חזון איש/אורח חיים/ל
סימן ל[עריכה]
א) ברכות מ"ה ב' שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל כו' סופר מברך ובור יוצא, מבואר שאין אחד מוציא חברו לכתחלה אף אם הסבו דאילו לא הסבו מאי איריא שנים אפי' שלשה ועוד דאי לא הסבו מתנ' היא מ"ב א' היו יושבין כ"א מברך לעצמו ומזה למדו הפוסקים דבכל ברכה אחרונה מצוה לחלק כל היכי דליכא זימון, וכתבו בתו' הטעם שבעת ברכה אחרונה אין קביעותן נחשבת כ"כ כמו בברכה ראשונה שמביאתן לידי אכילה ונהנין בברכתו של זה, והלכך החמירו בב"א שאף אם הסבו כל אחד מברך לעצמו, ומיהו היכי דאיכא זימון אמרו שאחד יברך לכלן דכיון דנחשב קביעותן לברכת הזימון לא נראה עוד להחמיר ולהצריכם ליחלק בשאר הברכות, ומזה יש להוכיח שאין ברכת הזימון בלא הסבו דאס"ד יש זימון בלא הסבו ואף דיש זימון מ"מ כ"א מברך לעצמו א"כ גם בהסבו יברך כ"א לעצמו שאין ברכת זימון מועילה שיהא אחד מוציא את חברו ואם נימא די"ז בלא הסבו וגם א' מוציא את חברו כיון שנצטרפו לזימון א"כ תקשה מאי קמבעיא להו לתלמידי דרב לעיל מ"ב ב' כיון דהוו ג' וחייבין בברכת הזימון ודאי אחד מוציא את חברו, אלא ע"כ שאין ברכת זימון בלא הסיבה, וכן מבואר בפוסקים, ויתר מיכן סובר הר"י דבעינן הסיבה מתחלת המזון שגם ברכת המוציא ברך א' לכלן, והרא"ש ז"ל חולק בזה, עיי"ש.
ב) ומ"מ אף שאכלו ג' כאחד רשאין לחלק אחר ברכת זימון ויברך כ"א לעצמו, ויתר על כן אמרו שעונה להן מן השוק וכן מפסיק להן בברכת זימון וחוזר לסעודתו, ולכאורה נראה דאפי' לר"ש דב"ז עד הזן מ"מ רשאין לחלק אחר ברכת נברך דלא בעינן אלא שיהא ברכת נברך סמוכה לברכה, תדע שהרי קיי"ל דלא בעינן כלל שיוציא יד"ח בברכת הזן [וכמש"נ לק' סי' ל"ב] והא דאמרו בה"מ ב' וג' ופי' התו' שאין רשאין לחלק ברכת נברך וברכת הזן לב' אנשים, י"ל דאה"נ שהמברך ברכת נברך עליו לברך גם בה"ז אבל אין חוב על כולם שיצאו בשמיעה ממנו, ועוד נראה דאה"נ שרשאי לחלק ברכת נברך וברכת הזן, וכן רשאין לחלק כל הברכות שיברך בעצמו חצי' וישמע מחברו חצי' השני', והא דאמר אין בה"מ בארבעה היינו משום השלישי שאינו יוצא בשמיעה משנים חצי' מזה וחצי' מזה, ומיהו נראה עיקר כדעת האחרונים ז"ל שכתבו דלר"ש צריך שישמעו המסובין מפי המברך בה"ז דאם איתא שיכול לצאת בשמיעת חצי ברכה בגומר בעצמו חצי' השני' גם בשומע מפי אחר יצא, וכן כשהמברך אומר נברך ושומע בה"ז מפי אחר שפיר דמי אלא ש"מ שאין דין שומע כעונה אלא כששומע ברכה שלמה והלכך לר"ש כיון דאין ברכת נברך חשובה ברכה עד שיאמר גם בה"ז, אם המסובין לא ישמעו כ"א ברכת נברך הוי כשומעין חצי ברכה.
ג) שם מ"ו א' בה"מ ב' וג', פי' התו' דאשמעינן שאין מחלקין ברכה אחת לשנים, ונראה דלר"נ שאין ברכת זימון אלא עד נברך אם אין אחד יודע לברך ברכה שלמה בשאר הברכות יזמנו ויברך מי שיודע את חצי הברכה הראשונה של בה"ז ויענו כלם אחריו, ואח"כ יתחיל מי שיודע חצי' השני' וכלם יענו ונמצא שברכו כולם בה"מ, אבל לר"ש אין מזמנין עד שיהי' אחד בקי בב"נ ובה"ז כלה, וכש"נ לעיל [ואין לומר דיברך בה"ז מי שיודע והמזמן יענה אחריו וישמעו כלם ממנו דכיון דיברך כבר נפקע מזימון], ואם אחד בקי בב"נ ובה"ז ובשאר הברכות אין אחד בקי בכלה אלא אחד בחצי' ואחד בחצי' השני' חייבין לזמן, ואף אם הברכות מעכבין זא"ז, וכדעת המ"א סי' קצ"ד, מ"מ יענו כלם אחר המברך, ויברכו כל בה"מ, וצריך להבין לשון הרי"ף והרא"ש שכתבו דכשאחד יודע הראשונה וא' השני' כו' חייבין בבה"מ, ומשמע דכשאין א' יודע לברך ברכה שלמה פטורין ואמאי לא יענו, וצ"ל דמיירי באופן שאין יכולין לענות אחר המברך, ומיהו שמעת מינה כדעת המג"א שמעכבות זא"ז ודלא כאה"ע שהשיג על המ"א, ומיהו י"ל דחייבין בכל בה"מ קאמרו דאם אין א' בקי בברכה שלמה אין מברכין ברכה זו, ובטור סי' קצ"ד כתב שאם אין א' בקי בברכה שלמה אין מזמנין ואין זימון תלוי אלא בברכת הזן, וצ"ע למה סתם והו"ל לפרש דדוקא בברכת הזן בעינן אחד ואי ס"ל דמעכבות זא"ז הו"ל למימר שאין מברכין כלל, וגם ל' השו"ע צ"ע, שהתחיל בזימון וסיים בברכה, גם צ"ע למה לא פירשו דמיירי שאין יכולין לענות אחר המברך ובברכת הזן לא מהני אף אם יכולין לענות לדעת הטור שפסק כר"ש.
ד) ברכות מ"ה ב' חילוק ברכות עדיף לן, מבואר שברכת זימון צריך שיהא א' מברך לכלם, וז"א אלא כר"ש ובבה"ז, וכש"נ לעיל סק"ב, ויהא מכאן ראי' דהלכה כר"ש, אבל ק"ק הרי יש להם תקנה לשמוע ברה"ז ולא לצאת בה לדעת הר"י [הובא לקמן סי' ל"ב] או לענות בלחש אחר המברך לפי מש"כ אחרונים ז"ל סי' קפ"ג ס"ז, דבזה יוצא ידי זימון, ועוד תקשה לדעת הרי"ף והר"מ שפסקו כר"נ ובודאי יכולין ליחלק אחר ברכת נברך, ומהא דקאמר וכ"ת נהדר ונזמן אין זימון למפרע וא"צ סברא זו לר"ש כיון דאין ב"ז בלא בה"ז הלא אין יכולין להדר ולזמן ולברך עוד הפעם בה"ז, משמע דס"ל כר"נ, ואולי ברכו גם ברכת זימון אבל לא בנוסח שקבעו חכמים אלא כל אחד לעצמו והיינו דקאמר להו מרימר ידי זימון לא יצאתם משמע קצת שברכו ברכת הזימון וכ"מ מלשון נהדר ונזמן, ומיהו מהא דקאמר נהדר ונזמן משמע שאין בה"ז אלא נברך, וצ"ע על הפוסקים שסמכו אהא דהלכה כר"ש באיסורי, שהרי אמוראי בתראי לא ס"ל, ומיהו מהא דקאמר לקמן נ' א' א"ר תוספאה הני ג' כו' וקדם חד מניהו ובריך כו' איהו לא נפיק כו' שאין זימון למפרע אין ראי' דס"ל כר"נ דהא התם ישמע הזן אע"ג דלא נפיק עתה בבה"ז לית לן בה וכש"נ לעיל בדעת הר"י, ומיהו להפוסקים דס"ל שצריך לצאת בבה"ז ע"כ לא ס"ל כר"נ, ועיין מש"כ לקמן סי' ל"א סק"ב.
ה) כתב במ"ב סי' קצ"ד בבה"ל ד"ה אבל, שאם אין א' מהג' שיודע ברכת זימון ובה"ז וצריך לחלקן לב' לא יזמנו למאי דמבואר בהגה' סי' ר' דב"ז עד הזן, ונראה כיון דהרי"ף והר"מ והרשב"א בשם הגאונים וכ"ד הרשב"א דקיי"ל כר"נ וכותי' סתם הב"י, י"ל דהרמ"א לא הביא דברי הר"י אלא להחמיר כותי' שיהא המפסיק שומע גם בה"ז אבל לא להקל כה"ג.
ו) שו"ע סי' קצ"ג סעי' ב' בהגה', ומ"מ אפי' כ"מ שרשאין ליחלק עדיף טפי לזמן כו', כתבו אחרונים ז"ל דמקורו מהא דרו"ש הוו יתבי בסעודתא כו' ברכות מ"ז א' לדעת הר"י [הובא לעיל סק"א] שאין חוב זימון אלא א"כ קבעו בתחלת המוציא וע"כ יש רשות לזמן אע"פ שאין חייבין, ואין להקשות הלא הרמ"א פסק כהר"י וכר"ש דבה"ז עד הזן, וכבר נתבאר דצריך שישמע דוקא בה"ז מפי המברך והכא הלא צריכין להתחלק גם בבה"ז דלדעת הר"י כל שלא קבעו מתחלה אין אחד מוציא את חברו, י"ל דה"נ ישמע בה"ז מפי המברך ואף שלא נפיק בה לית לן בה וכש"נ לעיל, ואף דבשנים קיי"ל אם רצו לזמן אין מזמנין י"ל שא"ה דאיכא דעות, ומ"מ אחרונים ז"ל חולקין בזה וכן נתבאר לעיל דלא שייך ב"ז אלא באופן שיוכל א' להוציא את חברו, ואולי גם דעת הר"י דוקא כשקבעו לבסוף דנהי דלא חשיבי קביעותיהו לחייבינהו בזימון מ"מ רשאין לזמן דמן הדין יש להם להוציא א' את חברו דלענין להוציא חברו הוי קביעותי' קביעות, והא דמתחלקין בבה"מ הוא מפני שהחמירו בברכה שלאחריה וכש"נ סק"א, דכל דליכא זימון מתחלקין ובהא אמרינן דמ"מ רשאין לזמן, ומיהו פי' דברי הרמ"א אינם כן וכש"כ האחרונים ז"ל, אח"כ ראיתי בב"י סי' קפ"ג שכתב דא"צ לשמוע עד הזן אלא לפרש"י אבל לא לפי' תו' והרא"ש, ולפי האמור הדברים האלה צ"ע, עוד ראיתי בב"ח סי' קצ"ג שהשיג על הב"י ודעתו דצריך לשמוע כל ברכת המזון מפי המברך והביא ראי' מהא דאמרי חילוק ברכות עדיף לן ודבריו ז"ל צ"ע וכמו שנתבאר.
ז) שו"ע סי' קס"ז סעי' י"ג, אם לא קבעו וברך אחד וכיון להוציא והם כיונו לצאת יצאו, וכתב הגר"א ז"ל דהיינו מימרא דר"י מ"ה ב', שנים שאכלו אחד יוצא בברכת חברו ואף שמצוה לחלק וה"ה ללא הסבו אבל דעת הרא"ש דדוקא כשהסבו ואף שמצוה ליחלק מ"מ יוצא דיעבד אבל כשלא הסבו גם דיעבד אינם יוצאים וחייבים מדרבנן לברך עוד הפעם ואע"ג דבתפלה אין הבקי יוצא בשמיעה אפי' דיעבד [כמש"נ לעיל סי' י"ט] שא"ה שהרי יכול להתפלל אחר תפלתו אם יכול לחדש בה דבר משא"כ בבה"מ, והלכך בתפלה חייבוהו חכמים להתפלל בעצמו לאחר ששמע ולא בבה"מ, והא דפריך תנינא שמע ולא ענה יצא, ואע"ג דגבי הלל תנינא לה והתם אפי' לכתחלה, מ"מ קים לי' דדיעבד יצא, ומיהו לדעת הרא"ש דבלא הסבו אינו יוצא דיעבד ק"ק מאי פשיטותא דלמא גם משום מצוה ליחלק אינו יוצא דיעבד, והא דקאמר לומר שאין ב"ז ביניהן, פרש"י דאלא"ה לא מקרי אחד יוצא בברכת חברו כיון שגם הוא עונה וקשה כיון דר"י בדיעבד מיירי אין שייך לדקדק בזה, ואולי י"ל אם שנים יכולין לזמן פשיטא דאחד יוצא בברכת חברו ואפי' לכתחלה וכמש"כ לעיל סק"א דכל שמזמנין א' מברך לכלם, ומדאשמעינן ר"י דא' יוצא בברכת חברו שמעינן דס"ל אם רצו לזמן אין מזמנין, וכיון שכן מצוה לחלק ואשמעינן דבדיעבד יוצא, ור"י חדא דאית בי' תרתי הוא דקאמר דאס"ד דאשמעינן אם רצו לזמן הו"ל לאשמעינן בהדיא, ולפ"ז יתישב גם לדעת הרא"ש.
ח) נשים ועבדים א"מ עליהן ודעת הרא"ש ז"ל שאין הטעם משום דאינן בתורת זימון דהא אמרינן הכל חייבין בזימון לאתוי' נשים [ערכין ג'], והא דאמר מ"ה ב' והא מאה נשי כתרי גברי היינו קדם שמשני ש"ה דאיכא דעות והוי ס"ד דבעינן ג' אנשים כמו לענין מנין עשרה אבל למאי דמשני דתלוי בדעות גם נשים חייבות בזימון ודלא כפי' התו', [ועפ"ז י"ל דגרסינן שפיר א"ה נשים ועבדים כו' דהוי ס"ד שאין לפוטרן מזימון משום פריצותא כיון דחייבין ובתו' ל"ג א"ה שכבר פירשו דנשים מזמנות רשות] והא דנשים אינן מצטרפות עם אנשים משום שאין חבורתן נאה ואינם נקבעין זע"ז לחבורה אחת, ומיהו נראה דבברכת המוציא יוצאות בברכת אנשים ולא הוי כחסרון הסיבה שכ"א מברך לעצמו דדוקא להשתתף בברכה בשביל אחדותן אין ראוי אבל קביעותן קביעות לענין המוציא, וכן לענין בה"מ אם כיון להוציא וכיונו לצאת דלדעת הרא"ש בלא הסבה אינו יוצא בדיעבד הכא הנשים יוצאות, ולפ"ז י"ל הא דקאמר לעיל כ' ב' דאם נשים בבה"מ דאורייתא מוציאות את אנשים היינו דיעבד ובהסבו, ומיהו ראי' משם ליכא די"ל כשהאיש בור שהאשה מוציאתו אפי' לכתחלה, וכתב בב"י סי' קצ"ט בשם הר"ן שאם יש ג' אנשים אז מצטרפות גם הנשים בזימון כיון שאין הברכה באה בצירוף אנשים ונשים, ליכא קפידא בצירופן, ולפ"ז יש לפרש ההיא דלעיל כה"ג, דלכאורה נראה דגם הנשים רשאות לזמן כה"ג אם אין אנשים בקיאין, ונראה דדעת הר"ן דנשים חייבות בזימון, אבל בב"י כתב בשם הסמ"ג דנשים פטורות מזימון ואפ"ה אם יש ג' אנשים בלעדן חייבות ונראה הטעם שבאמת חייבות בזימון אלא שאין זימון רק בג' אנשים וכמו דבר שבקדושה דבעינן י' אנשים דוקא ולא נשים וצ"ע.
ט) כתב הטור סי' קצ"ט בשם ר"י דנשים מצטרפות לזימון, והביא ראי' מהא דקמבעיא לי' שם נשים בבה"מ כו' למאי נ"מ להוציא את אנשים, ונראה שאין ראיתו אלא דנשים חייבות בזימון, אבל מיירי באופן דליכא קפידא בחבורתן כגון דאיכא ג' אנשים זולתן, א"נ ס"ל דאיש ואשתו מצטרפין ודלא כהר"י בשם רש"י, אבל אין לפרש דמיירי בצירוף לעשרה וכמש"כ הב"ח דא"כ אינו ענין להאיבעיא בנשים להוציא אנשים, גם אין לפרש דמתנ' דנשים ועבדים וקטנים, היינו כולם ביחד, דא"כ לא פריך מידי מ"ז ב' לר"א דאמר קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו, ועוד אין מזמנין עליהן קתני, ודברי הדרישה צ"ע, וכן מוכח מקו' הגמ' דאפי' אשה אחת אין מצטרפת, ודלא כמש"כ בהגהות הטור בשם מהרל"ח עיי"ש, ודין טוא"נ נראה שתלוי אם צירופן ראוי עתה כשהם בספק ואינו תלוי במה שהן באמת והלכך טומטום אין צירופן ראוי מצד ספיקן לא עם אנשים ולא עם נשים ולא עם מינו, ולכאורה גם אנדרוגינוס כן אבל הרמב"ם ז"ל כתב שמצטרף עם מינו וצ"ל שחבורתן ראוי וצ"ע, ומש"כ אחרונים ז"ל משום שזה ספק וזה ברי' לכאורה אינו ענין לכאן וצ"ע.
י) ברכות מ"ו ב' כיצד סדר הסבה כו', נראה שאף אם לא הסבו כסדר הזה, מ"מ אחד מברך לכלם, ואין זה אלא ממדת ד"א, ופרטי דין והדרת פני זקן.
שם מ"ז א' ועד השתא לאו מר כו', א"ל הכי אר"י כו' צ"ע אמאי לא הביאו ברייתא דאין מכבדין בדרכים, ואולי משום די"ל דמיירי במקום סכנה דומיא דגשרים וכמש"כ ראבי"ה, אבל א"כ מימרא דר"י אף בלא סכנה וכ"מ באמת מימרא דר"י, ובמרדכי משמע דראבי"ה לדינא קאמר דדוקא במקום סכנה אין מכבדין.
שם מ"ג א' ורי"א אפי' יין נמי מהני לי' הסבה, ובטור סי' רי"ג מבואר דעת פוסקים דדוקא יין אבל שא"ד לא, וצ"ע מגמ' לעיל ל"ז א' נתן ר"ג לר"ע רשות לברך ועיין תו' שם דר"ג ס"ל מזמנין על ז' מינין, הא מ"מ תקשה הא בעינן הסבה ועי' ב"י שהביא בשם הראב"ד דהיה לאחר המזון ומהני הסבה דמזון גם לפירות, ואף שמדבריו ז"ל משמע דאצ"ל דר"ג סבר מזמנין על הפירות, התו' לא ס"ל כותי' בזה, אבל קשה מהא דתניא לקמן מ"ח רשב"ג אומר עלה והסב עמהם ואפי' כו' מצטרף והלא אין מצטרף בלא הסיבה וכש"נ לעיל, ואין לומר דכיון דשניהם מסובין והוא בא אליהן נגרר בתריהו דהא מבואר ברא"ש בפירקין סי' א', דגם הג' צריך שיקבע עמהן בהסבה, ומיהו יש לחלק דהיכי דאוכל שדרך להסב וכיון שאינו מיסב אינו קבע, אבל כשאוכלין פירות דלא מהני הסבה משום שאין אכילת פירות קבעתן בזה מצטרף הג' באכילת פירות ונגרר שפיר אחר השנים שקבעו, ועי' במ"ב סי' קס"ז בבה"ל ד"ה בלא.
יא) מ"ח א' אפי' לא טבל עמהן אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת א' מצטרף, בשו"ע סי' קצ"ז ס"ב איתא דדוקא כזית, והגר"א שם הקשה דהלא גרוגרת הוא פחות מכזית, וכן מל' אכל עלה של ירק משמע אע"ג דליכא כזית ואע"ג דליכא ברכה אחרונה בפחות מכזית מ"מ יכול לזמן ברכת זימון עמהן, וכ' הגרי"מ (שליט"א) [ז"ל] בשה"צ אות י"ד דאף לדעת הגר"א דוקא בצירוף לי' לא בעינן כזית אבל בצירוף לג' לכו"ע בעינן כזית, דהא תנן השמש שאכל פחות מכזית א"מ עליו, ולא נראה כן, דהא לדעת הפוסקים דבאכילת ירק מצטרף לג' מימרא דר"ח ב"י משמי' דרבא הוא לדין צירוף ג' והלכה כרשב"ג, וכיון שהוכיח הגר"א מהא דקאמר גרוגרת אחת ועלה ש"י דלא בעינן כזית מוכח מזה דגם לצירוף ג' ל"ב כזית, והא דתנן השמש שאכל כו' א"מ עליו, נראה הטעם כמש"כ לעיל דבאכילת פת בעינן הסיבה דוקא וקביעות גמור שאין דרך לאכול כזית פת בלבד והלכך אם אכל כזית שנתחייב בבה"מ נקבע עמהן בברכה, אבל אם אכל פחות מכזית כיון דלא נתחייב בברכה וגם לא נקבע עמהן דאין אכילת פחות מכזית פת קבעתן אינו מצטרף עמהן ובאמת לטעמא שאין השמש נקבע בפחות מכזית לג' ונקבע לעשרה, קשה הא דפריך לעיל מ"ז ב' פשיטא ומאי פשיטותי' כיון דמצטרף לעשרה, ואין לומר דפריך דמדיוקא דרישא שמעינן לי', דאין זה קושיא שכן דרך המשנה, ועוד דקמשני איידי דתנא רישא משמע דאי לאו רישא לא הו"ל למתני סיפא וכן לדעת הרא"ה [הובא בבה"ל שם ד"ה כזית] דלג' אינו מצטרף באכילת ירק ופחות מכזית פת לא עדיף מירק, מ"מ קשה מאי פשיטותי' הלא רשב"ג פליג וס"ל דמצטרף בירק וה"ה לפחות מכזית דהרא"ה ס"ל דבכ"מ דמצטרף בירק ל"ב כזית וכדעת הגר"א כמש"כ בבה"ל שם וצ"ע.
יב) במ"ב שם סק"ח כתב בשם הרשב"א הטעם דבעינן כזית, דבעינן שיתחייב בב"א, צ"ע דהא רב דאמר אכל ירק מצטרפין ס"ל לעיל מ"ד ב' אבל ירקא לא ומשמע שם דריב"א הוא תלמיד רב ומשום רבנו הוא רב מדפליג התם ר"י ומדפריך לי' ממתנ' וקאמר בשלמא כו' יעו"ש, ועי' תו' ב"ב פ"ז א'.
שם בגמ' שב"ש דעבד לגרמי' דעבד כו' אר"י לעולם אינו מוציא את הרבים כו', לכאורה תקשה איך פליג ר"י על שב"ש, ונראה דמתנ' דקאמר עד כמה מזמנין עד כזית דהיינו להוציא כמו שפרש"י שם פליגי עלי' א"נ כיון שהוא דרבנן יכול האמורא להחמיר, ולכאורה קשה אם שב"ש ס"ל דאע"פ שלא אכל יוכל להוציא למה לא ברך להו בכוס ראשון ול"ק היא דברכת זימון לא היה יכול לומר קדם שאכל וגם היה רוצה לקבוע עמהן שיהא להם דין הסיבה שא' מברך לכלם, וצ"ע נהי דס"ל לשב"ש דיכול לברך בשביל אחר מ"מ כיון דאין בה"מ פוטר מעין ג' לכתחלה אך שמחויב בבה"מ א"כ איך בריך להו שהרי לא היה יכול להפסיק לאחר ברכת הזימון ולברך ברכת מעין ג', ובב"י סי' ר"ח כ' בשם הרשב"א דגם בזה לגרמי' דעבד אבל צ"ע מאן תנא דפליג עלי', ועוד הו"ל לגמ' לפרש ואולי כיון שהם לא ידעו לברך טוב לצאת בבה"מ ברכת מעין ג' ולא לבטל ברכת זימון.
יג) שם ולהוציא רבים יד"ח עד שיאכל כזית דגן, כתב הרא"ש והטור דאף אם אינו פת כיון דחייב בברכה מה"ת, [היינו אם היו אוכלין כדי שביעה וס"ל דברכת מעין ג' דאורייתא] ומשמע דיברכו כל בה"מ, ולפ"ז הא דשב"ש דאמר דלגרמי' היינו משום דשתה ומשום ברכת זימון שאומר בה שאכלנו קאמר דלגרמי' כו' ול"מ כן כלל, ועוד מ"ש מהא דעונה ברוך שאכלנו, ועוד מאן תנא דפליג עלי' דשב"ש, ואם כונתם מקרא דואכלת דסמיך עלי' בירושלמי וכיון שאכל יכול לברך בשביל אחרים מכל מקום צריך עיון היאך יפטור דייסא בבה"מ לכתחילה, וצריך לומר דכוונתם באין אחר בקי בברכה וכמש"נ לעיל בעובדא דשב"ש וצ"ע, ודיוקא מהא דאמר כזית דגן צ"ע דה"נ אמר תשעה אכלו דגן כו'.
שו"ע סי' קצ"ז ס"ב והוא שיהי' המברך אחד מאוכלי פת, ובס' מ"ב שם נראה דאפי' ברכת זימון לחוד אין מברך אלא האוכל פת ואפי' לר"נ דברכת זימון עד נברך, ומיהו אינו לעיכובא לר"נ דברכת זימון עד נברך [וכן לר"ש היכי דמברכין בעשרה דאז גם לר"ש א"צ לשמוע ברכת הזן כמבואר בטור וב"י סי' ר'] רק לכתחלה המזמן מברך כל בה"מ להוציא כל המסובין ולזה אמר שיהי' אחד מאוכלי פת ולא יברך האוכל ירק בשבילן, ומש"כ במ"ב בשה"צ בשם ח"מ דבשתה מים אין מצטרף לדעת הרמ"א דפסק כר"ש דב"ז עד הזן ואע"ג שא"צ לצאת בברכת הזן כמש"נ לעיל [וכ"מ בסוגין דאלא"ה איך מצטרף באכילת ירק אף שצריך לברך בנ"ר לעצמו כמבואר בשו"ע שם ס"ג] מ"מ צריך שיהי' שייך ברכת הזן לאכילתו, ומיהו אין טעם זה אלא בפחות מי' אבל בי' לכו"ע ב"ז עד נברך כמש"כ לעיל, ומיהו כיון דבגמ' לא נזכר אלא ירקא ולעיל מ"ד ב' דקאמר אבל מיא לא משמע דמיא פחות מירקא י"ל דאין מצטרף וצ"ע ועי' מש"כ לקמן סי' ל"א סק"ב.
יד) שם מ"ח
א' ט' אכלו דגן וא' אכל ירק מצטרפין, לכאורה נראה דפליג על ריב"ל דאמר לעיל מ"ז ב' קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה דלדידי' ט' יכולין לזמן אלא משום אדכורי שם שמים צריך בי עשרה דשכינתא שריא, אבל כל דאיכא י' אע"ג דהעשירי לא אכל ואינו משתתף עמהן בברכה מ"מ יכולין לזמן בשם כמו קטן המוטל בעריסה דמצטרף אמנם י"ל דהא דאמר אכל ירק מצטרף היינו לאשמעינן דאותו שאכל ירק מצטרף בהדיהו ומברך ברכת זימון ומהאי טעמא מצטרפין אפי' ז' אכלו דגן וג' ירק משא"כ בקטנים דדוקא אחד ולא שנים וצ"ע.
טו) ברכות מ"ה א' תוד"ה אכל כו' אע"פ שיכולים לשאול על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו, בב"י סי' קצ"ו הביא ראי' לדבריהם מהא דאמר בערכין הטעם דכהן שאכל תרומה מצטרף, משום שהוא יכול לאכול מהן חולין, משמע דאלא"ה אין מצטרפין עמו, ואע"ג דתרומה אפשר בשאלה ויכולין לאכול משלו, ומיהו לאו ראי' היא, ל"מ לדעת הפוסקים דבאתא ליד כהן, לא מצי גם הישראל למשאל עלי', אלא אפי' לדעת הרא"מ בפי' הרא"ש נדרים נ"ט [ועי' בכ"מ פ"ד מה"ת שצדד שכן דעת הר"מ] מ"מ מאן לימא לן דהבעלים איכא גבי', ועוד אף אם ישאלו, אכתי תהוי טבל ומחוסר הפרשה, ועוד מי מצוה לאתשולי עלי', משא"כ בנדר, ומ"מ הדבר מסתבר, דכיון דבעת שאכלו לא יכלו לאכול זה מזה, לא עדיף מלא הסבו, ולא הוי קביעות, ומה יועיל מה שהיו יכולין לשאול, ואין להקשות מהא דאמר, מ"ז א', באכל דמאי דמצטרף משום דאי בעיא מפקיר נכסי', דהתם הוי צירוף מעליא משום דהוא יכול לאכול מהן, אלא משום דאכילת איסור לא חשיבא, ולא קבע, וכיון שהוא איסור קל ויש לו תקנה לעשותו היתר, מצטרף, אף שהוא אכילת איסור, ומיהו דוקא דמאי דיש לו תקנה ע"י הפקר נכסי', אבל אם אין תקנה לעשותו היתר, אלא ע"י שיתקן הדבר בעצמו, אף שהוא איסור דרבנן אינו מצטרף כדמוכח באכל טבל, דמוקים לה בגמ' בטבול מדרבנן, ואף שיש תקנה בהפרשה אינו מצטרף.
[א"ה, בדין ברכות וזימון בדמאי, ודין מע"ש מוטל לזימון וברכה, עי' לק' סי' קנ"ו לסי' קצ"ו, קצ"ט].