר"ח דחומץ בחומץ ושאור בשאור בנו"ט ולא חשיב מתבל ומחמץ, ה"נ בצלים בבצלים ואין מקום לחלק בזה.
ז) ערלה פ"ב מי"ג רא"א אחר הראשון אני בא, הר"מ פי' דחושש אף לראשון קאמר ולפ"ז מודה ר"א בסכן שמן טהור וחזר וסכן שמן טמא, ובתוס' שהביא הר"ש ל"מ כן דקתני שכשהן מוציאין אינם מוציאין אלא מן הראשון ואפשר לפרש שכשהן מוציאין אינם מוציאין את האחרון ברור אלא לעולם מוציאין גם מן הראשון.
ירו' ה"ז מ"ט דר"א הראשון מוציא את האחרון, הגר"א הגיה האחרון מוציא את הראשון, ולפי' הר"מ יש לפרש גירסתנו דר"ל שאין האחרון יוצא בעצמו אלא הראשון דוחקו ונדחק עמו עד שיוצאים לחוץ.
ח) ערלה פ"ב מט"ו תבלין של תרומה ושל כה"כ כו', צ"ע הא כבר תני לי' לעיל מ"י תבלין שנים וג' שמות ממין אחד לפי' תו' ע"ז ס"ו א' דהיינו ב' איסורין, ולפרש"י והר"מ ניחא.
כ' הר"מ במי"ד ור"ש דן דין שאור ש"ת ושל כה"כ כדין מה שקדם זכרו באמרו התרומה מעלה את הערלה ואע"פ שאין דומין זל"ז דמיון גמור, לרבנן דר"ש התם דוקא בנתבטל הראשון קדם, וה"נ אי נפלה תרומה ברישא וסלקה ואח"כ נפל כה"כ וגמר החימוץ מותר [אי חשיב גם כה"ג זוז"ג וכמש"כ לקמן סי' כ"ט סק"ב וסק"ד] אבל לר"ש אין ערלה וכה"כ מצטרפין אפילו נפלו בב"א, ודין אחד הוא התם והכא, וצ"ע ל' רבנו דהו"ל להזכיר דברי ר"ש לעיל מ"א דאין ערלה וכלאים מצטרפין ולא דברי חכמים התרומה מעלה את הערלה.
כ' הר"מ מט"ו דאצטריך לאשמעינן פלוגתת ר"ש ורבנן במחמץ ובמתבל דמתבל היינו אפילו בב' מינים, וזה לשיטתו ז"ל דב' שמות דלעיל מ"י הוא ענין אחר, ואשמעינן הכא דאפילו ב' שמות וב' איסורין מצטרפין, ועי' לעיל סי' כ"ה סק"ד.
הא דאמר ר"ש אין ב' איסורים מצטרפים היינו לתבל וליתן טעם אבל מצטרפין לעשות רוב איסור ואז אסור אף לר"ש, בין בנתערבו במינן ובין בנתערבו בשאינו מינן, ואם נתערבו בשאינו מינן אפשר דכל שיש בשניהם כזית בכא"פ חשיב כהן בעין, ונהי דאין מצטרפין למלקות מצטרפין להיות איסור, וכשנתערבו במינן אם אחד מהן תרומה צריך שיהא בהיתר מאה כנגד התרומה, ואם אחד מהן ערלה או כה"כ צריך שיהא בהיתר מאתים כנגדן, ואם הן בשא"מ צריך שיהא בהיתר ס' כנגד כל אחד מהן, ואם הן איסורין העולין בס' צריך שיהא ס' כנגד כל אחד בין במינן בין באינו מינן והאיסור עצמו משלים ס' לבטל חברו.
ט) הא דתנן במי"א אין בזה כדי לחמץ כו' וכן במי"ד ט"ו, לפי' תו' ע"ז מ"ט א' ד"ה עד, ר"ל דאם יש באחד כדי לתבל ולחמץ אסור אע"ג דצינן את התבשיל קדם שתבל אחד מהן והתיבול היה משניהם יחד, וכן באפה את העיסה קדם שחימץ אחד מהן אלא שניהם יחד חימצו, אבל למש"כ תו' פסחים כ"ז א' גם בזה מותר, ולא בא התנא למעוטי רק אם אחד מהן יש בו כדי לחמץ ואחד מהן אין בו כדי לחמץ ואז מתיחס כל ההוי' של העיסה לזה שיכול ואע"ג דהשתא סייע גם חברו להחמיץ, [ועי' סי' כ"ט באורך], ודוקא במתבל ומחמץ דחשיב מהוה אבל בשאר נותני טעם כל שאין כאן טעם של אחד מהן אלא שנים יחדיו נתנו טעם באנו למחלוקת ר"ש ורבנן אי שני איסורים מצטרפין, ומיהו אי אפשר לעמוד על זה דלעולם כל שאין בקדירה לבטל אחד האיסורין חוששין שיש כאן טעמו.
ומן האמור נתפרש מה דלא קתני במט"ז אין בזה כדי ליתן טעם כו' כהא דתנן במשניות דלעיל.
י) ר"מ פט"ו מה' מ"א הכ"ג וה"ה לתרומות שנתערבו לשערן במאה, אין כונת רבנו דתרומה שנתערבה במינו ושא"מ מצטרפין מינו ושא"מ לבטל את התרומה במאה, שאין הדין כן דאין תרומה מתבטלת בצירוף שניהם אלא צריך שיהא באחד מן ההיתר כדי לבטל או שיהא במינו לבטל במאה או שיהא באינו מינו כדי לבטל טעמו וכמש"כ רבנו פי"ג מה' תרומות ה"ט דאין מים ויין מצטרפין לבטל את יין של תרומה והוא מתוס' פ"ו דתרומות כמש"כ הכ"מ [ובתו' זבחים ע"ז ב' +א"ה, שם בזבחים לא מצאנו שנסתפקו, ועיי"ש ע"ג ב' בתו' דכתב דרק לבטל בס' אין היין מסייע למים+ מנחות כ"ב ב' נסתפקו בזה מסברא] וכ"ה בר"מ שם פט"ו הי"ז והוא מגמ' ע"ז ע"ג ב', אלא כונת רבנו שאם נתערבה תרומה במינו ושא"מ אין כאן בירור של טעימת קפילא וממילא בכל איסורים שב לשיעור ס' בין הכל ובתרומה שב לדין מאה של מינו וה"ה אם יש ס' של אינו מינו לחוד אלא דהר"מ קאי בליכא ס' של אינו מינו.
שם הכ"ד כשמשערין בכל האיסורים בין בששים בין במאה כו' משערין במרק ובתבלין כו', עיקרו משום שיעור ס' דמשערין במינו ובשא"מ יחד אבל במאה ומאתים דצריך שיהא במינו לחוד מאה וכמש"כ לעיל לא שייך צירוף אלא מינו שבלע קדירה אבל מרק ותבלין שאינו מינו לא שייך לצרפו.
שם ה"ל ואם אין שם עכו"מ לטעום משערין אותו בשיעורו בס' או בק' או בר', צ"ע דהא ע"כ במין בשא"מ קאי והיינו כגון יין ערלה בדבש המוזכר ובזה א"צ מאה אלא סגי בס' וכדאמר חולין צ"ט א' אלא במאי לאו בששים והיינו היכי דליכא למיקם אטעמא וכמש"כ תו' שם והלא תנן פ"ב דערלה מ"ז אין בהם בנו"ט בין שיש בהן כו' וכיון דבששים קים לן שאין כאן נו"ט למה נצטרך מאה וכ"ה בל' הר"מ בפי' המשנה שם וכן רהיטא כל דברי רבנו דמין בשא"מ כל איסורים שוין וכ"ה בל' הר"מ פט"ו מה"ת ה"ב, והוא מבואר בהדיא בגמ' ע"ז ע"ג ב' שפסקה רבנו פט"ו הי"ז שרואין יין ההיתר כמו שאינו, ואם יש במים כדי לבטל הטעם של תרומה מותר, והאי רואין היינו אם יש ס' במים או ששה חלקים כדאיתא יו"ד סי' קכ"ג ס"ח בהגה' ולא גרע זה שאין נכרי לטעום מנתערב במינו ואינו מינו דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ולעולם כל שבאנו לאסור משום טעם סגי בס', וע"כ ט"ס בלשון רבנו ותיבות או במאה או במאתים מיותרות.
יו"ד סי' צ"ח ס"ב. [א"ה, עי' לעיל סי' ט"ז סק"ג].
יו"ד סי' צ"ח ס"ד. [א"ה, עי' לעיל סי' כ"ב סק"ז ולק' סי' ל"ג סק"א].