חזון איש/יורה דעה/כד
סימן כד[עריכה]
א) פסחים מ"ד א' מ"ט דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח הבבלי כו' הקשו הראשונים ז"ל אכתי מ"ט דרבנן ת"ל משום טעם כעיקר ואביי אית לי' טכ"ע דאוריתא כדאמר חולין ק"ח א' ואף דרבא דחי לי' התם מ"מ אית לי' טכ"ע מנזיר או מגיעולי מדין דסוגין אתיא כאביי וכמש"כ הרמב"ן חולין צ"ט, ותירץ הרמב"ן דהא דילפינן טכ"ע אינו שההיתר נהפך לאיסור אלא שטעם האסור לא נתבטל והוא באיסורו, והלכך אינו חייב עליו עד שיהי' טעם כזית בכדי א"פ [ואם נמוח ממשו של איסור אפשר לדעת אם יש כזית בכא"פ, ואם לא נמוח האיסור אלא שנתן טעם יש לשער אם הטעם הוא חזק כמו שהיה נותן כזית נמוח בכא"פ חשיב כזית בכא"פ], ולפיכך בכותח לרבנן ליכא משום טכ"ע שאין כזית בכא"פ, ומ"מ איסור דאוריתא משום חצי שיעור איכא, וכמש"כ הרי"ף, וכ"ד הר"ש פ"ב דטבו"י, ומיהו קשה הא דפריך מב' מדוכות וב' קדרות דאמרינן שאני אומר תקשה לי' אפי' אי כזית בכא"פ לאו דאוריתא מ"מ הא אסור מה"ת משום ח"ש, ואפי' בתערובות כדאמר חולין צ"ח א' בחצי זית תרבא, תירץ הר"ש דסבר כר"ל דח"ש דרבנן, ואפשר דלמאי דס"ד דכזית בכא"פ לאו דאוריתא, ואע"ג דבעינא ודאי אכילת איסור מצטרף בכא"פ וכדתנן כריתות י"ב ב', מ"מ בתערובות אין מצטרף [ולא משום ביטול ברוב נגעו בה דא"כ אף אם אכל כזית איסור בב"א אם הוא מעורב ברוב היתר בטל, וז"א דא"כ לא מש"ל טעם כעיקר כיון דבטכ"ע אין ההיתר מצטרף להשלים, אלא דין הוא בצירוף שכל שאכלו בתערובות צריך שיאכל כזית בב"א בלא הפסק, ולמאי דס"ד דאין כזית בכא"פ בתערובות מצטרף הא דאסרה תורה טכ"ע היינו באוכל ב' זיתים ומשהו בב"א והאיסור הוא כזית וכמש"כ תו' נזיר ל"ו ב'], אין איסור מה"ת באוכל חצי זית בתערובות כיון דלא חזי לאצטרופי וטעמא דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי כדאמר יומא ע"ד א', והא דאמר חולין צ"ח א' דח"ש אסור מה"ת אפי' בתערובות היינו למאי דמסיק דכזית בכא"פ דאוריתא אפי' בתערובות, והלכך אף אם האיסור ליכא בתערובתו כזית בכא"פ אסור מה"ת אפי' אכל כ"ש דהא חשיב ח"ש דראוי לאצטרופי לאיסור בעין אם יאכל אחריו בכא"פ וישלים לכזית.
ב) ודעת רמב"ן כרש"י דקיי"ל טכ"ע בחולין מדרבנן, וכ"ד ריטב"א והר"ן, וכ' ריטב"א ע"ז ס"ז הטעם דקיי"ל כרבא חולין ק"ח א' ור"י ע"ז ס"ז דטכ"ע דרבנן וטעמם דס"ל כר"ע דמשרת להיתר מצטרף לאיסור וס"ל דגיעולי נכרים לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והו"ל גיעולי נכרים וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד דחטאת לטכ"ע נמי אתא, ומיהו הא דטכ"ע דרבנן היינו בליכא ממש כגון דהאיסור דבר גוש ולא נמוח, או שהאיסור נמוח ונתבטל כל ממשו אבל איסור הנבלל בהיתר שנשאר ממשו של איסור קיים בזה האיסור באיסורו עומד ואם יש כזית בכא"פ לוקה, ואם אין כזית בכא"פ אסור מה"ת משום ח"ש, ואם אכל במהרה ואכל כזית בשיעור בכא"פ לוקה אף שאין בתערובתו כזית בכא"פ כן נלמד מדברי הר"ש פ"ב דטבו"י, ובנזיר לוקה על טכ"ע למ"ד משרת לטכ"ע, ודוקא באכל כזית טעם בכא"פ, אבל ההיתר אינו משלים, ואין חילוק אם ממשו של איסור קיים אם לאו, ולמ"ד משרת להיתר מצטרף לאיסור, גם ההיתר משלים לאיסור ומיהו דוקא בממשו של איסור קיים שאין דין המל"א אלא בממשו של איסור קיים, ואם אין ממשו קיים אין לוקין על טעמו כלל אף אם יש כזית טעם בכא"פ, אבל בקדשים תרויהו איתנהו דאפי' אין כאן רק טעמו ולא ממשו לוקין על כל כזית וכזית של התערובות דהמל"א אף באין בו ממשו של איסור, כ"ד רמב"ן, ומקור ד"ז דבממשו לכו"ע טכ"ע דאוריתא ולוקין וא"צ בזה ילפותא, הוא מדאמר זבחים ע"ח א' דמין בשא"מ דאוריתא ועיסה שעשאה מן הדגן ואורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה יד"ח בפסח, ורבא גופי' מסיק התם הכי, וה"ט משום דהתם איכא טעמו וממשו ולכו"ע אמרינן בו כזית בכא"פ דאוריתא, וה"ה דלוקין עליו לכו"ע [אף לדעת הסוברין דטכ"ע אינו אלא עשה] והיינו נמי מימרא דר"י ע"ז ס"ז, טעמו וממשו אסור ולוקין עליו והיינו כזית בכא"פ, והיינו דאמר פסחים מ"ד א' הואיל וזר לוקה עליו בכזית בכא"פ, והא דלא הביא פסחים שם ראי' דכזית בכא"פ דאוריתא מהא דאדם יוצא יד"ח בפסח, צ"ל דהוי מוקמינן לי' באוכל בב"א כזית דגן וכמש"כ התו' נזיר ל"ו ב' בשם רשב"ם.
ג) והא דאמר זבחים שם ש"מ נו"ט ברוב לאו דאוריתא [והיינו במינו וכדמסיק שם] היינו אפי' בטעמו וממשו דהא ר"ל בהכי איירי, והגרע"א בגהש"ס שם הק' לדעת הר"י מאורלנ"ש דטכ"ע אינו אלא עשה מאי ראי' דהא ר"ל לענין מלקות איירי, ותימא דהא בטעמו וממשו קיימינן דאמר ר"י בהדיא ע"ז ס"ז דלוקין וכדאמר פסחים מ"ד א' כזית בכא"פ דאוריתא, ועוד דהא ר"ל בפיגול ונותר קאמר ובקדשים אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור כמבואר פסחים מ"ה ובנזיר ל"ז והיינו לענין מלקות, ואי הוי התערובות שלא במינו לכו"ע לוקה אלא דבמינו בטל ברוב מה"ת.
ובתו' זבחים שם הקשו למאי דלא ידע דר"ל במינו איירי תקשה לי' כל טכ"ע ובאמת טכ"ע אינו מוכרע שהוא דאוריתא וכמו שהק' הגרע"א דהא חולין ק"ח א' נסתפקו בו אביי ורבא, וטעמו וממשו נמי נסתפק בו אביי בפסחים ונזיר אי מצטרף בכא"פ, אלא דבקדשים לכו"ע טכ"ע דאוריתא מקרא דיקדש, ועוד דהא מהא דאדם יוצא יד"ח בפסח נמי לא שמעינן דכזית בכא"פ מצטרף דאיכא למימר באוכל כזית בכא"פ איירי +א"ה, כמדומה דצ"ל כזית בב"א איירי וכמש"כ סק"א+ וכמש"כ סק"ב ובזה לא נסתפקו פסחים שם, ושפיר הקשו תו' וצ"ל דבגמ' הביאו מתנ' דחלה דמפורש בו דין זה, ואף דכזית בכא"פ אכתי לא שמעינן מכאן, מ"מ קשיא לר"ל דר"ל משום ביטול קאמר ואפי' אכל ב' הזיתים הנבללים בב"א פטר לי' ר"ל, [והא דר"ל מבואר בתו' שם ב' פירושים, פי' קמא דזית נותר נתערב בב' זיתי פיגול וזית פיגול נתערב בב' זיתי נותר ונתערבו החתיכות, ואכל אחת מהן בהתראת נותר, ואח"כ השני', ופי' ב', דב' זיתי נותר וב' זיתי פיגול נתערבו זה בזה, וא"א לצמצם ובודאי אחד מרובה [אין הדבר מפורש בדבריהם אבל כן נראה כונתם] אבל אין ידוע איזה מהן מרובה, והוא אכל חצי התערובות בהתראת נותר וחצי התערובות בהתראת פיגול, וצ"ל לפ"ז דיש בילה דאי אין בילה אפשר דבאכילה ראשונה היה רוב פיגול ובאכילה שני' רוב נותר, ועי' ר"ה י"ג ב' וצ"ע].
ד) עי' מש"כ הרז"ה בר"פ אלו עוברין, ותו"ד דס"ל דהמל"א הוא אפי' באין בו ממשו של איסור רק טעמו וראיתו מל' הירו' שהביא דשרה ענבים במים חייב על כזית, וכן בתערובות ממשו ואין בהם טעם האיסור אלא טעם חדש אמרינן המל"א, והרמב"ן פי' דעתו דאפי' תערובות משהו טעם אף שאין כאן טעם האיסור ולא ממשו אמרינן המל"א וד"ז אין מפורש בדברי הרז"ה, והנה לדעת רז"ה א"א שיהא דין המל"א ולא יהא טכ"ע שדין טכ"ע בכלל המל"א, והא דאמרינן לר"ע טכ"ע מנ"ל היינו בעלמא אבל בנזיר לא מש"ל דהא אמרינן בו המל"א, וכמו שפי' הרז"ה, ודעת רמב"ן דאין דין המל"א אלא בתערובת ממשו של איסור דוקא, ושיהא בתערובתו כדי ליתן טעם, ונראה דלא גרס בירו' ענבים ששרה במים, שו"ר ברמב"ן חולין צ"ט גרס בירו' כגי' רז"ה, ונראה דהא דמצריך הרמב"ן בהמל"א ממשו היינו אי טכ"ע לאו דאוריתא והמל"א דאוריתא, ויהי' אז דין המל"א ביש בו ממשו, אבל אי אית לן טכ"ע דאוריתא וגם המל"א אז אמרינן המל"א אף בטעם בלא ממש.
ובדין טכ"ע גם דעת הרז"ה דאינו חייב עד שיאכל כזית איסור בכא"פ ואין היתר מצטרף וכמש"כ שם בהדיא וכמבואר בירו' שהביא דבעינן שיאכל כלה אפי' בנזיר, אע"ג דבנזיר טכ"ע דאורייתא, ולקי עלי'.
ועיקר דברי רז"ה דהמל"א אפי' באין בו טעם איירי שהוכיח הדבר מהא דלא אתינן בד' מיני מדינה מדין טכ"ע דהא הוי טעמו וממשו ולוקה עלי' בכל איסורין, צ"ע דהא מסקינן דבכותח ליכא כזית בכא"פ וכן בשאר דברים לא שתי כולי האי בכא"פ שיהי' כזית חמץ כמש"כ רש"י פסחים מ"ד א' ועי' תו' נזיר ל"ו ב' ד"ה הנח, וד"ה ואי, ולר"א חייב בכזית מן התערובות וכזית מן התערובות דרך אכילתו בכא"פ, וא"כ שפיר י"ל דדין המל"א דוקא באיכא טעמא, ומ"מ ליכא משום טכ"ע כיון דליכא כזית בכא"פ, וזהו באמת תשובת רמב"ן.
כ' רמב"ן להוכיח דהמל"א הוא דוקא באיכא טעמא מהא דאמר נזיר ל"ז א' בשלמא לדידי דאמינא משום המל"א כגון דנפישי חולין, ואין מובן כונתו ז"ל דע"כ א"א לומר דאין דין המל"א אלא ברוב איסור ומיעוט היתר דהא מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה וכן ב' מדוכות וב' קדרות לא איירי ברוב איסור ואפ"ה אמרינן בו המל"א וכמו שהק' הר"ש פ"ב דטבו"י ובתו' נזיר שם, [וגם בד' מיני מדינה לא משמע דר"א דוקא ברוב חמץ איירי ועי' רמב"ן בשם ירו'] וע"כ לחלק בין דבר הנבלל לדבר שכל אחד עומד לעצמו וכמש"כ הראשונים ז"ל או דבמינו איירי וא"כ מנ"ל דהמל"א בעי טעם דוקא.
ה) כתבו תו' ע"ז ס"ז חולין צ"ט דהא דאמר טעמו וממשו אסור ולוקין עליו טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, כל שיש כזית בכא"פ קרי לי' ממשו, וכל דליכא כזית בכא"פ קרי לי' טעמו ולא ממשו, והנה מבואר דעתם דאפי' אי לקי בטכ"ע אין ההיתר מצטרף לאיסור אלא בעינן כזית איסור בכא"פ [וכ"ה בתו' חולין ק"ח ב' ד"ה אמאי] ומיהו באיכא כזית בכא"פ אפשר דחייב על כל זית וכדעת ר"ח שהביא הרא"ש פ' ג"ה והטור סי' צ"ח והנה לא מצינו לאחד מן הראשונים שסובר המל"א בטכ"ע בליכא כזית בכא"פ וגמ' ערוכה היא חולין צ"ח א' בפלגא זיתא דתרבא דאמר לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד ח"ש אסור מה"ת, ואם איתא דבטכ"ע היתר מצטרף לאיסור הלא יש כאן שיעור שלם [וכן מבואר שם ק"ח ב' ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אאכילה אמאי לקי ח"ש הוא, והלא מ"מ החלב אסור מטכ"ע וכמבואר בתו' שם [והעירני לזה הר' ש"כ שיחי'] ולדעת ר"ח דביש כזית בכא"פ לוקה על כל זית ל"ק מכאן דהא מסקינן דאתא מיורה גדולה ואפשר דליכא כזית בכא"פ ורב סתמא קאמר] איברא גם דעת ר"ח שהביא הרא"ש דבאיכא כזית בכא"פ המל"א צ"ע מהא דפסחים מ"ד בכותח הבבלי דלא מחייבו חכמים משום טכ"ע דהא אית בהו כזית בכא"פ בתערובות ומיהו בזה י"ל כיון דאין דרך אכילתן בעיניהו כליכא כזית בכא"פ חשיבי, אבל אכתי קשה ממקפה של חולין ושום ושמן של תרומה למה לא לקי משום טכ"ע, וי"ל דהתם איירי בלא נתערב וכמו שפר"ת שם, ועוד דהר"ש פ"ב דטבו"י פי' דהתם ליכא כזית בכא"פ, ואכתי קשה מב' מדוכות וב' קדירות למה לא הוי דאורייתא משום טכ"ע וכמו שהקשו תו' נזיר ל"ו ב', ומה שתירץ רשב"ם דאינו חייב משום טכ"ע אלא באוכל בב"א לא יתכן לפי' ר"ח דבטכ"ע היתר מצטרף לאיסור, ומיהו י"ל דלמאי דס"ד דאין כזית בכא"פ מצטרף בתערובות, הוי דין כזית בכא"פ כדין פחות מכזית בכא"פ ואין דברי ר"ח רק למאי דמסקינן דכזית בכא"פ דאוריתא, א"נ אין דברי ר"ח רק בטעם הנמזג אבל דבר גוש הנבלל אין בו משום טכ"ע שיהא ההיתר נהפך לאיסור, אלא האיסור לחוד אסור וההיתר בהיתרו עומד, ומיהו אכתי קשה לדעת ר"ח מהא דאיתא בירו' [הובא ברז"ה ר"פ אלו עוברין וברמב"ן חולין צ"ט] דכזית יין שנפל לקדירה למאן דלית לי' המל"א עד שיאכל כלה וע"כ באיכא כזית בכא"פ דאל"כ כי אכיל כלה נמי אינו לוקה וצ"ע, וכבר רמז לזה הרמב"ן חולין צ"ט, [ובתו' חולין ק' ב' הקשו למ"ד חנ"נ בשאר איסורים איך מגעילין יורה גדולה ב"י שהרי לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י, ומבואר דס"ל חנ"נ מה"ת, וזה תימא דא"כ לילקי על כזית וזה א"א וכמש"נ].
ו) והרמב"ם פט"ו מה' מ"א ה"ב נראה שפוסק דטכ"ע לאו דאוריתא [וכן פירשו הרמב"ן חולין צ"ט] ומפרש הא דר"י טעמו וממשו דממשו שאני דכזית בכא"פ דאוריתא וכדמסקינן פסחים מ"ד א' והא דקרי הר"מ חלב נמוח ממשו אפשר דמודה בו רמב"ן אע"ג דכ' רמב"ן במלחמות ר"פ אלו עוברין ובחולין צ"ט דכל שנמוח מקרי טעמו ולא ממשו, מ"מ מבואר מדבריו דיין שלא נתבטל מראיו מקרי ממשו ואפשר דגם חלב שמנוניתו ניכר וקרי לי' ממשו, ואפשר דהר"מ סובר דכל שנמחה ממשו מקרי ממשו.
והנה מבואר דעת הר"מ דלא כר"ש דכל שיש בתערובות ממשו ואכל כזית בכא"פ אף שאין בתערובות כזית בכא"פ באכילה בינונית, מ"מ אם אכל בכח יפה עד שאכל כזית בכא"פ חייב כמבואר בר"ש פ"ב דטבו"י, ודעת הר"מ שאם אין בתערובות כזית בכדי ג' ביצים בטל מה"ת אף שיש בו ממשו, ולפ"ז ע"כ הא דשקלו וטרו בנזיר ובפסחים אי כזית בכא"פ דאוריתא לא משום חצי שיעור דנו עלי' שאין אכילת תערובות מצטרפת בכא"פ עד שיאכל בב"א וכמו שפי' תו' נזיר ל"ו ב', דלפירושם קים להו לחז"ל דכל שיש ממשו לא נתבטל אלא שדנו אם האכילות של ב' חצאי זיתים בתערובות מצטרפין, ומסקינן דמצטרפין, דלפי' זה ודאי אף בתערובות יותר מכא"פ מצטרף אם אכל בכח יפה, אלא הר"מ מפרש שדנו אי ממשו מתבטל ברוב והיכי דליכא כזית בכא"פ ודאי בטל ברובא אבל צירוף אכילות של ב' חצאי זיתים ודאי מצטרפין בכא"פ אף שהן בתערובות, ויש לתמוה לדעת הר"מ, א"כ לאביי דאית לי' טכ"ע דאוריתא ודאי כזית בכא"פ דאוריתא, ואיך נסתפק אביי בזה בנזיר ופסחים וכבר הקשו כן תו' נזיר ל"ו ב' ותירץ רשב"ם דס"ד דטכ"ע נמי באוכל בב"א דוקא, וזה לא יתכן לפי' הר"מ דלא נסתפק אביי בדין צירוף אכילות רק בדין ביטול ברוב ואם כזית בכא"פ בטל ברוב אף באכל כזית בב"א פטור, ונראה דתערובות צונן בצונן ונבלל ליכא משום טכ"ע דאוריתא, ולא נאמר טכ"ע אלא בטעם הממוזג בהיתר ונעשה גוף אחד עם ההיתר, אבל כשכל אחד לעצמו ונבלל אין אסור מחמת טכ"ע רק מדין כזית בכא"פ, ואי ליכא כזית בכא"פ אסור מד"ס.
וכ' ב"י סי' צ"ח בשם הר"ן דטעמו וממשו דליכא כזית בכא"פ אסור מה"ת אלא שאין לוקין ולמש"נ דעת הר"ש פ"ב דטבו"י ורשב"ם בתו' נזיר ל"ו ב' כהר"ן, דרק משום ח"ש אתינן עלה, אבל לעולם אין ממשו מתבטל.
ויש לעי' לדעת הר"מ אמאי לא פשיט לי' כזית בכא"פ דאוריתא מהא דתנן העושה עיסה מן הדגן ומן האורז חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח, וכדמייתינן זבחים ע"ח א' [עי' לעיל סק"ב].
ז) חולין צ"ח א' ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מבר"א לשיעורי' בתלתין א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד הא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת, לדעת ר"ת דטכ"ע דאוריתא מתפרש בפשיטות דאילו הוי זיתא דתרבא לא היה מזלזל אע"ג דנתערב בתלתין ואין בתערובות כזית בכא"פ, מ"מ אי אכל בכח יפה אפשר שיאכל כזית בשיעור אכילת פרס, ואי טכ"ע דאוריתא כל שאכל כזית בשיעור א"פ חייב אף דליכא בתערובות כזית בכא"פ, והלכך לא מקילינן לשיעורא בתלתין אף דתרבא לפי האומד לא יהיב טעמא בתלתין גזרינן משום איסור דיהיב טעמא, אבל כיון דנפל פלגא דזיתא וא"א לבוא לידי שיעור שלם סבר מבר"א להקל בל' וא"ל ר"א דאכתי איכא משום ח"ש.
ולדעת רמב"ן דטכ"ע דרבנן וע"כ דגם רב אשי ומר ברי' סברי הכי, י"ל דהכא הוי טעמי' וממשו שהשומן ניכר וכמש"כ סק"ו, והלכך אי אכל כזית בכא"פ הוי חיוב מה"ת, [ואף למש"כ הגר"א ר"ס צ"ח דחלב ובשר הוי מב"מ, צ"ל דהא דאמר ח"ש אסור מה"ת היינו כיון דבא"מ הוי מה"ת גם במינו לא מקילינן, והלכך שפיר יש ללמוד מסוגין לענין מבשא"מ].
ולדעת הרמב"ם דכל שאין בתערובות כזית בכא"פ באכילה בינונית אף באכל בכח יפה אין כאן שיעורא ולא חיוב דאוריתא כלל, צ"ל דכל שיש איסורא דאוריתא בנזיר ובקדשים או בכה"ת כלה למ"ד טכ"ע דאוריתא לא היה מיקל מבר"א אלא הכא בח"ש דאף בנזיר וקדשים לא הוי איסורא דאוריתא וא"ל אבוה דאכתי ח"ש אסור מה"ת בנזיר וקדשים, וכן צ"ל לדעת רמב"ן אי תרבא שנמוח לא חשיב ממשו, וצ"ע.
ח) ויש לעי' בקמח שנולדו בהם מילווי"ן ובשלן ואפאן אם נמצא עדיין שרץ שלם שלא נמוח אם יש כאן איסור דאוריתא משום ממשו ואף לדעת הרמב"ם דכיון דבריה שלמה א"צ שיעור הוי ככזית בכא"פ, או דלמא כיון דאין כאן טעם שהרי יש יותר מס' ועוד דהוי נו"ט לפגם, אין כאן משום כזית בכא"פ דדוקא טעמו וממשו בעינן וכיון דליכא טעם בטל כיון שאינו ניכר וכביטול יבש ביבש ברובא, וכן מבואר ברז"ה ר"פ א"ע דאם אינו נותן טעמו אף שגורם טעם חדש ליכא משום כזית בכא"פ, וכ"מ בר"ן פ' ג"ה שכ' דממשו אף בליכא כזית בכא"פ אסור מה"ת כל דיהיב טעמא, ומשמע אבל אי לא יהיב טעמא לא, וכ"כ ב"י סי' ק"ד בשם רשב"א בת"ה דשרצים המאוסים אף באיכא מהן כזית בכא"פ שרי ובטלין ברוב ולפ"ז הא דאמר ר"י ע"ז ס"ז ב' ואם ריבה טעם לפגם מותר ארישא נמי קאי דאפי' טעמו וממשו אי טעמו לפגם שרי, ומיהו קשה בנתערב ממשו ולא נמוח בדבר שטעמו לשבח אלא דהאיסור פחות מאחד בס' למה בטל הא כשאוכל את האיסור עצמו הוא טועם טעמו ונראין הדברים דכל שהאיסור בעין ולא נבלל בהיתר בלילה גמורה, חשיב כתערובות יבש ביבש דבטל חד בתרי מה"ת ואף מין בשא"מ וא"צ ס' אלא מדרבנן כמבואר שו"ע סי' ק"ט.
וכ"ז כשאין האיסור ניכר אבל אם האיסור ניכר לא מהני ס' כיון דפוגע באיסור עצמו והוא ניכר, וכ"ז מבואר בט"ז וש"ך יו"ד סי' ק"ד ובבהגר"א שם סק"ו וכל שהוא ניכר כשיפגענו אף אם הוא טמון בתבשיל עב ואינו מוצאו חשיב כניכר ולא שייך ביטול.
ט) חמץ שנתערב ממשו כזית בכא"פ לכו"ע חשיב כבעין, ויש בו גם משום ב"י וב"י, ואם נתערב חמץ נוקשה כזית בכא"פ נמי חשיב כדין נוקשה בעין בין לענין אכילה בין לענין ב"י וב"י, ואי ליכא כזית בכא"פ, לדעת הר"מ פט"ו מה' מ"א דינו כטכ"ע ולדעת הר"ן וש"פ דינו כבעין כיון שממשו קיים, ודין כותח צ"ע דאפשר דחשיב כזית בכא"פ, אלא דלא מש"ל שיאכל ממנו כזית בכא"פ כדאמר פסחים מ"ד א', ואפשר דכיון דלא מש"ל שיאכל כזית ממנו בכא"פ חשיב כליכא כזית בכא"פ, ומסוגיא שם אין הכרח, ולמאן דאית לי' המל"א בחמץ ודאי חשיב כותח יש בו כזית בכא"פ כיון דמש"ל שיתחייב עליו, וגם יש בו בתערובתו כזית בכא"פ, ובמק"א כתבנו בדעת הר"מ דאין דין המל"א אלא באיכא בתערובות כזית בכא"פ. [א"ה, עי' בחלק או"ח מועד דף ר"ג].
י) זבחים ע"ח א' העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כו' עי' רמב"ן ה' חלה מה שפי' הירו' ותו"ד ז"ל דהא דאמר דבנו"ט סגי היינו דוקא באיכא דגן שיעור חלה ואז אפי' רובו אורז ואפי' ליכא דגן כזית בכא"פ כל העיסה חייבת ומעשר עליה ממקום אחר לפי כלה דהאורז נהפך לדגן, אבל אי ליכא שיעור חלה אינו גורר אלא דינו כשאר המינין חוץ מאורז שאינן נגררין ובעינן רובא דגן [וברוב דגן אי בעינן גם שיעור חלה מדגן לחוד לא אתפרש בהדיא בדברי רמב"ן ומדין ביטול ברוב לא שייך למימר דהאורז נהפך לדגן כמש"כ דלא אמרו אלא שמתבטל אבל אכתי איננו ראוי להשלים השיעור, אלא מדין גרירה יש לדון כיון דרובה דגן דאפשר דברוב אף שאר מינין גוררין וגם מדין רוב אפשר דהוי כנתפחו הדגן ויש בהן השתא שיעורא], וכל הדברים סתומין מ"ש איכא שיעורא ומ"ש ליכא שיעורא, כיון דבנו"ט טבע האורז להתהפך לדגן ובאיכא שיעורא הוי כלו דגן כי ליכא שיעורא נמי הוי כלו דגן, ולמה אינו מצטרף לשיעור, ואם נימא דאורז אע"ג דנהפך לדגן מ"מ אינו חייב בחלה ולכן אינו משלים השיעור, א"כ כי איכא שיעורא נמי למה מפריש מן העיסה של דגן על כלה, ועוד קשה הא דתניא בתו' דגם לענין פסח סבר רשב"ג דאין אדם יוצא בה יד"ח עד שיהא בה כשיעור דגן, ומאי שיעור צריך כאן, אם שיעור חלה מה ענין שיעור חלה לכאן וכמו שהק' הכ"מ פ"ו מה' ביכורים ודוחק לומר דהכי קים להו לחכמים דפחות מה' רבעים לרפיון מיעוטן אין בכחן להפך האורז לטבע דגן, ואין שיעור חלה רק לסימנא בעלמא, ועוד קשה למ"ד בירו' דבעינן רובה דגן וטעמה דגן א"כ מאי האי דתנן אם יש בה טעם דגן היכי מש"ל דליכא טעמא ואיכא רובא, ועוד למה שבק תנא דין רובא ונקט טעמא, ועוד אי בעינן רובא למה פליג רשב"ג ואמר דבעינן שיעורא דגן [ומיהו אפשר דזה ל"ק דרובא לא מהני להפך המיעוט וכמש"כ לעיל להסתפק] ועוד קשה מש"כ רבנו לפרש דסוגיא דזבחים דמוכח ממתנ' דנו"ט דאוריתא היינו דאי טעמו וממשו בטל בעלמא גם הכא אי אפשר לו לגרור את האורז ותימא הא בליכא כזית בכא"פ באמת בטל מה"ת וכמש"כ רבנו בריש דבריו ז"ל שם [וזה כדעת הרמב"ם ודלא כהר"ן פג"ה והר"ש פ"ב דטבו"י וכמש"כ לעיל] והכא אמרינן דגורר אפילו בליכא כזית בכא"פ וכדמשמע בדברי רבנו.
ועוד קשה מה שפי' רבנו הא דאמר בירו' מתנ' רשב"ג היא היינו סיפא דמתנ' דקתני הנוטל שאור מעיסת חטים ונתן בשל אורז ולא קתני הנותן שאור של חטים ומשמע דדוקא בשכבר נתחייב השאור בחלה אבל כי לא נתחייב אף בנו"ט אינו אוסר ולמה אינו גורר את האורז אלא ש"מ דבעינן שיעורא [ונראה דאפי' אי כבר נתחייב השאור בחלה מ"מ אינו גורר את האורז כיון דליכא שיעורא אלא השאור אוסר את העיסה בנו"ט כדין כל איסורין מין בשא"מ, ומכאן מוכח דדין גרירה אפי' בליכא כזית בכא"פ דסיפא ודאי בנו"ט לחוד אוסר] נימא אפי' תימא כרבנן ומשום סיפא קתני לה דאם אין בנו"ט מותר ואשמועינן דאין טבל אוסר בכ"ש בשא"מ וכדתנן במתנ'.
יא) ולגי' ר"ש בירו' מתנ' דלא כרשב"ג י"ל דרשב"ג פליג ולית לי' גרירה אלא דכל שנו"ט לא בטלו החטים ומ"מ צריך שיעורא מחטים וכן במצה צריך שיעורא דכזית באכילתו מן החטים לבד, ומ"ד רובו דגן וטעמו דגן היינו דס"ל כרשב"ג ואי ליכא שיעורא צריך רובא וברובא מודה רשב"ג דגם האורז נטפל לחטים ומצטרף עמו, והא דנקט טעמו שגרא דלישנא,
דברובו ודאי איכא טעמו, ור"ה דאמר טעמו אע"ג דליכא רובו ס"ל כמשנתנו, ומיהו הא דאמר מתנ' פליגא אדר"ה צ"ל לפ"ז דלא מותיב מני' לר"ה דהא ר"ה פסק כסתם מתנ', אלא בעי לפרושי דהאי ברייתא מפרש לה ר"ה בשאר מינין ואתיא כותי', ולפ"ז פליגי אמוראי אי הלכה כרשב"ג ולפיכך פסק הרמב"ם כסתם מתנ', ומיהו ב"י יו"ד סי' שכ"ד כ' בשם רשב"א דבירו' פסקינן כרשב"ג ומשמע דמפרש פלוגתיהו דר' הילא ור"ה אליבי' דרשב"ג ור"ה ס"ל דלרשב"ג סגי בטעמו היכי דאיכא שיעורא, ולר' הילא בעינן רובו אע"ג דאיכא שיעורא דאי רובו אורז לא מהני שיעורא, והא דאמר ר' הילא לעיל דאין גורר אלא חטים ואורז בלבד היינו לתנא דמשנתנו דאית לי' גרירה ומיהו איהו גופי' כרשב"ג ס"ל דבעינן רובו חטים וברובו אין חילוק בין חטים לשאר המינין, ול"ק מה שהק' מהריט"א לדעת רמב"ן ז"ל.
יב) טבו"י פ"ב מ"ג ר"ש אבל קופות אין בעירובן נתינת טעם לענין המל"א מסתבר יותר למימר המל"א כשעירב האיסור בהיתר והן בטעם אחד, אבל כשכל אחד עומד בפ"ע אין ההיתר שייך לאיסור כלום והוי כאכלן בזא"ז וכדאמר פסחים מ"ה א', אבל לענין כזית בכא"פ כ' הר"ש בסמוך בהיפוך דהיכי דכל אחד עומד בפ"ע אף בנתערב האיסור במינו לא בטל ואם יש כזית בכא"פ מצטרף, אבל בנתערבו ונבללו אם נתערב במינו בטל, אף דאיכא כזית בכא"פ, והא דאמר דבעומד כל אחד בפ"ע לא אמרינן המל"א היינו דוקא בנפישי היתר אבל בנפישי איסור אפשר דמצטרף גם ההיתר ומל' הגמ' נזיר שם דקאמר דנפישי חולין אין הכרע דאפשר דהא דאמר דנפישי חולין היינו דלפיכך בטל ברוב ומיהו ברש"י פסחים שהביא ר"ש בסמוך מבואר דאף באינם מעורבים היתר מצטרף לאיסור, אבל ל' רש"י ז"ל צ"ע דהא באוכל בזא"ז ל"א המל"א כדאמר פסחים מ"ה א' והיכי דכל אחד בפ"ע לכאורה אין מעלה במה שמקטירן בב"א ובתו' שם מ"ג ב' ד"ה כמאן, חולקים על רש"י בזה, ומיהו בתערובות זרעונים דקים אף שהן ניכרין אפשר דחשיב תערובות אף לדעת תו' כיון דכן דרך אכילתן בתערובות, ולפי' הב' שפר"ש דהא דאמר דנפישי חולין היינו במין במינו א"צ לחלק בין כל אחד עומד לעצמו לתערובות ובמין בשא"מ המל"א אף בעומד כ"א בפ"ע ואף בנפישי היתר, אבל מין במינו אין המל"א אף לפי' קמא, מיהו בנפישי איסור נראה דהמל"א אף במין במינו ואדרבה בנפישי איסור מב"מ עדיף ממין בשא"מ.
שם בר"ש, הק' לפרש"י דהשום והשמן נמוח ואינו ניכר למה אין המקפה נידון כתרומה מדין טכ"ע, ואע"ג דכ' הר"ש לקמן דמדין טכ"ע אין ההיתר נהפך לאיסור מ"מ קשה דשום עצמו דינו כתרומה טמאה ואף אי ליכא כזית בכא"פ [לפר"ש וכמש"כ בסמוך] מ"מ תרומה טמאה היא, ותירץ הר"ש דלא אמרינן טכ"ע לענין שיחשב תרומה לפסול בטבו"י דנהי דשום ושמן שנפסלו בטבו"י ואח"כ נתערבו במקפה אוסרין מדין טכ"ע אבל כשנתערבו ואח"כ נגע בהן טבו"י אין פוסלן, ואף שיש בהן טעמו וממשו וחייב על ממשו אם אכל כזית בכא"פ מ"מ לא חשיבי תרומה לפסול בטבו"י ומיהו צ"ע טעמו דהכא לא משום טכ"ע אתינן עלה, ועוד דהא בדימוע מין במינו אמרי ר"י ור"ש דפסל את כלו כמש"כ ר"ש בסמוך ואף שמחלק בתוס' בין מין אחד לב' מינין מ"מ אם נימא דכשנתערב אין דינו כלל כתרומה למפסל בטבו"י במין במינו נמי, והא דפסל מקום מגעו צ"ל לפר"ש דאינו אלא חומרא דרבנן דכיון דלא חשיב תרומה בדין הוא שאין פוסל כלום.
יג) ויש לעי' בהא דפריך חולין ל"ד ב' מהא דשלישי נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן לי' מידי דפסל לי' לגופו ופרש"י דאיירי דנגע שני בנזיד לאחר שעירב בו תבלין של תרומה וכיון דעירב בו תרומה הו"ל חולין שנעשו עט"ת ומשני הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכא"פ וקשה למאי דפר"ש דאפי' ליכא כזית בכא"פ פוסל מקום מגעו, אכתי בליכא כזית בכא"פ נמי צריך לשמרו עט"ת משום מקום מגעו, וי"ל דמ"מ לא חשיב כלו עט"ת כיון שא"צ לשמור רק מקום מגעו, ומיהו אכתי קשה איך נאכל בנזיד הדמע הא מקום מגעו תרומה טמאה ואנן תנן לא פסל אלא מקום מגעו ומקום מגעו מיהת פסול, ומסוגיא דחולין שמעינן דאי איכא כזית בכא"פ פסל את כלה דאי לא פסל אלא מקום מגעו לא פריך מידי, ולדעת תו' חולין שם דאי איכא כזית בכא"פ נמי לא פסל אלא מקום מגעו ומפרשי סוגיא דפסחים שם דאמר הואיל וזר לוקה עלי' בכזית בכא"פ בפשוטו דאיירי דשום ושמן יש בו כזית בכא"פ, א"א לפרש כפרש"י חולין שם דאי לא פסל אלא מקום מגעו לא נפסל גופו שהרי לא אכל כשיעור לפסול גופו, וכבר פי' תו' שם הסוגיא כפי' קמא דרש"י, אמנם י"ל דהיכי דאיכא כזית בכא"פ פסל כלה מדין חולין שנעשו עט"ת [אע"ג דבדליכא כזית בכא"פ לא חשבינן לי' כנעשו עט"ת משום מקום מגעו וכמש"כ לעיל מ"מ כזית בכא"פ חמיר טפי] וזה דוקא בנגע בשני אבל נגע בטבו"י אין טבו"י פוסל חולין שנעשו עט"ת וכדתניא בתוס' בר"ש לעיל מ"ב לגי' הגר"א, וכ"כ תו' נדה ז' א' ד"ה והאי, מהכרח הסוגיא שם.
יד) וכן צ"ל לפר"ת וריב"א פסחים שם דגר' מקום מגעו אמאי טמא והא לית בי' כביצה והיינו כיון דאין טומאתו אלא מדרבנן יש להקל בתערובות ומשני דזר לוקה עלי' בכזית לכן אין להקל אף בפחות מכביצה, ומיירי כשהשום והשמן בעין, ויש לעי' למה לא פסל אלא מקום מגעו הלא מקפה ושום חשיב חיבור ואילו הוי הכל תרומה נפסלו כלן, א"כ השתא נמי חשיב המקפה כנעשו עט"ת כיון דיש בה כזית בכא"פ [ויותר מזה כ' ר"ת חולין שם דכל שדעתו לערב תרומה חשיב מהשתא כנעשה עט"ת] ותפסל כלה אלא ודאי אין טבו"י פוסל חולין שנעשו עט"ת ומיהו אכתי קשה ליהוי השום כחיבור זה לזה ע"י המקפה דהא קולית של מים חולין חשיב חיבור לתרומה כמבואר בל' הר"מ בפי' המשנה לעיל פ"א מ"ב [ולקמן פ"ג מ"ב] וצ"ל דמ"מ לצירוף כביצה צריך שיהא כביצה בב"א שנפסל א"נ כיון שאין דרכן ללקטן ולאכלן לחוד הן בטלות אגב מקפה ולא חשיב כאית בי' כביצה במקום אחד, ולהאמור הא דתנן לא פסל אלא מקום מגעו הוא דוקא בטבו"י אבל נגע בשני נפסל כלו מדין חולין שנעשו עט"ת, ומיהו למה שפי' תו' חולין שם כפי' קמא דרש"י אין הכרע דכל שמעורב בו תרומה חשיב הכל כנעשו עט"ת אף באיכא כזית בכא"פ ואפשר שכ"ה מסברא וצ"ע.
ועיקר דברי הגר"א דחולין שנעשו עט"ת אין נפסלות בטבו"י צ"ע דהא בנדה ע"א ב' מבואר דבחולין שנעשו עטה"ק טבו"י פוסל ומ"ש חולין שנעשו עט"ת [ומיהו מצינו במעל"ע שבנדה דחולין שנעשו עטה"ק חמירי כדאמר נדה ו' ב'] ומתוספתא אין הכרע די"ל דאין נפקותא בפסול חולין שנעשו עט"ת דהא מותרין באכילה כמבואר חולין שם, ולמפסל אחריני אין נפסל בטבו"י פוסל אחרים [וצ"ל דס"ל דאף לקדשים אינו פוסל א"נ במינו איירי] אבל ידים מטמאין חולין שנעשו עט"ת היינו אם נגע במשקין אבל אכתי סוגיא דנדה ז' א' מכרעא וכמש"כ לעיל, וע"כ לחלק בין נעשו עטה"ק לנעשו עט"ת, והרי בנעשה עטה"ק טבו"י כמגע ט"מ כדאמר שם [ועי' מש"כ טבו"י סי' ב'] ועי' טבו"י סי' ו' סק"ב.
טו) טבו"י פ"ב מ"ג ר"ש ובפ' ג"ה כו' דפריך דליבטל ברובא בדליכא כזית בכא"פ פריך, צ"ע דא"כ חתיכה דאיסורא אינה מתבטלת בתרי דהיתרא מה"ת, ולכאורה דוקא בתערובות זרעונים וקטניות דלקוטנן דרך אכילתן בתערובות שייך בו כזית בכא"פ, אבל חתיכות גדולות שאוכל כל אחת בפ"ע לא שייך כזית בכא"פ ובזה יש לפרש ההיא דחולין, ומיהו אי חתיך מקצת מהאי ומקצת מהאי ואוכלן בב"א הדין נותן דנידון בכזית בכא"פ לפי' זה, ועי' יו"ד סי' ק"ט פלוגתת הפוסקים בזה.
שם ובפ' בתרא דע"ז כו' כל שטעמו וממשו כו' היינו במינו כו', ור"ל דכל היכי דכל אחד עומד בפ"ע קרי לי' טעמו וממשו וכל שנתערב ונבלל איסור בהיתר אף שנשאר ממשו של איסור בלול קרי לי' טעמו ולא ממשו אבל בתו' ע"ז ס"ז ב' פי' דאיירי שהאיסור ניכר והרז"ה בפ' א"ע כ' דבאמת ר"י בע"ז שם פליג על ר"ל בזבחים וכן צדד הרמב"ן חולין צ"ט.
שם והיא היא דבפ"ב דע"ז כו' ר"ל דגם גמ' דע"ז כהירו' דס"ל אליבי' דר"י דמשרת לטכ"ע ולא ילפינן שאר איסורים מני' ובזה מתפרש סוגיא דע"ז בפשוטו במין בשא"מ, וזה דעת רש"י ע"ז שם וכבר האריך רמב"ן לישב קו' רבנו אמאי לא ילפינן כה"ת מנזיר ובאמת הוא דר"י ס"ל דמשרת לטכ"ע ובפסחים אליבא דר"ע קאמר.
טז) טעם הפוסקים טכ"ע דרבנן הוא בג' דרכים:
א. קי"ל כרבנן דמשרת לטכ"ע אלא דגם געולי מדין לאו חדוש דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י והו"ל נזיר וגעו"מ ב' כתובים הבא"כ ואף דבברייתא פסחים מ"ד קאמר דמנזיר אתה דן לכה"ת אסמכתא היא ואף דבגמ' שם מבואר דדרשא גמורה היא באמת פלוגתא דאמוראי היא וסוגיא דפסחים כאביי חולין ק"ח ואביי גופי' קאמר לה כדאמר נזיר ל"ז וקשה לפ"ז כיון דמגעו"מ ילפינן טכ"ע למה מוקמינן משרת לטכ"ע והוו ב' כתובין נימא דמשרת להמל"א, עוד יש לעי' אי געו"מ הוראת שעה היתה ונכתבה להודיענו מעשה שהי' כן נימא דבאמת ילפינן מנזיר לכל התורה כולה ולא נכתבה פרשת מדין אלא להודיענו מעשה שהי' וי"ל דאם לא נתחדשה כאן הוראת שעה לא נכתבה כל הפרשה כאן, שהרי ממילא שמעינן שהכלים אסורים ואי משום דין הגעלה לישמעינן בעלמא ואי משום שפינחס הזכיר למשה משום זה לחוד לא היה מאריך לכל הדינים ושמעינן שכאן חידש הדבר ואפשר דנכתבה למילף מכאן לכה"ת אבל כיון דאיכא נמי משרת הוו ב' כתובין ובזה ניחא ג"כ מאי דמקשין דלמא געו"מ משום בב"ח דאנן לא ילפינן ממעשה שהיה אלא ממה שנכתבה ללמדנו ומשום בב"ח לא איצטריך ללמדנו ועוד כיון דנכתבה ללמדנו טכ"ע כל איסורים בכלל כמש"כ תוס' פסחים מ"ד ב' דגם יין לנזיר בכלל געו"מ.
ב. דמשרת להמל"א וגעו"מ חידוש, וקשה לפ"ז הא קי"ל דקדרה ב"י אוסרת ולא חשיב טעם לפגם וכנראה זה כוונת ריטב"א ע"ז שם.
ג. דמשרת ויקדש הוו ב' כתובין הבכ"א דגם יקדש לטכ"ע וכן היא גירסא בנזיר שם, ורמב"ם כ' דמשרת לכזית בכא"פ וכבר האריך הל"מ בזה.
יז) טבו"י פ"ב מ"ג המקפה של תרומה כו' במקצתן פסל את כולם, אפי' נגע בשום פסל את כל המקפה דחשיב השום חיבור למקפה כיון דאיכא במקפה שהיא תרומה כביצה במקום אחד, אבל כשהמקפה חולין והשום והשמן ש"ת קתני סיפא לא פסל אלא מקום מגעו משום שאין בשום כביצה במק"א, ואין מקפה חולין מחברן לענין שיהא חשוב כיש בו כביצה במק"א, כיון שאין בתרומה כביצה במק"א להפסל, אבל אם יש כביצה בב"א לכאורה נראה דאף אם יש במקפה חולין רוב מ"מ נפסל כל השום דהא המקפה הוי חיבור לשום, ומיהו קשה לפ"ז תינח שום אבל שמן דמק"ט מה"ת בכל שהוא כמש"כ תו' חולין פ"ז ב' ד"ה כל, והוי כיש בהן כביצה במק"א, וצ"ל דאיירי דוקא בנגע בשום ושמן בכדי נקט ודוחק, ואפשר דאפי' יש בשום כביצה במק"א אין השום מחברן דכיון דהן נטפלין למקפה לפי שאין דרך ללקטן ולאכלן בפני עצמן, כל שהמקפה רוב השום והשמן בטלין ולא חשיבי כמחוברין השום והשמן זה לזה ע"י המקפה דאין זה חיבור אלא אדרבה המקפה מבטלת את כלן, ולפ"ז אף בנגע טבו"י בשמן לא פסל אלא השמן שנגע אבל השמן שבעמק שמקפה מפסקת בינם לאותו השמן שנגע טהור, והא דתנן אם היה השום מרובה הולכין אחר הרוב היינו אף אם אין כביצה במק"א, נגע באחד נפסלו כלן וטעמא משום דמדרבנן גם פחות מכביצה מק"ט וחשיב מקפה חיבור ואע"ג דבמקפה מרובה מקילינן בדרבנן היינו משום כיון דאין דרך ללקט השום ולאכלו, הם בטלים למקפה אבל כשהשום מרובה לא מקילינן בדרבנן, ולפי' שני ניחא בפשיטות כיון דהשום מרובה שפיר הוי חיבור זל"ז ע"י המקפה, כ"ז לפי' ר"ת וריב"א שכ' הר"ש, ולפרש"י שכ' הר"ש, איירי בנמוח, ואין כאן רק גוש אחד, והולכין אחר הרוב אם רוב חולין לא פסל אלא מקום מגעו ואם רוב תרומה פסל את כלה.
יח) שם מ"ד המקפה והחמיטה של חולין והשמן ש"ת צף ע"ג כו' ואם חיבץ כ"מ שהילך השמן פסל, הר"ש לעיל מ"ג פי' דאיירי שהן ניכרין בעין ולכך אין בטלין ונפסל כלו ואף אם מקפה מפסקת בין שמן לשמן מ"מ המקפה מחברן ולעיל מ"ג דלא פסל אלא מקום מגעו היינו בנבלע השמן במקפה ואינו בעין, והק' הר"ש לפר"ת וריב"א דלעיל איירי נמי כשהן בעין ואפ"ה לא פסל אלא מקום מגעו ולמה הכא פסל כלה כשחיבץ, ומקו' הר"ש מבואר דגם בנגע בשמן איירי מתנ' וזה כפי' השני שכתבנו לעיל, ונראה לפרש לדעת ר"ת דהכא איירי דחיבץ היינו שהשמן מחובר זל"ז בכל מקום שהוליכו והלכך כשנגע במקום אחד נפסל כל השמן ואף אם אינו בעין כיון שיש מן השמן כזית בכא"פ ואפשר דאף בליכא כזית בכא"פ כל שיש טעמו וממשו ש"ת בחולין, ואפשר דאפי' בטעמו ולא ממשו כיון דטכ"ע דאוריתא, והא דתנן לקמן פ"ג מ"ד דעיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור ש"ת אינה נפסלת בטבו"י, היינו במין במינו דהוי דימוע דרבנן [ומיהו קשה דר"י אית לי' נמי בתוס' דאין מדומע ומחומץ נפסל בטבו"י אע"ג דר"י אית לי' מין במינו לא בטל מה"ת, וי"ל דאע"ג דלענין איסור לא בטל מ"מ לא חשיב נגיעה בתרומה וצ"ע] ולפ"ז צ"ל דהא דתנן שם מ"ה בירק שנתבשל בשמן ש"ת דר"ע אומר לא פסל אלא מקום מגעו, היינו דלא פסל אלא קלח שנגע אבל אין כל הקלחים חשיבי חיבור זל"ז וכמו שפר"ש אבל האי קלח שנגע בו פסלו כלו, כיון שיש בו טעם תרומה וטכ"ע דאוריתא, וטעמא דראב"י דאמר פסל את כלו היינו כיון דהירק ספוג בשמן חשיב כחיבור שמן מזה לזה.
ויש לעיין בהא דתניא בתו' בר"ש פ"ג מ"ד ארמבר"י אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה של חולין והשום והשמן ש"ת צף ע"ג כו' ל"פ אלא מקום מגעו בלבד א"ל זה מין אחד וזה ב' מינים, ומאי פריך הלא התם תנן ואם חיבץ כ"מ שהילך השמן פסל והכא כחיבץ דמי וכבר הקשה כן הר"ש פ"ב מ"ג לפר"ת, ואולי רמבר"י פי' טעמא דר"י דמחמיר בדימוע דרבנן משום דכל דפתיכי בו תרומה הוי כנעשה עט"ת ואע"ג דאין טבו"י פוסל חולין שנעשו עט"ת היכי דפתיכי בו תרומה פסיל לי', אע"ג דטבל אינו נפסל בטבו"י כדאמר נדה ז' א' [התם לא חייל עדיין שם תרומה] ופריך דא"כ בשמן צף ע"ג נמי, ומשני לי' דהתם ב' מינים דשמן לחודי' קאי ומקפה וחמיטה לחודי' קאי, והכא מין אחד.
ונקטינן לדינא לפ"ז דחולין שיש בהן טעם תרומה מין בשא"מ, בין שיש בהן טעם ולא ממש ובין שיש בהן ממש נפסל כלו בטבו"י [ואפי' אי בעינן טופח להטפיח בכל משקין לק"ט וכמש"כ הר"ש רפ"ג דטהרות הכא טעם עדיף כיון שהוא קיים באוכל גמור] אלא שאין ב' חתיכות הבלועות הנוגעות זב"ז חשיבי חיבור אף אם הבלוע בהן היה שמן ש"ת ואם הבלוע מין במינו שאין איסורו אלא מדרבנן אינו נפסל בטבו"י, ואם נתערב ממשו ש"ת ויש בו כזית בכא"פ ונבללו זב"ז, למאי דנסתפק רמב"ן חולין צ"ט שהוא דאוריתא, י"ל דנפסל בטבו"י.
יט) ולדעת ר"ש אף באיכא כזית בכא"פ אינה נפסלת בטבו"י דלא נאמר אלא לענין איסורין אבל לא נחשב תרומה לענין למפסל בנגיעת טבו"י כל שאין תרומה בעין ונתבטל התרומה ברוב ומיהו מקום מגעו מפסל [ולא נתפרש שיעורא בהא מקום מגעו ומשמע דבנטילת כ"ש סגי] ואי הוא תערובות מין במינו והוי דימוע דרבנן אף מקום מגעו לא מפסל ואי הוא מין בשא"מ ואין בו ממשו משמע בר"ש פ"ג מ"ה דלא פסל אפי' מקום מגעו, והא דתנן פ"ב מ"ד המקפה כו' צף ע"ג היינו שיש גם בלוע שמן בכל המקפה והחמיטה מ"מ לא מפסל השמן הבלוע, ואם חיבץ כו' היינו שיש שמן בעין תוך המקפה, והא דפריך רמבר"י לר"י בתוספ' היינו משמן הבלוע דלא מפסל וקשה מנ"ל דאיכא שמן בלוע, ומשמן שצף לק"מ, ומ"ט לא קשיא לי' מרישא דלא פסל אלא מקום מגעו, ואפשר דלא נשנית הא דלעיל בבית מדרשו של ר"י וצ"ע.
ר"ש פ"ג מ"ד אע"ג דמדאוריתא טכ"ע מ"מ בתרומה הא לא נגע, ממתנ' אין הכרע די"ל דבמין במינו איירי וכדתניא בתוס', ואע"ג דהאי שאור, מ"מ מקרי מין במינו כדתנן פ"ב דערלה מ"ו ועיי"ש בתורע"א, אלא קושטא דמלתא אית לי' לרבנו דאפי' מין בשא"מ אין נפסל אף מקום מגעו.
שם ולא דמי למקפה דאיכא כזית בכא"פ, אין כונת רבנו דאיכא בתערובות שיעור כזית בכא"פ דהא כבר פירש רבנו לעיל פ"ב מ"ג דאפי' ליכא כזית בכא"פ איירי, אלא כונתו ז"ל דהתם איכא טעמו וממשו, ואי אכיל במהרה עד שאכל כזית בכא"פ חייב עליו, משא"כ בטעמו ולא ממשו לא החמירו אפי' במקום מגעו.
כ) פ"ג מ"ה ל"פ אלא מקום מגעו, כ' ר"ש דסבר אין שמן מחבר וקאי כל קלח וקלח באפי נפשי', ואין כונתו דאין שמן מחבר דהא ז' משקין מחברין ועוד דפליגי בירק של חולין אבל אם היה הכל תרומה לכו"ע הוי חיבור, אלא ר"ל שאין שמן הבלוע מחבר זל"ז, ומיהו קשה מה שפר"ש דכל קלח עומד בפ"ע משמע דהקלח נפסל כלו, ולדעת ר"ש אף בבלוע ממשו לא פסל אלא מקום מגעו, ונהי דהכא ירק שהוא רך ע"י בשול בולע שמן בעין ומפסל מקום מגעו אכתי מקום מגעו ותו לא, וצ"ל דהכא חשיב כשמן בעין ונפסל כל הקלח, ומ"מ לא חשיב חיבור השמן שעל הירק לשמן שבתוך הירק, והלכך לא מפסל אלא הקלח, וצריך לחלק בין ירק לחמיטה ומקפה דתנן לעיל פ"ב מ"ד שאם חיבץ כל מקום שהילך השמן פסל ואע"ג דנגע טבו"י בשמן שעל פניו נפסל השמן שבתוכו, דחשיב חיבור, דירק קשה טפי ממקפה וחמיטה וחשיב בלוע טפי שאין שמן שבתוכן חשיב חיבור לשמן שחוצה להן.
והא דאמרינן דמדומע ושנתחמצה בשאור ש"ת אין דינה כתרומה לרבנן היינו דוקא לענין טבו"י דכיון דחולין אינו נפסל בטבו"י וטעם לא חשיב למפסל בטבו"י שאין בו ממש שכבר נתבטל ברוב, אבל אם נגע בהן ראשון דנטמאת כל העיסה ממילא נטמא התרומה הבלוע, ואסור לכהן מדרבנן ככל תרומה טמאה שמדמעת ואוסרת לכהן, ואפשר דאף נגע בה שני פוסל דחשיבא כל העיסה כחולין שנעשה עט"ת ויש בה שלישי אלא שאינה נפסלת בטבו"י וכמש"כ לעיל אבל שני פוסלה ומיהו לפרש"י חולין ל"ד ב' מבואר דכל דליכא כבכא"פ לא מקרי חולין שנעשה עט"ת, אבל לפי' שהסכימו עליו התו' שם אין הכרע לזה, ומיהו לפר"ש דאף באיכא כזית בכא"פ ל"פ אלא מקום מגעו, ודאי אין ד"ז אלא בטבו"י אבל שני עושה אותה שלישי, ואצ"ל ראשון שעושה אותה שני ואסורה לכהן.
כא) פ"ב מ"ג אימתי בזמן שהן גוש בקערה, אע"ג דלעיל איירי במעורבין במקפה מ"מ כיון דהשום מרובה הוי דינו כדין שום ושפיר משתמע דשום חשיב חיבור זל"ז ולזה קאמר ר"י דדוקא בקערה חשיב שום חיבור זל"ז אבל לא במדוכה מפני שהוא רוצה בפיזורו, והיינו אפי' נדוך בשמן אע"ג דמשקין מחברין את האוכלין אפי' מפוזרין כדתנן טהרות פ"ח מ"ח, והכא אינו רוצה רק בפיזור השום זה מזה אבל לא אכפת לי' בחיבורן ע"י משקין, צ"ל דדוקא בקערה שכבר הן עומדין לתשמישן ודרך אכילתן בחיבורין חשיב חיבור, אבל במדוכה אין כאן חיבור עדיין ועתידין להפרד בקערות, מיהו הא דתנן מפני שהוא רוצה בפיזורו צ"ע מה טעם הוא זה הלא אין כאן נשיכת שום זה בזה שאנו דנין עליהן אלא חיבורן ע"י משקין ולזה לא יהיב תנא טעם מ"ט לא חשיב חיבור, גם ל' אם היה מפוזר במדוכה קשה דאפי' גוש במדוכה טהור, ואפשר דמפוזר אינו תואר אלא פעולה שהוא נידך ונפזר, ודוחק, והרא"ש כ' שאם הוא מפוזר אף שהשום רוב מ"מ המקפה עיקר, ואי אפשר לפרש פי' זה אלא כפר"ת שהשום בעין שאם נמוח והן גוף אחד לא שייך מפוזר, ומ"מ קשה להבין כי מפוזר מאי הוי הא מ"מ הן רוב ולמה אין המקפה מחברן, ועוד דלמה קתני מדוכה ליפלוג בקערה ועוד שאין דרך לדוך המקפה במדוכה.
שם ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין או שדרכן כו', כ"ה גיר"ש, ואפשר דה"ק ושאר כל הנדוכין שאין נעשין גוש לעולם כמו חטים שנדוכין להסיר קליפתן או שדרכן לדוך במשקין ודכן שלא במשקין והן גוש בקערה הרי אלו כעיגולי דבילה, ר"ל הנדוכין במשקין ואינן גוף לעולם אינן חיבור והנעשים גוש שלא במשקין אינן חיבור, ולגי' הר"מ אבל שדרכן לדוך במשקין כו' רישא בדרכן לדוך במשקין וליעשות גוש, ור"ל ושאר כל הנדוכין נמי דינא הכי דיש חילוק בין מדוכה לקערה, אבל אם נידך שלא במשקה אפי' גוש בקערה אינו חיבור, ואין נפקותא לדינא בין פר"ש לפר"מ.
כב) ר"מ פ"ח מטו"א הי"ג עי' בהשגות, ונראה דיש ט"ס בל' הר"א וצ"ל אע"פ שאין דרכן לדוך במשקין, ור"ל דברישא קתני ושאר כל הנדוכין שדכן במשקין ומשמע אבל אם דכן שלא במשקין אע"פ שהן גוש בקערה אינן חיבור וסיפא דקתני אבל שדרכן לדוך במשקין כו' לא בא להתנות תנאי דדוקא שדרכן במשקין ולפיכך כשחיסר המשקין אינו חיבור, דהא ברישא קתני סתמא שדכן במשקין אבל שלא במשקין לא אלא כן הוא בהוה שאותן שתשמישן דרך דיכה לעשותן גוש דוכין אותן במשקין, א"נ רבותא היא דאע"ג דדרכן לעשותן גוש מ"מ בלא משקין אינן חיבור אבל ל' הר"מ שהשמיט רישא ונקט רק סיפא והוסיף לפרש כגון שום בשמן משמע דמפרש דהוא תנאי אבל אם דרכן לדוך שלא במשקין והן גוש חשיב חיבור אף שדכן שלא במשקין.
והנה הא דעיגולי דבילה אינו חיבור זל"ז, פי' בירו' תרומות פ"ב משום שאין מי פירות מחברין כדתנן לקמן פ"ג מ"ד, ויש להסתפק אי דוקא בתאנים שלמים איירי אבל אם טחנן הדק היטב ונעשו גוף הוי חיבור או אפי' טחנן אינן חיבור ולכאורה הכא בנדוכין והן גוש בקערה הוי כטחן התאנים וקתני דהוי כעיגול של דבילה משמע דאף בעיגול דבילה הדין כן, ול' הירו' שם משמע דפעמים שחיבורן חיבור גמור שלא ע"י מי פירות ולא אתפרש דהא לעולם חיבורן רק ע"י מ"פ, [ועי' ר"ש פ"ק דטהרות מ"ח אבל אם היו מעכבים כו' משמע דנושכות מהני]. [א"ה, וע"ע חלק או"ח מועד דף ר"ג].
כג) טבל שנתבשל עם החולין מין בשא"מ מפריש ממשו על טעמו כיון דטכ"ע דאוריתא, וצ"ע כמה מעשר הוא נותן על הטעם כיון דאין בו ממש אין לו מדה ומשקל, ואפשר דמשתער כפי מדת הממש שנותן טעם כזה, ומעשר גם מני' ובי' וכמש"כ דמאי סי' ד' ס"ק ט"ו, מיהו אפשר דמע"ש שעשה בטעם אין לו פדיון וצריך להפרישו ולקברו וכמש"כ שם. [א"ה, וע"ע לק' סי' קצ"ו סק"ה, וסק"כ].
יו"ד סי' צ"ח. [א"ה, עי' מעשרות סי' ז' סק"ב].
יו"ד סי' צ"ח ס"א. [א"ה, עי' לק' סי' ק"צ סק"ח ט' י'].
יו"ד סי' צ"ח ס"ב. [א"ה, עי' לק' סי' ל"א סק"ב].