חזון איש/יורה דעה/כט
סימן כט[עריכה]
א) ערלה פ"ב מ"ח מ"ט, הנה נקט התנא מחלוקת ר"ש ורבנן בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו בב"א וחימצו ויש בכל אחד לחמץ ושהו בכדי שכל אחד לבדו היה מחמיץ והשתא פגמו בעודף החימוץ, ועוד נחלקו בנפל השאור של חולין והחמיץ ואח"כ נפל של תרומה והוסיף שיעור חימוץ שהיה מספיק לחמץ את העיסה, ובשניהם אסרי רבנן ור"ש מתיר, ומבואר בסוגיא דע"ז ס"ח ב' דהאוסר נפלה תרומה לבסוף הוא משום דסבר נ"ט לפגם אסור, או משום דהוספת החימוץ לא מקרי פגם הואיל וראוי לחמע בה כמה עיסות, והר"מ פט"ז מה' מ"א הט"ז פסק כרבנן דר"ש, ואע"ג דבגמ' שם מוכחינן דרבנן דפליגי אדר"ש ס"ל נטל"פ אסור אפי' בפגם מעיקרא, וא"כ לא מצינו תנא דס"ל דעיסה עדיפא משום שראוי לחמע, וא"כ היה ראוי למפסק כר"ש דמותר משום נו"ט לפגם, מ"מ משמע לי' לרבנו דהא דאמר ר"ז ע"ז שם דשאני עיסה כו' לא נדחה בגמ', אלא ר"ז אמתנ' דערלה קאי דלא תסתור מתנ' דע"ז ס"ה ב', ומתנ' משום טעמא הואיל וראוי לחמע כו', אלא אשכחן עוד תנא דפליג אף ביין לתוך העדשים, ובברייתא גופה דקתני נפלה תרומה לבסוף ויין לתוך עדשים ואמרינן דבבא דסיפא אשמעינן דבפגם מעיקרא פליגי ומשום דרישא י"ל כדר"ז יש לפרש דבאמת תנא נקט רישא דאיכא טעם הואיל וראוי לחמע כו' והדר תנא יין לתוך עדשים דאפי' פגם גמור נמי אסור ואנן דתנן חומץ שע"ג גריסין מותר ותנן דתרומה לבסוף אסור אמרינן טעמא כדר"ז.
ב) והיכי דנפלו בב"א פרכינן בגמ' מ"ט דר"ש, נהי דר"ש לית לי' טעמא הואיל וראוי לחמע, מ"מ הרי השביח ולבסוף פגם, ומודה ר"ש בנפלה תרומה בתחלה דאסור, ומשני ר"ש לטעמיה דאמר אפי' איסור ואיסור אינו מצטרף, וכתבו תו' שם דאין להתיר משום זוז"ג דכיון דיש באיסור כדי להחמיץ אסור אפי' בב' גורמים, ותימא דא"כ מאי מייתא מהא דר"ש סבר דערלה וכלאים אינם מצטרפים [והיינו בנו"ט וכדאמר ר"א במשנה שם דמצטרפין בנו"ט מכלל דלר"ש אפי' בנו"ט, והכי אמר ר"ש בהדיא שם מי"ד בשאור של תרומה ושל כלאים דשרי אפי' לזרים] התם במין בשא"מ בבישול דשיעורא בנו"ט ואיסור והיתר ודאי אין מצטרפין לאסור שהרי אין כאן טעם איסור, וכן בשאור של תרומה וכלאים שאין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ, דאילו הוי חד היתר קיי"ל זוז"ג מותר, והלכך כששניהם איסור אבל לא משם אחד הו"ל כזוז"ג ואין בשום איסור מהם כח לאסור, אבל כשיש בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ דאילו הוי אחד היתר נמי אסור, הדין נותן דאם היו שניהם איסורין אסור דלא עדיף מאחד מהן היתר ושפיר מקשה לר"ש ליצטרפו וליאסרו.
ואמנם בתו' פסחים כ"ז א' פירשו דיש בשניהם שיעור הוי כאין בשניהם כשיעור והלכך מותר לר"ש משום זוז"ג, וגם רבנן ס"ל דזוז"ג מותר ולא אסרי אלא משום שהאיסור החמיץ כשיעור, אבל אם היה מסלק התרומה לאחר שעה אחת שאין בעיסה רק שיעור חימוץ הצריך לה היה מותר משום זוז"ג, והא דאמר ר"ש לטעמי' אין הכונה במאי דפליג במשנה שם [דהא גם רבנן דפליגי עלי' ס"ל זוז"ג מותר ומה"ט מתירים לכהנים במי"ד] אלא לטעמי' דס"ל זוז"ג מותר, דהא ס"ל אפי' איסור ואיסור אין מצטרפין וכדאיתא במי"ד דאפי' במחמץ ס"ל כן וכש"כ כשאחד היתר והיינו לטעמי' בדין זוז"ג, וכ"כ הגר"א בשנו"א, והלכך לר"ש כי היכי דשרי בתרומה לבסוף שרי בנפלו בב"א אבל לרבנן דאסרי אפי' נפלה תרומה לבסוף ה"נ נפלו בב"א, שהרי יש כאן שיעור חימוץ של איסור, ולא חשיב לפגם משום דראוי לחמע בה עיסות, ולר"ש סופו חשיב לפגם ותחלתו זוז"ג.
והר"מ השמיט דין נפלו בב"א דזה פשיטא, וכדאמר בגמ' השתא ומה סיפא דלא קמשבח כלל אסרי רבנן רישא דקמשבח מבעי, וא"ת כיון דגם כשיש בשניהם כשיעור חשיב זוז"ג א"כ איצטריך לאשמעינן דהיכי דהאיסור החמיץ כשיעור חימוץ לא שרינן משום זוז"ג, וזה לא שמעינן מנפלה תרומה לבסוף דהתם החמיץ האיסור כשהיה לבדו בלא שותף, וי"ל דדין זוז"ג איכא אפי' בנתן שאור חולין שעה אחת וסילקו ונתן אח"כ תרומה, וכדאמר ע"ז מ"ט א' בין שנפל איסור בתחלה כו', ולמאי דמפרש אביי דר"א בסילק את האיסור, מתפרש הא דאמרו חכמים שנפל איסור לבסוף היינו שסילק את ההיתר ואפ"ה שרי, וא"כ מהא דאסרינן בנפלה תרומה לבסוף ביש בה כדי לחמץ, שמעינן דהיכי דהאיסור חימץ כשיעור אסור אף שנשתתף עמו היתר, והלכך פריך בגמ' דרישא פשיטא, ולכך השמיטה הר"מ.
ג) תו' פסחים כ"ז א' ד"ה עד, פי' באיסור כו', ומשום דל' משמע דיהא בו כדי להחמיץ אוסר אף שלא החמיץ לבדו אלא בשותפות, ולפיכך פירשו דיש באיסור כדי להחמיץ ובהיתר אין כדי להחמיץ, ומיהו נראה דדוקא בנפלו בב"א או שנפל האיסור לבסוף, אבל סילק את האיסור קדם שהחמיץ ונתן אח"כ שאור חולין והחמיץ מותר אפי' היה באיסור כדי להחמיץ, והלא בזה גם ר"א מודה, ורבנן לא קיימו אלא במה דאסר ר"א.
שם והשתא הוי ר"ש כרבנן דהכא, אין כונתם ר"ש ולא רבנן אלא משום דרבנן אסרי התם נקטו ר"ש, והיינו משום דר"ש סבר דחימוץ יתירה הוי פגם, וסבר משביח ולבסוף פגם אוסר, וקשיא דנפלו בב"א והחמיצו חימוץ יתירה למה לא חשיב בשעה ראשונה השביח ובשעה שני' פגם וליתסר לר"ש, ולזה צ"ל דבשעה ראשונה הוי זוז"ג, ובשעה שני' הוי פגם, ולרבנן בשעה שני' לא הוי פגם, ומוכח מזה דאף ביש בכל אחד להחמיץ חשיב זוז"ג, ומיהו דוקא כשלא החמיצו את העיסה רק שיעור חימוץ, אבל אם הוסיפו להחמיץ עד שיש שיעור חימוץ של האיסור לבד אין כאן היתר של זוז"ג.
ואפשר דגם כונת תו' ע"ז ס"ח ב' הוא כן, וכונתם דלמה לא אמרו דנפלו בב"א מותר אפי' אם לא נחשוב את החימוץ לפגם משום זוז"ג, ולזה כתבו דביש באיסור כדי להחמיץ והחמיץ אין היתר משום זוז"ג, אע"ג דציון דבריהם על דברי ר"ש יש לפרשם על עיקר הדין, ומיהו בתו' לעיל מ"ט א' אי אפשר לפרש כן.
ד) שם בגמ' דלמא טעמא דר"א משום דאחר אחרון אני בא ל"ש כו', יש לעי' כיון דנפלו בב"א שרי דזוז"ג מותר, וכי נפול איסור ברישא ואח"כ נפול היתר נמי שרי משום זוז"ג, א"כ כי נפול היתר ברישא מאי הוי, סוף סוף כנפול בב"א דמי ומה קלקל ההיתר שנפול ברישא מ"מ זוז"ג הוא, ובע"ז ע"ג ב' משמע דאי לאו דאביי יש לפרש טעמא דר"א דכי נפול תרומה ברישא בטילה קדם שחמצה ותו אין התרומה מצטרפת עם שאור החולין למיסר, אבל נפול חולין ברישא כשנפול שאור התרומה מצטרף שאור עם שאור להחמיץ ואינו בטל, וכן בנפול בב"א אסור, ורבנן מתירין אף בנפול תרומה לבסוף דאמרינן התרומה בטלה ואינה מצטרפת, והכא אי אפשר לומר כן דהא אמר דר"א מתיר אפי' בנפול בב"א, ולא אסר אלא בנפול תרומה לבסוף, ואולי בעי לפרושי דלא אסר ר"א אלא בקדם וסילק את ההיתר, ונגמר באיסור לחוד, והיינו דאמר אחר אחרון אני בא אם גמר בהיתר מותר, והיינו בין שסילק את האיסור בין שלא סילק ושניהם החמיצו מקרי גמר בהיתר, וגמר באיסור היינו סילק את ההיתר, אבל כששניהם בב"א גמרו מקרי גמר בהיתר, אבל ל' הגמ' אינו מתישב כל כך.
ה) תנן תמורה י"ב א' אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון, ובגמ' אמר דהוא דלא כר"א, ופרש"י דחשבון של המחומץ דאם נתערב שאור בעיסה אחד ממאה ואח"כ נפלה מן העיסה לעיסה אחרת חשבינן זה שנפל שיש בו אחד ממאה שאור של תרומה והשאר חולין, ואם אין בשאור לבד להחמיץ את העיסה השניה מותר, דודאי גם העיסה גרמה להחמיץ את השני' והו"ל זוז"ג וזה דלא כר"א דלר"א זוז"ג אסור, והא דמשמע דפעמים אוסר קשה הא לעולם העיסה משתתפת בחימוץ והו"ל לעולם זוז"ג אפי' בזמן שיש בשאור לבד כדי להחמיץ, פי' בתו' פסחים כ"ז א' דמש"ל שיש בשאור לבד כדי להחמיץ ואין בעיסה לבדה כדי להחמיץ [ואע"ג דהעיסה מרובה על השאור, מ"מ שאור שחימוצו קשה מחמץ טפי] וכה"ג אף רבנן אוסרין.
ובתו' הקשו לפרש"י דא"כ ע"כ הוא דלא כר"א, דהא ר"א אית לי' דגם מדומע מדמע לפי כולו וכל מחומץ לא גרע ממדומע, ולכן פי' דאיירי בנתן על העיסה כזית שאור של תרומה וכזית שאור של חולין, וקאמר דחשבינן את האיסור לפי חשבון ומותר, וצ"ע דלשון המחומץ משמע שאינו שאור אלא שנתחמץ מן האיסור, ואפשר דאע"ג דסבר ר"א דמדומע בפחות ממאה מדמע לפי כולו, מ"מ באיכא מאה אלא שנאסר מחמת טעם החימוץ אינו אוסר אלא לפי חשבון, ופעמים שאין כאן עירוב כלל כגון שלא עירב השאור בהעיסה אלא הניח השאור על העיסה והחמיץ וגם זה בכלל מחומץ, ומשערינן בשיעור החימוץ של התרומה שבעיסה וא"ת למה חשבינן לי' לפי חשבון הלא החימוץ שבעיסה כולו איסור שאם תסלק החימוץ אין העיסה מחמצת כלום י"ל דע"י השאור גם העיסה עצמה מחמצת ולעולם יש בעיסה חימוץ שקבלה וחימוץ עצמה, והיכי דמחומץ נשאר בו עירוב השאור ומשתער לפי חשבון אינו משתער לפי השאור לבד אלא לפי השאור והחימוץ של השאור שבעיסה, והחימוץ שהעיסה עצמה מחדשת הוא היתר, אבל לפ"ז קשה לשער הדבר וצ"ע.
ו) הא דזוז"ג מותר הוא בין בתרומה וחולין ובין בכלאים וחולין, ואע"ג דכלאים אסור בהנאה והרי נהנה דבלא הכלאים לא היתה העיסה מתחמצת, מ"מ אין בגוף העיסה איסור הנאה דהחימוץ שהוא מלתא דטעם אינו אוסר כשאין בו לבד כדי להחמיץ ומה שהועיל לו שאור של כלאים זהו דבר שכבר עבר בין יאכל בין לא יאכל כיון שמן הדין העיסה אין בה טעם איסור היא מותרת וכבר הרויח באיסורי הנאה ואין ראוי לחדש איסור על העיסה.
ומ"ד זוז"ג אסור ס"ל דחימוץ עדיף מטעם והוא כנמצא מחודש, והלכך אף שאין האיסור לבדו המציאו אלא בשיתוף אחרים אסור ואפי' בתרומה שאין האיסור רק משום טעם ואילו חולין ותרומה שנפלו לקדירה ואין בתרומה לבדה כדי ליתן טעם בקדירה מותר אף שבשיתוף החולין יש טעם בקדירה חימוץ עדיף [וכ"ה בר"ן ע"ז ע"ג].
והא דמחומץ אינו מחמץ אלא לפי חשבון הוא אפי' באיסורי הנאה, ואע"ג דבמחמץ בכלאים איכא תרתי, אחד שיש כאן טעם איסור דחימוץ חשיב כטעם, ועוד דהוי כנטל ממנו כרכור וארג בו את הבגד ע"ז מ"ט ב' דהבגד אסור, מ"מ לא חשיבא כל העיסה איסור הנאה שהרי גם בארג בו את הבגד כתב הרא"ש שם דסגי בהולכת הנאת הכרכור לים המלח.
ז) ירו' פ"ב ה"ג כתפוח עושין אותו ב"ש, ר"ל כי היכי דבשר העגל שנתפח דתנן בעוקצין ומייתא לה מנחות נ"ד א' דמשתערין כמו שהן [ולחומרא לכו"ע כן כדאמר מנחות שם] ה"נ הטעם החמוץ של השאור שנתפזר בכל העיסה הוי כנתפח השאור ונעשה כביצה שהרי כל החימוץ הוא שאור ומטמא השתא כנתפח לכביצה.
שם דברי ר"מ משום שאיבה ניכרת, נראה דר"ל כיון דפוסל משום שאובין שוב פוסל גם משום שינוי מראה דניכרת כמי צבע ולא כמי מקוה מיהו יש לעי' למאי נ"מ הא מ"מ המקוה פסול ואפשר דאפי' השיקה למקוה כשר פסול משום מראה ואמרינן דסברת ר"מ כסברת ב"ש דכיון דנאסר חשיב כניכר וחשיב כנתפח והא דמבעי לי' יש בו טומאה ואין בו איסור צ"ע דהא אמר דב"ש כר"מ ומשום דנאסר מטמא דאי סברי ב"ש דאפי' יש בו טומאה ואין בו איסור מטמא אינו ענין להא דר"מ ואפשר דבא לדחויי דאפשר דב"ש חשיב חימוץ כנתפח אפי' אין בו איסור.
שם חימץ ממנו למק"א נעשה זה אסור וזה אסור, היינו ביש בשאור לבדו כדי לחמץ ובעיסה אין כדי לחמץ וכמש"כ לעיל.
ריבה על הראשון וביטלו [היינו שאין עכשו טעם חימוץ בראשון והשאור נתבטל בק"א] נעשה עיקר טפילה וטפילה עיקר ר"ל אם נפל אח"כ משני' לראשונה השני' אוסרת לראשונה ומיירי שיש בשאור התרומה שבשני' להשלים החימוץ עם השאור שבראשונה, ומיירי שלא הגביה אחר שרבה דאם הגביה כבר בטלה ראשונה בק"א וגם הטעם כבר נתבטל, ומיהו אם יש בשאור של שני' כדי להחמיץ ראשונה אוסרת אפי' הגביה, והאי רבה היינו נפל שלא בכונה דאי במזיד לא מיבטל.
שם ואפילו כמ"ד כו' מודה הוא הכא כו', ר"ל גריסין בעדשים שהוא אסור שנו"ט לשבח.
שם גריסין ש"ת שנתבשלו עם עדשים של חולין כו', הנה רבי סבר דחתיכה עצמה נ"נ וריבר"י סבר דלא אמרינן חנ"נ ואפשר דלא החמיר רבי רק בתרומה, ואפשר דתרומה קיל טפי ובשאר איסורים מודה ריבר"י, ואע"ג דבמחמץ לכו"ע אינו מחמץ אלא לפי חשבון ולא חשבינן כולו כתרומה טעם גמור אית לי' לרבי דחמיר טפי.
שם כמה דתימר ביי"נ כו', ר"ל בנפל היתר לבסוף לכו"ע מותר כדאמר לק' ה"ו.
שם הדא אמרה רבה עליהן גריסין של תרומה אסור, כן גי' הגר"א, ולדעת הראב"ד לעיל סי' כ"ח יש לקיים גירסתנו מותר ור"ל כיון דליי"נ מדמינן לי' והתם אמרינן ראשון ראשון בטל אפילו יין לתוך המים, אמנם נראה דט"ס הוא כיון דברמב"ן וריטב"א ור"ן ע"ז ע"ג הגי' אסור.
ח) שם ה"ד ר"י בר"ב אמר אילין שמועתא הדא ר"י אמר במחלוקת כו', לריב"ב י"ל דר"י סבר כר' יונה דדוקא בפוגם מעיקרא פליגי אבל השביח ולבסוף פגם אף ר"ש מודה.
שם אמר ר"י צורכה להדא דרשב"ל כו', ר"ל אנן סברין מימר להיפוך מדברי רשב"ל דלא פליגי אלא בפגם מעיקרא אבל בהשביח ולבסוף פגם מודה ר"ש [וסבר דזה גם דעת ר"י ונקיט דברי ר"י אמתנ' דע"ז דהיא במחלוקת דר"מ אוסר אבל לא אמר דגם השביח ולבסוף פגם במחלוקת וכמש"כ לעיל] ומיהו בזה אין לנו ראי' דר"ש מודה בהשביח ולבסוף פגם אבל עכ"פ מוכח במשנתנו דר"מ אוסר אפילו בפגם מעיקרא, דהא תנן שאור ש"ח שנפל לתוך העיסה וחימצה ואח"כ כו' ואפילו בנפל שאור ש"ח תחלה נעשה כהשביח ולבסוף פגם בתמי', חזר ר"י ואמר האשה הזאת כו' ר"ל דהוסיף ר"י דאפשר דרשב"ל סבר דחימצה דתנן במשנתנו היינו בשיור כ"ש שכן הדרך לשייר, אבל עדיין אינו מספיק דזה לא מקרי השביח דבשבח זה לא נאסרה העיסה וסלקא דברי רשב"ל בקשיא, ומיהו כבר יישב ר"ז דברי רשב"ל דשאני עיסה הואיל וראוי לחמע בה והלכך אוסר ר"מ והא דר"מ אוסר השביח ולבסוף פגם אינו ממשנתנו אלא ברייתא היא וכדאמר בגמ' שם ס"ז ב'.
שם ר"י בעי מה בין שבח מזה ומזה ומה בין פגם מזה ומזה שבח מזה ומזה מותר פגם מזה ומזה אסור אר"מ שבח מזה ומזה את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור פגם מזה ומזה אם את רואה כמי שאינו אותו האיסור יש בו כדי לאסור, כ"נ להגיה, ור"ל דר"י בעי למאי דפירש משנתנו דל"פ אלא בפגם מעיקרא אבל בהשביח ולבסוף פגם מודה ר"ש א"כ ע"כ רישא דנפלה התרומה תיכף אחר החולין דמתיר ר"ש משום פגם ע"כ סבר דזוז"ג מותר והלכך בשעה ראשונה דהוי לשבח הוי זוז"ג ולבסוף דיש שיעור חימוץ של האיסור לחוד הוי לפגם וכמש"כ לעיל סק"ב, וא"כ קשה מ"ט דר"מ דאוסר נהי דסבר נו"ט לפגם אסור הא מ"מ הו"ל זוז"ג שהרי לא סילק את שאור החולין כשנתן את התרומה וגם שאור החולין מוסיף את החימוץ ולזה השיב ר"מ דלא דמי דבנתן שניהם כאחת חשיב זוז"ג דאם תסלק ההיתר אין בכח האיסור להחמיץ בשעה ראשונה וכשהחמיץ בשעה ראשונה ע"י איסור והיתר החמיץ אבל כשנפלה התרומה לעיסה חמוצה ויש בתרומה כדי להחמיץ התרומה לבדה מחמצת ושאור של חולין כבר פסק כחו להחמיץ ואף אם תסלק את שאור החולין יש בתרומה להחמיץ באותו זמן ואף שיש בשיתוף איזה סיוע משאור החולין הוי כסיוע שאין בו ממש. [א"ה, וע"ע לעיל סי' כ"ח סקט"ז י"ז, ולק' סי' נ"ז נ"ח נ"ט].
יו"ד סי' ק"ג. [א"ה, עי' דמאי סי' ט"ו סק"א, או"ח מועד סי' קט"ז סק"ג, ועי' לק' סי' ל', וסי' ס"ז].
ט) או"ח סי' תנ"ב מ"א סק"ו, כתב שאין מגעילין שני כלים זא"ז בזמן איסור אלא א"כ יש ס' נגד שניהם, והגרע"א בגליון כתב להתיר ע"פ דברי הרמ"א יו"ד סי' ק"ג שאם בשלו בקדירה ב"י דבר שהאיסור פוגמו וניער הקדירה בכף ואח"כ ניער באותו כף קדירה אחרת שהאיסור משביחו מותר משום נ"ט בר נ"ט, אלמא דכל שהאיסור נתבטל ברוב חשיב נ"ט בר נ"ט אע"ג דכשבא בקדירה אחרת חשיב כהוכר האיסור מ"מ כיון דטעם השני עדיין היתר משום ביטול דיינינן ליה כהיתרא וההכרה חשיבא כחלות איסור וכשם שאין נ"ט בר נ"ט ראוי למיחל עלי' איסור ה"נ אינו ראוי לצאת מדין ביטול ע"י הכרת טעמו בתבשיל האחר, וה"נ בנותן טעם בר נותן טעם שמתחלה היה ס' נגד האיסור ואח"כ נתוסף איסור אין המתבטל חוזר לאיסורו, ומטעם זה התיר הגרע"א בגליון לעיל סי' תמ"ז בחריף שקבל טעם פגום בשעה שהוא במים ואבד חריפותו ואח"כ הוציאו מן המים ושב לחריפותו דחשיב נותן טעם בר נותן טעם, והנה דברי המ"א הן ממה שהביא ב"י תשובת הרשב"א, וכנראה דעת הגרע"א דהרשב"א חולק גם אהא דסי' ק"ג, אבל לא מסתבר שאם הרשב"א אוסר אין ראוי להקל בשביל דברי האו"ה והיה ראוי להחמיר כדברי הרשב"א, אבל יש מקום לחלק דההיא דסי' ק"ג שאין הכרת האיסור כאן בכף אלא ע"י שיצא לתבשיל האחר ויטעימנו זה מקרי ענין מחודש והשתא כשהוא בכף אי אפשר לו להאסר וחשיב היתרא, אבל בהגעיל כלי ויש במים ס' ואח"כ הגעיל כלי אחר ונתוסף טעם והוכר טעם הראשון שלא נעשה דבר מחודש באיסור הראשון אלא כמו שהוא בלוע הוכר וחזר לאיסורו לא מקרי היתירא ולא דיינינן לי' כנ"ט בר נ"ט, ולפ"ז גם בהא דדן הגרע"א סי' תמ"ז יש לאסור כיון שלא נעשה מעשה חדשה בהאיסור אלא בהיתר ועי"ז הוכר טעם האיסור לא חשיב היתירא לדון בו נ"ט בר נ"ט, ודברי הרמ"א סי' ק"ג ודברי הרשב"א לא פליגי.
ובס' אגלי טל מלאכת דש, כתב שאין דברי רמ"א סי' ק"ג אלא לשיטת הסמ"ק דהא דאסור נ"ט בר נ"ט באיסורין הוא משום חנ"נ והלכך אם הוא לפגם בתבשיל שאין נ"נ אין הכף אוסרת אבל לדעת הרשב"א והר"ן דמשום דאיקליש לא חייל עלי' שם חדש של איסור הדין נותן דהכף שקבלה הטעם מהתבשיל אף שמתחלה הי' הטעם לפגם כשתוחב הכף לקדירה שהטעם משביח בו אסור, ואין דבריו ז"ל מובנין דא"כ למה התיר הרמ"א וכל האחרונים הלא כל הראשונים פירשו הטעם משום שאין איסור חייל על טעם קלוש וכמו שכ' הש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב, וכ"כ הגרע"א סי' ר"ז, ואיך ניקום וניקיל כדעת הסמ"ק, ועוד הלא בדין נ"נ בשאר איסורין נחלקו הפוסקים ובדין נותן טעם בר נ"ט באיסורין כו"ע מודים וע"כ דעתם משום שהוא טעם קלוש לא חייל עלי' איסור וכמש"כ הש"ך שם, אלא ודאי דינו של הרמ"א סי' ק"ג הוא לכו"ע ומשום שנתבטל ברוב ופקע איסורו חשיב כהיתירא וכמש"כ הגרע"א.
ועוד נראה דגם הסמ"ק מודה דטעם נ"ט בר נ"ט משום דלא חייל איסורו על טעם קלוש והא דהוצרך הסמ"ק לטעם נ"נ משום דסבר דהבשר שחוזר ונבלע בקדירה נפגם אחר מעל"ע אע"ג שנפסקה בליעתו באמצע המעל"ע וכמש"כ הפר"ח סי' צ"ד, והא דיהיב טעמא בבשר משום נ"ט בר נ"ט הוי מצי למימר משום שנפגם אלא קושטא קאמר דבבשר איכא היתירא משום נ"ט בר נ"ט, מיהו מה שהחליט כן הפר"ח והסכים להמע"מ שהשיג על הטור אינו מוכח ושפיר י"ל דס"ל להטור דכיון דנפלט והטעים את המים כבר נחלץ מפגימת הקדירה שעד עכשו ומונין לה מעת לעת משעת החימום וזו י"ל שהיא דעת הרא"ש וכדעת הש"ך אבל לכו"ע דאיסור אוסר אפי' כמה טעמים אף למ"ד דאין חנ"נ בשאר איסורים, ואפי' מה"ת אסור משום טכ"ע אפי' נ"ט בר נ"ט, אף דלכו"ע אין נ"נ מה"ת.
עוד יש נפקותא בטעם הסמ"ק דהמים נ"נ דצריך ס' נגד כל הקדירה, ואילו מטעם שאין האיסור נפגם סגי בס' נגד האיסור וצריך לשער כמה יש במים נגד הקדירה וכשחזרה הקדירה ובלעה המים בלעה איסור לפי חשבון וכמש"כ בגליון מטה יהונתן, מיהו מש"כ להשיג בזה על הפר"ח אינו מובן דכונת הפר"ח כמש"כ לעיל.
אין להקשות לדברי הפר"ח שהאיסור נפגם מה מועיל שההיתר נ"נ הלא אין ההיתר אוסר מדין נ"נ אלא במקום שהאיסור יכול לילך לשם והכא האיסור נפגם ואין כאן איסור, י"ל דנפגם לא מקרי שאין כאן איסור שהרי לא נפסל מגר אלא שאינו מטעים ומבטיל ברוב וכמש"כ הגרע"א שם.