חזון איש/אורח חיים/לב
סימן לב[עריכה]
א) ברכות מ"ו ב' להיכן הוא חוזר, בתו' פי' בשם הר"מ, דקאי איצא חד מהם לשוק דקורין לו ומזמנין עליו, ואליבא דר"ש דאמר ברכת זימון עד הזן, והיה צריך לשמוע כל ברכת הזן מפי המברך, ומבעיא לי' כשהוא חוזר לברך בה"מ, להיכן הוא חוזר, ואר"ז משמי' דאביי חוזר לראש, וצריך לומר גם ברכת הזן, נראה טעמו דאע"ג דאמרו חכמים שאין יוצא בברכת זימון לחוד, שאינה ברכה עד שיסמוך לה ברכת הזן, מ"מ אין חיוב עליו לצאת ידי חובתו, ול"א כיון דאינו יוצא בברכת הזן, הרי הוא כלא שמע, ולא הוי הזימון בג' דכיון דלא הוי ברכת הזן אלא לתקוני ברכת נברך, כיון שהוא שומעה, ומתכוין לתקן בשמיעתו ברכת נברך, שפיר נתקנה בשמיעתו, ואף דיכוין שלא לצאת בברכת הזן יד"ח, [ואין לומר כיון דלא יצא לאו שם ברכה עלה כלל לגבי' דידי' ז"א דדוקא במברך בעצמו יש איסור בברכה לבטלה, דלא נתנה רשות לאדם לברך את קונו בברכה אלא כפי מה שקבעו חכמים אבל השומע ועונה אמן, הרי הוא עוסק במצוה שמברך את קונו והרי הוא כאומר שאר שירות ותשבחות] וכיון שברכת הזימון שפיר הוי ברכה אף דלא יצא בברכת הזן, צריך שיכוין שלא לצאת כדי שיוכל לגמור כל בה"מ בלי הפסק, ואף אם אינו מכוין בהדיא שלא לצאת, מ"מ כל שלא כיון לצאת בסתמא אינו יוצא, כיון דהכי עדיף טפי, ורבנן דאמרי למקום שפסק ס"ל דלא נתקנה ברכת הזימון אלא א"כ כל הג' המזמנין יסמכו לה ברכת הזן ויפקו בה יד"ח, דדוקא הברכה שיוצא בה יד"ח דהוי עלה תורת ברכה, מתקנת ברכת הזימון, והלכך על אותו שעונה להן מן השוק, לשמוע ברכת הזן מפי המברך ולצאת בה, ואף אם לא כיון בהדיא לצאת, סתמי' כפירושי' כיון דהכי עדיף טפי ובלא"ה לא קיים ברכת זימון, והלכך כשהוא חוזר, חוזר למקום שפסק, וכפי' ר"מ פי' גם הראב"ד הובא בב"י סי' ר'.
ב) ונראה לפי' זה כיון דקיי"ל דחוזר למקום שפסק, א"כ גם באחד המפסיק לשנים, צריך לצאת יד"ח ברכת הזן, ואם חזר ואכל ומברך אחר אכילתו, צריך לומר גם ברכת הזן בשביל מה שאכל אח"כ, אבל אם לא אכל אח"כ, אף שהיה דעתו לאכול, א"צ לברך ברכת הזן, דלא כמש"כ ב"י בשם הר"י, וכ"מ בביאור הגר"א, שכתב על דברי הרמ"א, שהעתיק דברי הר"י, וכתב דזה דלא כפי' הר"מ בתו', והר"י מפרש, להיכן הוא חוזר, כפי' הראשון שבתו', והלכך ס"ל, דהא דאמר ר"ש, דבה"ז עד הזן, אינו אלא שצריך שישמעו כל ג' ברכת הזן, אבל אין חוב לצאת, וכפי מה דס"ל לאביי, לפי' הר"מ והראב"ד, והלכך ס"ל, דאם דעתו לאכול עוד, אז מסתמא אינו יוצא וחוזר לראש, אבל אם לא היה דעתו לאכול, מסתמא כבר יצא ונראה לפי' זה, דאף אם לא היה דעתו לאכול פת, אלא שאר דברים מסתמא, אינו יוצא בברכת הזן, ול"מ אם עוד לא משך ידו מן הפת באופן שא"צ ברכה לאחריו, כמו לדידן, שאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד נטילה, אלא אף לדידהו, שצריך ברכה לפניו ולאחריו, מ"מ כיון שאין דעתו לברך עתה בה"מ, מסתמא, אינו יוצא גם בברכת הזן, כל שדעתו עוד לאכול, וכן היכי דעונה להן מן השוק חוזר לראש, מיהו גם לפי' הראשון בתו', אין הכרח בגמ' כפי' הר"י, אלא דברי סברא הן.
ג) והטור שחלק בא' המפסיק לב', דמשמע דדעתו עוד לאכול, אפ"ה מחלק בין אכל ללא אכל. נראה דעתו דלא כהר"י אלא שצריך לצאת יד"ח, בברכת הזן, עכ"פ, ואינו חייב ברכה על העבר, אלא על מה שיאכל, והלכך דוקא כשאכל פת, אבל אם לא אכל אלא דברים שאין מברכין עליהן בה"מ, א"צ לברך הזן, וכ"נ דעת הרא"ש, שכתב שצריך ג' ברכות, משום מה שאכל אח"כ, ולפ"ז צ"ל בדעתם שכתבו, דא"צ ברכה מתחלה, דלא כר"ה והראב"ד ז"ל, דטעמם דכיון דמן הדין, אינו חייב בבה"מ, כל שלא גמר סעודתו, אלא שבשביל לצאת ידי זימון, הוא מברך ברכה אחת ומפטר ממאי דאכל, מ"מ אינו חייב לגמור בה"מ, כיון דדעתו לאכול עוד, ויברך עוד כל ג' ברכות, ונהי דאילו ברך בעצמו באמצע סעודתו, בעוד שהיה דעתו לאכול עוד פת, וכיון למפטר מה שאכל, עביד איסורא, אבל לשמוע מפי המברך, מותר לכתחלה, והלכך כיון שלא נתחייב לגמור בה"מ, יכול לאכול אח"כ, בלא ברכה, ול"ד להא דאמר בפ' כ"ה פ"ז א' משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשי, והלכך טעון ברכה אחר בה"מ, דדוקא כשאין עוד דעתו לאכול ולשתות, והוא מברך, הוי בה"מ הפסק, אבל הכא שאינו מברך אלא בשביל לצאת יד"ח זימון הוי כמברך ברכה אחרת באמצע הסעודה, שאינו חייב בשבילה לחזור ולבצוע, אף דמיכלי וברוכי לא אפשי, וכמש"כ תו' שם ד"ה מישתי עיי"ש, ונראה דאף אם התחיל לברך בעצמו ודעתו לאכול עוד, וכיון לפטור את מה שאכל, ולחזור לסעודתו, פוסק ואוכל בלא ברכה.
ד) מיהו דוקא כשיאכל אח"כ פת, אבל אם אין דעתו לאכול רק פרפרת, וא"כ לא יוכל לברך עוד ברכת הזן, ויצטרך לצאת בברכת הזן, נראה דאסור לי' לאכול עד שיגמור בה"מ, מיהו כשאוכל פ"כ, לשבוע, י"ל דמצטרפין לסעודתו, וראוי לברך עליהן בה"מ, כיון דפת גמור הוא, ואפי' בש"ד הבאים מ"ס, נראה דיש להן דין טפל לסעודה, וכיון שגמר בהן סעודתו ושביעתו, נראה דנתחייב עתה, מה"ת, לברך, יכול לברך גם בה"ז, וכן יש להסתפק לדעת הר"י [הובא בסק"ב] דאע"ג שנתבאר לדעתו, כל שלא כיון בהדיא לצאת, אינו יוצא, כל שאין דעתו לברך עתה כל בה"מ, מ"מ יש להסתפק, בכיון בהדיא לצאת ולחזור לסעודתו, דאז הוי הדין גם לדידי', כמו בסתמא, לדעת הרא"ש והטור.
ה) והראב"ד ז"ל כתב דיחיד המפסיק לשנים צריך לברך המוציא כשחוזר, ובב"י סי' ר' מסתפק בדעתו אם צריך לגמור בה"מ קדם שיאכל, ונראה דעת הראב"ד, דאף לר"נ דאין פוסק אלא לברכת נברך, וכן לר"ז משמי' דאביי אליבא דר"ש, דחוזר לראש, ואין יוצא בבה"מ, מ"מ צריך ברכה מתחלה, וטעמי' דס"ל דכל בה"מ, כיון דהוי גמר הסעודה, ל"מ מה שדעתו לאכול, כיון דמיכלא וברוכי בהדה"ד א"א, וראי' לזה מש"כ הרא"ש בשמי' וז"ל איך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון א' מן הברכות ואיך יברך ברכה א' ויאכל ואח"כ ישלים עכ"ל, וע"כ כונתו לברכת הזימון, דברכת הזן הרי צריך לברך עוד הפעם בשביל אכילתו שאח"כ, ועוד ראי' שהרשב"א ז"ל פסק כר"נ כמש"כ ב"י, ואפ"ה הסכים להראב"ד, וכן הב"י שפסק כר"נ, הוצרך לפסוק דלא כהראב"ד, מיהו לענין אם צריך לגמור בה"מ י"ל דאף לדעת הראב"ד שפסק כר"ש, וכמ"ד דחוזר למקום שפסק, דלעולם צריך לצאת בברכת הזן, מ"מ י"ל דאין חייב לגמור בה"מ, כיון שדעתו לאכול עוד, ואילו היה רוצה לברך בעצמו לא היה רשאי, אלא שבשמיעה אין איסור, מיהו אם לא היה דעתו לאכול עוד, ולאחר שגמר בה"ז, נמלך לאכול, נראה דחייב לגמור בה"מ, כיון שכבר נתחייב בבה"מ, ואף שרוצה לאכול פת, ולברך עליהן כל ג' ברכות, ומל' הרא"ש האמור נראה דדעת הראב"ד אף למ"ד ברכת הזימון עד נברך, מ"מ המפסיק צריך לגמור בה"מ, והב"י לא הביאו וצ"ע.
ו) נמצינו למידין לדינא, לדעת המחבר שפסק כהרי"ף והר"מ, יכול לאכול אחר שהפסיק, בין פת, בין שאר דברים, ובלא ברכה מתחלה, ולדעת רמ"א, שהוא כדעת הר"י, צריך שיהי' בדעתו לאכול עוד, ואפי' פרפרת, ואז אוכל בלא ברכה בתחלה, לדידן, דהכל נחשב תוך הסעודה, מיהו אם דעתו לאכול באופן שצריך ברכה לפניו ולאחריו צ"ע, ואף שנתבאר דכל שאין דעתו לברך כל בה"מ, מסתמא אין דעתו גם לצאת בבה"ז, מ"מ י"ל כל שאין דעתו לאכול מחמת סעודה, הוי ברכת זימון הפסק, וכדעת הראב"ד ז"ל, דהכא שייך מיכלא וברוכי א"א, ואולי אף לדידן, אם דעתו לאכול דבר שאין טעון ברכה לאחריו, וטעון ברכה לפניו, הוי ב"ז הפסק אף שכבר ברך על אותו מין תוך הסעודה, מיהו נראה שאין ברכת הזימון מחייבו לגמור בה"מ וכמו שנסתפק הב"י וצ"ע.
ז) דינים העולים. הפסיק ודעתו לאכול פת או דברים הבמ"ס [וכש"נ לעיל סי' כ"ז בס"ד] אוכל בלא ברכה בתחלה, ואצ"ל שאינו חייב לגמור בה"מ.
אם דעתו לאכול דברים הבשמ"ס [וכש"נ שם] אף לדידן דנחשב הכל תוך הסעודה, י"ל דטעון ברכה גם לאחריו דהכא הוי ברכת נברך הפסק משום מיכלא וברוכי א"א וכדעת הראב"ד, כיון דהכא הוי ברכת הזימון בגמר אכילה, ואף לדעת הגרי"מ שכ' שם דבהב ונברך א"צ ברכה לאחריו, י"ל דהכא שכבר התחיל בבה"מ גרע, וגם נתבאר שם דבהשמ"ס, לכו"ע טעון ברכה לאחריו, אם אכלן לאחר שאמר הב ונברך, מיהו י"ל דלדעת החולקים על הראב"ד, לעולם נחשב ברכת הזימון שמברכה בהפסקה כברכה אחרת, שאין מפסקת, וכש"נ לעיל סק"ג, גם י"ל דלדידן כל שדעתו לאכול פירות הוי כדעתו לאכול פת וצ"ע בד"ז, ואם נימא דברכת נברך הוי הפסק יש להסתפק אם חייב לגמור בה"מ, וכן אם אוכל לאחר המזון, שבזמן הש"ס, אחר שהפסיק בזימון צ"ע, ואף אם כיון בהדיא, שלא לצאת בברכת הזן, די"ל דברכת נברך הטעינו לגמור בה"מ.
אם כיון בהדיא לצאת בבה"ז, ואוכל אח"כ דהמ"ס, נסתפקנו לעיל שיוכל לברך אח"כ עוד הפעם ברכת הזן, אבל ל"מ כן באחרונים ז"ל, ואם אינו יכול לברך עוד ברכת הזן, נראה, דאסור עוד לאכול, וכש"כ בס' מ"ב בבה"ל סי' ר' עיי"ש. ונראה עוד, דכיון שיצא בברכת הזן ע"ד שלא לאכול עוד פת, הוי ברכת הזן הפסק, להטעינו ברכה לפניו [אף שאסור לי' לכתחלה, מ"מ יש נפקותא בזה] ולאחריו, דהכא ודאי שייך מיכלא וברוכי א"א, וא"כ אם אכל אפי' דבר שברכתו בנ"ר אינו יוצא בברכת הארץ וב"י, ודלא כדמשמע מפמ"ג המובא במ"ב בבה"ל שם, דעדיין מקרי תוך הסעודה, אלא שחסר ברכת הזן, וכש"כ אם אוכל דברים השמ"ס, ואם אכל פ"כ לקינוח טעון ברכה לאחריו, ואם אכלן להשביע, צ"ע אם יכול לברך בשבילן ברכת הזן [עמש"כ סי' ל"ד] וכן כשלא כיון לצאת בברכת הזן, ודעתו לאכול פ"כ לקינוח, צ"ע אי ברכת הזימון הוי הפסק, וכש"נ לעיל, אבל המג"א ז"ל העתיק בסתמא, שאם דעתו לאכול פרפרת, ואכל פרפרת, מברך מנודה לך, והוא מהב"ח בפירוש דברי הטור, וכבר נתבאר, שהטור לא ס"ל כדעת הר"י, וכן מש"כ האגור בשם ר"י, י"ל נמי דס"ל כשיטת הרא"ש והטור, ואם נדחוק דהרא"ש והטור נמי ס"ל כהר"י, וכדמשמע מסתימת כל האחרונים ז"ל, באמת יקשה פי' הב"ח בדברי הטור, וכן דברי הד"מ שהביא בשם האגור, אם לא שנימא בדעת הר"י דכל שלא יצטרך לברך עוד בה"ז, דעתו לצאת בבה"ז, ואינו חושש להפסקה, וגם אינו חושש למה שיצטרך לברך ברכה אחרונה, אבל ד"ז אינו מובן, כיון דיש לו תקנה שלא לצאת בבה"ז, מה לי דעתו לאכול פת, שאינו יוצא, ומ"ל אין דעתו לאכול פת, אלא ש"ד המ"ס, וצ"ע, ועפ"ז י"ל דהאגור מיירי בפרפרת שלאחר המזון שבזמן התלמוד הטעון ברכה לאחריו, והלכך דעתו לצאת בברכת הזן.