חזון איש/יורה דעה/כו
סימן כו[עריכה]
א) ערלה פ"ב מ"ו כיצד שאור של חטים שנפל לעיסת חטים כו', בתורע"א הביא דברי הר"ן ע"ז ס"ו א' בשם הרמב"ן דאע"ג דחלוק בטעם ובשם מ"מ שאור ועיסה מקרי מב"מ משום דכל עיסה כי משהה לה נעשית שאור, והגרע"א ז"ל שם הק' א"כ חלא לגו חמרא למה ס"ל לרבא ע"ז שם דהוי מין בשא"מ הא סוף חמרא זה להיות חלא, ונראה דלא דמי דכל עיסה סופה שאור והלכך עיסה ושאור חד מלתא אבל יין אינו נעשה חומץ לעולם והלכך יין וחומץ ב' מינים והלכך אף יין זה שנפל לתוכו חומץ וסופו להחמיץ כל זמן שלא החמיץ הוא מין יין ואינו מין אחד עם החומץ, ונראה לפ"ז דחמרא חדתא וחמרא עתיקא הוי מב"מ אף לאביי דאזיל בתר טעמא דסוף חדתא להיות עתיקא וכ"מ בגמ' שם דלא נקיט פלוגתייהו בזה ואפשר דחד טעמא מקרי אע"ג דחדתא ועינבי מקרי חד טעמא ועתיקא ועינבי תרי טעמי מ"מ אפשר דחדתא הוא ממוצע וחשיב חד טעמא בין עם היין בין עם ענבים.
עוד הק' הגרע"א בגליון בגמ' שם לאביי דאמר שם ריחו חלא וטעמי' חמרא חלא ולפיכך במשהו, הא אביי אזיל בתר טעמא, וי"ל דשאני יין וחומץ דריחו חשיב כטעמא שכבר יש כאן פעולה חזקה של חומץ בתוכו והרי ריחו אלים כאן דיהבינן לי' בשביל ריחו דין חומץ.
ב) יו"ד סי' צ"ח ס"ב ואם נתערב במינו ובשא"מ כו' רואין את שא"מ כאילו אינו כו', עי' ש"ך ואין דבריו ז"ל מובנים דודאי אין כאן איסור מה"ת שהרי טעם האיסור המובלע מעורב בטעם היתר וההיתר מרובה ואם אנו באין לדון על הטעם עצמו יש לנו להתירו [דהחתיכה היא ככלי שהטעמים נמצאים בתוכו והטעמים הם כלח בלח שנתערבו וההיתר מרובה] ואיך נאסור את החתיכה מפני טעם האסור, ובאמת לא היה צריך הרשב"א ללמדו מדין רואין את מינו כמו שאינו דאפי' אי לית לן התם רואין משום שמין מצא את מינו ונאסר ואין כח בא"מ לבטל את הרוב הכא שרי דסוף סוף האיסור מעורב במינו ברוב היתר ומ"ל כשהוא בעין ומ"ל שהוא בלוע באחרים ונרגש טעמם הלא כשהן בעין ודאי נרגש טעמם ומותר.
ומיהו אי קדם האיסור לקדירה לא מהני מה שנתן אח"כ היתר מרובה דאין אנו בטוחים שישתוו הטעמים, ואפשר דהבלוע ראשון אינו מתפזר וטעם הבא אח"כ הוא כבא לדבר גוש שאין כח בטעם להיות רבה על החתיכה והטעם הראשון הבלוע בחתיכה נעשה חלק מהחתיכה.
ועוד יש לדקדק שלא יהא ההיתר כחוש מהאיסור, ומיהו כששניהם שוין אין לחוש שאיסור הטעים יותר ואע"ג דאמרו לטעום קפילא ופעמים נותן טעם ופעמים אינו נותן היינו משום שינויי הטבע של המטעים והנטעם ואין כל ההזדווגות שוות, או משום שינוי כח הבישול, אבל מין אחד שנחלק לב' חתיכות ונפלו ב' החתיכות לקדרה אחת כיון שהמוטעם אחד וזמן בישולן אחד וחוזק בישולן אחד ודאי פליטתן שוה ומיושב בזה קו' פמ"ג.
ונראה דאין לנו להלכה אלא דברי הרשב"א אחרי שאין כאן שום קושיא על דבריו ז"ל, וקושית אחרונים ז"ל על דבריו תמוהה ואינה מובנה כלל.
והנה הט"ז סי' ס"ו סק"ה התיר בביצה שנתערבה עם ביצים כשרות בתוך העיסה משום סלק את אינו מינו כמו שאינו, מיהו אין דבריו ז"ל רק בטרופות אבל אם בשל ביצים בקליפתן ונמצא דם על אחת מהן אין להתיר את הא"מ שבקדירה אם אין ס' כנגד הביצה האסורה ואין להתיר מטעם סלק שא"מ כמו שאינו דהא אמרו חולין צ"ח א' דביצה בקליפתה אינה נותנת טעם ורק ביצה מרוקמת נותנת טעם וא"כ כאן האיסור מטעים וההיתר אינו מטעים א"כ יש בא"מ טעם איסור לחוד ואסור [כן שמעתי בשם הגרי"ל דיסקין זצ"ל] ויש לדון בזה דכיון דביצה מרוקמת בביצים מקרי מב"מ וכמש"כ הפר"ח ונראה דמב"מ בטל ברוב אפי' נתערב גוף האיסור [כגון לח בלח] והאיסור שמן יותר כגון חלב טמא שמן שנתערב בחלב טהור כחוש, דביטול ברוב בתר מדה אזלינן וכיון דטעם לא ניכר משום שהוא מב"מ כח רוב המדה מבטל את המועט וא"כ י"ל דבאמת גם ביצה אינה מרוקמת פולטת אלא שפליטתה מיא בעלמא וכחוש ואין בפליטתה כח להטעים [וכדאמר חולין צ"ז ב' דטעם ההיתר משום דמיא בעלמא] אבל כמות הפליטה איכא וא"כ שפיר טעם המרוקמת בטלה ברוב הפליטה של הכשרות כיון דפליטת הריקום ופליטת הביצה מחשב מב"מ, ומיהו אפשר כיון דהמרוקמת מטעמת והכשרה אינה מטעמת יש כאן גם כמות מרובה של המרוקמת.
ומ"מ הביצים הכשרות מותרות משום ספק דרבנן כדין מב"מ, ונראה דאפי' ב' ביצים של דם ואחת כשרה הכשרה מותרת שאין חתיכה כשרה שנתבשלה עם חתיכות אסורות נאסרת מה"ת אפי' כשהרוב אסור דמ"מ החתיכה הכשירה שמכירה כולה היתר ואין בה רק טעם איסור [עי' ש"ך סי' ק"ג סק"ה] וכיון דמב"מ אין אוסר טעמו מה"ת אין כאן איסור והא דדן הש"ך בחד בחד היינו לענין להתיר את הא"מ לדעת המחבר סי' צ"ח [ואפשר דדוקא בקלופות וכמש"כ לעיל] או דאיירי בנטרפו בקדירה, אבל כל שמכיר את ההיתר ביצה המותרת מותרת מחמת ספק דרבנן כמש"כ הש"ך והט"ז.
ונראה דכל דשרינן התערובות מחמת ספק הכלי צריך להגעיל כמש"כ הש"ך סי' ק"ב סק"ח, והרי מחמרינן בספק דרבנן בדבר שיל"מ, ואף הרשב"א לא קאמר אלא בנתערב דצריך להגעיל כלים הרבה אבל כלי אחד שבלוע בו ספק איסור לא חשיבא הגעלה הפסד, ועוד דהתם כל כלי שנוטל אזלינן בתר רובא אבל הכא אם באמת הבלוע אסור גם מה שמבשל בו אח"כ הוי איסור ויהא צריך להתירו משום ספיקא דרבנן ואיך יתכן להכנס בספק חנם, ומיהו בכל אופן צריך להשהות מעל"ע וכמש"כ הש"ך שם ולאחר מעל"ע התבשיל השני ודאי מותר ואין כאן רק משום נו"ט לפגם לכתחלה, ומ"מ צריך הגעלה וכמש"כ הש"ך שם וכן במב"מ בנשפך דמתירין הכלי צריך הגעלה.
הא דאמר ע"ז ע"ג ב' בב' כוסות שמזגן ועירבן רואים את יין ההיתר כאילו אינו והמים רבין ומבטלין והיינו בשיש במים כדי לבטל טעם יין התרומה וכמש"כ הר"מ פט"ו מה"ת הי"ז, אין להקשות למה לא יצטרפו היין החולין עם המים לבטל התרומה שהרי טעם התרומה מתערב ביין ובמים בשוה וכמו דאמרינן באיסור שנתערב בקדירה של מינו ואינו מינו דמצטרפים מינו ואינו מינו לבטל את האיסור, דשאני התם דאיסור מתבטל במינו כי היכי דמתבטל בשא"מ אבל הכא כיון דיין תרומה אינו בטל בפחות מק"א א"כ באיסורי' קאי וכל יין של התערובות מטעים את המים בין ההיתר בין האיסור ויש באיסור לחוד כדי להטעים את המים ונאסרו המים, אבל כשיש במים כדי לבטל את התרומה ואין במים טעם תרומה אלא בצירוף יין ההיתר אמרינן דיין התרומה נתבטל ברוב מים כיון שאין בהם בנו"ט ושוב אין יין התרומה אוסר את החולין וא"ת כשאין במים כדי לבטל טעם התרומה נמי אין כאן טעם תרומה במים מפני יין ההיתר הרבה עליו ואין ניכר טעמו מפני טעם היין ההיתר, ז"א דכל היין חד הוא כיון שאין כאן דין ביטול בין היינות עצמן וגם התרומה נמצאת בכח השותפות של הטעם ויש בכחה כדי להטעים אבל אם אין בכחה להטעים אין הטעם מתיחס אל התרומה.