חזון איש/יורה דעה/יב
סימן יב[עריכה]
א) שו"ע יו"ד סי' פ"א ס"ב גבינות שנעשו כו', עי' בהגר"א סק"ו דדעת תו' דלא אמרינן חזקה מכח רובא, וכיון דהיא קמן ממיעוט הטריפות, הוי ספק השקול אימתי יצאת מרובא אי קדם חליבה או לאחר חליבה, ולא חשיב ידיעה ודאית לענין דין חזקה אלא בידיעה וראי' אבל לא ידיעה מכח דין רובא, ולא נאמר דין רובא אלא בהכרעת המעשה לאיסור או להיתר, לעשות או למנוע, אבל לא למחשב ידיעה למידן דין חזקה, ולדעת הרא"ש קדם הריעותא מחזקינן מכח רובא, ושוב דנין על זמן המסופק מדין חזקה, ולמש"כ סי' ד' סק"ז דעת הר"י דלעולם להחשיבה חזקה לא מהני רובא, ומ"מ יש להכשיר החלב דגם דין רוב מהני בזמן המסופק לענין חלב, וכשאנו מסופקין בזמן החליבה אי היתה כשרה מחזקינן לה כשרה מכח רובא, ואע"ג דהשתא היא ממיעוט.
ויש לעי' בהא דאמר כתובות ע"ו ב' דנמצאת טריפה ברשות לוקח אמרינן כ"נ כ"ה ואף אי לא יהיב הטבח דמי צריך ליתן, והיינו מכח חזקה קמייתא, דהא ילפינן ממתנ' דכלה בבית חמיה, וטעמא דר"ג בכלה משום חזקה כדאמר שם י"ב ב', וכן שם ע"ה ב' לא תימא לא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא כו' מכלל דטעמא דר"ג משום חזקה [וכן מבואר שם לעיל בסוגיא התם בעל מייתי ראי' ומרע לי' לחזקי' דאב כו'] וכן מבואר בש"ש ש"ב בארך [ועי' חלק אה"ע נשים סי' פ"ב סק"י] ולפי דעת האומרים דלא אמרינן חזקה מכח רובא, מ"ט מוקמינן לה בחזקת כשרה, ולדעת הר"י י"ל דכי היכי דמהני רובא להכשיר החלב, ה"נ מהני רובא לאלים טענתא דמוכר דמכר לי' פרה שלימה, ואפי' לדעת תו' דהחלב אסור, מ"מ מהני רובא לאלים טענתי' דמוכר מכח רובא שהוחזקה בידו לכשרה, דעיקר הטעם שעל הטבח לה"ר מש"ה הוא, וכמש"נ חלק אה"ע נשים סי' פ"ב וכמש"כ תו' חולין נ"א א'. [והגר"א ציין לסוגיא י"ב ב' ע"ה ב' נראה כונתו ז"ל על עיקר הדין דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וזה נלמד מהא דאמרינן דחזקת הגוף מסייע לה אע"ג דבעולה קמן ובעלת מום קמן, וכן נלמד מהא דנדה די' שעתה וכבר ציין דברי תו' נדה שם שלמדו מזה].
ב) יבמות פ' א' מנא ידעינן כו' להני דס"ל דהחלב מותר [וכמש"כ לעיל] דאמרינן חזקה מכח רובא, בדין הוא דנימא דהשתא נסתרס דמוקמינן לי' אחזקתו, אבל לדעת האוסרין החלב ולא אמרינן חזקה מכח רובא והו"ל ספיקא, קשה דנימא הרי סריס לפניך כיון דליכא חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא, וכדאמר קדושין ע"ט א' הרי בוגרת לפניך, ואפי' שמואל י"ל דמודה היכי דליכא חזקה דמעיקרא כלל דהתם איכא מיהא חזקה שהיתה נערה [עי' חלק אה"ע נשים סי' פ' ס"ק י"ח] וי"ל דאפי' לדעת תו' מהני רובא לענין דלא דיינינן בחזקה דהשתא נגד רובא, ולדעת תו' רי"ד [הובא שם ס"ק י"א] דכל הטומאות כשעת מציאתן הוא מן הדין, וה"נ אפשר דסריס הוי כמת ולא כבוגרת מ"מ לא שייך כאן כיון שאינו במקומו ולא דמי לבוגרת דכ"מ שהיא מקומה עמה אבל חולי הסריסות הוא כמיתה דבעינן דוקא מצאו מת במקומו [עיי"ש ס"ק י"א] [א"ה, וע"ע חלק אה"ע נשים סי' פ"ב סק"א].
ג) בפר"ח יו"ד סי' פ"א האריך להכריע דשליא מקרי אוכל לענין איסור נבילה ולענין איסור טמאה, וכדתנן חולין ע"ז א' שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, וכן מוכח מהא דפיגל בזבח נתפגלה השליא כדמסיק זבחים ל"ה ב', ומיהו לא נתפרש הטעם דאינה מטמאה טומאת נבילות כדתנן חולין שם, וכן הא דאמר חולין קי"ג ב' לענין בב"ח דא"צ קרא דפרשא בעלמא הוא, ובפר"ח כ' דלא בשר הוא אלא אוכלא בעלמא, ואינו מובן חדא דלא כתיב בשר לא בב"ח ולא בנבילה ועוד דכל הנאכל מן החי בכלל בשרו, וע"כ הא דאינו מטמא טומאת נבילות ואין חייבין עליו משום בב"ח וכן הא דאינו מפגל את הזבח, משום שאינו אוכל גמור, וצריך טעם למה חייבין עליו משום פיגול, ולמה אסור משום נבילה וטמאה, ובתו' חולין קכ"א א' ד"ה והוא, מבואר דבשר שפלטתו סכין פחות מכזית אף שבטל מטו"א [בלא מחשבה] ומטומאת נבילות אף שכנסו, מ"מ חייבין עליו משום איסור נבילה, ונראה הטעם דלענין איסור אכילה לא שייך שביטול מאכילה יגרום היתר אכילה שזהו עיקר כונת התורה להתרחק מאכילתו ולהתנהג בו כבעצים ואבנים, ובכל שעה הוא מוזהר שלא להחשיבו לאוכל, ואפשר שזה כונת תו' מנחות ס"ט א' לחלק בין טומאה לאיסור, ולפ"ז י"ל דשליא נמי כיון שאינו עיקר אוכל בלא מחשבה כבר יצאת מתורת נבילה לענין טומאה, וכן לענין בב"ח אינו בכלל סתם גדי, אבל לענין איסור נבילה וטמאה הויא בכלל איסור, ומיהו לענין פיגול נותר וטמא, לדעת תו' זבחים ל"ה ב' דחייבין עליה משום פיגול אבל לא משום נותר וטמא, צריך טעם, ואפשר דנותר אינו אם +א"ה, כמדומה דצ"ל אינו אלא אם+ הוא עיקר הזבח לענין מצות אכילתו, וכן אם אכלו בטומאת הגוף אינו חשוב כל כך להתחייב עליו, אבל פיגול הוא פסול בפועל וחייל על הכל, ומיהו אין הטעם משום דלאו אוכל גמור הוא, דהא שליל ושליא חד דינא אית להו כמבואר בסוגיא, וגם בשליל אין חייבין עליו משום נותר וטמא, ושליל אוכל גמור הוא כדאמר חולין קט"ז א' שליל גדי מעליא, ואפ"ה לאו גופא דזבחא הוא לענין נותר וטמא ושליא לא עדיפא משליל, ודעת הרמב"ם בפי"ח מה' פסה"מ הכ"ג דשליל ושליא חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, אלא שאין מפגלין דלענין לפגל בעינן עיקר הזבח וניחא טפי, אלא שקשה לפרש הסוגיא, ולמש"כ הגרע"א בגליון בשם מה"מ דזהו מחלוקת מתנ' וברייתא, אכתי לתנא דברייתא יש חילוק בין פיגול לנותר וטמא, וצריך טעם, ועיקר דברי המה"מ קשה שאין ממתנ' הכרח דפליגי אברייתא דשפיר י"ל דמשום פיגול שיירי' וכמש"כ תו' ולמעוטי בפלוגתא עדיף, ועוד בגמ' הוי מפרש לה דפליגי ובמאי פליגי, ולדעת הר"מ לכאורה שליא חייבין עליה משום נבילה וטמאה, אבל הר"מ פ"ד מה' מ"א הי"ח, כ' שאין חייבין עליה וצריך טעם, והר"מ כ' שם משום שאינו בשר, ואפשר דאין איסור שליא לדעת הר"מ אלא מדרבנן, אבל צריך טעם למה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, אע"ג דכתיב בשר [ויקרא ז' י"ז י"ח י"ט כ'] וצ"ע. [הרש"ש בהגהותיו חולין קכ"א א' הק' לדברי התו' דלא שייך ביטול לענין איסור מהא דתרומות פי"א מ"ה, וי"ל דהתם אין גרעינין ועצמות אוכל מן הדין, ובכנסן אסורין מדרבנן].
[אח"כ ראיתי מש"כ הר"מ פ"ג מה' מ"א ה"ו, ומבואר דכל שאינו בשר גמור הוא אסור אבל מקלש קליש איסורו וכי היכי דפחות מכזית אין בו שיעור ה"נ בלית לי' איכות הראוי לית בי' שיעורא, והלכך לענין לפגל דבעינן שיעורא דפחות מכזית אינו מפגל, גם אלו הקלושות אינן מפגלות, וכן לטמא טומאת נבילות וכן לחיוב מלקות לדעת הר"מ, אבל להתפגל דלא בעינן שיעורא גם אלו מתפגלין, וכן לענין איסור אכילה, ולענין בב"ח לא בעינן קרא למעט, משום דבעינן שיעורא כדאמר חולין ק"ח ב' חצי זית בשר כו', ואפי' ללוי שם דאפשר דסבר דלא בעינן שיעורא מ"מ בשר גמור בעינן כדאיתא בשו"ע סי' פ"ז ס"ז, מיהו לפ"ז אין חייב עליהן מלקות משום פיגול וצ"ע, ויש לעי' לפ"ז היכי פשיט בכורות ז' ב' בעור הבא כנגד פניו של חמור מטומאת מת הלא במת בעינן כזית וי"ל דעור הבא כנגד פניו הוי כשליא, שאינה מטמאה טומאת נבילות אבל אסורה משום נבילה ומשמע מכאן דלענין טומאת מת כל שאינו נפרש מטמא משום מת אפי' עצמות הרכין, והא דשליא אינה מטמאה כדאיתא נדה כ"ז צ"ל שאינה ולד המת א"נ משום שאמו חיה וכדאמר בכורות שם].
ד) בנו"ב סי' ל"ו הקשה בהא דאמר בכורות ו' ב' דחלב בהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב, והלא דם שנשתנה לחלב לא עדיף מדם שבשלו דפסול לזריקה ואינו עובר עליו, ונראה דדוקא בנשתנה הדם שלא בטבעו בחיים פסול אבל אילו היה טבע הדם להשתנות בכל חי במשך ימים בתקופת השנה או שהיה משתנה בבהמה מעוברת וכיו"ב והיה טבעו להעמיד את דם הנפש על מתכונת חלב היה הדם הזה כשר להזאה ואע"ג דאמרו נדה י"ט מנין לדם שהוא אדום, מ"מ לענין הזאה אין מראות הטהורות בנדה פוסלות, וא"כ גם חלב הנוצר מדם האברים הוי בכלל דם האברים כיון דנעשה מחיים בטבע של החי.
ה) בהא דאמר דחלב חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב הק' בנו"ב הא דם שבשלו אינו עובר עליו כדאמר מנחות כ"א א' משום דבעינן דם הראוי לזריקה וא"כ חלב נמי אינו ראוי לזריקה, ולכאורה צריך טעם בדם שבשלו למה אינו אסור שזה דם המבושל מכח דם קאתא כמו אפרוח מביצת טריפה [לולא דכי גדל הוי עפרא] וע"כ דמה שנעשה בידי אדם שינוי בגשם האיסור המתירו לא חשיב הוי' של פנים החדשות, ולא נאמר אלא בנעשה ממילא ובידי שמים דאז גם הפעולה של ההוי' מתיחסת להאיסור שביצת הטריפה עושה אפרוח, אבל בדם שבשלו האדם הוא המבשל, [רק באיסורי הנאה אמרינן יש שבח עצים בפת וכיו"ב] א"נ כיון שאין בדם מבושל פנים חדשות לא חשיב מתהוה, וא"כ החלב יש לאסור משום דהדם חד גורם הוא להויתו ואפשר דהדם אינו נותן אלא כח היול"י לחלב וכל הדם מהוה חלב ומימצצי מהדם חלב והוי כולד שהאם מגדלתו, ובגמ' לא בעי למיסר החלב משום דם השתא אלא שנתהוה מדם. [עי' לעיל סק"ד].
ו) בכורות ז' א' מגופא קמימצצי ואסירי, נראה דלאו משום תערובות לחלוחית הגוף קאסר להו אלא חשבינן להו כולהו כדבר הבא מן החי דכשבאין ומתערבין בדם בטלי להו אגב גוף והוי כבשרה וכשפורשין אח"כ הוי כיוצא מגופה אלא שאם לא מימצצי מגופה אז אין הבלעתם גמורה ואינן מתמזגין כולי האי עם הדם וחשבינן לי' מיא עול מיא נפיק.
והנה פשיט להו ר"ש לאיסורא ומשמע בפרש"י דפשיט להו דשל חמור אסור, ואע"ג דלמאי דדייק מן הטמא משמע דגם של סוסים אסור דהא במתנ' חמור לא הוזכר, י"ל דר"ש הכי דייק דאם איתא דאין היוצא מן הטמא אסור אלא חלב וציר הוי תני מטמא אבל תני מן הטמא משום שיש דבר שאינו מגופה ממש ואסור וכגון מ"ר של חמור, אבל לא מסתבר דר"ש פשיט להו למיסר דבר שהיה פשוט להו להיתר, וכן מבואר בתו' לק' ד"ה רוב, וכ"ה ברא"ש.
ולל"ב לא מחלקינן בין של חמור לשל סוסים וגמלים לענין מיצוי הגוף, וגם של חמורים לא דמו לחלב, אלא דמספקא להו דאפ"ה אסירי דודאי יש בהן מלחלוחית הגוף קצת כשעוברין דרך שרירי הדם ומתבטלין לגוף, אלא דשל סוסים נפסלו מאדם ושל חמורים לא נפסלו, ופשיט להו לאיסורא, והנה אין נ"מ בין ל"ק לל"ב אלא בטעמא אבל לדינא שוין דשל סוסים שרי ושל חמור אסור, כ"ה לפי' המרדכי פ' שמונה שרצים אבל הטור סי' פ"א מפרש דגם בשל סו"ג מבעיא לי' לל"ב והא דאמר דלא מבעיא לי' דלא שתו אינשי ר"ל לכך לא מבעיא לי' דאין נפקותא בדבר דבלא"ה אין שותין אותן, והלכך לל"ב גם של סו"ג אסירי, ולישנא לא מבעיא לי לא יתכן דמשום שאינו הוה למשתי אינו נופל לשון לא מבעיא לי, ואפשר לפרש לישנא קמא דאסר להו ר"ש אף של סו"ג.
והא דלא חשבינן מ"ר נפסל מאכילת אדם אע"ג דנפשו של אדם קצה, דלא מקרי נפסל מאכילת אדם אלא אם טעמו זרא לבני אדם אבל אם טעמו נאכל אפי' ע"י הדחק לא מקרי נפסל אע"ג שנפשו של אדם קץ מפני שבא ממקום מאוס, ומ"מ צריך לחלק בין זה לאוזן חמור שטלאה לקופתו חולין קכ"ב ב', וי"ל דיחדו שאני אבל סתמא אף שאינו עומד לשתי' לא בטל.
ומ"ר של טהור מותר דילפינן מחלב שהתירה תורה.
ולענין הלכה במ"ר של חמור כ' הרא"ש בשם ר"ת דלא קיי"ל כר"ש אלא כסתם מתנ' דמכשירין דדבש צרעין מותר ואע"ג דקיי"ל כאמוראי המכריעין הלכה בין תנאי הכא משמע בגמ' דר"ש יחידאה הוא, דאמר הוא דאמר כר"י ואמרינן כמאן אזלא כו' ואילו היה כל הסוגיא בביאור פלוגתת ר"י ורבנן ואח"כ היו קובעין בגמ' דברי ר"ש דהלכה כר"י ודאי היה הלכה כר"ש אבל השתא משמע דאידחי דברי ר"ש אבל הרמב"ן והרא"ש כתבו להחמיר.
והר"מ פ"ד מה' מ"א כתב דעור הבא כנגד פש"ח מותר דהוי כפרש ומ"ר שהם מותרים, ומשמע דמ"ר מותר משום פרש וזה תמוה דכל הסוגיא שאינו כנפסל מאכילת אדם, ותנן מכשירין פ"ו מ"ה דמ"ר מכשירין אלמא דאינן פרש, ואפשר דצ"ל ומ"ר שלהם ור"ל של חמורים, ויותר יתכן ומ"ר שלו ור"ל של חמור שהזכיר, והוא כדעת ר"ת.
יש לעי' בשתה טהור מים אסורים אי מ"ר שלו מותרים דחשבינן לי' כפנים חדשות או אמרינן מיא עול מיא נפיק ולכאורה מאן דמתיר מ"ר של טמא אוסר כאן ולמאן דאסר מותר כאן.
ז) הרא"ש ברכות פ"ו סי' ל"ה הביא דברי הר"י שהתיר מוש"ק המתהוה מדם החיה וכן חתיכת איסור שנפלה לדבש ונתהפכה לדבש והרז"ה אוסר וכ"ד הרא"ש, והנה יש לדון עליו משני טעמים, אחד, דכל איסור המשתנה מצורה לצורה אינו חשוב שינוי כיון שלא היה בינתיים שעה שנפסל מאכילה אלא דנתחלף מצורה לצורה פשט את הראשונה ולבש האחרונה והלכך גם המוש"ק הוא דם החיה, ואפי' את"ל דאין לאסור משום דם [דגם דם טמאים אסור משום דם כדתנן כריתות כ' ב'] דלא עדיף מדם שבשלו, מ"מ יש לאסור משום איסור טמא שבדם [ומשום איסור אמ"ה למאן דאסר דם מן החי סנהדרין נ"ט א'], ואע"ג דאין המוש"ק ראוי לאכילה בפ"ע מ"מ כיון דעומד למתק בו את הקדירה חשיב אוכל כדאמר ע"ז ס"ח א' הואיל וראוי' לחמע בה כו' ובפסחים מ"ה ב' הפת שעיפשה כו' הואיל וראוי' לשוחקה ולחמע בה כו', וכן מוכח בדברי הר"י שם מדהוצרך להביא ראי' מדבש, ועוד יש לדון עליו אף את"ל דפנים חדשות באו לכאן מ"מ ליתסר משום שנתהוה מחד גורם של איסור, כמו חלב הבא מכח דם וכמו ולד טריפה, והנה דעת הר"י דכל שנשתנה למחודש אינו כלל איסור דהוי כנתאפס ונברא אח"כ דבר חדש וכגידולי איסור בדבר שזרעו כלה, ונראה דמ"מ הכל לפי השינוי דהא באפרוח שנולד מביצת טריפה בעי למיסר אף לר"י דשינוי בין גשם הביצה לגשם האפרוח אינו גדול כל כך והיינו בשר היינו ביצה, [ואפשר דבגמ' אסרינן משום גורם וחשבינן את הביצה לחד גורם ולא חשבינן את התרנגולת היושב עליה לגורם שני] ועדיין יש לעי' למה לא אסרו הר"י משום מתהוה דהא בחלב ודאי ליכא איסור דם וכמש"כ סי' י"א ס"ק ג', ומ"מ אסור משום חד גורם, ובדבש י"ל כיון דהדבש פועל הוי כזוז"ג אבל במוש"ק ליכא למימר הכי וע"כ דכל שמשתנה לא מקרי גורם של איסור ובחלב משום דכל הדם הוא המהוה וכמש"כ לעיל.
והרא"ש שמסתפק בדבר וחוכך להחמיר אפשר דלא משום מתהוה אלא דלא קים לי' דשינוי מאוכל לאוכל מקרי מחודש אלא חד מלתא היא ובאיסורו עומד.
ובמש"כ נתישב מה שהקשה המ"א סי' רט"ז על הר"י, אבל מה שתירץ בזה הח"י סי' תס"ז דשאני דבש דנשתנה לדבר המותר אינו מובן דלאו משום לתא דדבש אתינן עלה שאין דבש מתיר איסורים אלא שנתאפס דם האסור ומ"ל שנעשה דבש או חלב או שאר צורה, וגם במוש"ק לא שייך דברי הח"י.
יש לעי' למה חשיבא הביצה כי אסרחה עפרא כיון דעומדת לגבל מ"ש משאור שעומד לחמע עיסות וקמח שאינו ראוי לכוס דלא חשיבא עפרא, ואפשר דבעינן שיהא מינו עומד לכך אבל מה שיחד זה לכך לא מהני, ועוד דחסרון בישול לא חשיב חסרון, וכמו דמהני אם יכול לשרותו מעל"ע ולהחזירו כדתנן נדה נ"ד ב' ומשמע ע"ז ס"ח ב' דה"ה לענין איסור אבל אם צריך שריה יותר ממעל"ע מותר, אבל ריקום הוי פנים חדשות והשתא אינה ראוי' לכלום, ונראה לפ"ז שאם מוציאין במלאכת כימי"א אטמים מאיסור ונותנין אותן אח"כ למאכל לתקנו אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי לא בפ"ע ולא לתערובות אף שעומד לגמור מלאכתו ויהא ראוי למתק הקדירה מותר, אבל אם לא נפסל באמצע תלוי במחלוקת הר"י והרא"ש.
ח) בכורות ז' ב' עור הבא כנגד פניו של חמור, רש"י ותו' פירשו שליא, ומסקינן דפרשא היא ואין בה משום איסור טמאה וכן דעת הראב"ד פ"ה מה' מ"א הי"ג, והא דתנן חולין ע"ז א' שליא שיצתה אסורה באכילה פי' הר"א שם משום מיחוי ולד, אבל קשה מהא דאמר זבחים ל"ה ב' דחייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, אבל דעת הר"מ פ"ד מה' מ"א ה"ה ושם פ"ג ה"ו, דאסורה משום נבילה ומשום טמאה אלא שאין חייבין עליה דחשיבא כחצי שיעור וה"נ בעצמות הרכין, והא דאינה מטמאה משום נבילה כדתנן חולין שם נמי משום דבעינן כזית וחשיבא כחצי שיעור ולכן אינה מפגלת דבעינן כזית וכן לענין בב"ח כדאמר חולין קי"ג ב' דבעינן כזית כדאמר חולין ק"ח ב' ואפי' ללוי שם [ואפשר דלוי סבר דלענין ליאסר א"צ שיעור] מ"מ בעינן בשר גמור וה"נ בעצמות הרכין אין איסור מה"ת יעוין יו"ד סי' פ"ז ס"ז, וכן לטומאת נבילות כמש"כ הר"מ פ"א מאה"ט ה"ז והכא עור הבא כנגד פניו הביא בפר"ח סי' פ"א תשובת רשב"א דמפרש דבחמור איכא עור כעין מסוה כנגד פניו ופעמים כן גם באדם והיא גריעא משליא, והא דפשיט בגמ' מטומאת מת אע"ג דטומאה בעינן כזית ושליא ג"כ חשיבא כחצי שיעור, אבל לענין איסור טמאה י"ל דעור הבא כנגד פניו דינו כשליא, צ"ל דטומאת מת חמירי ואף הגרועין בכלל בשר אלא דוקא פירשא ממש אימעיט, וכן אמר נדה נ"ה א' דמטמא יבש ותנן כל שבמת טמא, וכ"כ תו' לק' כ"ג א' ד"ה הניחא, ולפ"ז שליא מטמאה משום מת אם מת הולד והאם והא דתנן נדה כ"ו א' לא שהשליא ולד היינו משום שאמו חיה, א"נ שליא לא הוי בכלל אם ולא בכלל ולד לענין טומאת מת.
שם בין הוא חי ואמו מתה, נראה דהיינו אף שכבר נולד והשליא עדיין לא יצתה ומתה אמו דכיון דנולד חי חשיבא השליא כבשר הפורש מן החי וטהור, וכן אמו חיה והוא מת ויצתה השליא היא טהורה כבשר מן החי.
ואי עור הבא כנגד פניו אינה שליא, יש נפקותא בזה לדינא בשליא, אבל אפשר דשליא טהורה וכמש"כ לעיל.
יו"ד סי' פ"א בדין יוצא. [א"ה, עי' מעשרות סי' ז' סק"א ב'].