חזון איש/אורח חיים/כח
סימן כח[עריכה]
א) ברכות נ"ב א' וסברי ב"ש בה"מ טעונה כוס כו' תרי תנאי ואליבי' דב"ש, כ' הרשב"א ז"ל דאין ראי' ממתנ' דב"ה סברי בה"מ ט"כ, די"ל דהא דאמרי ב"ש מברך על היין ואח"כ מברך על המזון, היינו דצריך לברך על היין קדם בה"מ, דב"ש סברי כר"מ, ושבעת זו שתי', ועדיף טפי לברך על היין קדם, כדי להתחייב בבה"מ מה"ת, וב"ה סברי דיש לו רשות, לברך על המזון ואח"כ על היין, דסברי ב"ה ושבעת זו שביעה, ולפי' צ"ל דהא דמוכיח בסוגין דב"ש סברי בה"מ אט"כ, ול"א דטעמא דב"ש משום דעדיף לקיים מ"ע דבה"מ מדאוריתא, ומבטלינן מפני זה בה"מ על הכוס, היינו דאם איתא דבה"מ ט"כ, טוב יותר לברך בה"מ על הכוס, ואף שאין חייב עתה בבה"מ מדאורייתא, שאין חיוב על האדם להכניס עצמו בחיוב מצוה, וכיון שאכל וחייב בבה"מ מדרבנן וגם נתחייב מדבריהם לברך על הכוס, צריך לקיים מצות חכמים כתיקונה.
ב) מיהו צ"ע דכשישתה הכוס אחר בה"מ, יתחייב בבה"מ מה"ת, דהא מה"ת אין שום קביעות לסעודה שאין צריך לברך על המזון לפניה מה"ת ולא נט"י, וא"כ הדין נותן, דכל שאכל והוא צמא לשתות, חייב לברך בה"מ מה"ת אחרי שתיתו, ואף שלא שתה מיד אלא לאחר זמן מפני איזה דבר שעכבו משתי' לאלתר, וכש"כ הכא שדעתו לשתות תיכף אחר בה"מ ואינו מתעכב רק משום תקנת חכמים, ודאי יתחייב בבה"מ אחר שתי' מה"ת, ואין בה"מ שברך קדם שתי' פוטרתו, שעדיין לא נתחייב בה מה"ת, וא"כ ע"כ יברך אח"כ בלא כוס, ועדיף טפי לשתות קדם, ועוד, לא מצינו כלל שיתחייב בבה"מ מדרבנן בלא שביעה לדידן, ובלא שתי' לר"מ, אלא כשאין דעתו לגמור אכילתו ושתיתו עתה, אבל כשדעתו לגמור, אין עליו חיוב כלל אפי' מדרבנן, וי"ל דמשמע לי' לגמ' דב"ש מיירי אף ביש לו מים לשתות, דאין לו אלא אותו הכוס איין קאי, ואם איתא דבה"מ ט"כ, היה לו לשתות מים ולברך, ואח"כ יברך בה"מ על הכוס, אלא ע"כ סברי ב"ש אין בה"מ ט"כ, והא דקאמרי ב"ש מברך על היין ר"ל שמחויב לשתות, ורשות לו לברך על היין, וב"ה סברי שאינו חייב לשתות, וכ"ה דתניא הנכנס לביתו במ"ש דקתני משלשלן כלן לאחריו ומוקמינן לה כב"ש, צ"ל נמי דאית לי' מים לשתות או דלא יצטרך עוד לשתות אחר המזון, דאלא"ה לא ירויח בה"מ על הכוס, שהרי אחר שתית הכוס יתחייב בבה"מ מדאורייתא וצע"ב.
ג) שו"ע או"ח קפ"ג ס"ח דינה כתפלה, אפשר דלא החמיר אלא לענין לשאול שלו' ולהשיב, אבל לענין קדושה וברכו באמצע הפרק ואמן בין הפרקים לא חמירא בהמ"ז מק"ש וכמש"כ הרא"ש ברכות פ"ב סי' ה', דיותר יש להתיר ברכו וקדושה משאילת שלו', דהא בתפלה דתנן ר"פ ת"ה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפי' נחש כרוך על עקבו, ומ"מ לא פסיקא להו בגמ' לענין קדושה ולמדו שם מאמוראי, ולענין יהש"ר איכא פלוגתא, אלמא דקדיש וקדושה עדיפי, ואפי' להפוסקים דאסרי קדיש וקדושה בק"ש היינו משום דס"ל דכיון דעסיק בשבחו של מקום א"צ להפסיק משבח לשבח, אבל בעיקר כבוד ק"ש קל יותר להפסיק לקדיש וקדושה, וכן לענין מלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו אין להחמיר בבהמ"ז יותר מק"ש, ויעוין בבהגר"א שכתב מקורו מהלל וצ"ע דהתם הא מפסיקין, ואפשר דכונתו ז"ל הא דפסיקא לי' שאין מפסיקין לכל אדם הוא דודאי לא קיל מהלל. [א"ה, עי' הקדמת תקלין חדתין למס' שקלים ד"ה גם].
ד) ברכות נ"ג ב' וכמה שיעור עיכול כו', יש להסתפק הא דיכול לברך תוך שיעור עיכול אי הוי הטעם משום שאין בה"מ באה דוקא על מעשה האכילה, אלא על מה שהספיקו הקב"ה מזונו וכ"ז שהמזון לא נתעכל, והמזון מזין אותו ומפרנסו הרי הוא כאכל בכל שעה, או דלמא שבאמת אין בה"מ אלא על עיקר האכילה, אלא שזמן הברכה עד שיתעכל, ונראה דאין בה"מ אלא על האכילה ועד שיתעכל הוא רק הזמן לברך על אכילה ראשונה, וזכר לדבר מהא דאמרי ב"ש דיחזור למקומו ויברך, אלא שעדיין יש להסתפק אי מן הדין היה צריך בה"מ סמוך לאכילה תיכף בלי הפסק כמו בכל ברכות הראשונות, וברכות אחרונות של הקורא בתורה ובנביאים, אלא מפני שעדיין המזון בתוך מעיו אין שהיה מפסקת ועדיין שם האכילה עליו, או דלמא מן הדין אין שהי' מפסקת בברכה שלאחריו, אלא שלאחר שנתעכל כבר כלתה טובתו ואינו ראוי שוב לברכה, והנה המ"א סי' רט"ז סק"א כתב בשם הכלבו דלכך אין מברכין ברכה לאחר הבשם משום דדמי לנתעכל המזון, נראה מזה דלאחר שנתעכל שבטלה כבר טובתו אינו ראוי לברכה, אבל צ"ע דהא אמר לעיל מ"ח ב' משה תיקן לישראל בה"ז בשעה שירד להם מן הרי שעל המן מברכין בה"מ, ואמרינן יומא ע"ה ב' שהיה נבלע באיברים כו' ומה אני מקיים ויתד תהי' לך כו' עיי"ש, ומבואר שהמן היה משקה ומרוה את האיברים בלי ענין כל עיכול והוא בבחינת ענין הבשם ואיך יתכן עליו בה"מ, וע"כ שא"צ תנאי שלא יתעכל אלא כשהפסיק אבל כשמברכין תיכף לאחר אכילה לא אכפת לן בנתעכל כמו ברכת התורה שלאחריו [הנלמד מבה"מ] וברכת ראי' וכיו"ב, אלא שבבה"מ יכול לברך אף שהפסיק משום דכ"ז שלא נתעכל נמשך מעשה האכילה לענין שאין השהי' הפסק, ובמן היו צריכין לברך תיכף בלא הפסק, ולפ"ז גם בבשם שייך לברך ב"א, וצ"ל הטעם דלא מברכין כמש"כ רש"י משום דלא חשיב לא תקנו בו חכמים ב"א.
ה) ומיהו אם הכין עצמו לבה"מ בסוף הזמן וקדם שהתחיל לברך עבר הזמן אף שלא הפסיק ולא הסיח דעתו משעה שהכין שהיה בתוך הזמן עד לאחר הזמן, מ"מ אינו יכול לברך ואפי' תוכ"ד של כלות הזמן, נראה שאינו מברך דכיון דמתחיל לברך לאחר שיעור עיכול אין כאן מעשה מוכיח על בה"מ שמישך שייך על האכילה המוקדמת, מיהו אם התחיל לברך תוך הזמן נראה דיכול לגמור אחר הזמן דשפיר נגרר סוף בה"מ אחר תחלתו, ותחלתו אחר האכילה ואין כאן הפסק, וכיון שאין כאן הפסקה שפיר שייך לברוכי גם לאחר שנתעכל כמו שפי', ובס' יד אליהו מהגר"א מקאליש זצ"ל לא כ"כ וצ"ע.
וכיון שבה"מ עיקרו על האכילה אם אכל כשהוא גוי ונתגייר א"צ לברך אף קדם שנתעכל, ונראה דגם קטן שהגדיל קדם עיכול המזון א"צ לברך מה"ת, דמה שהיה לאו בר חיובא בשעת אכילה זה גרע יותר מהפסקה, ודוקא כשהיה החיוב עליו תיכף מהני מה שלא נתעכל לאמשוכי זמן הברכה אבל לא כשהפסיק זמן פטור, דאז לא מהני מה שלא נתעכל לחיובי' וצ"ע, וכבר נסתפק בזה הגרע"א בחידושיו לאו"ח יעו"ש.
ו) כתב בהג"א פ"ק דמגילה דנשים חייבות בבה"מ מה"ת, אבל אינן מוציאות את האנשים, שאינם יכולין לומר ברית, וכתב הגרע"א בדרו"ח, ברכות, כ' ב', דאע"ג דקאמר, בברכות שם, נ"מ לאפוקי כו' משמע דאי מדאורייתא, מוציאות את האנשים, היינו אם יאמרו בעצמן ברית ותורה, ולמש"נ לק' סי' ל' סק"ב דאין דין שומע כעונה, אלא אם שומע ברכה שלימה, צ"ל דהא דאמר נ"מ לאפוקי כו', היינו להוציא אנשים בברכת הזן, אבל בברכת הארץ אינן מוציאות אפי' אי נשים בבה"מ דאורייתא, ונראה דאף למי שאכל שיעורא דרבנן, אינן מוציאות, כיון דאינן בברית אפי' מדרבנן, ולפ"ז הא דאמר עבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה, היינו חוץ מברכת הארץ, ונראה דגם בברכת ירושלים, אינן מוציאות, כיון דאינן במלכות, כדאמרינן ברכות מ"ט א', ולא נשאר לן מה שמוציאות, אלא בברכת הזן לחוד, וצ"ע.
ז) ברכות כ' ב' תוד"ה נשים כו' דטעמא משום דכתיב כו' כיון דלא מצו למימר בו"ת כו', לפי המבואר דמבעיא לי' בברכת הזן אין להקשות נהי דאינן בברכת הארץ, מ"מ ליחייבו בשאר ברכות, ל"ק היא, ל"מ לדעת המג"א סי' קצ"ד, דברכות מעכבות זא"ז, [היינו הזכרת זן וארץ וירושלים, ואפי' אם הזכירן בב"א וכש"נ לעיל] וכיון שאינן בברכת הארץ ליתנהו בכל הברכות, אלא אפי' לדעת הסוברין דכל ברכה מצוה בפ"ע מה"ת מ"מ לא חייבה תורה אלא אותן ששייכין בג' ברכות, ומיהו בעיקר דבריהם דהזכרת בו"ת, הוא מה"ת, צ"ע מנ"ל לחז"ל, ויש שכתבו שהוא הללמ"מ, ול"מ כן כלל, ועי' רש"י, ברכות, מ"ח ב', שכתב טעם להזכרה זו, ומשמע דכן תקנו חכמים במטבע הברכה, וקבעוה לעכב דיעבד, ודע דלפי דבריהם אין ברכת מעין ג' פוטר בה"מ, אף אם מנין ברכות אינו מה"ת, משום חסרון הזכרת בו"ת, ואחרי שכתבו הפוסקים דבפ"כ אף שקבע עליהן. כיון שאין אחרים קובעין בשיעור זה, מברך מעין ג', מבואר שמעין ג' פוטר בה"מ מה"ת, כמש"נ לק' סי' ל"ד סק"ד, ומבואר דהזכרת בו"ת אינו מה"ת, וכ"כ בס' מ"ב סי' קפ"ז בבה"ל בשם הפוסקים, והא דמבעיא לן בנשים, היינו משום שלא נטלו חלק בארץ, ומה שהקשו מכהנים ולוים כבר תרצום, ומש"כ במ"ב סי' קפ"ו בבה"ל ד"ה ומוציאות, דאם הזכירו בו"ת מוציאות, צ"ע כיון שאינן חייבות היאך יוכלו להוציא, ובאמת מסתימת הפוסקים משמע דלא ס"ל כהג"א בשם א"ז, ואולי הטעם, כיון דמן הדין, יכול לברך אחד בשביל חברו ואף שלא אכל, ומשום טעמא דערבות, אלא שאין זה כ"א בב"ח במצוה זו, והלכך אי נשים בבה"מ מה"ת, יכולות לברך וגם לומר בו"ת בשביל אנשים, וכש"כ לדעת הסוברין דבו"ת אינן מעכבין אלא מדרבנן.
ח) ברכות מ"ח ב' משה תיקן לישראל כו' יהושע תיקן כו', כתבו הראשונים ז"ל, דגם קדם שנכנסו לארץ היו מברכין ברכת הארץ, וצ"ל דלכך לא תיקן להם משה מטבע ברכת הארץ משום שהיתה עומדת להשתנות אחר כיבוש הארץ, והיו מברכין אותה כ"א כפי דעתו עד אחר כיבוש שתקן להם יהושע מטבע קבועה לכל, וכן ברכת ירושלים היו אומרים אותה קדם קידוש ירושלים אלא שבשביל שהיתה צריכה להשתנות, לא קבעה יהושע, אבל אין לומר דלעולם קבע משה לכלם אלא שנשתנו ע"י יהושע ודו"ש. דא"כ גם ברכת ירושלים נשתנתה אחר שנחרבה וכמ"ש הראשונים ז"ל, ועי' בב"ח סי' קפ"ח, וצ"ל שמתחילה קדם שנבנית ירושלים היו מבקשין על בנין בית הבחירה, א"נ כבר ידעו כי ירושלים היא הנחלה שכבר נתקדשה מימות א"א ע"ה, שהוא הר המורי', ובס' מעיו"ט, כ' דבה"ז נתקנה בסוף מ' שנה בערבות מואב, כמו שנכתבה במשנה תורה שנאמרה בערבות מואב, ולא נראה כן דכל תרי"ג מצות בסיני נאמרו, וכדאמרינן בכ"ד, ועי' חגיגה ו', דבין לר"י ובין לר"ע, כללות כל המצות נאמרו בסיני, ובאהל מועד כבר נאמר הפרטות, ולר"ע גם פרטות בסיני נאמרו, ונשנו בא"מ, ונשתלשו בערבות מואב, ועי' בפרש"י והרמב"ן ריש פרשה בהר, וכ"מ הלשון בשעה שירד להם מן, מיהו ע"כ לאו בהתחלת ירידת המן, שהתחיל לירד קדם מתן תורה.
שם סדר בה"מ ראשונה כו', צ"ע אם סידורן מעכב דיעבד, למאן דסבר ברכות מעכבות זא"ז, ואפי' אם אינם מעכבות זא"ז מדאורייתא מ"מ מדרבנן מעכב, ויש להסתפק בסידורן.
שם רש"י ד"ה כי הוא כו' וצונו לאכול כו', צ"ע דא"כ הו"ל ברכת המצות ומנ"ל ברכה לפניו באכילת רשות.
מ"ט א' וכל הפוחת מא' ה"ז מגונה, ולענין אם יצא עי' בבה"ל במ"ב סי' קפ"ז ד"ה ברית.
שם וכל החותם מנחיל ארצות בב"ה ומ"י בב"י ה"ז בור, ברא"ש איתא ה"ז מגונה, ולפי מש"כ במ"ב שם נראה דיצא דיעבד.
ט) שם פתח בחדא, פרש"י שלא אמר אלא אחד מישראל וירושלים, ומשמע שאף אם התחיל בישראל לחוד יצא, ולכאורה נראה דע"כ בחסר ירושלים מיירי, שאם פתח בירושלים ל"ל לסיים בתרתי הא לכו"ע שאם התחיל בירושלים מסיים בירושלים ואף ריבר"י ל"ק אלא אף במ"י, אבל בבנין ירושלים ודאי שפיר טפי, ומיהו י"ל משום שדלג בישראל בפתיחה רצה להזכירו בחתימה, ולפרש"י נראה דהא דקאמר פתח ברחם על ישראל היינו שלא הזכיר ירושלים, ופתח בירושלים היינו שהזכיר גם ירושלים, וס"ל לר"ש דהא דאמר ר"א החותם מ"י ה"ז מגונה, היינו היכי שהזכיר גם ירושלים וכן רבנן דפליגי על ריבר"י בהכי מיירי, אבל אם פתח ברחם ישראל לחוד מסיים בתחלה מ"י, ור"נ סבר דגם בזה פליגי רבנן עלי' דריבר"י והלכתא כותיהו, אבל מדברי הגר"א ז"ל בביאורו סי' קפ"ח סעי' ד' נראה דפתח על ישראל היינו דקאמר נמי על ירושלים אלא שהפתיחה בישראל, ופתח בירושלים היינו היכי שלא הזכיר ישראל, וכן בשבת שמתחיל בנחמנו כו' בבנין ירושלים ואינו פותח בישראל שכבר נכלל בנחמנו, ולפ"ז צ"ל דר"ש מפרש הא דקאמר ר"א החותם מ"י ה"ז מגונה, וכן הא דתניא מהו חותם בבונה ירושלים היינו כשלא פתח בישראל, וזה תימא דמשמע דמיירי בכל מברך כתיקונו דמזכיר רחם על ישראל כדאמר ר"נ לעיל מ"ח ב', א"נ י"ל דס"ל כריבר"י, מיהו א"כ מאי פריך מ"י אין ב"י לא, ומאי קושיא רלא ר"ש ס"ל כן וצ"ל דקושית הגמ' לר"נ ואף דר"נ יתרץ אנא כרבנן ס"ל מ"מ מסתבר לר"נ למימר דריבר"י נמי אף במ"י קאמר ומיירי אף אם התחיל בב"י, ולפ"ז י"ל דרבר"ה דפתח בחדא היינו שהתחיל ברחם וגם הזכיר ירושלים א"נ פתח בירושלים לחוד אבל צ"ע דא"כ מאי פתח בחדא דקאמר הלא תמיד הפתיחה בחדא וע"כ צ"ל דלא הזכיר ישראל אלא ירושלים וסבר לתקן ולהזכיר בסיום וכיון שאין חותמין בשתים אין זו תקנה וכדמסקינן וצ"ע.
ופסקו הפוסקים כר"נ ואף דהלכה כר"ש באיסורי, דבגמ' מסקינן בדברי ר"נ.
שם ואמאי לא אמרת כדר"ח א"ר כו', ואע"ג דרב דיעבד קאמר, נראה דהיה אונס שלא היה יכול לברך כלו, ולא ברך אלא דברים המעכבים דיעבד, ועי' ד"מ סי' קפ"ז שהביא את הנוסח שיוצאין בו דיעבד, ולא הזכיר ברית ותורה ומלכות ור"ש ס"ל דזה מעכב דיעבד ולפי' רבנו יחיאל דהא דקאמר לא יצא ידי חובתו היינו למצוה, יש לומר דרב דקאמר יצא שאינו חסר מצוה ור"ש ס"ל דזה חסר מצוה ואף שהיה מחמת אונס מ"מ ראוי להזכירם, ובס' נ"א כלל מ"ז סי' י"ד לא כתב כן עיי"ש.
שם ברית שאינו בנשים כו', נראה מכאן דרב ס"ל דבו"ת לאו דאורייתא, ומאן דפליג על רב נמי ס"ל כן אלא דס"ל דחכמים תקנו לחוב שצריך לחזור וע"ז קאמר רב שאין ראוי לומר שיעכב דיעבד כיון שאינו בנשים ועבדים דאילו היה טעמא דמ"ד לא יצאו משום שהוא מה"ת מהללמ"מ מה טעם הוא זה שאינו בנשים, וצ"ל שלא אמרה תורה אלא למצוה וצ"ע, שוב ראיתי בחידושי הרשב"א כתוב גירסא אחרת דרב לכתחלה קאמר דאין צריך להזכיר בו"ת עיי"ש.