חזון איש/יורה דעה/כג
סימן כג[עריכה]
א) יו"ד סי' צ"ה ס"ד יראה לי שאם נתנו אפר כו', ובט"ז וש"ך חלקו על זה, נראה דאם נתנו דבר מר בקדירה הבלועה איסור וע"י זה נפסל הבלוע מאכילת אדם הותרה הקדירה מה"ת, אלא שאי אפשר להכשיר הקדירה בכך שתחזור הקדירה ותפגום את התבשיל שיבשלו בה אח"כ, ואם ראינו שלא פגמה את התבשיל, יש לחוש שגם הבלוע לא נפגם, שאין לנו הלכה שתקבע באיזה צורה לעשות הכשר זה, ולפיכך אם לא היתה הגעלה כדין כגון שבשלו בקדירה תבשיל ונתנו בתבשיל דבר מר כיון שהגעלה אין כאן גם הכשר של דבר מר אין כאן, וכן אם הגעילו כלי חרס במים ועירבו במים דבר מר כיון שאין הגעלה לכ"ח גם הכשר נפסל מאכילת אדם אין כאן, ואמנם כלי שטף שמגעילו בן יומו ואין במים ס' נגד הכלי דבעלמא לא הותר הכלי משום דהמים נאסרין וחוזרין ונבלעין בכלי, אם נתן במים דבר מר עד שנסרחו המים ונפסלו מאכילת אדם, שפיר עלתה הגעלה לכלי, ואע"ג דבשלו בו אחר הגעלה ואין התבשיל פגום, וחזינן דלא נבלע בקדירה כל כך מהמר עד שימרר את התבשיל, מ"מ כיון דהמים נסרחו אינם אוסרים את הקדירה שלא נאסרו מפליטת הקדירה כיון דהפליטה מסרחת מיד.
והנה הש"ך הקשה לדברי הב"י דאפר פוגם א"כ אפשר להגעיל ב"י שיערב אפר במי הגעלה, ור"ל דזה לא קשיא שיערב דבר מר הפוסל את המים משתיית אדם, דזה יקלקל את הקדירה והתבשיל שיבשל אח"כ בקדירה יפסל לאדם, [וגם אין זה בכלל הגעלה שאמרה תורה דהיינו הסרת הבלוע מגשם הכלי והכא ההיתר משום שנסרח האיסור ונפסל] אבל אפר אינו פוגם את הקדירה אדרבה מנקה אותה [זכר לדבר ניגוב ע"ז ע"ד ב'] ואם איתא דהמים נפגמין והבלוע לא נפגם אלא נפלט לחוץ ונפגם בחוץ, שפיר מתקיימת הגעלה, ומזה הוכיח הש"ך שאין האפר פוגם את המים אלא המים נעכרין בעירוב האפר ואם יסנן המים אינם פגומין.
ומיהו אין ראית הש"ך מכרעת דדברי התו' ג"כ לא נאמרו להכרעה גמורה דודאי י"ל דהגעלת התורה היא באיכא במים ס' וכמש"כ תו' חולין שם ובדף ק"ח ב' אלא סתימת הדברים רהיטא שאין כלי דלית לה תקנה, וה"נ י"ל דרהיטת הדברים דהגעלה א"צ אפר, והנה יש דברים בזמננו מיני חמציים שמנקים בהם את הקדירות והמים שהם מתערבים בהם ודאי נפסלין לשתיית בני אדם, והקדירות מתרחצים על ידיהן, והדין נותן דאפשר להגעיל ב"י במים אלו שהחמציים מתערבין בהן ונפסלין משתיה, וא"כ י"ל דגם אפר פוגמין וכדעת ב"י.
ב) ומיהו בכ"ח כי היכי דלא מהני לי' הגעלה, ה"נ לא מהני לי' נתינה לתוכו מיני מרורות דאין לנו הוראה מתי נפגם הבלוע וכמש"כ לעיל, ואף לדעת בעה"ע דמהני הגעלה ג"פ באינו ב"י דוקא אינו ב"י, אבל תוך מעל"ע אף אם יערב במים מיני חמציים או מרור לא מהני ואף אם יגעיל אח"כ ג"פ לא מהני. [א"ה, עי' לק' סי' מ"ד סק"ב].
ג) הק' המ"א [סי' תמ"ז ס"ק ל"ב] דהכא מתירין לכתחלה למלוח במלח שהיה מונח בכלי חמץ וביו"ד סי' צ"ה ס"ז כ' הרמ"א דהמחמיר תע"ב כי יש אוסרים לכתחלה, וכתב לחלק בין מדוכה לקערה, ובשאר כלים אסור לכתחלה, והדבר קשה וכי ישבו ב"ד על כך והתירו את המדוכה ואסרו שאר כלים, והנה מקור הדין בתו' חולין קי"ג א' ד"ה טהור, שכתבו מן הדין יש להתיר ליקח מלח מקערה של בשר וליתן לחלב והמחמיר תע"ב, ובמרדכי פסחים כתב דמותר ליקח מלח ממדוכה של חמץ לפסח, ויש לומר דבפסח צריך לשמור את המלח מעירוב פתי פת, ואין הנחת מלח בכלי חמץ אלא מקרה בודד ואין להחמיר, אבל מלח בכל השנה אם לוקחים מכלי בשר לחלב ומחלב לבשר הוי זלזול תמידי בבשר בחלב.
יו"ד סי' צ"ו ס"א. [א"ה, עי' או"ח מועד סי' קי"ט סקי"ג ט"ז].
ד) בדין תבלין יבשים [א"ה, עי' או"ח מועד סי' קי"ט סקט"ו] דנו אחרונים ז"ל ביו"ד סי' צ"ו בדברי הש"ך שם ס"ק י"ז, בב"מ נקט בדברי הש"ך דיבש אינו מפליט ופי' הא דתבלין שנדוכו בשו"ע שם שהיו התבלין מעורבין בלח, ובפמ"ג פי' דדברי הש"ך היינו לדברי האו"ה אבל לי' לא ס"ל, אבל לשון הש"ך לא משמע כן, ואפשר דכל דברי הש"ך בחריפים שהם למטה מבצלים וכרישין כגון זנגבי"ל, והנידון אם הם כחלתית וצנון להפך הטעם לשבח באינו ב"י, אבל בב"י ודאי אסור [וכמבואר בש"ך דהת"ח הוכיח מדברי הטור דאינו ב"י לא מהני להתיר הזנגביל, ומבואר דבב"י אסור], ובזנגביל וממנו ולמטה יבש מותר בהדחה [מסתבר אפי' בב"י] וזו כונת הש"ך וכל דבר חריף יבש כו' כל דבר זולת החריפים האוסרים גם באינו ב"י כדין חלתית, אבל האוסרים בלחים באינו ב"י כולו, בהם אין חילוק בין לחים ליבשים, אבל זנגביל דבלח אינו אוסר אלא בב"י, ואין לו חריפות להמתיק את הפגום, כשהוא יבש אין לו כלל כח להפליט, ואפי' בב"י מותר, והיינו דכתב הש"ך ול"ד לחלתית כו' אפי' אינו מלחלח כו', ובזה ניחא דבס"ק י"ט נקט בפשיטות דפלפלין אוסר אפי' באינו ב"י אע"ג דסתם פלפלין יבשים, [וכמו שנתקשה הדמ"ר והפמ"ג והב"מ].
יו"ד סי' צ"ו ט"ז סק"י תימא הוא דבסי' ק"ג כו', בגליון הגרע"א תירץ דבתבלין איכא תרי ספיקי בפלוגתא דרבוותא, א, אם פלפלין מפליטין כלל דלמא צנון דוקא, ואת"ל דמפליט דלמא אינו מחליא לי' לשבח באינו ב"י, דצנון נמי אינו אוסר רק בב"י, אבל תבלין שנתבשלו בקדירה שאינה ב"י אין כאן רק ספק אחד אם הם מחלים לשבח את הפגום, ומיהו גם בזה יש להתיר לדעת הר"מ והרא"ש דלא אמרו מחליא לשבח רק בחלתית, ואת"ל דצנון כחלתית עדיין יש להתיר לדעת הסמ"ק דאין לך אלא מה שאמרו חכמים צנון אין שאר דברים לא, אלא לענין ס"ס אינו אלא ספק אחד, מיהו גם צנון באינו ב"י איכא ס"ס דלמא לא מפליט כלל [ובגמ' איירי ביש שומן על פני הסכין] ודלמא לא מחליא לשבח ומ"מ מחמרינן בזה, דהעיקר דבגמ' אסרינן משום דאגב חורפי' בולע מן הסכין, ומחמרינן אף באינו ב"י, אבל הא דתבלין שדכן במדוכה של בשר יש בהן נ"ט בר נ"ט, אין זה מכריע להקל דכיון דאסרינן בצנון אף באין הסכין ב"י, [אף דגם בצנון איכא ב' צדדים דלמא מותר נ"ט בנ"ט, ודלמא לא מחליא לשבח] גם תבלין יש לאסור אם נקטינן דתבלין מפליט.
יו"ד סי' צ"ו ס"ב ג'. [א"ה, עי' או"ח מועד סי' קי"ט סקי"א י"ג ט"ו].
ה) או"ח סי' תמ"ז ס"ז בוסר שדכין קדם הפסח כו', זה מדברי הסמ"ק והוא לשיטתו דסובר דדוקא צנון מפליט אגב חורפי' אבל לא שאר דברים [וכמו שסיים מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת כו' הובא בט"ז], והביאו הגר"א יו"ד סי' צ"ו סק"י, וא"כ דברי המחבר כאן סותרים למש"כ יו"ד סי' צ"ו, דכרישין ובצלים ופירות חמוצים דינם כצנון, ומיהו אפשר שאין דברי הסמ"ק אלא להתיר אף במדוכה ב"י, אבל המחבר איירי בסתם כלי שאינו ב"י, ויש להקל משום צירוף דעת מהר"מ דדוקא חלתית מחליא לי' לשבח, וכמש"כ הגרע"א בדעת המחבר וכמש"כ לעיל סק"ד, ולא הקיל אלא קדם הפסח אבל בפסח אף נט"ל מחמרינן ואין היתר משום אינו ב"י, ועוד דהסמ"ק כתב דאפשר דפלט משהו אלא שבטל במיעוטו, [ור"ל דאע"ג דאינו מפליט מ"מ הדחה בעי, ובטל במיעוטו, כיון שאין הנגיעה אלא במקום אחד ומתערב עם הכל ובטל כדין יבש ביבש] ובפסח לא בטל, [ודברי הט"ז תמוהין דאי חריף מפליט בעינן ס' נגד המדוכה, והסמ"ק ס"ל בהדיא דבצלים וכרישין אין מפליטין כלל].
ומיהו לדעת רמ"א יו"ד סי' צ"ו דמחמירין בתבלין שנדוכו במדוכה של בשר לאוכלן בחלב אפי' במדוכה שאינה ב"י ה"נ יש לאסור בבוסר אף קדם הפסח אף באינה ב"י, והרמ"א כאן הקיל אף בפסח, אפשר דטעמו דכיון דלא מצינו מי שאוסר בזה אפשר דלכו"ע לא חשיב חריף [ואיירי בפירות מתוקים אלא מפני שהן בוסר יש להם חימוץ] ואע"ג דהסמ"ק כתב הטעם משום דגם בצלים לא חשיב חריף לרווחא דמלתא כתב כן כיון דס"ל דצנון דוקא אבל אנן דפליגין עלי' בבצלים נקטינן כותי' בבוסר, וסמך לדבר מש"כ הת"ח בשם האו"ה דפירות חמוצים לא הוי דבר חריף, הובא בט"ז יו"ד סי' צ"ו סק"ט, ומשמע דבבצלים ס"ל דחשיב דבר חריף ופירות חמוצים לא.
ובמ"ב בשם אחרונים ז"ל כתב להחמיר ויהבינן לבוסר דין חריף והלכך אפי' קדם הפסח ואפי' אין המדוכה ב"י אסור, וכדין בצל שחתכו בסכין של בשר בסי' צ"ו, ולדעת רמ"א אפי' אינו ב"י, וכתב עוד דבהפ"מ יש להקל וכדברי הט"ז יו"ד סי' צ"ו סק"ט, ואמנם הט"ז כתב מטעם שכתב מהרא"י, ואין דברי מהרא"י אלא בסתם כלים שאינם ב"י, ואין לאסור אלא אם נימא דכל החריפים דינם כחלתית ובזה יש לנו צירוף דעת מהר"מ דצנון אינו כחלתית, ולפ"ז בידוע שהוא ב"י אסור אף קדם הפסח, ובפסח אף באינו ב"י אסור, ויש כאן ב' צדדים לאיסור דלמא צנון כחלתית ודלמא נט"ל בפסח אסור.
ואם המדוכה אינה נקיה ודך קדם הפסח, אף לדעת רמ"א דבוסר אינו חריף יש כאן משהו חמץ הנדבק, ואע"ג דכל הפירות מתערבין מ"מ אין המשהו נבלל בכולו, אלא חשיב כתערובות יבש ביבש, ולדעת המ"א דיבש ביבש חוזר וניעור אסור, ולמש"כ או"ח מועד סי' קי"ט סק"ה דאם לא בישל התערובות לא אמרינן חוזר וניעור מותר, ואם ריסק את הפירות ועשאן כמין עיסה הוי כלח בלח ולכו"ע אינו חוזר וניעור, ובמ"ב הביא פלוגתת אחרונים ז"ל בזה, ואין כאן מקום לב' דעות, וע"כ המ"א איירי בלא ריסקן לצורת הבלילה, והמתירין איירי בריסקן ונבללו.
וכן בחתך בסכין קדם הפסח אם ריסקן לכו"ע מותר ואם לא ריסקן לדעת המ"א יש לאסור משום חוזר וניעור, ולפיכך פי' דברי רמ"א דקדם הפסח מדיח אבל בפסח לא מהני הדחה דלמא נשאר משהו אבל למש"כ שם דגם יב"י אינו חוזר וניעור ניחא דאפי' לא בללן ונכנס הפסח מותר ואיירי באופן דאי אפשר להדיחן דמעורין זה בזה.
שם ס"ז בהגה' אבל אם נתערב כו' אין לחוש ולהחמיר ולאסור מספק, והא דלא שרינן אותו עצמו מספק שהרי אינו אלא ספק משהו, וע"כ מיירי בלא הובלל, והוי ביטול יבש ביבש ואינו ראוי להתיר מחמת ספק כיון דהוא פוגע באכילתו משהו חמץ בעין שעל פני החתך, ובמ"ב בשעה"צ אות קט"ז כתב דלהא"ר יש לפרש דברי רמ"א דלא אסר את הנחתך בסכין רק בפסח, דמיירי בנתערב ואינו חו"נ, ואי אפשר לומר כן דא"כ הו"ל ספק משהו ומותר.
יו"ד סי' צ"ו ש"ך ס"ק י"ב, כתב דאם יש קמן סכין של איסור ב"י ויש ספק אם נחתך בסכין זה או בדבר אחר, בצנון אסור ובשאר פירות מותר, ובפ"ת סק"ב כתב בשם הת"י להתיר דגם בצנון יש כמה צדדים להקל, והדבר תימא דהלא בצנון מבואר בהדיא בגמ' דמפליט והסכימו הפוסקים דאפי' אין שומן על פניו אוסר משום חריף ולמה לא יהא ספיקו לחומרא.