חזון איש/אורח חיים/לד
סימן לד[עריכה]
א) ברכות מ"ד א' מתנ' אכל ענבים כו' מברך עליהן ג' ברכות, נראה דאינו מברך כנוסח בה"מ שעל הפת, אלא כנוסח השייך להן, כמו נוסח מעין ג' לדידן, אלא שמסדרן בג' ברכות, ואפי' דיעבד אין בה"מ פוטרתן כמו דקיי"ל דברכת מעין ג' אין בה"מ פוטרתה, ואף אם צריך לברך בה"מ בשביל אכילת הפת מ"מ לא נפטרו הפירות [עי' מש"כ בס"ד לעיל סי' כ"ז] מיהו בתמרי ובמעשה קדירה וביין נפטר בבה"מ [וכמש"כ לעיל שם].
ומפרשינן טעמא דר"ג דס"ל דמצות וברכת קאי גם על ז' מינין הנזכרין שם, ורבנן ס"ל ארץ הפסיק הענין, נראה דלדעת הפוסקים [בב"י סי' קצ"א] דברכת מעין ג' יוצא מה"ת בבה"מ, דמנין ברכות אינו מה"ת, ע"כ צ"ל דברכת מעין ג' בז' המינין לאו דאורייתא, דאל"כ אין חילוק מה"ת, בין ז' מינין לפת, ומאי קאמר ארץ הפסיק הענין, אבל אי מנין הברכות מה"ת, י"ל דהפסיק הענין היינו דסגי בברכה אחת מעין ג' ואפי' אי סגי בה"מ בברכה אחת מה"ת, מ"מ י"ל דבלחם חייב להזכיר באותה ברכה מזון וארץ וירושלים, כמו שכתב בחידושי רע"א סי' קצ"א, ובז' מינין סגי בברכה כל דהו, מה"ת, מיהו נראה דברכת מעין ג' לרבנן, לאו דאוריתא, והא דאמר, ברכות ל"ה, אתיא מז' המינין, היינו שנימא דוברכת קאי עלי', אבל למסקנא אינו כן, ומש"כ בדרישה סי' ר"ט, דברכת מעין ג' הוא מדרשא אחרינא, או הללמ"מ, צ"ע, דאיה מצינו, דהוא מה"ת, עד שנימא דהוא מדרשא או מהלכה, וגם לא יתכן שלא יביאו רז"ל בגמ' אותה דרשא או הלכה, וכ"מ בביאור הגר"א סי' ר"ט, שהסכים דברכת מעין ג' לא"ד, כסתימת השו"ע, ומשמע שם דגם לר"ג אינו אלא אסמכתא עיי"ש.
ב) ויש לעי' בהא דפריך שם ל"ה ב', בהא דקאמר יין סעיד, אלא מעתה נבריך עלי' ג' ברכות, ומאי קושיא, הלא כל ברכת היין אינו אלא דרבנן, ואף אם היא דאוריתא, הלא ע"כ צ"ל, דקרא דארץ הפסיק הענין היא דרשא גמורה, למעוטי ג' ברכות, אי מנין הברכות הוא דאוריתא בפת, או למעוטי דא"צ להזכיר כל ג' בברכה, אם גם בלחם אין המנין מעכב מה"ת, ושפיר ניחא דאין מברכין ג' ברכות על היין, ועוד קשה במש"כ הר"י דבדיעבד בה"מ פטר את היין, מהא דקאמר הכא דהיה ראוי לברך ג' ברכות על היין, אי לא משום דלא קבעי סעודתא עלי', ומאי ראי' היא זו, נהי דמברכין ג' ברכות, מ"מ איננו בנוסחת בה"מ, וכמש"כ לעיל לר"ג דאית לי' ג' ברכות בכל ז' מינין, לכן נראה דהא דקאמר נבריך עלי' ג' ברכות היינו כיון דסועד שייך שפיר גבי' נוסחת בה"מ כמו על הפת, והו"ל לקבוע להו בה"מ, ואף אם נימא דצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן, מ"מ ניתקין להו מעין ג' בנוסחת בה"מ, והא דקאמר נבריך עלוי' ג' ברכות היינו דמסתבר לקבוע עלי' בה"מ כיון דשייך גבי' טפי והיא משובחת מברכת על הגפן, ומשני דלא קבעי עלוי'.
ג) כבר נתבאר דבתמרי ויין ודייסא, בה"מ פוטרתן, וכתבו הפוסקים, דבברכת הזן לחודא יצא, ונראה דכן מוכרח בסוגיא לעיל י"ב, דקאמר פתח בדנהמא וסיים בדתמרי יצא, ואם איתא דבברכת הזן לחודה לא יצא, א"כ ה"נ, כשאמר, בא"י אמ"ה, היה בכונתו להודות על המזון לחוד ואח"כ כשסיים בברכת מעין ג', ע"כ חסר בברכת הארץ שם ומלכות, דשם ומלכות שהזכיר, לא היתה כונתו רק על המזון, וע"כ דבברכת הזן לחודא, היה נפיק, ובס' מ"ב הקשה לשיטת הפוסקים דמעין ג' דאוריתא, איך יצא בברכת הזן לחוד, ולפי מש"כ לעיל, דבברכה כל דהו סגי מה"ת, ניחא, מיהו אין לומר דסוגין איירי דלא אכל כדי שביעה, דמסתברא דחכמים לא חלקו באוכל כשיעור, בין שבע ללא שבע, ואי בשביעה לא יצא בברכת הזן, גם בפחות משביעה ל"י כיון דאכל כשיעור, ואע"ג דמצינו שחלקו בפ"כ, בין קבע עליו ללא קבע, שא"ה דפת גמור הוא אלא שמפני שאין קובעין עליו, העתיקו ממנו בה"מ. והלכך כשקבע עליו, מברך בה"מ, אבל דבר שברכתו ראוי לו בין בשביעה בין בלא שביעה, ותקנו עליו ברכה א' בשביעה ובל"ש, אין חילוק דיעבד בין שבע לל"ש. [יש לומר דכל ברכה שברכות סמוכות לה, כיון שהסמוכות א"צ שם ומלכות בתחלתן, י"ל דשם ומלכות שבפתיחת ברכה ראשונה, הוא על כל הברכות הסמוכות, ולפ"ז אין ראי' מהא דפתח בדנהמא כו' דברכת הזן לחודא פוטרת לתמרי ולא עיינתי כעת].
ד) ונראה דדוקא כשברך ברכת הזן, יצא, אבל אם ברך בנוסח מעין ג', ודלג בארץ וירושלים, לא יצא, כיון דשנה מטבע שטבעו חכמים, ויש להסתפק בפ"כ, אם יצא בבה"ז לחודה, דכיון דהוא פת גמור, אלא מפני שאין קובעין עליו, מתישב עליו טפי ברכת מעין ג', י"ל דלא הפקיעו חכמים חיוב של הזכרת כל הג' דברים אף לענין דיעבד, ולפ"ז ה"ה בפתח עלי' בברכת הזן, וסיים בברכת מעין ג', לא יצא, ואם אכל ושבע, בשיעור שאין אחרים קובעין עליו, דמברך מעין ג' כבשו"ע סי' קס"ח סע"ו, נסתפק בחי' רע"א, אם הטעם הוא שמה"ת בעינן שיעור שאחרים קובעין עליו, או דלמא טעמא משום דמה"ת ברכת מעין ג' פוטר, ויהי' נ"מ לענין אם יוצא בברכת הזן לחודא, אם נימא דבלא קבע, גם בפ"כ, פוטר ברכת הזן לחודה, ועיין במ"ב סי' קפ"ד בבה"ל, שהביא בשם רדב"ז, דאם גמר שביעתו בכזית פת, חייב בבה"מ מה"ת, הנה מבואר דעתו דלא בעינן שיעור שאחרים קובעין עליו, ומש"כ שם לדחות דמיירי שאכל פת מקדם וברך בה"מ, ואח"כ אכל, נראה שאם צריך שיאכל פת שיעור שביעה, גם כה"ג, כיון שגמר סעודתו בלא שביעה, והסיח דעתו כבר מלאכול, ואח"כ כשיאכל כזית אינו חייב בבה"מ מה"ת, ויש להסתפק ג"כ, באוכל כזית פ"כ, אחר שכבר אכל שאר דברים, ושבע בכזית, אי חייב בברכת מעין ג' מה"ת כיון דהוי לחם גמור, וכן כשאוכלן אחר בה"מ, וגם יש מקום לומר דבכה"ג יברך עליהן ג' שלמות, די"ל דכל מקום שהוא חייב מה"ת בבה"מ, לא פטרו חכמים בברכת מעין ג', ומכש"כ להסוברים דמנין ברכות מה"ת בבה"מ, מיהו משמע בגמ' ברכות ל"ח א' מ"ב א' דאין מברך ג' ברכות על פ"כ אלא כשקבע עלי', והדעת נוטה כמש"כ הפמ"ג המובא במ"ב שם, דאינו חייב בבה"מ, עד שיאכל שיעור שביעה, או שיעור שביעתו, בסעודה אחת, שהפת יהי' בה העיקר.
ה) מיהו בפירות מז' מינין, צ"ע, לדעת הסוברין שטעונין ברכה מה"ת, אי בעינן שיעור שביעה, כיון שאין אוכלין אותן לשביעה, ונראה שאם אוכלן, כדרך האוכלין, מקרי שביעה, כמו ביין דשיעורן כדי שביעה מצמאו, ושיעורן ברביעית, [כ"מ בס' ח"א] והאחרונים ז"ל בס"ס ר"ט סתמו גם בפירות כדי שביעה, וצ"ע, ועיין בגמ' מ"ד ב' ומי איכא מידי דהוי שלק מזונו כו', וגם יש להסתפק בפירות, אם אוכלן אחר בה"מ, כמבואר לעיל בפ"כ, גם י"ל דאם שבע קדם אכילתן אינו חייב עוד ברכה עליהן, ואף דלא הוו אכילה גסה, וכבר נתבאר סתימת השו"ע דגם פירות מז"מ אינן טעונין ברכה מה"ת, ואין נ"מ בכ"ז.
ו) בס' מ"ב ס"ס ר"ח בבה"ל, הק' בהא דכתב השו"ע דבה"מ פוטר את היין, מהא דפריך ברכות ל"ה ב' נבריך עלי' ג"ב, דהלא אמרינן שם דטובא גריר ולא סעיד, וע"כ דקו' הגמ' קאי בפורתא יעו"ש, וצ"ע דהלא בהדיא אמר שם אי קבע עליו סעודתי' מאי, ומאי פריך, והלא טובא גריר, ומש"כ דכיון דבעת ששתה פורתא כבר נתחייב בברכה, ואז שייך בי' בה"מ, צ"ע דמ"מ יין ששתה אח"כ לא מפטר בבה"מ, דלא שייך גבי', ועוד קו' הגמ' אי קבע מאי, עדיין קשה, כיון דבלא קביעות לא שייך בה"מ, גם בקביעות לא שייך דגריר, ולמש"כ לעיל סק"ב י"ל כיון דיין סועד שייך גבי' בה"מ אף דלא שתה כשיעור הסועד, ולא נראה, ועוד איך יתכן לקבוע סעודה עליו כיון דגריר, ואולי פורתא סעיד וטובא גריר, עד שישתה שיעור שביעה, והדר סעיד.
ז) מ"ד א' תוד"ה על כו' היכי דאכיל דייסא ושתה יין כו' יכלול הכל בברכת מעין ג'. נראה דהא דאין כוללין בברכה ראשונה שיאמר בורא פה"ע ופה"א וכדומה, משום, כיון דאינו חותם בה, דינה כברכת החתימה, שאין חותמין בתרתי, ועוד י"ל, כיון דבברכה ראשונה אין להפסיק עד שיטעום, אין שייך לברך על שתים, ואף שיכול לטעום משתיהן כאחת, מ"מ תק"ח שיתחלקו בברכה, משא"כ בב"א שפיר מברך ברכה אחת על כלן, ובזה א"ש ג"כ הא דבברכה ראשונה אין ברכה כוללת פוטרת את הדבר שצריך לברך עליו בפרט, כגון אם הי' לפניו פה"ע ופה"א, וברך על פה"א וכיון לפטור את פ"ע, לא יצא משום ברכת פה"ע, וכש"כ בש"א סי' כ"ז, וכ"כ במ"ב סי' קע"ו בשם שטמ"ק, דאם ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אף אם כיון לפוטרו, ואילו כשברך בה"מ פטר את התמרים והיין ומעשה קדירה, ואף היכי שצריך לברך עליהן לכתחלה ברכה המיוחדת להן, קדם בה"מ, וכש"נ לעיל, ואע"ג דבה"מ יש לו על מה לחול בלעדן, אלא שה"ט כיון שברכה ראשונה, מתיחסת יותר לטעימה ראשונה, יעוין בתו' ברכות ל"ט ב' ד"ה והלכתא, וכל הסעודה נטפל לברכה, לכן אין מין אחר נטפל לברכה, וכיון שאם טעם בתחלה את פה"א לא נפטר פה"ע, ה"ה כשיפרוס משניהן כאחת, וכ"ז בב"ר משא"כ בברכה אחרונה, מיהו בשו"ע סי' ר"ו סעי"ב סתם דגם בב"ר אף אם פרס את פה"א יצא ברכת פה"ע ג"כ, וצ"ע על המ"ב שסתם בסי' קע"ו דברי השמ"ק.
ח) שם בגמ' על הארץ ועל המחי', ואינו חותם בירושלים דלא חתמינן בב'.
שם בגמ' ופירותיה כו', נראה דלא יהא חתימה בב' מברך פירותיה דהוי יותר כחד, ועוד להזכיר שבח א"י.