חזון איש/אורח חיים/לג
סימן לג[עריכה]
א) אמרו ב"ק ק"א ב' סתם עצים להסקה ולא חיילא קדושת שביעית אפי' אעצים דמשחן שלקטן להתחמם, ונראה דאין ד"ז אלא לענין שביעית אבל לא לענין מעשר שהרי זרע גרגיר חייב במעשר כדאמר עירובין כ"ח ב' ואמר התם טעמא שהראשונים היו שוחקין אותן ומשמע דהשתא רובן לזריעה ומ"מ חייבין במעשר הואיל וראוין לשחקן [ונראה דמיעוטן שוחקין אותן גם בימים אחרונים דאם אין אוכלין אותן כלל בטלו מתורת אוכל א"נ זה שבא לשחקן חייב לעשרן כיון דהן ראוין לכך ולא בטלה דעתו] ולענין שביעית אין זרע גרגיר חייב בשביעית דאמרינן סתם זרע גרגיר לזריעה עומד.
ונראה דקור נמי פטור מן השביעית כיון דרוב קורא מניחים אותו להקשות וכדאמר ברכות ל"ו א' דלא נטעי אדעתא דקורא ופרש"י דחסים על הפסד האילן, והוי כסתם עצים, ומיהו מטעם דלאו אוכלא הוא נמי יש לפוטרן משביעית אע"ג דלענין שביעית לא בעי אוכל אלא תשמיש דהנאתו וביעורו שוה והרי קור ניקח בכסף מעשר כדאמר עירובין שם והרי כשאוכלו הנאתו וביעורו שוה מ"מ הנאת אכילה לא חשיבא אלא במידי דאוכלא והרי קטפא לאו פירי הוא ומיהו בתו' ב"ק ק"א ב' משמע דוקא קטפא בטל אגב עץ אבל לענין שביעית לא בעינן אוכל חשוב ולפ"ז קור חשיב אוכל לענין שביעית אלא משום דסתמו להקשות עומד.
והא דאמר ברכות ל"ו א' טעמא דמברכין על קורא שהכל משום דלא נטעי אדעתא דקורא נראה דאין טעם זה מכריע שאינו אוכל שהרי זרע גרגיר חייב במעשר ולענין מעשר בעינן אוכל טפי מלענין ברכה אלא הכא קורא לאו אוכלא הוא שהרי אינו מטמא טו"א אלא דלענין ברכה א"צ חשיבות אוכל כל כך ולכך אם נטעי אדעתא דהכי מברכין בפה"א אבל כשרובן אין לוקחין אותן לאכילה לאו פירי הוא גם לענין ברכה.
ב) ולענין קליפי תפו"ז נראה שאינן אוכל כלל מצד עצמן והאוכלן בטלה דעתו ואין ראוי לחייבן במעשר מצד עצמן אלא שיש לדון משום שמטגנים אותם, והנה דבר שרובו עומד לכך ודאי חשיב אוכל כמו כל המינים שאינם ראוין חיים אבל דבר שרובו לאיבוד רק מיעוטו משתמש בו לטיגון הוי כקורא דאע"ג דראוי לאחר שליקה מ"מ לא חשיב אוכל ולא מצינו חילוק בין מיעוט השכיח למיעוט שאינו שכיח, ועוד נראה דקור נמי עומד לשליקה ולפיכך עדיף מעור שאינו נקח מכסף מעשר ומ"מ קדם שליקה אינו אוכל משום דרוב הקור נשאר על העץ להתקשות וכש"כ בדבר שרובו מאבדין אותו, ולענין ברכה אפשר דסגי במיעוטו דהא דקור לא נטעי אדעתא דהכי פרש"י משום דמפסיד האילן אבל הכא דמי לעלים ותמרות של צלף וסגי אף במיעוטו ולפ"ז מברכים עליו בפה"ע, ואע"ג דעלים ותמרות בפה"א התם לאו עיקר פירי אבל הכא אחר טיגון הוי פירי גמור, אמנם לא מצינו חילוק בין ברכה למעשר אלא לענין חשיבות אוכל דלענין ברכה סגי בהנאה כל דהו [ודוקא לענין ברכת בפה"א אבל אין מברכין בפה"ע] אבל דבר שאינו אוכל עכשו כלל אלא שנעשה אוכל ע"י שליקה וטיגון בזה י"ל דגם לענין ברכה חשבינן לי' כנעשה אוכל אחר שליקה וברכתו שהכל, אף דמיעוטו נטעי אדעתא דהכי, אמנם ממש"כ ראשונים דשקדים המרים שמתקן מברך בפה"ע אע"ג דפטורים ממעשר חזינן דברכה עדיף והטעם נראה דלענין מעשר נחלקו תנאי אי חייבין במעשר משום שראוי למתקן ומאן דפטר צ"ל טעמו דלא דמי לכל הפירות שאינם נאכלים חיים, דהתם נטעי להו אדעתא דהכי אבל שקדים כיון דרוב המין משמשין אותו בקטנותם הו"ל המרים כמיעוט ומאן דמחייב סבר כיון דבגמר גידולם עומדים כולן למתקן חשיב כמין הנאכל ע"י תיקון, וכ"ז לענין מעשר אבל לענין ברכה סגי במה דכל הגדולים עומדים לתיקון אע"ג דלענין קפריסין מוכיח בגמ' מדפטר להו ר"ע ממעשר ש"מ שאין מברכין עליהן בפה"ע התם חסרון הקפריסין שאין טעמם ערב ונאכל ע"י הדחק ובזה מעשר וברכה שוין אבל לענין חשיבותן מחמת תיקון המיתוק שנוהגין בו ברכה עדיפא מחיוב מעשר ומברכין בפה"ע אף שפטור ממעשר ומ"מ דוקא ברובו עומד לכך השתא אבל אם מיעוטו עומד לתיקון ורובו לאיבוד ומתקן ואוכלו מברך שהכל כדאיתא בשו"ע או"ח סי' ר"ב ס"ג וכמש"כ המ"א שם סק"ז, ומש"כ המ"א שם בראשית דבריו לתלות בפלוגתת הרשב"א והרא"ש הוא משום דס"ל דאף לאחר המיתוק אינן מאכל הגון רק הם שבים להיות כגרעינים בלתי מרים אבל נראה דאף אם שבים להיות אוכל גמור ברכתן שהכל כל שאין רובן עומדין לתיקון וזה מוכח מקושית המ"א דהא להרא"ש גרעינים פירי ומסתבר דה"ה המרים שמיתקן הוי פירי ומ"מ ברכתן שהכל כיון שרובן לאיבוד, ומלתא דהשתא לאו פירי אלא שאפשר לתקנו לא מקרי פירי אף לענין ברכה אלא א"כ רובו עומד לכך ואז מברך בפה"ע אבל במיעוטו עומד לכך מברך שהכל ולא עוד אלא אף לענין ברכת בפה"א נראה דצריך רובא והא דכ' רש"י בקורא דלא נטעי אדעתא דקורא משום דמפסיד האילן קושטא קאמר אבל ה"ה בלא נטעי אדעתא דידי' משום דלא חשיב להו וכמש"כ ב"י סי' ר"ב בשם הרשב"א דעל הגרעינים מברך שהכל משום דלא נטעי אדעתא דגרעינים, ויש לעי' לפ"ז למה זרע גרגיר חייב במעשר משום דשוחקין אותן ומשמע דאפי' מיעוטא דדוקא הראשונים היו שוחקין אותן וי"ל דשחיקה לא הוי שינוי בגופו והוי אוכל גמור.
ובמ"א שם ס"ק י"ז כ' דקליפי תפו"ז לאחר טיגון מברך עליהן בפה"ע משום דעיקר תיקונן ע"י ריקוח וצ"ע דכיון דאין מרקחין רק מיעוטן ומיעוט אנשים ורוב אזיל לאשפה לא מצינו מקור לזה דחשיב פירי ואין נפקותא בין מיעוט השכיח ללא שכיח וכ"ד הט"ז והא"ר ובנ"א כלל נ"ג ס"ו השיג על הא"ר שמביאים הרבה קליפות לאלפים ואין זו תשובה דאותן שמשליכים מרובים עליהם עשר פעמים, ונראה דמברך עליהם שהכל ולא דמי לקפריסין דהתם אוכלין אותן אלא שאינו עיקר הפירי וטעמו פחות אבל קליפי תפו"ז אין אוכלין כלל חיין, ובמ"ב סי' ר"ב ס"ק ל"ט הביא הרבה אחרונים שסוברין כן, ולפ"ז הן פטורין מן המעשר, וכש"כ מן השביעית כיון דסתמן לאשפה. [א"ה, וע"ע סי' קנ"ו לסי' ר"ב].
ג) והנה מצינו בקליפי אגוזים ושקדים שאינו אוכל כדתנן מ"ש פ"א מ"ג יצאו קליפיהן לחולין, ומצינו קליפי אתרוג וקליפי מלפפון דהוי אוכל כדתניא בתוס' תרומות פ"ט ושאר קליפין לא שמענו וילמוד סתום מן המפורש וכל שאין אוכלין אותו כלל לאו אוכל הוא, והא דתנן שביעית פ"ז מ"ג קליפי רמון יש לו שביעית לא אתפרש אי משום אוכל אדם או משום אוכלי בהמה או משום ממין הצובעין, שו"ר בר"מ פ"ק דערלה מ"ח פי' שהן ממין הצובעין, וקליפי אגוזים דקתני התם פר"ש משום צביעה.
וגרעינין תנן תרומות פי"א מ"ה דקדשי בקדושת תרומה בזמן שכנסן כהן ואמרו בירו' דנחלקו אמוראי איכא למ"ד דוקא בגרעיני אגסין וקרוסטמלין ואיכא למ"ד בכל גרעינין שיש בהן לחות מן הפירי למצמץ [ואפשר דר"א בירו' פליג על ר"י בגרעיני אגסין אבל ר"י לא פליג על ר"א בגלעיני הרוטב דהא תנן עוקצין פ"ב מ"ב דמצטרפין ופר"ש משום דעומדין למוץ וכדתנן טבו"י פ"ג מ"ו [מיהו הר"מ פי' שם משום שומר] והר"מ פי' שם דגלעיני אגסין נמי אין מצטרפין ומשמע דפסק כר"א ודלא כר"י] וכן פסק הר"מ פי"א הי"א ויש גרעינין חשיב אוכל אף בלא כנסן וכמש"כ הר"מ שם והפ"מ פי' משום שיש עליהן אוכל קצת, והנה הגרעינין מצד עצמן אינן אוכל ונראה דגרעינין של התפו"ז אינן אוכל כלל ופטורין מן המעשר ואף מן השביעית. [א"ה, ע"ע השמטה סו"ס קנ"ה].
וצ"ע בל' התו' ברכות ל"ו ב' שכתבו דכל גרעינין חשיבי פירי ולמדו מהא דאסורין משום ערלה דהו"ל לפרש דוקא שיש בהן לחות מן הפירי ואי הגרעינין לא חשיבי שומר ע"כ איירי ביש בהן למצמץ, או דאתרבי מפני שהן טפל לפירי וכן נראה דלא איירי בשל רוטב מהא דתנן שם שמותרין ברבעי, והרשב"א ז"ל חולק שם וג"כ לא פירש דבריו ולא הביא הא דתנן לענין תרומה, ולענין טו"א, וכבר הביא כ"ז הגר"א והכריע כהרשב"א, [ולכאורה אין כאן מחלוקת דהרשב"א מיירי באין בהן למצמץ ובתו' איירי דאיכא בהו למצמץ ועומד למצמץ אבל ל' הרשב"א משמע אף שראוי למוץ מברך שהכל וצ"ע כיון דאסור משום תרומה ע"כ דחייל עלי' שם תרומה א"כ המיץ חשיב אוכל וחייב במעשר וכיון דחייב במעשר מברך עליו בפה"ע כדמוכח ברכות ל"ו א'] ועי' מש"כ עוקצין סי' ב' סק"א.
רא"ש פ' כ"מ סי' ג' בשם בה"ג דשקדים מרים קטנים בפה"ע והק' דאנן קיי"ל זה וזה לפטור ובגמ' מוכיח דר"ע פליג אהא דתני' קפריסין מברך עליהן בפה"ע מדפטר להו ממעשר ולמש"כ מעשרות סי' א' סק"ז דטעם הפוטר משום דלא חשיב לי' עוהמ"ע עדיין בקטנותן ל"ק קו' הרא"ש דדוקא לענין אוכל הנאכל ע"י הדחק שוין מעשר וברכה אבל לענין שיעור בישול הפירי מעשר שאני דבעינן שיעור זורעין ומצמיח או שיתבשל בשיעור אוכל כאותן שזורעין ומצמיח אבל לענין שאר מילי חשיב פירי מקדם תדע שהרי בוסר כפול הלבן מברך בפה"ע אע"ג דאינו חייב עדיין במעשר עד שיבאישו ומש"כ הרא"ש שם מיהו אמרינן בשמעתין כו' נראה דכונתו ז"ל שאין לברך שהכל רק בפה"א.
ד) כ' הרשב"א בתשו' סי' תכ"ח דכל הפירות משיוציאו מברכין בפה"ע אע"ג דרוב המין אינו נאכל עכשו אלא נשאר על האילן להגמר, וצ"ע מאי קושיא הלא לא נזכר בגמ' דבעינן נטעי אינשי אדעתא דהכי אלא בדבר שאינו עיקר הפירי ואין ראוי לברך עליו בפה"ע אף אם נטעי אדעתא דידי' ואין הנידון רק אם לברך בפה"א או שהכל ובזה מכרעת הא דלא נטעי אדעתא דהכי אבל הכא משיוציאו הוא עיקר הפירי בזה לא מצינו שיהא נזקק שיטעו אדעתא דידי', ונראה דזו כונת הרשב"א שם בתשובתו, א"נ כונת הרשב"א שיש בפרי הגמור גם גוף הבוסר ונמצא שאוכל לעולם את הבוסר בסוף והלכך אף כשאוכלו בזמן מוקדם מקרי נטעי אינשי אדעתא דידי', ובשקדים המתוקים שקליפתו ראוי' לאכילה בקטנותו אם אוכל אותו מברך שהכל שאין סופו לאוכלו וגם אינו עיקר הפירי.
ואם הסמדר מר ועפוץ וממתיקו ע"י האור כ' המ"א סי' ר"ב סק"ה דמברך שהכל ואע"ג דהוא גוף הפירי כיון דהשתא לא חזי לברך עליו בפה"ע אלא משום שמתקנו אתינן עלה בעינן שיהא רוב המין עומד לאכלו ע"י תיקון וכמו קור ששלקו וגרעינים שמתקן וכמש"כ לעיל ונראה דאין נפקותא אם ראוי קצת או אינו ראוי כלל כל שאין ראוי לברכת בפה"ע לא מהני מה שמיתקו שישוב לברכת בפה"ע ואף אם ראוי כמו שהוא לברכת בפה"א ומתקו אינו חוזר לבפה"ע וביד אפרים לא כתב כן.
ה) חולין ק"ך ב' והשביעית משקין היוצא מהן כמותן, פרש"י לענין קדושת שביעית ומסקינן דהיא פלוגתא דר"א ור"י לענין תרומה ובכורים וערלה ומיהו לענין שביעית אפשר דילפינן מחלב ואינך כיון שהוא איסור הבא מאליו וכמש"כ מעשרות סי' ז', וא"ת ל"ל למילף שביעית לחייב את המשקין היוצאין נהי דזיע בעלמא היא מ"מ הא דין שביעית אף במיני צבעין כל שהנאתו וביעורו שוה וכ"ת דוקא כשגדל לכך מתחלה אבל גדל לאדם ונפסל מאדם אינו קדוש, הא אמר בירו' שביעית פ"ז ה"א דקניבתא דירקא קדשי מדין מאכל בהמה, ועי' שביעית סי' ט' סק"ד, וא"כ משקין היוצאין אם אינן אוכלין הוי אכילתן כשאר תשמיש אדם שהרי עומדין לאכילה, וי"ל דזיע בעלמא אינה פוגמת אכילתן שהרי מברכין עליהן שהכל כדאמר ברכות ל"ח א' אלא דלא אמרה תורה דינים על זיע ואינו עיקר הפירי והלכך גריעי ממיני צבעין או אוכל שנפסד ומיוחד עתה לבהמה דהתם איכא גוף הפירי, תדע שהרי אמרו פסחים כ"ד ב' דגם בערלה אין הזיע אסורה אע"ג דאסור בהנאה וע"כ אכילתו הנאה כדאמר פסחים שם דאפי' למאן דמחייב שלא כדה"נ זיע מותר אלא דלאו פירי הוא, ומה שהקשו תו' חולין ק"ך א' ד"ה אלא, דהא חמץ אסור בהנאה אינו אלא בהמחה דכל גופו קיים אלא דאנו באין לפוטרו משום דכתיב אכילה אבל בזיע אף דבר האסור בהנאה מותר וגם י"ל דדבר הקדוש בק"ש משום אכילה אם אין אכילתה הגונה בטל תשמישה כולו.
והר"מ כתב דין שביעית בפ"י מה' מ"א הכ"ב לענין ספיחין ונראה דמודה הר"מ דגם לענין ק"ש איירי בברייתא אלא נקט מידי דאיסור אכילה.
והנה הנסחטים מתפו"ז וחברותיהם ודאי יש בהן ק"ש אפי' את"ל דילפינן שביעית מערלה ותרומה מ"מ איסור דרבנן איכא, ואי ילפינן מחלב ושרצים איכא ק"ש מה"ת [בזמן דשביעית מה"ת] והנה נחלקו הראשונים בדין משקין היוצאין, דעת תוס' חולין קי"ב דדוקא היוצא ע"י מליחה וסחיטה אבל היוצא ע"י בישול היינו טכ"ע דאסור מה"ת וזו נראה כונת תו' ברכות ל"ט א' ד"ה מיא, וזו דעת הרא"ש שם, והא דנסתפק הרא"ש שם בפרי העץ שבשלן אי מברך על מימיהן בפה"ע נראה דספיקו לענין ברכה דוקא כיון שאין עומדין לכך ואין כאן רק טעם אבל לענין איסור ס"ל דחשוב טכ"ע, אבל דעת הרשב"א בחי' שם ל"ח א' דאין חילוק בין משקין היוצאין ע"י בישול או ע"י סחיטה אלא החילוק בין עומדין לכך או לא וכל שעומדין לבישול משקין היוצאין ע"י בישול חשיב עיקר הפירי ואמרינן בו טכ"ע ומברכין על טעמו בפה"ע, וכל שאינו עומד לכך חשיב זיע ואף טעמו ע"י בישול חשיב זיע ומשמע דאם עומד לסחיטה נמי היוצא מהן חשיב פירי וכ"מ בל' הרשב"א שם, ומיהו משמע שבת קמ"ד ב' דכל פירות זולת זיתים וענבים אינן עומדין לסחיטה ואפי' תותים ורמונים וכדאמר בהדיא פסחים כ"ד ב', אבל יש לעי' לדעת רשב"א אם דרכן בבישול אי חייב אף על היוצא מהן ע"י סחיטה ונראה דכיון דאין דרכן בסחיטה היוצא ע"י סחיטה חשיב זיע, וצ"ל לדעת רשב"א הא דמרבינן בשרצים צירן היינו באין עומד לכך.
ויש לעי' לדעת הרשב"א אם זהו דין מוכרע שאין כל הפירות עומדין לסחיטה ואף אם ישתנה הדבר בדור מן הדורות בטלה דעתם או דיינינן הדבר בכל דור ומהא דפריך עירובין כ"ח א' ובבל הוי רובא דעלמא וכן שבת קמ"ד ב' משמע דאין מתחשבין בדורות עברו וא"כ אם נשתנה הדבר נשתנה הדין ולפ"ז י"ל לדעת הרשב"א דמיץ של תפו"ז הוי בכלל עומד לסחיטה בזמננו [אם רוב תשמישו בכך דאם הוא מיעוט לא מצינו חילוק בין מיעוט מועט למיעוט מרובה ואפשר דמיעוט המצוי סגי אבל בגמ' פסחים כ"ד נקט תותים ורמונים משום דאיכא דסחיט להו ומשמע דהוא מיעוט המצוי ואפשר דא"צ רוב תשמישו אלא רוב בני אדם משמשין למשקה ואף אם הוא מיעוט ואפשר דכל שרוב בנ"א ניחא להו במשקין כמו בפירי מקרי עומד לסחיטה, וצ"ע].
ואפשר דיש נפקותא בזה לקולא אי מותר לסחטן בשביעית שאם מברכין עליהן בורא פרי העץ וחשיב עיקר פירי י"ל שדינו כלעשות תמרי טרימא דמותר כדאמר ברכות ל"ח א' ומיהו לדעת תו' והרא"ש משמע דאף אי רובן סוחטין חשיב זיע וא"כ אסור לסחטן אפי' את"ל דשביעית לא פקעה מהן משום דילפינן מחלב ושרצים מ"מ חשיב משנה מברייתו ואע"ג דאוכלי אדם מותרין לצביעה התם מבער את הפירי בהנאת צביעה אבל הכא בשעת סחיטה מפסיד הפירי וגם כשהוא נהנה אינו נהנה אלא מזיעת הפירי והפירי הובערה מן העולם שלא בהנאה, ומיהו פרי שעומד לצביעה מותר לסחטו לצביעה דלענין תשמיש צביעה לא שייך הגדרים שבאכילה וגם משקה היוצא הוא עיקר הפירי כלפי ענין הצביעה.
אמנם נראה דלא חשיב יוצא מהן אלא בנשמר במלאכתו שלא יכנס כל גוף הפירי לתוך המשקה וכן הוא דריכת ענבים בגת וזיתים בבד שאינו ממסמס גוף הפירי אלא כובש את הציבור של ענבים כדי שיצא הצלול אבל אם ממסמס את כל הפירי לתוך הקערה ולא נשארו רק הקרומין היינו ריסוק כל הפירי והיינו טרימא ואע"ג דמעיקרא אוכל והשתא משקה מ"מ לא מקרי הפסד והא דבעינן קרא בהמחה את החלב היינו משום דכתיב אכילה וכמש"כ תו' חולין ק"ך ב' בשם הר"ש אבל הוא עיקר הפירי ובתפו"ז לעולם הנאת אכילתו הוא כעין שתי' ולא מקרי משנה מברייתו, [ויש עוד לצרף דעת הראב"ד דלא נאמר זיע בעלמא אלא ביוצא מאליו ולא בסוחט וכונתו ז"ל דלר"י דלא החשיבה תורה משקין היוצאין ע"י סחיטה פירי מסתבר דהיוצא מעצמו זיע הוא אפי' לענין ברכה ואפשר דאף ר"א מודה בו והוי דברי הר"א כדברי הרשב"א דמדרשא דקראי ילפינן טעמא אלא דלדעת רשב"א ילפינן דגם הנסחטין חשיבא זיע ולדעת הר"א דוקא ביוצאין מעצמן ומיושב קו' רשב"א שם אלא שעדיין קושית רשב"א מתוספתא קיימת].
ודעת תו' חולין קי"ב ב' ג"כ כהרא"ש דטכ"ע עדיף מציר וכ"ד הר"ן חולין שם מיהו אפשר דמודים לסברת רשב"א דבמיוחד למשקים ולצירים א"צ ריבויא אלא דס"ל דבשר המתבשל הבשר עיקר ולא מקרי עומד לסחיטה אף שאוכלין את הרוטב ולכך יהבי טעמא דהיוצא ע"י בישול חשיב טפי עיקר פירי וכמש"כ לעיל.
ולמאי דמבואר בתוס' ובר"ן דהיוצא ע"י מליחה הוי כמשקה היוצא מעצמו וצריך ריבוי [ונראה דה"ה כבוש] הדין נותן דפירות שמלחן וכבשן ונתנו טעם במים אינו מברך בפה"ע אף לדעת הרא"ש אבל הב"י סי' ר"ב כ' לדעת הרא"ש אפי' שראם במים וצ"ע מנ"ל הא, ואפשר דלמאן דיליף טכ"ע מקרא דמשרת הכי מוכח, אבל י"ל דשאני ענבים דלעולם משקין היוצאין מהן כמותן, ואפשר דכבוש עדיף ממליחה.
מן האמור נלמד דסחיטת תפו"ז הנהוג שמערין כל האוכל לתוך הכוס ואינו נשאר רק הפסולת הדעת נוטה שיש לו דין ריסוק של פוידל"א שנחלקו בו הפוסקים או"ח סי' ר"ב ס"ז ודעת רמ"א שם דהעיקר דברכתו בפה"ע ומותר לעשות פוידל"א מפירות שביעית ומתרומה.
ואף אם לא חשיב רק סחיטה עדיין במחלוקת שנוי' דלדעת רשב"א דכל שרוב משמשין אותו להוציא המשקין חשיב פירי מותר לסחוט המיוחדין לכך אף בתרומה ושביעית.
ואפשר דליכא דפליג עלי' דהרשב"א, ולמעשה צ"ע.
ולימון עדיף טפי שאין דרכו לאכלו כולו אלא לעולם המיץ שלו עיקר.
ובכל זה נראה דא"צ רובא דעלמא אלא סגי בזה שנהוג באתרא דידי' דלא נחלקו חכמים עלי' דר"א בקוצים בכרם אלא אי דיינינן להו לכל העולם בשביל מקום אחד אבל מקום שמקיימים הכל מודים וכמש"כ הר"מ פ"ה מה' כלאים הי"ח ומיהו צריך שיהא באופן שאם היה כל העולם נמצא בתנאי מקום זה היו ג"כ סוחטין וכמש"כ תו' שבת צ"ב ב', וכמש"כ המ"א סי' ש"ך.
אמנם נראה דהני דסברי דבנתרסק לגמרי מברך שהכל [עי' או"ח סי' ר"ב ס"ז בהגה'] ע"כ סברי דגם לענין ערלה פטור עליהו וכן לענין תרומה אין חייבין עליהו דהא בגמ' ברכות ל"ח א' מבואר בהדיא דלר"א מברך בפה"ע על דבש תמרים אע"ג דדבש הנסחט מרוסק יותר מתמרים שריסקן אלמא דאין הברכה תלוי בקיום הצורה אלא תלוי אי חשיב עדיין פירי בכל דיני התורה, וכל דיוקו של התה"ד הוא מפרש"י על טרימא הנאמר לענין תרומה וכ"מ ברשב"א דלדעת הראב"ד דמשקין היוצאין ע"י סחיטה אינן זיע, מברכין עליהן בפה"ע וא"כ ע"כ הני דסברי שברכתן שהכל ס"ל דזהו בכלל מי פירות לכל דיני התורה, והני פוסקים דפליגי לענין ברכה תלוי בב' תירוצי התו' בחולין ק"ך ב' דלדעת הר"ש שם המחה את החמץ לא חשיב זיע בעלמא מסברא אלא משום דכתיב אכילה וא"כ בכלאים חייב בהמחה הפירות וה"ה לענין ברכה מברך עליהן בפה"ע ולפי' קמא בתו' שם גם מיחוי פירות בכלל זיע בעלמא, ואמנם כבר כתב המ"ב שם דהעיקר נקטינן דאף בנתרסק לגמרי למשקה מברך בפה"ע וא"כ הוא עיקר הפירי ומותר לרסק תרומה דזהו בכלל טרימא.
עוד יש לומר דגם הרא"ש מודה להרשב"א דהיכי דעיקר דרכו בסחיטה חשיב פירי והא דהוצרך הרא"ש למיהב טעמא במי שליקא משום טכ"ע דהתם אין דעתו על המשקין היוצאין אלא לאכול את הירק המבושל והמשקין הן רק טפל אצלו אבל אם כל דעתו על המשקין חשיב פירי תדע שהרי בסוכר ס"ל להטור בפה"ע משום דזהו עיקר פריו ולא חשבינן לי' זיע דאע"ג די"ל דשא"ה שאין שם פירי אחריתא אבל לא מסתבר לחלק שהרי מה שעיקרו פירי אינו פוגם את המשקה היוצא ממנו אלא כל שעיקר האכילה הפירי והמשקה היוצא אין בני אדם דעתם עלי' חשיב זיע אבל כשרוב בני אדם יהבי חביבותם על המשקה ונהנין בה כהפירי לא גריעי היוצא מהפירי מהיוצא מקנים וכיון דהרשב"א הכריע הדבר ואין לנו הכרח שהרא"ש חולק למעוטי בפלוגתא עדיף.
ואמנם במ"ב סי' ר"ה ס"ג כתב בשם אחרונים ז"ל דהרא"ש חולק אף בדרך למסחטינהו אבל לא מצינו הכרח לזה ובתה"ד סי' כ"ט מבואר בהדיא דכל שדרכן לרסקן לגמרי מברך עליהן בפה"ע אף שדעת התה"ד דבנתרסקו לגמרי חשיבי כמשקין היוצאין ומבואר דבדרכן למסחטינהו נמי חשיבי פירי.