חזון איש/אורח חיים/כט
סימן כט[עריכה]
א) הא דאמרינן שומע כעונה, אי פירושו שיוצא במעשה השמיעה לחוד, או שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע, ע"י שמיעה, ויוצא יד"ח בשיתוף, השמיעה, והדיבור, של חברו.
נראה מדבעינן טעמא להא דיצא מוציא, משום דכל ישראל ערבין, והלכך אינו מוציא בברכת הנהנין, כשיצא, דה"ט דשומע כמדבר אינו אלא כששומע ברכה ודיבור של מצוה, כגון השומע ק"ש מפי חברו, שלולא מצות הקריאה, הרי הוא רק קורא בתורה, וכשיוצא בה יד"ח העשה של מצות ק"ש, נתוסף בקריאתה שם קריאת מצוה, והלכך כשיצא כבר, והוא קורא להוציא חברו, צ"ל דע"י שחברו יוצא בה יד"ח, יחול על קריאתו שם קריאת מצוה, וכיון שאין חברו יוצא עד שתהי' קריאת מצוה, ואיננה קריאת מצוה עד שתאמר שיוצא בה השומע יד"ח, נמצא שדין שומע כעונה שחדשה תורה הוא המכין את השמיעה והדיבור הראוין לדין שומע כעונה, ואותה השמיעה ששמע אם לא היה דין שומע כעונה, אותה השמיעה באמת אינה ראויה לדין שומע כעונה ולא נאמרה עליה דין שומע כעונה ולא נאמר דין זה אלא מכח הערבות של האחד על חברו, והלכך מתאחדים השומע והמשמיע ומשתתף השמיעה והדיבור להיות מצוה שלמה, אבל לולא הערבות אין כאן שיתוף ביניהם, והו"ל כשומע שמיעה שאינה של מצוה, אחרי שכל שמיעה צריכה הכנה מקדם, מכח דין שומע כעונה, לתקנה שתהי' ראוי' לדין זה, וכאמור, והלכך צריך דעת השומע והמשמיע משום דבלא דעתם אין משתתפים הדיבור והשמיעה, ואין הדיבור של מצוה, ולא השמיעה שמיעת קריאה של מצוה, ואפי' למ"ד מצות א"צ כונה כשעושה בעצמו, אבל הכא צריכין דעת להשתתף יחד, ואפי' למ"ד דא"צ כונה גם בזה, היינו דבסתם נתקיים המצוה ונתאחד השמיעה והדיבור כאילו כיונו, תדע שאם נתכוין שלא להוציא או שלא לצאת לכו"ע לא יצא, ואפי' כשלא יצא המשמיע וקורא לעצמו ולחברו, מ"מ לגבי' חברו השומע, אין מועיל כלום מה שהוא יוצא בה יד"ח, דהוא אינו שומע כ"א דברי תורה, עד שיכוין השומע ומשמיע שתהי' קריאה של מצוה גם בעד חברו, ולא מחשבא קריאה של מצוה לגבי חברו עד שמתאחד השמיעה והדיבור, והלכך אין ענין הלזה אלא כשהמשמיע ג"כ בחיוב המצוה דבזה חידוש התורה דמתאחדים ומשתתפים במעשיהם, משא"כ באותו שאינו מצווה בזה, ובס' טו"א ר"ה כ"ט, הקשה ל"ל טעמא בחשו"ק משום דלאו בני חיובא נינהו תיפוק לי' דבעינן כונת המשמיע ולדידהו לית להו מחשבה, אמנם, עיקר דין דבעינן כונה, אינו אלא אחרי שהשמיענו מתנ' יסוד דין שומע דאינו בשמיעת קול דברים, אלא בהתאחדות הדיבור והשמיעה ואינו אלא בתנאי שהמשמיע מחויב בדבר, ובזה למדו דגם כשהמשמיע בר חיובא, צריך כונת שניהם לזה, אבל אי נפיק בשמיעה מחשו"ק, אף אם היה להן מחשבה, כש"כ דנפיק בלא מחשבת המשמיע.
ב) מיהו כשקורא ומברך גם לעצמו אז מהני מחשבתו לחוד לחשובי קריאת עצמו קריאת מצוה גם לבהדי חברו אף בלא טעמא דערבות, והלכך מהני גם בברכת הנהנין, ומשמע ברא"ש, ברכות כ' ב', בבעיא דנשים בבה"מ, דטעמא דערבות, היה מהני גם לאינו בר חיובא [והוי מחשב מצוה בעד חברו, כמו היכי דיצא] אלא שאין ערבות אלא בדבר שהוא חייב בו, ועי' בשו"ת רע"א סי' ז'.
ג) וכיון שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע, לכן, אף במצות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו, מ"מ יוצא בשמיעה, כמו, למ"ד לא השמיע לאזניו לא יצא, ומכל מקום יוצא בשמיעה, ואם השמיעה היתה נחשבת כאחד ממיני דיבור, אכתי הוי כדיבור בלחש שלא השמיע לאזנו, אלא שדיבור המשמיע מהני לי' לדידי', וכן כששומע מגילה, שאם היתה השמיעה כדיבור, אכתי הוי קראה על פה, ולא יצא, אלא שכל קריאת המשמיע הוי כדידי', ונראה, דזהו שנסתפקו בתו', פסחים צ"ט ב', ד"ה לא יפחות, שיהא צריך כוס לכל השומעים, דה"ט דנהי דשומע כמדבר מ"מ לא הוי על הכוס, ומיהו למאי דקיי"ל שא"צ כוס לכל אחד, ע"כ ה"ט דדיבור המשמיע הנשלם בכל תנאי המצוה, כדידי' דמיא, וכן ראיתי בס' שו"ת בית שלמה סי' י"ז עיי"ש, ולפי האמור יש לעיין במש"כ בס' ב"ה להגרי"ד זצ"ל הגאב"ד בריסק, שאין דין שומע כעונה בברכת כהנים משום דצריך קול רם, ולפי האמור כיון שנשלמו תנאי הדיבור במשמיע סגי לי' לשומע, ונראה דברכת הכהנים עיקרה, הדיבור, שהוא שוה בגדרו בין בקול נמוך ובין בקול רם, וכשהוא בקול רם אינו אלא כמוסיף עליו תנאי שהוא חוץ ממנו כתנאי הכוס והמגילה וצ"ע, [בקצרה, כיון דכל שומע, גם הדיבור של המשמיע הוא לעולם הנשאו של המצוה, עד שיתכן להגדירה בתנאים מיוחדים, כמו שתהי' מתוך הכתב ועל הכוס וכיו"ב, שפיר יתכן בה גם תנאי של קול רם, ומנ"ל שוב לחדש שלא יהא בזה דין שומע כעונה] ולפי פי' זה בתוס' פסחים, נראה שאם שנים מברכים על כוס אחד, ודאי לא קיימו מצות על הכוס, וה"ט או שאין יכול לצאת כשהכוס ביד חברו, או שאין שנים מברכין על כוס אחד, וכ"מ בשו"ת רע"א סי' ז' ועי' בס' מ"ב סי' רע"א בבה"ל.
ד) וכן לענין
תקיעת שופר אינו יוצא בשמיעה אלא בקול שופר של מצוה, והלכך אינו יוצא מחשו"ק ולא ממתעסק. וכן כשלא כיון חבירו להוציאו, דלדידי' לא הוי קול שופר של מצוה, רק בזה חלוק דין שופר, משאר מצות שבדיבור, שאף כשתוקע בעצמו אינו יוצא כי אם בשמיעתו שאין בשופר מצוה בתקיעה אלא בשמיעה, ואין התקיעה אלא תנאי, אלא שצריך שיהי' בתוקע ובשומע, כל הדברים הנצרכין בשמיעת קריאה מפי חברו במצות הדיבור, ואמרינן בר"ה כ"ט, שח"ע וחב"ח אינו מוציא אף את עצמו, וה"ט דאע"ג דכששומע התקיעה מחברו גם כן לא שמעה שלמה, שמעורב בשמיעתו חציו של פטור, וכן כל מצוה שבגוף לא שייך כי אם בגוף שלם, מכל מקום כחיובו כן קיומו, וכי היכי דחיובו בתערובות קיומו בתכונה הזאת, אבל בתקיעת שופר שהמצוה היא השמיעה, ואין התקיעה אלא תנאי, הלכך כי היכי שאין מוציא את מינו, מפני שעליו לשמוע תקיעה שלמה, וכששומע מחציו עבד לאו תקיעה היא, כן אינו מוציא את עצמו, שהרי צריך לצאת בשמיעה, והרי לא שמע תקיעה שלמה, אבל כששומע ממחויב, אע"ג דשמיעתו איננה שלמה חיובית אלא תערובתית, לא אכפת לן דכחיובו קיומו, ובק"ש, נראה שיכול להוציא את עצמו, שהרי יוצא בקריאה, ולא בשמיעה, מיהו למ"ד צריך להשמיע לאזניו, נראה דצריך לשמוע מפי אחר דאז הוי קריאה שלמה ושמיעה בתערובת, אבל כששומע מפי עצמו הוי הקריאה בתערובות והוא שמע קריאה קטועה ולא יצא, [לכאורה ז"א די"ל דא"צ שמיעת אוזן של בר חיובא, אלא שמיעת האוזן מתקנת הדיבור, ולתקנת זו מהני גם שמיעת אוזן של חצי העבדות, ואפשר שא"צ אלא קול הראוי לשמיעה וצ"ע בסוגיא, אמנם א"כ מה אכפת לן בחרש, ומה לי ראוי לשמיעת אזנו ומה לי ראוי לאוזן חבירו] וכן בקריאת המגילה כיון שאין יוצא בקריאה על פה, י"ל כיון דראיתו בתערובות וקריאתו ע"י ראי' בתערובות לא יצא והלכך ישמע מאחר, דהוי ראי' שלמה וקריאה שלמה ואין תערובות אלא בשמיעה, וזה דעת הי"א בשו"ע תרפ"ט סעי' ג', [אבל י"ל שא"צ ראי' של בר חיובא, אלא אף אם נתן שטר שחרור לעבדו שיחול בין ראי' לדיבור שפיר מקרי קורא מתוך הכתב] ועי' בשו"ת בית שלמה סי' י"ז.
ה) ברכות כ' ב' הב"ע כגון דאכל שיעורא דרבנן כו', כתב הגרע"א בדרו"ח ובתשובה סי' ז' דאף אם אכל הבן שיעורא דרבנן, מ"מ לא הוי תרי דרבנן, כיון דבגדול אף שאכל שיעורא דרבנן מפיק למאן דאכל שיעורא דאורייתא, דבה"מ הוי ככל ברכת המצות, דמוציא אע"פ שיצא, אלא דרבנן החמירו שלא יוציא אלא א"כ נתחייב בבה"מ, ואף אם חייב מדרבנן מוציא, וא"כ אין החסרון בקטן אלא מה שאינו ב"ח, אבל מה שלא אכל אלא כזית, בזה ליכא חסרון, וכיון שהגדול לא אכל רק כזית ואינו חייב אלא מדרבנן, דבזה שפיר מוציאו הקטן, אף שחיובו מדרבנן, ה"ה אף אם אכל הקטן רק כזית מוציא, ותמה בדברי התו' במגילה דלא כ"כ, ונראה בדעת התו' דבקטן לא תקנו חכמים ערבות, ואין ערבות הגדולים על הקטנים, והלכך אין קטן מוציא לגדול אלא היכי דחייב בעצמו, כדין ברכת הנהנין, והלכך אינו מוציא אלא אם אכל שיעורא דאורייתא, והגדול שיעורא דרבנן, אבל אם אכל הקטן ג"כ שיעורא דרבנן, הוי תרי דרבנן, ולא חשיבא ברכה לגבי האי, וכן אין קטן שהתפלל מוציא לאשה שהתפללה בקידוש היום דהוי תרי דרבנן, וכמש"כ בדמ"ר, והגרע"א שם השיג עליו, וצ"ע, ועי' במ"א סי' קנ"ג.
ו) כתב הגרע"א [שם בתשובה] דאם קטן מקדש לאשה והוא בן י"ג שנה וספק הביא ב"ש דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא, וצריך שתענה האשה אחריו, וכמש"כ המ"א, לא תאמר האשה הפתיחה והחתימה דכיון דיוצאת ממנו הוי ברכתה לבטלה, אלא שתענה אמצעית הברכה ובזה יוצאת מה"ת, וכן אם מבינות בלה"ק בפתיחה ובחתימה ואינן מבינות שאר הנוסח עונין אמצעית הברכה, ומבואר בדבריו ז"ל דשפיר נפיק בשמיעת חצי ברכה, והשאר גומר בעצמו. וצ"ע בגמ' ברכות מ"ו א' בה"מ בב' ובג', והסכימו הפוסקים לדעת הרי"ף דאם אין אחד יודע ברכה שלמה אין מחלקין ברכה אחת לשנים, וכמש"נ לקמן סי' ל' ס"ק ב' וג' צ"ע.
ז) ברכות כ' ב' ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכל שאמ"ב אין מוציא אה"ר יד"ח, הקשה הגרע"א הא רבינא ס"ל בסמוך הרהור כדיבור, וא"כ מדאורייתא נפיק בהרהור, ולענין חוב דרבנן של דיבור, שפיר נפיק מאשה שחייבת מדרבנן, ואע"ג דגם האשה כבר נפקה בהרהור דכל דיבור הוי מתחלה בהרהור, מ"מ לא הוי תרי דרבנן כמש"כ הגרע"א דבבה"מ לא בעינן אלא שיהא בר חיובא בחד דרבנן, אבל מה שאינו מחויב עתה בברכה כ"א בתרי בדרבנן, בזה אין קפידא, ואף למש"כ לעיל בסק"ה לדעת תו' דבקטן ליכא למימר הכי, מ"מ אשה י"ל דאיתה בערבות מדרבנן כיון דחייבת מדרבנן, ועי' בס' מעיו"ט סק"ג דרבינא דבסמוך הוא רבינא הקדמון, גם י"ל דהאיבעיא, למ"ד צריך להשמיע לאזניו, מיהו א"כ מאי מקשה מההיא, דבן מברך, ואשה מברכת, לישני דההיא כמ"ד דא"צ להשמיע, והרהור ג"כ כדיבור, וי"ל דשפיר הוי מצי לשנוי' הכי, אלא דמוקים לה אליבא דכו"ע, ובשו"ת בית שלמה תירץ דמיירי שכיון שלא לצאת בהרהור, ומבעיא לי' אי נפיק בשמיעה, ומיהו עדיין צריך להתישב בזה, דלכאורה כיון שמכוין לצאת בשמיעה, וחלק השמיעה הוא בהרהור, ובו יוכל לצאת, ומכוין לצאת בו, ולא יתכן כ"א ע"ד תנאי, שאם הוי בזה שמיעה כדיבור יפוק, ואי לא הוי כדיבור לא יפוק, ול"מ כן כלל דהאיבעיא בפירש תנאי כזה, ויש לומר עוד דמדרבנן חייב לצאת את הדאורייתא בדיבור ולא בהרהור, וא"כ תהא האיבעיא בתחלה, אי יפוק מהאשה, או טוב שיענה אחריה, מיהו העיקר דהתם רבינא הקדמון, וברא"ש הגי' ר"א.
ח) ובעיקר דין הרהור כדיבור, י"ל שאין הרהור דברים בלבד בכלל, אלא כיון דאיכא תרתי מילי במצות התלוים בדיבור, היינו, הדיבור, וכונת הלב, ובתחלה המצוה שיעשה בשתיהן, ובדיעבד נפיק בלא כונת הלב, ואף שאין בדברים בלא כונת הלב כלום, ואילו קרא ק"ש בחלומו לאו כלום הוא, מ"מ כשכיון לדבר יוצא, דכח הדיבור אלים למחשב ולבטל חסרון העדר המחשבה, וכמו שאין דברים שבלב דברים בין אדם לחברו אף אם מכוין הפכו, כמו כן במצוה מחשב הדיבור, וחשיב אף בלא מחשבה, ומאן דס"ל דנפיק בהרהור היינו בכונת הלב, אבל בהרהור הדברים לבד, לא נפיק, מפני חסרון כונת הלב, כיון שאין כאן דברים אלא הרהור, ובזה יתישב קו' הגרע"א וקו' הטו"א מגילה י"ט ב', ולהכי צריך לדין שמיעה למחשב כדיבור, ונפיק אף שלא כיון לבו, ובזה מבוארין דברי הרשב"א ז"ל שכתב דכל דמהני הרהור מהני כל לשון, דבהרהור לא שייך לשון, ואם איתא, דהרהור היינו הרהור המלים, ודאי שייך בהן לשון, וכבר תמה בדבריו בש"א סי' ז', ולפי האמור, דהרהור היינו כונת הלב ודבר זה יתכן אף בלא לשון אלא ציורי הדברים בלב כמו שהן, ואין להקשות דאכתי לא שמעינן דמהני כל לשון היכי שלא כיון לבו, ז"א, דבשלמא אי כל לשון מהני דלא בעינן אלא שיראה בדבריו על כונת הלב ואע"ג דבאמת לבו בל עמו, מ"מ הדבור בעצמו חשיב, כיון שהוא מורה על כונת הלב למה שחייבתו תורה, שפיר אמרינן דכשכיון לבו ולא גלה כונתו בדברים נמי מהני, אבל אי כל לשון ל"מ אלא לה"ק, הרי שלא מהני מה שמראה, על כונת הלב, אלא המצוה הוא הדיבור בעצמו, ובלה"ק, ודאי לא מהני הרהור אף בכונת הלב, מיהו עיקר דברי הרשב"א ז"ל עדיין צריכין ביאור ארוך, ומש"כ הרא"ש דמ"ד צריך להשמיע לאזניו, ע"כ לית לי' הרכ"ד, נמי יש לפרש דבאמת אף שלא השמיע לאזנו הוי דיבור מעליא וכבר הורה על כונת הלב, אלא שלא די בזה, אלא מצותו בדיבור מעליא, וכיון דעדיין מצותו בדיבור דוקא. לא נפיק בהרהור אף בכונת הלב. [א"ה, עי' לעיל סי' י"ד סק"א].
ט) ברכות י"ב א' פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן, כתב הר"י דאע"ג דקיי"ל מצות א"צ כונה מ"מ אי אזלינן בתר עיקר ברכה לא יצא דבמצות התלויות בדיבור לכו"ע בעינן כונה, ובטו"א ר"ה כ"ח, הקשה מסוגיא דלקמן י"ג א' דתנן היה קורא בתורה כו' אם כיון לבו יצא, ודייקינן שמע מינה מצות צריכות כונה כו', הרי דלמ"ד מאצ"כ גם במצות התלויות בדיבור א"צ כונה, אבל דברי הר"י בלא"ה צריכין פירוש דהרי הכא דפתח בדחמרא גרע טפי מלא כיון לצאת דכיון דבשעה שאמר ברוך היה דעתו לסיים על חמרא לא חל כלל שם ברכה על דבריו ונהי דלא בעינן כונת הלב מ"מ בעינן כונה לדיבור ובכלל זה שיהי' דעתו בתחלתו לסיים מה שסיים, ואם כיון בתחלה לסיים בענין אחר לא הוי כלל תורת ברכה על פתיחתו וזה כונת הר"י דאפי' אי במצות התלויות במעשה א"צ כונה מ"מ התלויות בדיבור לא סגי להו בלא כונה כלל דע"כ צריך כונה מראש לאגד את החתימה עם הפתיחה שהוא כונת הלב לברכה בעלמא, ואף אם לא כיון לבו לצאת בברכתו יד"ח יצא, וזהו כעין דמשני התם בקורא להגיה לפרש"י שם, והא דקאמר בתר חתימה אזלינן היינו שא"צ שיכוין בפתיחת הברכה כלום אלא שהוא נותן הודאה לד' ואח"כ כשאמר סוף הברכה מועיל הודאתו על מה שסיים ואף אם מכוין בתחלה לחתום בדבר מה אין כונתו מגרע את פתיחתו שלא תהא הודאתו אלא על מה שחשב שאין ההודאה של הפתיחה קשורה עם החתימה שההודאה הנה בפ"ע אלא שהחתימה צריכה להיות סמוכה להודאה, ואם נפרש דברי הר"י כמו שפירשו ז"ל תקשה באמת מאי קאמר א"ד בתר חתימה אזלינן ומאי קמבעיא לי' ודאי צריך לכוין בכל הברכה לצאת וכיון שבתחלת הברכה לא כיון לצאת ודאי לא יצא והלא אין ספק בק"ש שאם צריך כונה צריך לכוין על כל הפרשה.
י) וכן צריך לפרש לפי' הר"ש שהביא הר"י, דהיכי דמכוין בפירוש שלא לצאת לא יצא, ותקשה א"כ מאי קאמר א"ד בתר חתימה אזלינן ומ"ש מק"ש שאם כיון שלא לצאת אף בתיבה אחת לא יצא, אבל העיקר כיון שמכוין לברך ולצאת יד"ח על כוס זה אין כאן משום לא כיון לצאת אלא שאין שם ברכה על הפתיחה אבל אי אזלינן בתר חתימה ועדיין יכול לסיים כמו שירצה אין חסרון בהפתיחה, תדע שהרי אם פתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא יצא, ואף שלא כיון לצאת יד"ח על חמרא אלא דלא בעינן כ"א כונה לברכה, ועיקר שהביא דברי הר"ש היינו דאף את"ל דלא בעינן כונה לברכה אבל אם כיון בהדיא שלא לברכה לא יצא כמו אם כיון שלא לצאת.
יא) ובטו"א שם הק' על דברי הר"ש מסוגיא דשם ובר"פ המוצא תפילין דקאמר בטעמא דאין מכניסן שתים שתים משום דמצות א"צ כונה וגם לעבור לא בעיא כונה ואכתי יכניס ב' ב' ויכוין בהדיא שלא לשם מצוה, ונראה דבאמת אין כונה של לעבור ככונה לצאת דהא דקאמר דבכונה עובר אין זה כונה לצאת שהרי יודע הוא שאינו מצווה בזה אלא שהוא מוסיף ואילו היכי דצריך לצאת והיה מכוין לשם מצוה, אבל היה יודע בלבו שאינו עושה שום מצוה ודאי לא יצא, אלא עיקרא דמלתא כך הוא דאי מצות צ"כ א"כ אין במעשה המצוה אלא חצי דבר והלכך צריך לענין ב"ת גם כונה שעושה זאת לשם מצוה ר"ל שיחשב דבר זה ג"כ לשם מצוה ולשם השם, אבל אי מצות אצ"כ א"כ כשעושה מעשה המצוה כבר הוסיף מצוה, אבל שפיר י"ל דאף אם מכוין שלא לשם מצוה מ"מ עובר על ב"ת בהוספת מעשה המצוה לחוד ואע"ג דלצאת אינו יוצא אם מכוין בהדיא שלא לצאת מ"מ אין זה הכרח שלא יעשה בזה איסור ב"ת ע"י שיכוין שלא לשם מצוה ואף אי מצ"כ מ"מ הא דלא עבר בב"ת בלא כונה אין הטעם דנלמד מלצאת, אלא כיון דבעיא כונה הלא לא הוסיף עוד כמתכונת המצוה עד שיוסיף גם במחשבתו משא"כ אי מאצ"כ אף שכונה שלא לשם מצוה פוגמת את מצותו, מ"מ אין זה מועיל להנצל מב"ת, דאין זה חשוב חסר בתכונת המצוה וצ"ע, ודע דאי מצ"כ היינו כונה שעושה מה שהוא עושה לקיים מצות בוראו ואף אם יכוין שעדיין לא יהא יוצא בזה וישאר עדיין בחיובו הוי מחשבתו הבאי דאיך יתכן שישאר בחיוב כיון שקיים המצוה ומש"כ בשו"ת שם אינו מובן.