חזון איש/יורה דעה/יא
סימן יא[עריכה]
א) בכורות ו' ב' לאכילה מי בעי ר"ש ראשו ורובו כו', לכאורה סוגין דגם פרה שילדה מין סוס סגי במקצת סימנין דאם איתא דהתם לא סגי במקצת סימנין ולא ילפינן מאך דכיון דראשו ורובו דומה לסוס לא חשיבא מקצת א"כ ה"נ בדר"ש פרה שילדה כמין גמל לא חשיבא מקצת, ועוד מלישנא דגמ' משמע משום דר"ש פליג לענין בכורה ובעי ראשו ורובו מספקא לי' בדר"ש לענין אכילה אבל אי הוי סבר ר"ש כרבנן דסגי במקצת סימנין ה"נ לענין אכילה סגי במקצת ואי פרה שילדה כמין סוס לכו"ע בעי ראשו ורובו אין ספיקא לר"ש באכילה תלוי בהא דפליג ר"ש לענין בכורה, וצ"ל דסוגין את"ל דפרה שילדה כמין סוס סגי במקצת סימנים ומסקינן דר"ש בעי ראשו ורובו, ויש לעי' הא מסקינן דלר"א ור"י סגי במקצת סימנין א"כ תפשוט דגם בפרה שילדה כמין סוס סגי במקצת סימנין, ואף ר"ש לא פליג אלא משום דלר"ש לא חשיב מקצת אפי' ברחל שילדה כמין עז אבל למ"ד דסגי מקצת שמעינן שפיר מהא דר"א ור"י דאף בפרה שילדה כמין סוס חשיבא מקצת דידי' וי"ל דלענין אכילה שאני דגלי קרא.
ונראה דהא דיליף ר"ש לאסור גמל הנולד מן הפרה היינו דוקא בפרסותיו קלוטות אבל בפרסותיו סדוקות כיון דבעיקר סימן טהרה הוא חלוק מגמל ודומה לאמו לא ילפינן לאוסרו ונראה עוד דאף רחל שילדה מין חזיר לא ילפינן מהאי קרא דדוקא ביש לו סימן טומאה מרבינן לאוסרו אבל לא בפרסותיו סדוקות והיינו דאמר בגמ' קלוט אליבי' דר"ש ואם איתא דר"ש אוסר בראשו ורובו דומה לגמל אפי' פרסותיו סדוקות לא יתכן לקרותו קלוט שאין הקליטה אוסרתו לעולם, וזה דעת תו' לק' כ"ד א' ד"ה ראה דמודה ר"ש ברחל שילדה כמין חזיר, [והרי"ט אלגזי פי' כונתם דדוקא גמל אתרבי ולא שפן וארנבת ולכן תמה עליהם אבל למש"כ דבריהם מכוונים] אבל דעת הרא"ש דלר"ש גם רחל שילדה כמין חזיר אסור ולכן הביא ראי' מסוגיא דלקמן דאין הלכה כר"ש, ומ"מ אפשר דמודה הרא"ש דגמל הנולד מן הפרה ופרסותיו סדוקות מותר אף לר"ש, ומש"כ הרא"ש שם דסוגיא דלק' משמע דאף באין בו מקצת סימנין איירי נדחק במי"ט, ונראה דאי יש בו מקצת סימנין ראוי לתלות הולד באמו, שאין לתלות תרי שינוי בחד זימנא שנולד נדמה ונכרך בזרה והוי אפשר לפרש דבהא מספקא לי', ועוד אי איירי דוקא ביש בו מקצת סימנין לא הוי משתמיט במימרי' מלפרשו כיון דכל דינו תלוי בתנאי זה.
ונראה דאי ס"ל כר"ש דגמל בן פרה אסור באכילה אף במקצת סימנין פשיטא שאינו קדוש בבכורה כיון שהוא טמא וכן בפרה שילדה כמין חמור, והא דמבעיא ליה לעיל היינו אליבא דרבנן דמותר באכילה.
מה שהק' הריט"א הא סתמא דמתני' ר"פ ב"ה חולין ס"ח א' כר"ש למאי דאמר שם ס"ט א' לאתויי קלוט כו' י"ל כיון דהדין אמת לכו"ע שפיר תני רבותא דאף לר"ש מותר ולא מקרי סתמא כר"ש.
ב) ז' א' למימרא דר"א סבר זוז"ג מותר כו' נראה דבצבי הבא על התישה לא שייך למפטר הולד מדין אוא"ב משום שצבי גרם הויתו דכיון דכל נולד נידון בתר דורותיו ויולדיו איכא בו מקצת שה מצד עצמו ואין דנין עליו מכח אביו ואמו שיש בו אלא דנין עליו על מהותו ומהותו משותף, אבל איכא למידן בו אי חוששין לזרע האב דזרע האם עיקר טפי.
אבל כשרה שנתעברה מן הטריפה אין דנין עליו אם הוא טריפה בשביל יחוס אבותיו דודאי אין הולד טריפה אבל קיי"ל דדבר שאסרתו תורה אסור גם המתהוה ממנו, ולפיכך ולד טריפה אסור, ובזה יש קולא וחומרא דאפי' למ"ד אין חוששין לזרע האב חשיב האב גורם להויתו, ויש בזה נידון זוז"ג דלמ"ד זוז"ג מותר הולד מותר ע"י שיתוף היתר בין מצד האב בין מצד האם ולא שייך בזה טריפה ואפי' מקצת טריפה, ולמ"ד זוז"ג אסור הולד אסור אף למ"ד שה אפי' מקצת שה לא אמרינן, וזו כונת תו' חולין נ"ח א' ד"ה מכאן.
וטהורה שעיבורה מן הטמא יש לדון עליו על הולד משני צדדין, יש לדון על מהותו ולומר דיש בו מקצת גמל וזה תלוי אי חוששין לזרע האב, ובזה ודאי ראוי לאוסרו מחמת מקצת גמל [ולא דמי לדין אוא"ב ומתנות דבעינן כולו דהתם אמרינן דמקצת אינו ממין שאמרה בו תורה מצוה זו אבל מקצת טמא ודאי אסור] ולא שייך בזה דין זוז"ג, ועוד יש לדון עליו ולאוסרו דלא עדיף איסור טריפה מאיסור טמא וכי היכי דאיסור טריפה אוסר את המתהוה הימנו ה"נ איסור טמאה אוסר את המתהוה הימנו.
ור"י אוסר באמת הולד מחמת האב ואפי' הולד כולו דומה לאמו הטהורה וכמש"כ תו' ב"ק ע"ח א' ויליף לה מקרא ולא נתפרש אי איסורו משום הויתו שנתהוה מגרם הטמא וגלי רחמנא כאן דזוז"ג אסור ואינו ענין לחוששין לזרע האב, או איסורו משום שיש בו מקצת גמל, ור"א מתיר הולד אף שעיבור אמו מן הטמא ויליף מקרא, והנה גלי קרא כאן דאין חוששין לזרע האב וזוז"ג מותר, אבל בעלמא ר"א מספקא לי' אי חוששין לזרע האב וס"ל זוז"ג אסור, והא דיליף ר"א שה מ"מ מוקי לה בטהורה שעיברה מן הטמא שאי אפשר לומר בטמאה שעיברה מן הטהור דלא מסתבר שאמרה תורה שאין חוששין לזרע האם, [ומיהו אי קלוט וקלוטה אין עושין דורות אין כאן רק גורמים של טמא בין מצד האב בין מצד האם].
ובגמ' הוי ס"ד לפרש דפליגי בזוז"ג ופריך דאיפכא שמעינן להו ומתרץ דמקרא יליף ואפשר דלר"י אסור מחמת מהותו וחוששין כאן לזרע האב, אבל בתו' ב"ק שם פירשו משום דכאן זוז"ג אסור [וצ"ל דקים לן כאן שאין חוששין לזרע האב ואפשר דהכא בעיבורה מן הקלוט נהי דהוא אסור אבל אינו נחשב למין בפני עצמו ליחס אחריו דורות שהרי באמת מינו טהור שהרי אפשר לטהורה להתעבר ממנו].
ול' התו' בד"ה והא, מה שמזכיר כאן זוז"ג ובפרק אוא"ב נקט לישנא דחוששין לזרע האב משום דהכא כו' ר"ל התם דיינינן רק אי חוששין לזרע האב אבל אי חוששין יש בו חומרת האב ולא אמרינן זוז"ג, דהתם הנידון על מהותו אבל הכא מצד איסור טמא שפיר שייך היתר דזוז"ג, וסיימו דמ"מ אי אין חוששין לזרע האב למה מקרי זוז"ג אבל בחולין נ"ח א' כבר תירצו זה וכמש"כ לעיל. [א"ה, ועי' לק' סי' י"ג סקי"א, וסי' קצ"ב סק"ב].
ג) שם קרי לי' טמא כר"ש כו' נראה דלאו מל' טמא דייק אלא ר"ל קרי לי' טמא כשאין בו סימן אחד ולא התירו אלא בסימן אחד, והני תרי לישני נראה דלא פליגי אלא מר אמר לה בל' זה ומר בל' זה.
שם למימרא דר"א סבר זוז"ג מותר כו', יש לעי' הא מסקינן תמורה ל"א א' דמודה ר"א באפרוח הנולד מביצת טריפה דאימת גדלה לכי מסרחא כי אסרחה עפרא בעלמא הוא, וא"כ איך חשיב אב גורם איסור הלא ש"ז של טמא עפרא הוא ואינו אסור משום טומאה כדמוכח ע"ז ס"ח ב' וכמש"כ תו' לק' כ"ג ב' ד"ה ואידך, ולפי' תו' ב"ק ע"ח א' [א"ה, עי' לק' סי' קצ"ב סק"ב] גם למסקנא אוסר ר"י משום גורם ואפשר כיון דהתהוות המין ע"י האב ואיכא למימר דהבן עצמו בתר מינא דאב גריר נהי דאין חוששין לזרע אב דאמו עיקר טפי מ"מ חשיב האב מהוה ויש בו גם גורם של איסור וחזינן לי' כאילו בא לעולם טמא והותר בבאו לעולם שנתבטל בתוך חלק הטהור.
יש לעי' לר"י דאסר עיבורו מן הטמא אם שחט אמו קדם שנולד מהו שיותר בשחיטת אמו כמו דמודה ר"ש בקלוט במעי אמו.
ד) (מכתב).
אחרי שידוע כמה החמירו רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל שלא לפרוץ גדר שגדרו הראשונים ז"ל, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת וכפי פשטן של דברי הש"ך סי' פ' סק"א, ודלא כהפמ"ג [ובאמת דברי הפמ"ג אינם מתקבלים בלשון הש"ך שאם כונתו ז"ל שיש לנו לקבל מינים חדשים בלא מסורת, אלא שאנו צריכים לנהוג בהם חומרי חיה וחומרי בהמה א"כ זהו חידוש שחדשו הש"ך היה לו לכותבו בלשון הוראה שנראה לו, אבל לשונו ז"ל משמש לדבר ידוע מאי דעמא דבר, וזהו ודאי לא שכיח כלל שקיבלנו מין חדש ונהגנו בו חומרי חיה וח"ב, אלא ודאי כונתו ז"ל שאין לנו אלא בהמות כבשים ועזים, וכמש"כ הר"מ, והיה ידוע לו להש"ך ז"ל דעת החכמים שלא היו מזדקקים להכניס לשימוש מין חדש, ומה שהזכיר סי' פ"ב בעופות היינו שאנו נוהגים בבהמות מנהג העופות, ולא שבא ללמוד משם והכל משום מגדר מלתא דנתמעטו הלבבות ונוח לנו להחזיק במסורת, וגם אם נקבל חדשים נסתבך בדין חלבן וכיסוי דמן ותואר אבריהם לענין טריפות כגון עינוניתא דורדא וכיו"ב, ואין עלינו לחפש הטעמים] ואין כונת החכ"א שלא לקבל לחיות אבל לבהמות מותר דהרי הש"ך כתב דלפיכך קיצר, ואם יש חילוק בין חיות לבהמות אכתי אנו צריכין לסימני חיה, אלא ודאי כונתו בכל אופן אין אנו מקבלים מין חדש, ואף לדברי הפמ"ג לדידן אסור משום מנהג שקבע בחכ"א וספרו התפשט בדורו בכל ארץ ליטא, אבל העיקר שדברי הש"ך הן כפי' החכ"א, ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל, ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת.
יום ד' עשרה למב"י תש"י זכרון מאיר.
הוספה, אחרי שהרבה מדינות מביאים בקר מן החוץ, וישראל קדושים שהיו פורשים מלהביא מאלו של הנידון חשיב כנהגו בו איסור.
לענין דין כיסוי, אין שום ערך מה שהמדעיים קובעים, שקביעותם הוא ע"פ ההסכמה על בחינות ובדיקות ידועות, אבל לא ע"פ תבנית הקרנים, ולענין כיסוי הדם, תבנית הקרנים קובעת, וכל זמן שלא בדקו הקרנים אין כאן בירור, אלא אמד הדעת, ואין זה מספיק. (קובץ אגרות ח"א, אגרת צ"ט).
ה) (מכתב).
נפגשתי בשאלה יסודית של כל הציבור אם נהוג אצלנו מנהג קבוע מרבותינו הגאונים שלא לאכול בהמה רק במסורת, כמו בעוף, או לא? ומפני שזה ענין רב הערך, רצוני לשמוע חוו"ד בזה.
יסוד הדבר לקבוע כונת הש"ך יו"ד סי' פ' סק"א, שכתב שאינו נכנס להאריך בפי' סימני הקרנים שאמרו חכמים להכריע בין חיה לבהמה, לפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סי' פ"ב גבי סימני עוף, רהיטת הדברים שמנהגנו שלא לאכול מין חדש ע"י סימנים כמו שכתב הרמ"א בעוף. [וצ"ל דהיה פשוט להם מנהג זה והדור של הש"ך היה דור של חכמים גדולים הב"ד של החלקת מחוקק והגאון ר' יהושע השל, ורבני הגלילות, וכל ישראל היו נשמעין להם על פיהם יצאו ועל פיהם באו והיה שימת לב על כל מנהג].
ובחכ"א שם דין ט' כתב דאפשר לקבל עוף שאין אנו מכירין אותו, אבל אין לקבל עד אלא אדם גדול וזה אין נמצא האידנא כלל. ולא פירש אם יעידו שנים מהו? עוד כתב דצריך שידעו שנוהגים ע"פ חכמים, וזה קשה לברר, האידנא דהעולם קשור, כמעט דלא נחשב שלא ידעו מין זה, אלא פירשו בכונה. (קובץ אגרות ח"ב, אגרת פ"ג).
[א"ה, וע"ע קובץ אגרות ח"ג, אגרת קי"ג].