חזון איש/יורה דעה/כב
סימן כב[עריכה]
א) חולין קי"ג ב' אאכילה דכו"ע ל"פ דלא לקי כו' וכ"פ הר"מ פ"ט מה' מ"א ה"ו, ובח"ס יו"ד סי' צ"ב דן למה אין החלב נאסר וכתב כיון דאין הגדי נאסר אין החלב נאסר והנה פסיקא לי' להגאון ז"ל שאין החלב נאסר, ולכאורה אם אין הפטור רק משום אאחע"א איסור בב"ח איכא וכדאמר יבמות ל"ב ב' ולמה לא ילקה על החלב, והרי לוקה על הבישול אלמא דאיסורא דבב"ח איכא, ואין להק' א"כ הוי כולל מגו דחייל אחלב חייל אבשר, י"ל דלא שייך כולל אלא כשסיבה אחת גורמת לכולן אבל הכא החלב נאסר מפני שיש בו טעם בשר, והבשר צריך ליאסר משום שיש בו טעם חלב והוו כב' קדירות ואין זה כולל.
ואפשר שאינו לוקה גם על החלב כיון שאיסור בב"ח הוא אוכל המורכב ואשר טעם המורכב שהוא טעם החדש הוא עצם האיסור וטעם הבשר לעולם אין לוקין עליו מפני שאין אחע"א חסר כאן צורת בב"ח ואין לוקין על החלב.
עוד הק' בח"ס שם שאם אין רק חצי זית בשר וחצי זית חלב ילקה כיון שאין כאן שיעור בנבילה, ותירץ דדוקא שבועה על חצי שיעור חייל כיון דמשום שבועה חייב על ח"ש אבל הכא גם בב"ח צריך שיעור אלא שיכול לצרף עמו חלב הו"ל בשר ח"ש בין לאיסור נבילה בין לאיסור בב"ח, אבל בתו' חולין ק"ב ב' ד"ה שאין, לא משמע כן שכתבו דבאבר שאין בו כזית בשר חייל איסור אבר על איסור טריפה משום דהוי טריפה ח"ש אע"ג דגם אמ"ה הוי ח"ש דהא לא מחייב עד דאכל לי' גם לגידין ועצמות.
ולדעת תו' בכל מקום שאמרו אאחע"א אם אכל ח"ש מזה והשלים ח"ש מאיסור השני מחתיכה אחרת חייב [ואפשר דלענין בב"ח כיון שאין אחע"א אין כאן בב"ח כלל ולא נאסר לא הבשר ולא החלב, ואף בח"ש איסור כיון דלענין בב"ח נמי אינו אלא ח"ש וכסברת הח"ס אע"ג דבעלמא אוכל ח"ש מזה וח"ש מאיסור שני מבהמה אחרת חייב, הכא לענין חלות בב"ח שאני].
ב) בחוו"ד סי' צ"ד סק"ד כתב דלא ממעטינן אלא טמאה אבל בטריפה איכא בב"ח, ודבריו ז"ל סתומין דודאי המבשל בשר טריפה בחלב אינו לוקה על אכילתו כמו בבשר נבילה, אלא כונת החוו"ד דעל החלב לוקה אבל אינו מוכרח וכמש"כ לעיל, והנה מדברי הש"ך שעמד עליהן החוו"ד שם מבואר דגם בשר שנאסר מבב"ח אי אפשר שיחזור ויאסר, וא"כ אי מבשל בשר נבילה בחלב אין לוקה גם על החלב, ה"נ בחתיכה שנאסרה מבב"ח אי הדר בשיל לה בחלב אין החלב נאסר משום בב"ח אלא משום טכ"ע של שאר איסורין, אבל החוו"ד הרחיק את הדבר.
ג) קדירה של מתכת של בשר ב"י שהרתיחו בו מים ואח"כ הריקו חלב לתוך המים נראה דיש להתיר דכיון דהרתיחו המים הו"ל הגעלה וכבר יצא כל טעם הבשר לתוך המים והו"ל טעם שני ועדיין הוא היתר והוי כדגים שעלו בקערה לאוכלן בכותח ואפי' בנתבשלו מותר בדיעבד ואע"ג דכתב הטור סי' קכ"א דכשמגעיל כלי של בשר צריך שלא יהא ב"י כבר כתבו דהיינו לכתחלה ואפי' לדעת סה"ת שהובא ברמ"א סי' צ"ה ס"ג לאסור קערה של בשר שהודחה ביורה חולבת ושניהם ב"י היינו משום שטעם הבלוע בכלי חשיב כאחת עם המים ומקבל טעם מטעם השני יחד עם המים וכמש"כ הר"ן, א"נ משום שב' הטעמים באין כאחת לתוך המים ואין היתר נ"ט בר נ"ט אלא אם הוי טעם שני בעוד שלא חל עליו שם איסור אבל הכא בשעה שנפלט לתוך המים כבר הוא מוצא טעם האוסרו משא"כ כשמגעיל כלי של בשר שאף אם יחזור טעמו מן המים לתוכו עדיין הוי טעם שני בהיתר ועיין בט"ז סי' קכ"א, אמנם אם הקדירה אינו מלא צריך שיהי' במים ס' נגד הריקן שבו דלמא היה מלא בשעת בישול הבשר דהגעלה למקצת כלי מהני כדאיתא סי' קכ"א ועיין ב"י סי' צ"ג במש"כ בדברי הרשב"א שאם בישל ירקות בקדירה של בשר ב"י ואח"כ בשלו בו חלב מותר דהוי כהגעלה וכבר נקלש טעם הבשר, והנה הב"י מפרש דברי הרשב"א דמיירי אפי' באופן דלא הוי הגעלה וכתב דלא קיי"ל כן ובנה"כ השיג עליו ומפרש לדברי הרשב"א בהגעלה גמורה וכל עיקר חידושו הוא דמהני אפי' לדבר דצריך ליבון ובת"ה מבואר בהדיא דלא הוי הגעלה גמורה ובקדירה של איסור לא היה מועיל בישול עיין שם וע"כ צריך לומר דהא דלא הוי הגעלה היינו משום דלא הגעיל שפתו כדין הגעלה דמהדק לי' גדנפא ואולי בפעם הראשון היה הקדירה מלא ומ"מ בהיתר מהני מטעם שנקלש ואין איסור חל על טעם קלוש וזה מוכח מהא דכל יום נעשה גיעול לחברו אע"ג דיש לחוש דבפעם הראשון היה מלא אלא כיון דבמתכת חם מקצתו חם כלו וקלש הטעם הבלוע בריקן ג"כ ואפי' אי ליכא ס' במה שבקדירה כנגד הריקן מתיר הרשב"א ואפי' לבשל בו לכתחלה, מיהו בהא לא מצינו לאחרונים ז"ל להקל כדעת הרשב"א אף דהש"ך בנה"כ הסכים כן, מיהו באיכא ס' נגד הריקן ליכא מאן דפליג בזה, ולפ"ז הא דכתב הש"ך סי' צ"ד ס"ק ט"ז דאם הקדירה ב"י והכף ב"י אסור גם התבשיל היינו בקדירה של חרס א"נ בליכא ס' נגד הריקן, א"נ היכי דלא הוי רק סולדת ולא מעלה רתיחה וכן צ"ל בההיא דסי' צ"ה ס"ג דהיורה לא הוחם בו החמין על האש כדי שיעלה רתיחה, מיהו לענין הכלי להשתמש בה צריך הגעלה גמורה, מיהו להשתמש בו ממין הראשון היה מותר מן הדין דהו"ל נ"ט בנ"ט ועיין שם ס"ב בהגה' לענין לכתחלה.
ד) פסחים ע"ו א' שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידא, הט"ז יו"ד סי' צ"ד ס"ק י"ג פי' דר"ל דיש ס' נגד השמן ותרומה מין בשא"מ בטל בס' כדאמר חולין צ"ח א', וקשה דא"כ למה צריך קליפה, ובט"ז שם פי' ע"פ דעת רשב"א המובא סי' ק"ה ס"ה דצלי ומליחה בשמן שאוסרין בכולו מ"מ לא מהני ס' להתיר שלא יהא צריך נטילה דמקדם נבלע האיסור בכדי נטילה ואח"כ מתפשט ומ"מ נשאר טפי בכדי נטילה ומפרש דרוטב חשיב שמן ובאמת נבלע בכולו והא דתנן פסחים ע"ה ב' נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו היינו דהרוטב נשאר טפי במקומו כדי שיעור נטילה אע"ג דהוא שמן ומפעפע בכולו והא דאין הרוטב אוסר כל הפסח משום דיש בפסח כדי לבטל את הרוטב וה"נ בסכו בשמן של תרומה אע"ג דתתאי גבר ונבלע בכולו ואיכא ס' מ"מ נבלע בכדי קליפה טפי, ואמנם רבו החולקין על הרשב"א בזה וכמש"כ הגר"א סי' ק"ה ס"ק ל"ד.
וכבר כתבו אחרונים ז"ל דבשמן ויש ס' איסור נטילה רק חומרא ולא מן הדין.
ה) ולפ"ז אי אפשר לפרש הא דאמרו בגמ' בסיכה משום דמשהו בעלמא היינו דבאמת נבלע בכולו אלא שיש ס' דא"כ א"צ קליפה, אלא איירי בליכא ס' [ואפשר דשמן הוי כחלב כחוש ואינו אוסר אלא כדי נטילה] ומ"מ חשיב משהו לענין שאין בכחו לפעפע בכולו ואפי' בכדי נטילה אינו מפעפע והטעם דצלי חם אינו אוסר כדי נטילה אלא ביש בו רטיבות אבל בנגוב אינו אוסר אלא כדי קליפה וכמש"כ הרשב"א [חולין קי"א ב'] בשם הראב"ד, וה"נ איסור לח מועט נבלע בכדי קליפה ומתיבש ואין בו כח לפעפע טפי וכמבואר ברשב"א שם דמסוגין למד הראב"ד להתיר צלי נגוב.
ודברי הט"ז ז"ל הם נגד דברי הרשב"א המפורשין, וכבר חלק עליו הפר"ח.
ו) סי' צ"ד ש"ך ס"ק ל"ב דאין דרך גבינה ליכנס כל כך, הדבר תימא כיון דכל חם בלא רוטב אוסר כדי נטילה, מנין לנו שיצתה גבינה מכל אוכלין שבעולם שלא תבליע ואין דרך הראשונים ז"ל לקבוע הלכה בלא מקור בגמ' ואילו היה בגמ' מבואר חילוק בין אכל לאכל היה אפשר להכריע דגבינה בכלל האוכלין שאינן אוסרין כדי נטילה אבל אחרי שלא נזכר חילוק בדבר מנ"ל לומר כן וגם הסברא אינו מובן ולכאורה גבינה לא גריעא מבשר וככר.
והנה בשו"ע מיירי שנפלה על הפנאד"ש דהיינו תבשיל של בשר בעודו חם, דאם נפל על התנור עצמו היינו סיפא.
ומיהו נראה דבאמת איירי בנפלה על התנור וס"ל לרי"ו דמאכל וכלי אין אוסרין זא"ז אלא כדי קליפה דדוקא במאכל שנוח לבלוע ונוח לפלוט אמרינן דשניהם חמים בלא רוטב אוסרין כדי נטילה אבל כלי ואוכל אינן אוסרין רק קליפה והיינו דאמר הרי"ו דאפי' גבינה רכה שהיה אפשר לומר דהוי כלח ממש והיה ראוי לאסור כולה מ"מ אין דרך גבינה להבליע כמו לח ממש.
והנה הרי"ו חולק על הרשב"א דלדעת רשב"א כל אוכל שיש לו רטיבות אוסר בכלי ומן הכלי כדי נטילה, ובש"ך דחק להשוותם אבל הדבר אי אפשר.
והנה הש"ך כתב בגבינה שנפלה לתנור דהגבינה אסורה ורק הפנדש מותר בקליפה ובב"י מבואר שלא פי' כן שסיים דלא דמי לחתך בשר רותח בסכין חולבת שאסר הר"פ, ואם איתא דלא התיר הרי"ו הגבינה ל"ק מהא דסכין חולבת, אלא הב"י ס"ל דגם הגבינה סגי בקליפה.
ז) כמה אוסר צלי לא נתבאר בהדיא בגמ', ודעת תו' חולין צ"ו ב' והרא"ש שם דאוסר כדי נטילה וכדאמר פסחים ע"ה ב' בנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, והרשב"א נוטה לומר דרוטב שאני אבל בדבר גוש סגי בקליפה וכתב דמ"מ יש להחמיר כדעת תו' וכ"ד כל הפוסקים להחמיר בנטילה בצלי.
ובמליחה דעת הרא"ש דסגי בקליפה וכ"פ בטוש"ע סי' ק"ה ס' ט'.
אם האיסור שמן מפעפע בכולו, ודבר זה מבואר בגמ' צ"ז א', ואמנם אם גם במליחה כן לא נתבאר בגמ', ודעת רמב"ן הובא בר"ן בסוגית הגמ' צ"ז ב' בהנהו אטמהתא דאמלחו בגידא דנשיא, דדין שמן ליתא אלא בצלי ולא במליחה, ודעת תו' צ"ו ב' והרא"ש שם שגם במליחה יש דין שמן ולפיכך הוצרכו לתת טעם שאין אוסרין חתיכה שנפלה לתוך הציר מה שחוץ לציר אע"ג דיש שמנונית בציר, וכ"ד הרשב"א והר"ן.
כ' הרשב"א חולין קי"א ב' דאיסור והיתר נגובין חמין שנגעו זה בזה די בקליפה אע"ג דצלי שיש בו רטיבות בעי נטילה.
קיי"ל דבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וכמש"כ תו' ק"ח א' ד"ה טיפת, ואפי' בחתיכה אחת בצלי שנאסר כדי נטילה אין הבלוע יוצא ממקום שנבלע אלא א"כ בשלו אח"כ בקדירה.
ובשמן דאמרינן דמפעפע בצלי בכולו לא נתבאר בגמ' אי מפעפע גם מחתיכה לחתיכה ונחלקו בזה הפוסקים דעת מהר"מ במרדכי פ' ג"ה שאין מפעפע מחתיכה לחתיכה ור"נ שם מסתפק בזה, ומדברי הר"ן צ"ו ב' דנוטה לפרש הא דחולין צ"ח א' ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא דהיינו סל ומשום דחלב מפעפע בכולו מבואר דמפעפע גם מחתיכה לחתיכה וכ"ד הרשב"א הביאו הטור סי' ק"ה. [ובתו' ק' א' כתבו כמסתפקים בזה וכתבו אם אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כפיר' לעיל, ואין כונתם שפירשו דחלב אין מפעפע מחתיכה לחתיכה דלא מצינו בדבריהם מזה, אלא כונתם אם חלב דינו כחתיכה בלא רוטב דפיר' לעיל שאין מפעפע מחתיכה לחתיכה].
ודין מליחה וצלי' שוין בזה שאם יש דין שמן במליחה שוה מליחה וצלי' ודברי ר"נ ומהר"מ במרדכי הוא במליחה.
כלי ואוכל שניהם חמים או שהתחתון לחוד חם שנגעו זה בזה שיש לו דין צלי דכל חם בלא רוטב שוין, דעת הרשב"א חולין קי"א א' דדינו כב' אוכלין הנוגעין זה בזה, ואם האוכל יש בו רטיבות אוסר כדי נטילה ואם שניהם נגובין אוסר כדי קליפה ודעת רי"ו שאפי' יש באוכל רטיבות אינו אוסר רק כדי נטילה +א"ה כמדומה דצ"ל כדי קליפה+ וכמש"כ לעיל סק"ו.
אע"ג דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ מן הכלי יוצא וכדאמר בדגים שעלו בקערה קי"א ב' ובשו"ע סי' ק"ה ס"ז בהגה'.
הא דאין בלוע יוצא מחל"ח בל"ר היינו דוקא בלוע ע"י חם שקבלה מחברתה, אבל בלל חָלָב אסור או דם בקמח בצק זה שנגע באוכל בחם אוסר כדי נטילה כאיסור מחמת עצמו, כמש"כ הב"מ בגליון הט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד, וכ"כ הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ח לחלק בין חתיכה שבלעה דם לדם החתיכה עצמה דדם חתיכה עצמה לא חשיב בלוע.
והיינו נמי טעם דבלוע יוצא מן הכלי בלא רוטב דבלוע בכלי עומד האיסור בעין והוי בדמיון הבלילה באוכל אבל בלוע באוכל מתמזג ונבלע טפי.
ולשון האחרונים ז"ל בטעם שיוצא מכלי משום שאין לו פליטת עצמו צריך לפרש כמו שפירשנו דאל"כ אין בזה שום סברא.
בלוע באוכל אינו יוצא לכלי בל"ר, וכמש"כ הט"ז סי' ק"ה ס"ק ט"ז, ואמנם מש"כ דדם מקרי בלוע אף דם של עצמו למש"כ לעיל ז"א, ועי' פמ"ג שם שמחלק בין מליחה וצלי' לחם בישול, ולכאורה נראה דדבר שבגופו לא חשיב בלוע לעולם וכמש"כ לעיל.
ועדיין לא נתבאר אי שמן אוסר הכלי בכולו בל"ר ואי שמן הבלוע בכלי אוסר האוכל בל"ר בכולו.
והנה בשו"ע סי' צ"ח ס"ד איתא דאין כלי נאסר במליחה רק כדי קליפה וכ' הש"ך שם ס"ק י"ד דאע"ג דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ובאוכל אסרינן כולו במליחה מ"מ בכלי לא, ומשמע דאף בשמן לא נאסר רק כדי קליפה, ואפשר דוקא במליחה מקילינן בכלי אבל לא בצלי ובחם מחמת כ"ר, אבל אין לנו מקור לכל זה.
וכלי שבלע שמן דעת הש"ך שאוסר בחם בלא רוטב בכולו וכמש"כ סי' ק"ה ס"ק כ"ג ובסי' צ"ד ס"ק כ"ז.
ובנגוב לגמרי שכ' רשב"א דאינו אוסר רק כדי קליפה אף בחם צלי, יש לעי' מה דינו בשמן ואי שֶׁמן מקרי שמן יש להוכיח מהא דסכו בשמן של תרומה יקלוף דבנגוב אף שמן אינו אוסר בכולו, ומיהו י"ל דמשהו המתנגב ודאי אינו אוסר בכולו.
ודעת הש"ך שם שמה שאנו נוהגין לאסור כולו בכל חם בל"ר הוא אפי' בנגוב לגמרי ושמעינן מכאן דבשמן אפי' נגוב אוסר כולו [וכמדומה דשמן חם לעולם יש בו רטיבות קצת] דהא מנהגנו הוא משום דמספקין אולי הוא שמן, ואם מובלע שמן בכלי ונתון בו אכל נגוב מסתפק הש"ך אי אוסר כולו.
מנהגנו להחמיר בכל צלי ומליחה לאסור בס' שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, מיהו בהפ"מ מיקילינן אפי' באיסור דאוריתא, ובאיסור דרבנן מיקילינן בהפסד קצת.
ובדבר דלא שייך בו שמנונית מיקילינן בהפסד קצת בדאוריתא, ובדרבנן מיקילינן בלא הפסד, וזה בין בצלי בין במליחה והגרע"א בגליון מסתפק דלא הקיל רמ"א בהפ"מ אלא במליחה משום דאיכא דעת רמב"ן שאין מליחה אוסרת אף בשמן וסמך מדיהיב הרמ"א טעמא דסמכינן אי"א שאין מליחה אוסרת ואין מובן דלא הוזכר ברמ"א טעם זה אלא ברישא דמיקילינן באיכא ס' בכל החתיכות יחד להתיר גם חתיכה הנוגעת בחלב אבל מה דמיקילינן בהפ"מ היינו דסמכינן על הכרעתנו שאינו שמן, [שו"ר דהגרע"א פי' דהא דכ' רמ"א די"א דבהפ"מ יש להתיר במליחה ע"י קליפה היינו אפי' בשמן ול' הרמ"א מורה כן ומ"מ יש לדחוק דבכחוש קיימי וכן מבואר בד"מ אות י"ג דאיירי במקום דס' אינו אלא חומרא].
הא דמחמרינן בכחוש כדין שמן היינו באיסור מחמת עצמו אבל אם בלע איסור ואח"כ נגעה חתיכה זו באחרת בחם בל"ר אע"ג דאנן מחמרינן בשמן שיוצא מחתיכה לחתיכה בל"ר מ"מ אם הכרענו שהאיסור לא היה בדין שמן מתירין את זו השני' שנגעה בה, כ"כ הש"ך סי' ק"ה סקי"ז.
ואנחנו מחמרינן אפי' בשניהם נגובין וכמש"כ לעיל, מיהו באיסור הבלוע בכלי ונגע בו אכל ושניהם נגובין כ' הש"ך דאינו אוסר בכחוש, וצריך טעם כיון דב' אוכלין הנוגעין זב"ז אפי' בנגובין אסרינן משום שאין אנו סומכין על בקיאותנו וחיישינן שמא הוא שמן, ונקטינן דבשמן אפי' נגוב אוסר בכולו, א"כ בלוע בכלי נמי, ניחוש דלמא הוא שמן, ולא דמי להא דמיקילינן בחתיכה הבלוע איסור כחוש שנגעה באחרת דהתם מיקילינן משום דאפי' בשמן דעת מהר"מ שאין יוצא מחתיכה לחתיכה ונהי דמחמרינן בשמן אבל אין ראוי לבטל בקיאותנו בכחוש, אבל בלוע בכלי דאפי' בכחוש יוצא מכלי אלא בנגוב אינו יוצא מכלי אלא בשמן, אבל שמן אסור מן הדין וראוי להחמיר כמו בב' אוכלים נגובים הנוגעים זה בזה ואמנם הש"ך מסתפק שאף בשמן אינו יוצא בנגוב, ואפשר דאפי' אי מחמרינן בשמן הבלוע בכלי בנגוב אינו אלא דמחזקינן לי' בספק והלכך בכחוש אין להחמיר, והנה נגוב קשה לצאת מן הכלי יותר מיציאתו מן האכל.
ובש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג משמע דאפי' אי שמן יוצא מן הכלי בנגוב מ"מ יש להקל בכחוש ומדמי לי' לאוכלין דמחמרינן באיסור מחמת עצמו אפי' בכחוש ומיקילינן בבלוע וקשה דבאוכלין מיקילינן משום שאין בלוע שמן מוחלט שהוא יוצא ולדעת מהר"מ אינו יוצא אבל בלוע בכלי ודאי יוצא בשמן אפי' בנגוב ולמה אנו מיקילינן בכחוש כיון שאין אנו בקיאין.
כ' ש"ך שם דלכך בלוע בכלי אוסר בדבר שיש בו רטיבות קצת בס' וביבש אינו אוסר אפי' אי תימא דבשמן אוסר בס' דבדבר שיש בו רטיבות ע"כ אוסר כדי נטילה וחיישינן לי' לשמן לאסור כולו אבל בנגוב בכחוש אינו יוצא כלל ולכן אין להחמיר, ואין טעם זה מובן הלא סוף סוף אם אין אנו בקיאין ויש לחוש שהוא שמן אוסר מן הדין והלא בב' אוכלין נגובין אסרינן אע"ג דבכחוש אינו אוסר רק כדי קליפה.
והנה כלי לגבי אוכלין פעמים שיוצא מן הכלי ואינו יוצא מן האוכל ופעמים שיוצא מן האוכל ואינו יוצא מן הכלי, כיצד בלוע בכלי יוצא אף בכחוש, ובלוע באוכל אינו יוצא מפני שבלוע בכלי לאו בלוע הוא אלא שוכן בדופן, ואע"ג דבלוע בכלי חשיב כשוכן בדופן מ"מ אינו יוצא בנגוב [בשמן לספיקו של הש"ך] אע"ג דבב' אוכלין שמן יוצא אפי' בנגוב.
במרדכי פ' ג"ה הביא מחלוקת הראשונים ז"ל אי מהני ס' במליחה להתיר הקליפה, ולפי מה שפי' ב"י סי' ק"ה פלוגתתן אי האיסור מתפשט בהחלט בשוה בכל החתיכה, או שיש לחוש שנבלע בקליפה או בנטילה ביותר, וכמש"כ הרשב"א דאע"ג דאיכא ס' צריך קליפה או נטילה, ואפשר דפלוגתתן אי גם במליחה אמרינן דחלב מפעפע וכ"מ באו"ז הגדול שהיה הנידון אי מליחה אוסרת בס' אבל אי אוסרת בס' ודאי מהני ס'.
במה שהביא ר"א ראי' דל"א חענ"נ מהא דזיתא דתרבא צ"ח א' והראשונים ז"ל הקשו ממ"נ אי מפעפע א"כ מצטרפין כל החתיכות לבטל ולא נ"נ וכמבואר בתו' ק' א' וברשב"א בת"ה, משמע באו"ז שם טעמי' דר"א דס"ל דחתיכה שנפלה עלי' החלב בולעת מקדם ואח"כ בכח שני מפעפע באחרות ואין כח פעפוע ככח בישול ממש דהתם מתחלה מתפשט האיסור בכל הקדירה, אבל חלב דמפעפע במליחה חתיכה ראשונה בולעת מקדם בליעה גמורה וכעין איסור דבוק דאמרינן חנ"נ.
ביש"ש פ' ג"ה סי' כ"ח הביא דעת הראשונים דמליחה בס' ופירש דס"ל דבכל האיסורים אפי' בכחוש ס"ל דמליחה בס' וז"א דודאי אי אפשר לפרש כן בגמ' אלא כולהו בחלב קיימו דמפעפע וכ"מ באו"ז אבל בכחוש לית דינא ודיינא דודאי סגי בקליפה או בנטילה ומה דמחמרינן הוא משום שקשה להכריע ונקטו מלתא פסיקא וכמש"כ מהרא"י הובא ביש"ש שם.
וכן מש"כ ביש"ש שם דבצלי' ומליחה לא נאמר כללא דאין בלוע יוצא מחל"ח בל"ר ותמך בזה בסי' מ"ה דאפי' להפוסקים דצלי ומליחה סגי בקליפה ונטילה [ולמש"כ לכו"ע הוא כן בכחוש] מ"מ יוצא מחל"ח בל"ר והחזיק שזו דעת הראשונים ז"ל דס"ל דכל החתיכות מצטרפות לבטל החלב אלמא דיוצא מחל"ח בל"ר, וכ"ז דברים תמוהים מאד דהרי הא דאין בלוע יוצא בל"ר הוא אפי' בחתיכה אחת דאל"כ כל נטילה תאסור חברתה, אלא כל שנבלע במקום הזה בליעה גמורה אינו יוצא בל"ר ואם תאמר שנטילה זו שנאסרה אם יצלה אותה עם בשר אחר יפלוט למה אינו פולט בחתיכה ראשונה, וכן אם החתיכה דקה פחות מכדי נטילה לא מסתבר כלל שהחלב יעבירנה לילך לחתיכה שתחתיה, והראשונים ז"ל דס"ל דכל החתיכות מצטרפות לבטל החלב היינו משום שחלב מפעפע וחשיב כבישול, אבל לית מאן דפליג על הרשב"א והטור שבלוע אין יוצא מחל"ח בל"ר.
ח) סי' ק"ה ס"ה ואפי' חתיכת האיסור כחושה וחתיכת היתר שנצלה עמה שמינה, עי' ט"ז שהק' ממש"כ הטור דאפי' אם ההיתר שמן ומפעפע מ"מ אינה אוסרת חברתה אפי' למ"ד חענ"נ משום שאין הנאסר יכול לאסור אלא א"כ האיסור יכול לילך ולמה לא אמרינן דהיתר מפטם לאיסור, ובנה"כ השיב דכח השמן יכול להכנס בכחוש טרם שנבלע ושלא לתתו להבלע במקומו אלא להתפשט בכולו אבל אחרי שכבר נבלע הכחוש במקום ידוע שאין בכחו לצאת בחם צלי אין בכח השמן לפטמו ולעוררו לצאת, והלכך איסור כחוש הנוגע בהיתר שמן מפטם לי' לאיסור ואינו נבלע בעובי אצבע אלא הולך ומפעפע בכולו, אבל היתר זה שנאסר אם חזר ונגע בהיתר אחר אינו אוסרו דכיון דבשעה שנגעה חתיכת ההיתר בחברתה אין האיסור נוגע בה, כבר נח הבלוע במקומו ונבלע כדרך הבלועין בטבעו שאין עתיד לצאת ממקומו, לא יועיל לו שמן לשנות טבעו בזה, ול"ק קו' הט"ז למה יוצא מעובי אצבע להלאה ע"י השמן, דאילו נאסר כדי נטילה שהיו ב' החתיכות כחוש ואח"כ צלה חתיכה זו עם שמן באמת לא הועיל השמן להוציא מעובי אצבע להלאה אבל כשהיה השמן בשעה שפלט האיסור לא נבלע כלל בעובי אצבע אלא הולך ומפעפע בכולו.
ונראה לפ"ז שאם מונחות ג' חתיכות, א. איסור כחוש. ב. היתר שמן, ג. היתר כחוש, כולן אסורות לדעת הרשב"א והטור דשמן יוצא מחתיכה לחתיכה דה"נ איסור הכחוש חשיב כשמן כיון דההיתר מפטמו ואינו מניח לו לבלוע במקומו אלא להתפשט בכל החתיכות.
ובש"ך סי' צ"ב סק"ג כתב לפרש הא דטפה שנפלה על החתיכה וניער לבסוף דחנ"נ ואוסרת כל החתיכות איירי בחתיכה שמינה, וכונתו ז"ל דהבשר מפטם לחלב ונבלע בכל החתיכה אבל אין יוצא מחל"ח דאע"ג דלדעת הרשב"א והטור שמן יוצא מחל"ח בל"ר ומצטרף כל הקדירה לבטל [ומה"ט סתר הש"ך תירוץ הראשון דהחלב חשיב שמן] היינו כשהאיסור שמן אבל כשהאיסור כחוש וההיתר מפטמו אין מועיל פיטום לבלוע להוציאו, אמנם למש"כ ז"א שכל שההיתר נוגע בחברו בשעה שבולע האיסור מועיל פיטום שאין מניחו לבלוע בליעה גמורה בחתיכה ראשונה אלא מתפשט בכל החתיכות וה"נ טפת חלב מתפשטת בכל החתיכות ולדעת הטור דהיתר מפטם לאיסור ע"כ איירי כאן בחתיכות כחושות.
סי' ק"ה סעי' ט' בהגה' ואם אין ס' הכל אסור כו' עי' ש"ך ס"ק ל"ו, מבואר מדברי רמ"א אלו דחתיכה נבילה כחושה שנמלחה עם ב' וג' חתיכות כשרות וכולן מונחות כשורה והנבילה נוגעת באחת וכל אחת נוגעת בחברתה אם אין בכולן ס' אסרינן כולן, ולכאורה לדעת הש"ך לעיל ס"ק י"ז דבבלוע לא מחמרינן בכחוש וכמש"כ לעיל הטעם דהוי כעין ס"ס דלמא הוא כחוש באמת ואינו יוצא בל"ר ואפי' אם הוא שמן דלמא גם שמן אינו יוצא בל"ר וכדעת מהר"מ ובאמת אינו ספק גמור דלמא הוא שמן אלא מחמרינן שלא לסמוך על בקיאותנו, א"כ הדין נותן דבכחוש אין לאסור רק הראשונה אבל שני' ושלישית מותרות כיון דלדעת מהר"מ הן מותרות אף באיסור שמן, וצ"ל כיון דבאין קמן כולן בב"א ואנו מחמרינן בראשונה לאוסרה כולה ויהבינן לה דין שמן יהבינן לכל התערובות דין שמן ואסרינן כולן, והרי כתב הרמ"א דבאיכא ס' שרינן גם הראשונה בקליפה אפי' באיסור שמן וכדי להשוות את מדת ההוראה, א"כ ה"ה נמי דמחמרינן בכחוש כשבא לפנינו תערובות של חתיכות הרבה המונחות בשורה והחיצונה נוגעת בנבילה.
ש"ך סי' צ"ב סק"ג כתב לחלק בין צלי לחתיכה בלא רוטב שבקדירה דחתיכה שבקדירה יש בה לחות יתירה ולכן טפת חלב שנפלה עליה אוסרת כולה אבל צלי נוטה על היובש ולכן דם שנטף על הצלי אינו אוסר אלא כדי נטילה, ובב"מ בגליון בסי' ק"ה כתב דהא דסי' צ"ב איירי בחלב חם ודינו כבישול ע"י רוטב שאוסר בכולו אבל דם שנטף על הצלי איירי בדם צונן הלכך אע"ג שהוא כבישול ברוטב מ"מ אינו אוסר אלא כדי נטילה דלא עדיף חם הדם מחם הצלי, ודבריו ז"ל תמוהים דחלב צונן שנפל על בשר חם שבתוך הקדירה אוסר כולו כדאיתא בשו"ע סי' צ"א ס"ד ובש"ך שם סק"ה ואי צלי וחום הקדירה שוין א"כ הדין נותן דדם צונן שנפל על בשר צלי רותח יאסור כולו, וע"כ צריך לומר דמעט הנופל על היבש לא חשיב כרוטב ממש, אבל אם נפל רוטב הרבה שפיר אוסר כולו כיון דתתאי גבר והלח הנופל נעשה רותח, וא"כ הא דסי' צ"ב בטפת חלב שנפלה על החתיכה, והא דסי' ע"ו בדם שנפל על הצלי, דשניהם איירי בלח מועט ולא חשיב כבישול ברוטב ע"כ צריך לחלק בין צלי לקדירה, ושניהם איירי בין שהלח הנופל קר ובין שהלח הנופל חם.
ואמנם מש"כ הש"ך דחלב צונן שנפל על צלי רותח אינו אוסר כולו תמוה לפ"ז דהא דצלי אינו אוסר כולו אינו מפני שחומו מועט אלא מפני חסרון לחלוחית אבל כשנפל עליו צלול והצלול מרתיח חשיב כבישול ואוסר כולו, וכ"ה ברשב"א חולין קי"א ב' בנפל לח לתוך קערה שמלחו בה בשר אי הקערה חשיבא רותחת נאסר כולו כדין תתאה גבר, ונזכר בש"ך סי' ק"ה ס"ק י'.
וכבר חלק הפמ"ג על הט"ז כאן סק"ה שכתב דלא מהני תתאי גבר להוציא את הבלוע דחשיב לי' כחם בלא רוטב, ובפמ"ג כתב דחשיב כבישול ברוטב ושפיר מוציא את הבלוע.
יו"ד סי' צ"ד ס"ב. [א"ה, עי' לעיל סי' ט"ז סק"ה].
יו"ד סי' צ"ה ס"ב. [א"ה, עי' או"ח מועד סי' קי"ט סקי"ג י"ח].