ביאור:מעומד/חזל/תלמוד/בבלי/גיטין/פרק ה/משנה ה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אודות הגמרא המבוארת המקור עובד מטקסטים
|
<< המשנה הקודמת :: בבלי גיטין פרק ה' - 'הניזקין' (מפני תיקון עולם) משנה ה' - 'לא היה סיקריקון' :: המשנה הבאה >>
משנה - בבלי גיטין פרק ה משנה ה[עריכה]
מתניתין משנתנו - כלומר: הגרסה השנויה (המשוננת זו שחוזרים ואומרים אותה) שלנו, אחרי שהובררה מהמשנה החיצונית - ה'ברייתא' - הבחוץ.
- לֹא הָיָה סִיקַרִיקוֹן בִּיהוּדָה - בַּהֲרוּגֵי מִלְחָמָה.
- מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵלֵךְ - יֵשׁ בָּהּ מִסִּיקְרִיקוֹן.
- כֵּיצַד?
- לָקַח מִסִּיקְרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת - מִקְּחוֹ בָּטֵל.
- מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקְרִיקוֹן - מִקְּחוֹ קַיָּם.
- לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה - מִקְּחוֹ בָּטֵל.
- מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ - מִקְּחוֹ קִיֵּם
- זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- ב"ד בית דין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ:
- הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקְרִיקוֹן נוֹתֵן לִבְעָלִים רְבִיעַ.
- אִמָּתַי? בַּזְּמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִיקֹּחַ,
- אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִיקֹּחַ - הֵן קוֹדמִין לְכָל אָדָם.
- רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית-דִּין וְנִמְנוּ ספרו אותם, מלשון מניה. כלומר: הם הצביעו והחליטו כך:
- שֶׁאִם שָׁהַתָה בִּפְנֵי סִיקְרִיקוֹן שׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ - כָּל הַקֹּדֶם לִיקֹּחַ - זָכָה...
- אֲבָל - נוֹתֵן לִבְעָלִים רְבִיעַ.
גמרא - בבלי גיטין פרק ה משנה ה[עריכה]
גזרות הרומיים הבלתי אפשריים[עריכה]
- השתא: בהרוגי המלחמה לא היה בה סיקריקון,
- מהרוגי מִלְחָמָה וְאֵלֵךְ יֵשׁ בָּהּ סיקריקון?!
- אָמַר רַב יְהוּדָה:
- 'לֹא דַּנּוּ בָּהּ דִּין סיקריקון' - קָאֲמַר.
- דַּאָמַר רַבִּי אַסֵּי
- ג' גְּזֵירוֹת גָּזְרוּ גזרתא:
- קַמַּיְיתָא: כָּל דְּלָא קָטֵיל - לְיִקְטְלוּהוּ.
- מְצִּיעָתָא: כָּל דְּקָטִיל - לְיִיִתֵי אַרְבַּע זוּזַי.
- בַּתְרַיְיתָא: כָּל דְּקָטִיל - לְיִקְטְלוּהוּ.
- הִלְכָּךְ -
- קַמַּיְיתָא וּמְצִּיעָתָא: כֵּיוָן מכיוון. מלשון 'כּן' כלומר 'בעקבות כך' דְּקַטְלֵי אַגַּב אוֹנְסֶיהָ - גָּמַר וּמִקְּנֵי.
- בַּתְרַיְיתָא אִמְרִי: הָאִדָּנָא לְשָׁקוּל? לְמָחָר תָּבַעְנָא לֵיהּ בְּדִינָא!
- אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי? דִּכְתִּיב (משלי כח, יד):
- אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבוֹ יִפֹּל בְּרָעָה.
פתיח סיפורי החורבן (והגאולה - לפי רבי עקיבא)[עריכה]
- אַקַמְצָא וּבַּר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם,
- אַתַרְנְגוֹלָא וְתַרְנְגוֹלְתָּא חָרוּב טוּר מַלְכָּא,
- אשַׁקָא דְרִיסְפַק חָרוּב בֵּיתָר.
קמצא ובר קמצא[עריכה]
בהמשך לפי המהדורה הבלתי מצונזרת, ופירוש רש"י במהדורה זו, יתכן שבר-קמצא הוא יש"ו הנוצרי או מי מאנשיו (בן הצלב), ושמדובר באזכור ל'סעודה האחרונה ור' בהמשך - #סיכום אגדת אונקלוס
- אַקַמְצָא וֶבֶּר קמצא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם:
- דְּהַהוּא גַּבְרָא דְרַחמֵיה שאהב את קַמצָא וּבַעַל דְבָבֵיה ושונאו. דבבה בערבית - מכה חזקה בָּר-קַמְצָא.
- עָבַד סְעוּדְתָּא עשה סעודה, כלומר: הכין מסיבה - סעודה חגיגית לכבוד שמחה משפחתית כלשהי, או לכבוד חג.
- אָמַר לַיהּ לְשַׁמְּעֵיהּ לשמשו, כלומר: למשרת שלו: זִיל לֵך אַיְיתֵי לִי הָבֵא לי, כלומר: הזמן את קַמְצָא.
- אָזַל - אַיְיתֵי לַיהּ הביא לו (בטעות) את בָּר-קַמְצָא.
- אֲתָּא בא, כלומר: נענה להזמנה והגיע למסיבה.
- אַשְׁכְּחֵיהּ מצאו. שכח מלשון שכיח ומצוי. לעתים בארמית (וערבית) משמעות מלים הפוכה מזו העברית) דַּהֲוָה יְתֵיב שהיה יושב - בארמית האות ת' רכה (בהיגוי th) מתחלפת עם ש.
- אָמַר לַיהּ: מִכְּדֵי הרי, (לשון הפתעה ומקורו מהביטוי: 'יותר מדי!' - יותר מִכְּדֵי) הַהוּא גַּבְרָא - בַּעַל דְּבָבָא דְּהַהוּא גַּבְרָא הוּא!! מַאי בְּעָיַת רצונו - (בעית בארמית הוא רצון. ובערבית בידו - מלשון יָדוֹ הַכָא? קוּם! פּוּק!!
- אָמַר לַיהּ: הוֹאִיל וַאֲתַאי ובאתי. בא מתורגם - אתא או באת בארמית שַׁבְּקַּן עזוב אותנו, שבק בארמית: עזב וְיָהִיבְנָא לֵךְ וניתן לך. יהב בארמית לתת, ודומה לעברית הב לי - תן לי דְּמֵי הכסף. דמים הם מטבעות בארמית מָה דַּאֲכִילְנָא ושתינא!
- אָמַר לַיהּ: לֹא.
- אָמַר לַיהּ: יָהִיבְנָא לֵךְ דְּמֵי פַּלְגָא דסעודתיך!
- אָמַר לַיהּ: לֹא!
- אָמַר לַיהּ: יָהִיבְנָא לֵךְ דְּמֵי כֻּלָּהּ סעודתיך!!
- א"ל: לֹא!!
- נַקְטֵיהּ בְּיָדֶיהָ וְאוּקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ
להרחבה
- נַקְטֵיהּ בְּיָדֶיהָ וְאוּקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ
- אָמַר: הוֹאִיל וְהַוָּוּ יַתְבִי רַבָּנָן וְלֹא מָחוּ בֵּיהּ - שְׁ"מ שמע מינה, כלומר: מסקנה (נשמע מכך) קַא נַיְחָא זה נוח, כלומר: מצא חן לְהוּ.
- אֵיזֵיל אלך - אִכּוּל בָּהוּ קוּרְצָא אַאֲכֵּל בהם גחל, כלומר: אפגע בהם או אלשין עליהם בֵּי מַלְכָּא בית המלך!
בר קמצא וזכריה בן אבקולס[עריכה]
- אָזַל אָמַר לֵיהּ לְקֵיסָר: מָרְדוּ בְּךָ יְהוּדָאֵי!!
- א"ל: מִי יֵימַר?
- א"ל: שֶׁדָּר לְהוּ קוּרְבְּנָא, חָזִיתָ אִי מְקָרְבִין מקריבים לַיהּ לו, כלומר: את הקורבן:...
- אָזַל, שֶׁדֶר בְּיָדֶיהָ עֲגָלָא תְּלָתָּא העגל השלישי, ביטוי לבהמה צעירה עם בשר משובח וטעים. בְּהֶדְיָא בזמן, מלשון: בָּזֶה, כלומר: באותו רגע דְּקָאתֵי שהגיע, מלשון: דקא אתא - שהוא בא - שְׁדָא זרק, כלומר: גרם בֵּיהּ מוּמָא מום בְּנִיב שְׂפָתַיִם, וְאִמְרִי לָהּ ויש אומרים, מילולית: ואומרים אותו בְּדוּקִין החלק הדק שֶׁבְּעַיִן -
- דּוּכְתָא המקום, ובסלנג עברי: דוּך - שָׁם דִּלְדִידַן שעבורנו, מלשון: דְ-לֶ-דְ-יֲדָן - 'אשר לשל ידינו' - הֹוֶה מוּמָא, וּלְדִידְהוּ - לָאו מוּמָא הוּא.
- סָבוּר רַבָּנָן לקרוביה מִשּׁוּם שְׁלוֹם-מַלְכוּת -
- אָמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֵּן אֲבקוּלָס: יֹאמְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ!
- סָבוּר למיקטליה, דְּלָא לְיֵזִיל וְלֵימָא שלא ילך (בר קמצא) ויאמר.
- אָמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ מְטִיל מוּם בַּקֳדָשִׁים יֵהָרֵג!
- אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
- עֲנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֵּן אֲבקוּלָס - הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵכַלְנוּ וְהֱגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.
נירון[עריכה]
- שָׁדָר עִלָוַיְהוּ לנִירוֹן קֵיסָר:
- כִּי קָאָתֵי - שְׁדָא גִּירָא לְמִזְרָח - אֲתָּא, נָפַל בִּירוּשָׁלַיִם.
- לִמְעָרֵב - אֲתָּא, נָפַל בִּירוּשָׁלַיִם.
- לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׂמִים - אֲתָּא, נָפַל בִּירוּשָׁלַיִם!
|
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ד' שם השם בניקוד חיריק, ונהוג להחליפו בעת קריאתו במילה: אלהים: |
- א"ל לְיָנוּקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקֶיךָ!
- אָמַר לֵיהּ: (יחזקאל - נבואות הנקמה בגויים) וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם ישראל יצליחו לנקום באדום, שעסקו בחורבן. בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְגֵו'
- אָמַר: קוּדְשָׁא בָּרִיךְ הוּא בְּעִי לְחָרוּבֵי בֵּיתֵיהּ - וּבְעִי לְכִפּוּרֵי יָדֵיה בְּהַהוּא גַּבְרָא?
- עָרַק וְאָזַל וְאִיגַיֵיר - וּנְפָק מִינֵיה רַבִּי מֵאִיר.
אספסיינוס[עריכה]
- שַׁדְרֵיהּ עילוייהו לְאַסְפַּסְיָינוּס קֵיסָר.
- אֲתָּא. - צַר עָלָה תְּלָת שֵׁנִי.
עשירי ירושלים[עריכה]
- הַוָּו בָּהּ הַנְהוּ תְּלָתָּא עֲתִירֵי:
- נַקְדִימוֹן בֵּן גּוּרְיוֹן, וּבֵן כַּלְבָא שָׁבוּעַ, וּבֵן צִיצִית הַכֶּסֶת:
- נַקְדִימוֹן בֵּן גּוּרְיוֹן: שֶׁנִּקְּדָה לוֹ חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ.
- בֵּן כַּלְבָא שָׁבוּעַ: שֵׂכֶל הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעַב כַּכֶּלֶב, יוֹצֵא - כְּשֶׁהוּא שָׂבַע
- בֵּן צִיצִית הַכֶּסֶת: שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְּסָתוֹת.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: שֶׁהָיְתָה כְּסֻתוֹ מֻטֶּלֶת בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי.
|
ציבי - ראו מאמרו של -להשלים- לגבי הפגיעה בעצים בתקופת החורבן |
- חַד אָמַר לְהוּ: אָנָּא זַיְינָא לְהוּ בחיטי וְשַׁעֲרִי.
- וְחַד אָמַר לְהוּ: בִּדְחַמְרָא וּבִדְמִלְחָא וּמִשְׁחָא
דציבי - של עצים. ציב הוא עץ אולי ממקור יציב, ואולי להפך, מקור המלה 'יציב' בעץ שהוא ציב. מכאן הצבה ועוד, ואולי גם "צבי" - במשמעות איל, עם קרני "העצים" הגדלים עליו. יש המקשרים לקרני האייל המסועפות גם את עצי האלמוג - 'אל פחד' - כמו האייל, ומכאן גם צורת עץ האלמוגן, והאלמוגים בים. ואולי יש בזה גם להסביר את הביטוי צבי תפארת, ו"הצבי ישראל", שבו צבי ארץ ישראל הקטן והפחדן לא נראה מתאים לדימוי. ור' פרק חזקת הבתים (בבלי בבא בתרא): אדעתא דארעא - לא קני. אדעתא דציבי - קני. כנראה מלשון יציב ועומד.
אכלבתא דחיטי - במקום אחר בגמרא (להשלים: מקור) כתוב על רוב הכלבים של רבי חסדא בביתו, כך שאין מרגישים כשנותנים להם לחם משובח. ואם כן, אולי מדובר בכלבים שמתמחים בשמירה על מחסני החיטה - שניגשים אליהם באופן נדיר, לעומת כלבים שיודעים לשמור על מחסני עצים, אליהם באים כל הזמן.
אך לפי פירוש גמרא נוחה אכלבתא דחיטי - פירושו כלוב, אוצר. וזהו משחק מלים תלמודי עם השם כלבא שבוע, שמשמעותו המקורית לפי פירוש זה: מחסן השְׂבֵעים.
אִיכָּא - בארמית: יש. והכ"ף הארמית מחליפה את השי"ן העברית. אף זה נפוץ.
- וְחַד אָמַר לְהוּ: בדְצִיבֵי בשל עצים.
- וְשִׁבְּחוּ רַבָּנָן לדְצִיבֵי: דְּרַב חִסְדֶא - כָּל אַקְלִידֵי הַוָה מָסַר לְשַׁמְּעֵיהּ, בָּר מדְצִיבֵי.
- דַּאָמַר רָב חִסְדֶא: אכלבא כלוב, כלומר מחסן דחיטי - בְּעֵי שִׁיתִין אכלבי דציבי.
בריוני ירושלים[עריכה]
- הָוָה לְהוּ לְמֵיזָן - עֶשְׂרִים וְחַד שֶׁתָּא במחסנים היה מספיק מזון לעשרים ואחד שנים!
- הַוָּו בָּהוּ הַנְהוּ בִּרְיוֹנִי.
- אָמְרוּ לְהוּ רַבָּנָן רבותינו כלומר:מנהיגנו (רב בארמית הוא אדון או מנהיג). ותורגם באופן מסורתי ל"חכמינו": נִפּוּק נצא. פוק בארמית: יציאה, וחדרה לעברית של ימינו במילה: הפקה וְנַעֲבִיד ונעשה, עבד בארמית: עשה. חדרה לעברית במילה: עיבוד שֶׁלָּמָא בַּהֲדַיְּיהוּ שלום אתם, כלומר: עם הרומאים?
- לֹא שְׁבַקִינְהוֹ לא עזבו אותם, כלומר: לא נתנו להם
- אָמְרוּ לְהוּ הברינוים לחכמינו: נִפּוּק וְנַעֲבִיד קְרָבָא הקרב, כלומר מלחמה בַּהֲדַיְּיהוּ עמם, בהדי - בִּידֵי, כלומר: עם!
- אָמְרוּ לְהוּ רַבָּנָן: לֹא מִסְתַּיְּעָא מסתייע - מצליח מִלְּתָא הדבר, כלומר: לא כדאי לצאת לקרב כי הם חזקים מדי...
קָמוּ קלנהו קלו, כלומר: שרפו לְהַנְהוּ לאותם, כלומר: את אותם... 'הַנְהוּ' כמו בעברית: 'הינה הם' אמברי מחסנים - כנראה מלשון מסתורים תחת הגשר. גשר בארמית: מברא (המעבר) דְחִיטֵי וּשַׂעֲרֵי|של החיטים והשעורים}} - וְהוה והיה כַּפְּנָא רעב.
מרתא בת בייתוס וגרוגרת דרבי צדוק[עריכה]
- מַרְתָּא בַּת בַּייתוּס עֲתִירָתָא דִּירוּשָׁלַיִם הַוְיָא.
- שְדַרְתָה לַשְּׁלוּחָה וְאָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתֵי לִי סמידא.
- אדאזל עד שהלך - ובעברית כיום משתמשים בביטוי: אזל מהשוק בחילוף משמעות, אך מקורו בסיפור זה ודומיו. - איזדבן נמכר...
- אֲתָּא. אָמַר לָהּ: סמידא - לִיכָא, חִיוַרְתָּא - אִיכָּא.
- אָמְרָה לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי הבא. ומלשון היש, כשת' th מחליפה את השי"ן העברית לִי!
- אדאזל - איזדבן...
- אֲתָּא. וְאָמַר לָהּ: חִיוַרְתָּא - לִיכָא, גושקרא אִיכָּא.
- א"ל: זִיל אַיְיתִי לִי!!
- אדאזל - אִזְדַּבָּן.
- אֲתָּא. וְאָמַר לָהּ: גושקרא - לִיכָא, קימחא דְּשַׁעֲרֵי - אִיכָּא.
- אָמְרָה לֵיהּ: זִיל! אַיְיתִי לִי!!!
- אדאזל - איזדבן...
- הֹוֶה שֶׁלִּיפָּא מְסָאנָא. אָמְרָה: אִפּוּק וְאִחְזִי אִי משכחנא מִיָּדִי משהו - מקורו: מידי - מתוך היד, כלומר: משהו לִמְכָל.
- אֵיתֵיב לָהּ פֻּרְתָּא מעט - משהו קטן. ומקורו נראה שבא ממטבע הפרוטה - הקטנה וחסרת החשיבות בְּכַרְעָא בְּכַר (תחתית כף) רגלה - וּמֵתָה.
|
(פרשת כי תבא) |
- קַרֵי עָלֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי פרשיית הקללות (כי תבא)
- ...הָרַכָּה בָּךְ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַּף רַגְלָהּ.
- אִיכָּא דְּאָמְרִי: גרוגרות דְר' של רבי צָדוֹק אָכְלָה - ואיתניסא וּמִתֵּה.
- -- בדְר' שכן רבי צָדוֹק יְתֵיב ישב אַרְבָּעִין שֶׁנִּין בְּתַעֲנִיתָא - דְּלָא לֵחֳרֵב יְרוּשָׁלַיִם.
- כִּי הַוָה אָכִיל מִידֵי - הַוָה מִיִּתְחָזֵי נראה מלשון מחזה מֵאַבְרָאִי מחוצה לו, בר בארמית: חוץ,
- וְכִי הַוָה בָּרִיא - מַיְיתֵי לֵיהּ גרוגרות, מַייץ מוצץ מייהו מימו - את המים שלו וְשֶׁדֵּי לְהוֹ וזורק.
- כִּי הַוָה קַא נַיְחָא נָפְשָׁה נחה הנפש שלה - של מרתא בת בייתוס, כלומר לקראת מותה -
- אַפִּיקְתָּהּ הוציאה, כאמור: פוק - בארמית יציאה לְכָל דַּהֲבָא הזהב וְכַסְפָא
- שדיתיה זרקה אותו בְּשׁוּקָא - אָמְרָה: הָאִי זה הם, כלומר אלו הם לְמַאִי לשם מה (ברבים) מִיבָּעִי צריכים לִי?
- וְהַיְנוּ דִּכְתִּיב (נבואת יחזקאל: רעה אחת רעה - הנה באה) כַּסְפָם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ.
אבא סקרא - אב הסכין, ראש הבריונים ובריחת רבי יוחנן בן זכאי[עריכה]
אַבָּא סקרא רֵישׁ בִּרְיוֹנִי דִּירוּשָׁלַיִם - בָּר אֲחָתֵיהּ דְרַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי הַוָה.
שֶׁלַּח לֵיהּ: תָּא בְּצִינְעָא לְגַבַּאי.
- אֲתָּא.
- א"ל: עַד אֵימַּתָּ עֲבְדִיתוּ הֲכִי - וקטליתו לֵיהּ לְעָלְמָא בְּכַפְנָא?
- א"ל: מַאי אֶיעֱבֵיד? דְּאִי אֲמֵינָא לְהוּ מִדֵּי קָטְלוּ לִי!
- א"ל: חֶזִי לִי תְּקַנְתָּא לְדִידִי דאֵיפוֹק, אֶפְשָׁר דְהָוֵי הֵצֵלָּה פֻּרְתָּא.
- א"ל:
- נָקוֹט נַפְשֵׁךְ בִּקְצִירִי, וּלְיָתִי כֻּלִּי עַלְמָּא - ולישיילו בְּךָ.
- וְאַיְיתֵי מִדֵּי סריא וְאַגָּנֵי גַּבְךָ - וְלֵימְרוּ דְּנֹחַ נַפְשֵׁךְ!
- וליעיילו בְּךָ תַּלְמִידֶךָ -
- וְלֹא לְיִעוּל בְּךָ אֵינִישׁ אַחֲרִינָא - דְּלָא לְרַגְשָׁן בְּךָ דְּקַלִּיל אַת, דְּאִינְהוּ יַדְעֵי דְּחַיָּיא קַלִּיל מִמֵּיתָא.
- עַבִיד הֲכִי.
- נִכְנַס בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזְר מִצַּד אֶחָד, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר.
- כִּי מָטוֹ לפיתחא -
- בָּעוֹ למדקריה - אָמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ רַבָּן דָּקְרוּ!
- בָּעוֹ למדחפיה - אָמַר לְהוּ: יֹאמְרוּ רַבָּן דָּחֲפוּ!
- פָּתְחוּ לֵיהּ בְּבָא - נָפַּק.
רבי יוחנן בן זכאי ואספסיינוס[עריכה]
וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא. האדיר שלו - המלך שלו, של עם ישראל, יהיה שלו עצמו, ולא מלך גוי... - במקורן נבואת ירמיהו על מלך יהודי עצמאי שיחזור לשלוט בישראל, סוף סוף, במקום שלטונם של מלכים נכריים. "ההר הטוב הזה והלבנון", הוא בקשת משה רבנו לכניסה לארץ - בוודאי לא לחורבנה של הארץ, ובהרחבת גבולותיה כולל הלבנון(!), ולא לצמצומה בירושלים הנכבשת כעת, כשירושלים במצור לקראת חורבנה, וניטשת בידי הרב החשוב ביותר בה. וההזוי מכולם: השימוש בפסוק 'והלבנון באדיר יפול' שנאמר על גאולת ישראל, ונפילת ארץ הלבנון.
הלעג המר בשימוש בפסוקים אלו של גאולה, אינה מובנת, אלא אם מבינים שכאן היא תורתו של רבי עקיבא - הרואה בחורבן את תחילת הגאולה. וכך גם רבי יוחנן בן זכאי, שאף הוא הכיר את נבואות החורבן, והבין כך את נבואות החורבן והגאולה גם יחד - כתכנית אחת, צפויה מראש. בדיוק כמו בעת חורבן בית ראשון לקראת הקמת הבית השני.
ובהמשך - רב יוסף או רבי עקיבא המשתמשים בפסוק (פעמיים!): מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל, מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל! זהו הרי פסוק המדבר על כך שהקב"ה יפר את עצת חכמי אומות העולם הסוגרים על ירושלים. אל לנו לפחד מהם אומר הנביא ישעיהו, שכן בעת הגאולה עצתם תופר. שוב, ברור שחכמינו מבית המדרש של רבי עקיבא ראו בחורבן סימני גאולה, והדבר מובן על רקע תמיכתו במרד בר כוכבא - שמיד ידונו בו בהמשך. אם זאת, הביקורת על רבי עקיבא וצידוקו של רבי יוחנן בן זכאי באים על רקע הכשלון הגדול של מרד זה, והחורבן הנורא שהביא בעקבותיו.
אין ספק ששיא הלעג וההיפוך מגיעים בעת שרבי יוחנן בן זכאי מדבר במחנה הרומי, על רקע חומות ירושלים וריח שריפת המחסנים, ואומר לו שאל לו להצטער, וש"שמועה טובה גרמה לרגליו לצמוח". הפסוק: "מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" אין מתאים ממנה לרגע זה... אלא אם כן, שוב: גם רבי יוחנן בן זכאי ראה את האור בקצה המנהרה - גם בהבנת התורה שבעל פה. והיה צריך להסתובב ולהביט מנקודת המבט של הנכרי, שהיא כנראה בשלב החורבן, גם נקודת מבטו של הקב"ה על עם ישראל. אפילו הפסוק המייבש עצמות, אינו באמת מתאים לכאן: לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם. האם לריב"ז לא היתה רוח נכאה באותו הרגע? האם יש כאן רמז להיפוך הנבואה של תחיית המתים? ברור שברבדים העמוקים יותר - יש כאן ביקורת (עצמית?) של רבי יוחנן בן זכאי, וביקורת בלתי סמויה בעליל של רבי עקיבא, תוך כדי קבלת המציאות והסבר שלה - שתוביל - אולי - לתיקון בפעמים הבאות.
והסתייגות לסיום: עם כל האמור לעיל, אין להתעלם מהקו המרכזי באגדתא זו, ובאלה שסביבה:
הבריונים שרפו את האוכל. הנוצרים העלילו על היהודים. היהודים לא התאחדו, שנאו האחד את השני והתחלקו לכתות וכיתות. העשירים עסקו בעצמם ובעסקיהם. הבריונים, הסיקריקים (שעליהם מדברת המשנה) ה(יהודים ה)נוצרים והבייתוסיים מוזכרים כאן. ואלו כנראה רק חלק מהכיתות... החורבן לפי הסוגיה נבע ישירות מהסכסוכים ומהקנאות - תוך אי קריאת מפת המציאות, ולאור הבנה עקומה ומוטית של הכתובים.
- כִּי מָטָא לַהֲתָם לשם, הת' th הארמית מחליפה את השי"ן העברית, אָמַר: שֶׁלָּמָא עֲלַךְ מַלְכָּא! שֶׁלָּמָא עֲלַךְ מַלְכָּא!
- א"ל: מִיחֲיָיבתְּ תְּרִי קְטָלָא!
- חֲדָא - דְּלַאו מַלְכָּא אָנָּא! - וקָא קִרְיַת לִי מַלְכָּא?
- וְתוּ Two - וגם - אִי מַלְכָּא אָנָּא עַד הָאִדָּנָא, אַמָּאי לֹא אָתֵית לְגַבַּאי?
- א"ל:
- דְּקָאֲמַרְתְּ: 'לָאו מַלְכָּא אָנָּא'!
- - איברא מלכא את! דאי לאו מלכא את, לא מימסרא ירושלים בידך: דכתיב ...וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל (ישעיהו - נבואת הגאולה: עוד היום ינופף סוף נבואת 'הגליון בחרט' (המתחילה לפי החלוקה הנוצרית שלשה פרקים קודם)) -
- ואין אדיר אלא מלך דכתי' וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ האדיר שלו של עם ישראל יהיה שלו עצמו, ולא מלך גוי... וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא... וגו' (ירמיהו - נבואת הגאולה: ושבתי את שבות עמי ישראל)
- ואין לבנון אלא ביהמ"ק שנאמר לגבי ספרי הנביאים הביטוי הוא: "שכתוב". לגבי חמשת חומשי תורה - "שנאמר" הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן... (תחילת ואתחנן: בקשת משה לעבור בארץ)
- וּדְּקָאֲמַרְתְּ: אִי מַלְכָּא אֲנָא - אֲמַאִי לֹא קֲאֳתִית לְגֲבָּאִי עֲד הַאִידַנָא?
- - בִּרְיוֹנִי בריונים דְאִית שיש בָּן בנו - לָא שַׂבְקִינָן!!
- אֳמַר לֵיהּ: אִילוּ חֲבִית שֶל דְבַש, וּדְרָקוֹן כָּרוּך עֳלֶיהָ - לֹא הָיוּ שוֹבְרִין אֵת הֶחֳבִית בִּשְבִיל דְרָקוֹן?
- אישתיק...
- קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא:
- ...מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל יסקל - יזיז הצידה. או יגרום לדעתם להפוך לטפשית מלשון שַׂכָל המוזכר רבות בספר משלי! (ישעיהו - נבואת הגאולה: אל תירא כי גאלתיך (מתחיל בפרק הקודם לפי החלוקה הנוצרית))
- איבעי היה צריך ליה למימר ליה: 'שַׁקְלִינַן לוקחים אנו, שקל בארמית - לקח צבתא את הַצְּבַת, צבת כמו 'פינצטא' ושקלינן ליה לדרקון, וקטלינן ליה! וחביתא - שבקינן לה!!
על בארמית: תוך. ואולי קשור עם עול הפרה - הנמצאת "על צוואר" אך הפרה נמצאת בתוכו (בעולו).
חלף - עבר. (ובעברית הביטוי: חלף ועבר. חילף - בעבור. ומכאן חילוף - החלפת דבר, קבלת דבר תמורת אחר (כשהאחד עובר מול השני)
קמיה - לפניו. קוּם פרושו לפני. ונראה שקשור עם "קומת" האדם, כלומר עמידה של "קומה מול קומה" וכמו הביטוי העברי "פנים אל פנים. ועל הפנימיות של הפנים בפעם אחרת.
מאבראי - מהחוץ. בר בארמית: חוץ. וקשור עם העברית: עֵבֶר, וגם 'ברח' החוצה (בערבית 'ברח' פירושו הלך או יצא)
שדי - זורק. ובעברית עתיקה: "וסלף בוגדים - יְשַדֵּם": הסילוף של הבּוגְדִים יזרוק אותם מן הדרך. ואולי קשור במילה שדה - מקום "זרוק" שאינו בדרך, או שהיה נקנה על ידי זריקת אבן כפי שנעשה גם כיום אצל הערבים, לסימון החלקה.
דהבא - הזהב. אל"ף בסוף מילה היא כמו ה"א-הידיעה בתחילת מילה בעברית. ד'הב - הוא זהב, כשד' הנהגה כמו the באבנגלית מחליף בארמית לעתים את האות ז בעברית. ובערבית: דהבּ.
שקל - לקח, תוצאה של פעולת השקילה במסע ומתן מסחרי. ובערבית שוּקוּל, או שוּעוּל - מסחר. ויתכן בנוסף למשמעותו הקדומה - שקילה, שמדובר גם ב'לקיחה' בעצת המן הרשע על היהודים: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב: יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה - לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ...
יתב - ישב, חילוף תיו (בהיגוי th) בארמית, עם שי"ן בעברית. וכמו 'שיר השירים אשר לשלמה, ומשה כבד לשון' בפי קיבוצניק.
ארעה - ארצה, מלשון: ארץ ואדמה. פעמים רבות ע' החליף את האות צ' כיוון שצד"י (שמשמעותה רשת דייגים) היתה אות גרונית, שתחילתה צליל 'ססס' ואחריה השמעת ביטוי גרוני. ונראה שבארמית הצליל הראשוני הושמט (או נוסף בהיגוי הכנעני והעברי)
- אדהכי - אתי פריסתקא הודעה רשמית מהממלכה, ברומית: 'מחיר תקרה' Pristak, יתכן שהיא מקור המילה בשפות ארופיות Decree - הכרזה עליה מרומי, אמר ליה: קום! דמית ליה קיסר - ואמרי הנהו חשיבי דְרוֹמִי לאוֹתִיבֵך בּרֵישָא!!
- הוה סיים חד מסאני סנדליו. בעא למסיימא לנעול לאחרינא - לא עייל נכנס, על בארמית: תוך. בעא למשלפא לאידך לשני, מלשון: 'ידו השניה' לא נפק יצא.
- אמר אספסיינוס - אגב: לא כתוב שדיבר אל רבי יוחנן בן זכאי: מאי האי?
- אמר ליה רבי יוחנן לאספסיינוס:
- לא תצטער! שמועה טובה אתיא לך! - דכתיב (משלי שלמה (מתחילים בפרק י' לפי החלוקה הנוצרית)) 'שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם'.
- אלא מאי תקנתיה? ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה איש שאין רוחך נוחה ממנו - יש כאן צחוק מר על מצבו של ריב"ז ולעג גלוי לאספסיינוס, ולחליף ולעבור, כלומר: ושיעבור קמך לפניך. דִכְתִיב: וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם. (בהמשך משלי שלמה)
- עבד הכי - עייל!
- אמר ליה: ומאחר דחכמיתו כולי האי - עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי?
- אמר ליה: ולא אמרי לך?
- אמר ליה אספסיינוס לרבי יוחנן: אנא נמי אמרי לך! ...אמר ליה שוב, אחרי מחשבה: מיזל אזילנא הלוך אלך - ואינש אחרינא משדרנא משדר אני, שולח אני.
- אלא - בעי מינאי מידי דאתן לך!
- אמר ליה:
- תן לי יבנה וחכמיה
- ושושילתא דרבן גמליאל
- ואסוותא ותרופה דמסיין שמרפאים ליה לרבי צדוק
- קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא
- (ישעיהו - נבואת הגאולה: אל תירא כי גאלתיך ראה לעיל) ...מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל יסקל - או יעשה שיכלות. ר' לעיל!
- איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא!!
- והוא סבר - דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי!
- אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק - מאי היא?
- יומא קמא - אשקיוה מיא דפארי,
- למחר - מיא דסיפוקא,
- למחר - מיא דקימחא, עד דרווח מיעיה פורתא פורתא.
|
(משכיל לאסף: לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח)זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם! גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ - הַר צִיּוֹן זֶה - שָׁכַנְתָּ בּוֹ! |
- אזל שדריה לטיטוס ...
מדרשי הפגיעה בקודש קדשים ושתיקת הקב"ה:
- וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ! (פרשת האזינו) - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה.
- מה עשה?
- תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה,
- ונטל סייף - וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא.
- וכסבור הרג את עצמו של אלהים! שנאמר (משכיל לאסף: לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח) שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ! שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת!
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
- מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו,
- שנאמר: (קהלת ח) וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ -
- אל תיקרי קבורים אלא קבוצים
- אל תיקרי וישתכחו אלא וישתבחו
- איכא דאמרי קבורים ממש - דאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון.
היתוש של טיטוס והגידול במוחו[עריכה]
- עמד עליו נחשול שבים לטובעו.
- אמר: כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים -
- בא פרעה טבעו במים,
- בא סיסרא טבעו במים
- אף הוא עומד עלי לטובעני במים - אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה!
- יצתה בת קול ואמרה לו:
- רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע הרומאים היו אדומי שיער, ולכן אמרו עליהם שהם בני אדום - הוא עשיו הרשע. בהמשך גם לקחו עליהם את דת הנוצרים, שמשיחם יש"ו שמו במקורו חילוף אותיות עשיו.:
- בריה קלה יש לי בעולמי ו'יתוש' שמה! -- אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה, ומפקנא לית לה.
- עלֵה ליבשה ותעשה עמה מלחמה!!
- עלה ליבשה. בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים.
- יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא שמע קל ארזפתא, אישתיק היתוש.
- אמר 'איכא יש תקנתא!!
- כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה.
- לנכרי - יהיב ליה ארבע זוזי.
- לישראל - אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך!
- עד תלתין יומין עבד הכי - מכאן ואילך כיון דדש דש.
- תניא: אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים!
- במתניתא תנא: 'כגוזל בן שנה - משקל שני ליטרין!'
- אמר אביי: נקטינן - פיו של נחושת וצפורניו של ברזל.
קליה - מלשון שריפה, מופיע גם בעברית, בביטוי התנ"כי 'לחם וקלי' שמשמעותו המשוערת - חיטה קלויה באש. אף שמאמר של אריאל כהנא באתר ניווט לתנ"ך מורה שאפשר שכליות חיטה או קליות חיטה הם גרגרי החיטה הגדולים והמוכנים ש"נקלו" והתייבשו בשמש. ואולי זה מקור המילה כליון ("כלו המים", "ויכולו השמים והארץ" - סיום, משום התייבשות והתאדות המים. ואף המילה "כל" ו"כולם" מתגלגלת ממילה זו.
לההוא גברא - לאותו האיש, כלומר: 'אותי'. השימוש בלשון זו, היא על מנת שהמקריא או הקורא את הדברים לא "יקלל" את עצמו בעת קריאתם או הקראתם. ויש בימינו הנוהגים אף שלא להצביע על עצמם (או על אחרים) אלא עם שתי אצבעות מכוונות על יד מושא ההצבעה והנהון הראש בכיוון.
בדר - פזר. האות בי"ת מחליפה את האות פ"ה העברית כמקובל בערבית (ובתוך העברית: פרזל וברזל מתחלפות). האות ד' בהיגוי the, מחליפה את האות זי"ן העברית, כמקובל במילה "הַזֶּה" המצביע על דבר, ובארמית "הדה" (ובערבית, באות דל"ת מודגשת)
אשב ימי - על שבעת ימים. לרומים היו ידועים שבעה ימים: (א) הים התיכון (הסמוך לרומי), (ב) השחור ו(ג) הכספי, (ד) ים סוף, (ה) הים הערבי, (ו) והים ההודי. וכמובן (ז) הים הגדול שאחרי ספרד ואנגליה. היה ברור להם גם שהמים מחוברים - להערכתם תחת הארץ, הצפה על גביהם - שכן קיימת התופעה של מים מלוחים המתפרצים בהתפרצויות געשיות, ומים גפריתיים במעיינות החמים.
- כי הוה קא מיית כשהיה מת, כלומר: כשעמד למות, לקראת מותו - אמר להו:
- ליקליוה לקלות, כלומר: לשרוף לההוא גברא לאותו האיש, כלומר: 'אותי' - ולבדרי לקיטמיה ולפזר את האפר אשב ימי על שבעה ימים: דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה ולהקים, כלומר: יעמיד אותו בדינא לדין.
אונקלוס הגר[עריכה]
נגידא - העלאה באוב מן המתים. נגידא משמעותו ענף לח או שוט. יתכן שהיו מכים את הקבר בטקסיות, ומעלים כך כביכול את הנשמה מהשאול.
אסקיה - הסיק אותו העלה אותו. וכיום משתמשים במילה העברית מסוק.
לאדבוקיה - לדבוק בהם, וכיום משתמשים במילה דבק, במשמעות מעט אחרת. 'דביקות' עדיין משמשת אצל הדתיים, לאחר שעברה את היידיש ואת הספרות החסידית.
מילייהו - הדברים שלהם, המלים שלהם. הקשר בין מילה לדיבור ולדבר נותרה בכל השפות.
נפיש - הרבה. לא ברור הקשר הישיר בין נפש וריבוי, ובכל מקרה יש בארמית גם "פשו" - רבו, ובעברית פושה - מתרבה ומתרחב.
זיל - לך, אזל - הלך. קשור אולי ל'נזל' - הלך וזרם. ובערבית: בנזיל - התרחק. ואולי קשור גם ל"אצל" שאף הוא מארמית ובעברית: לְיַד או לְצַד.
קטם - אפר, משום ש"קוטמים" את עצי האש, על מנת לכבותם ובכך מתקבל האפר.
- אונקלוס בר קלוניקוס - בר אחתיה דטיטוס הוה.
- בעי לאיגיורי.
העלאת טיטוס מקברו[עריכה]
- אזל אסקיה לטיטוס בנגידא באוב, כלומר העלה אותו מן המתים. נגידא הוא 'שוט מענף קצר'
- אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל.
- - מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: מילייהו נפישין דבריהם רבים ולא מצית לקיומינהו.
- זיל איגרי לך תתגרה בהו בההוא עלמא בעולם ההוא - כלומר: בעולם של החיים והוית רישא -
- דכתיב (איכה א) הָיוּ צִרֶיהָ לְרֹאש וגו': כל המיצר לישראל - נעשה ראש!
- - מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: מילייהו נפישין דבריהם רבים ולא מצית לקיומינהו.
- אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי?
- א"ל:
- במאי דפסיק אנפשיה לועגים לטיטוס שאפרו פוזר על שבעת הימים - אוספים אותו וקולים אותו שוב יום יום:
- כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה לאפר ודייני ליה, וקלו ליה ומבדרו - אשב ימי.
העלאת בלעם מקברו[עריכה]
(פרשת כי תצא) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ד'! גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ד' - עַד עוֹלָם!
- עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ - בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם,
וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם, לְקַלְלֶךָּ.
וְלֹא אָבָה ד', אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ד', אֱלֹהֶיךָ, לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה - לִבְרָכָה! כִּי אֲהֵבְךָ ד', אֱלֹהֶיךָ.
לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם!!
באגדה כאן, הפסוק משמש בפי בלעם, על בני ישראל דווקא, בהיפוך תפקידים. ובכך מביע לעג על בני ישראל לאחר גלותם. בלעם, נביא הגויים, שבא לקלל ונמצא מברך, עתה חוזר לקלל באופן מפורש. ובהקשר להמשך - מול "נביא" יהודי פורש, הדברים מחריפים עוד.
"לא תדרוש שלומם", גם בהקשר זה, מובן, כאשר מעמיקים במשמעות "על אשר לא קדמו אתכם...". על פסוק זה ידוע סיפור המגיד מדובנא הרב יעקב קרנץ - שהיה מסתובב בעיירות בימים שטרם התמונה המודפסת בעיתונים. והיו אחרים שהתחזו למגיד מדובנא והיו דורשים. לעתים המגיד מדובנא היה מגיע לבית כנסת בו 'מגיד מדובנא' אחר מרצה את דבריו בדרשה על הדוכן, לפני הוצאת ספר התורה. אך פעם שמע את ה'מגיד' אומר דברים שלא היו מקובלים עליו, ועמד מולו. אני המגיד מדובנא. לא אני הוא המגיד מדובנא. עמדו הקהל והגבאים נבוכים. אמר המגיד - נגריל פסוק כלשהו, ומי שימצא משל לשאלה ומשל לתשובה הוא המגיד מדובנא. הגרילו פסוק זה: על דבר אשר לא קדמו אתכם... לא היה ל'מגיד' משל, אך המגיד מיד סיפר: למשפחה היתה שמחה בשבת, בעיר שמעבר לנהר. האב נסע לעיר והכין את המקום והזמנת האורחים, האם והבנים נותרו להכין את האוכל. ביום חמישי העגלה עם האוכל ובני המשפחה בוששה לבא. רק שעה לפני שבת הגיע הבן בבגדים קרועים ומלאים בוץ וסיפר: העגלה התהפכה בגשר, וכל האוכל התקלקל. אוי ואבוי, אמר האב, איך נוכל עכשיו לעשות את הסעודה? והיכן אמא? המשיך ושאל. אמא נהרגה בהתהפכות העגלה - ענה הבן. ריקא! צעק האב, קודם היה עליך לספר את האסון האמיתי. מה אתה מספר לי על האוכל?
על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים? - הם חיפשו להרוג אתכם במלחמה, ושכרו לשם כך את בלעם הרשע!
ומשל לתשובה יש לך? שאל המגיד מדובנא? נבוך ה'מגיד' והמשיך המגיד: משל לאיש שהיה חייב כסף רב למלווהו. משהתחמק מהמלווה זמן רב, תבע אותו המלווה לדין. כבוד הרב הדיין, אמר המלווה, איש זה חייב לי הרבה כסף. עורך דינו הידוע של החייב ענה בשם מרשו: אכן, כבוד הרב, הוא חייב הרבה כסף. אבל אין לו, מה לעשות. אם תמשיך לדרוש את כל הכסף בבת אחת, לא יקבל המלווה אף לא פרוטה שחוקה. עצתי לכן, שהמלווה יוותר על רוב הכסף, ובפשרה יקח מעט מזעיר, בכל פעם בתשלומים במשך כמה שנים. ענה המלווה: הכל טוב ויפה, אבל מהיכן היה ללווה את הכסף לשכור עורך דין יקר כמוך? כך המואבים הציגו שאינם יכולים לתת לנו לעבור, ובצדק: הם פחדו שנקלקל להם את השדות. אולי לא היה להם מספיק מים... אבל בא שכירת בלעם והוכיח מה רצו להשיג. (המקור: אברהם דב פלאם - אהל יעקב, לקט סיפורי המגיד על פרשת השבוע, על פי הערות ומראי מקומות במחברתו). כששמעה סיפור זה, אשתי אמרה לי שחברה שלה השתמשה בדיוק בטיעון זה בבית דין רבני, כשטוענת רבנית מארגון מתנדב, טענה זאת נגד הבעל שסירב לשלם מזונות, והביא עורך דין יקר להגן על עמדתו.
- אזל אסקיה לבלעם בנגידא.
- אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל!
- מהו לאידבוקי בהו?
- א"ל (פרשת כי תצא) לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם - כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם שימוש הפוך למשמעותו, הלועג לבני ישראל שלאחר החורבן, ובו בלעם חוזר לקלל כרצונו.
- א"ל דיניה דההוא גברא במאי א"ל בשכבת זרע רותחת שכן המדיינים נלחמו בישראל באירוטיקה, (פרשת כזבי בת צור, והמדיינים, בסוף פרשת בלק ותחילת פרשת פנחס) והוא מקבל עונש "אירוטי"
העלאת יש"ו הנוצרי מקברו[עריכה]
(נבואת הגאולה של זכריה בתחילת הספר)
כִּי כֹה אָמַר ד' צְבָאוֹת:
אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם: כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ!
כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת יָדִי, עֲלֵיהֶם על האומות השולטות בישראל, וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם!
וִידַעְתֶּם כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי את זכריה. {ס}
רָנִּי שִירִי - מלשון: 'רננה' קולות הנשמעים בעת זמרה וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן! - כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ. - נְאֻם ד'.
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ד' בַּיּוֹם הַהוּא, וְהָיוּ לִי לְעָם.
וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, וְיָדַעַתְּ: כִּי ד' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ!
וְנָחַל ד' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם.
הַס כָּל-בָּשָׂר, מִפְּנֵי ד' - כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ!! {ס}
פסוקים אלו לפי פשוטם סותרים את האמונה הנוצרית, שאין עוד תקומה אחרי חורבן בית המקדש הראשון, וש"תורה חדשה מאתי תצא" - משמעותה תורה אוניברסלית שאינה קשורה עוד בירושלים. כאן במפורש מצויין עניין החזרה והגאולה, למרות העונש. (לפי התורה, וחלק מהנביאים, ניתן להבין שאם ישראל יחטא - הוא ייענש באופן שאין לו תקומה, וכך היה פירוש הנוצרים. לדעתם בית שני היה טעות, ולא היתה בו את הקדושה של בית ראשון. ופרק זה, כאמור, סותר לכאורה את דבריהם.) הנוצרים, כמובן, פירשו פרק זה באופן אלגורי, על ישו עצמו והגעתו לירושלים. 'ונלוו גויים רבים' היתה היסוד לקריאה להשתתפות העמים, בהמשך התפתחות הנצרות. בכל מקרה, כאן באגדתא זו, ברור שגם בפי ישו, כמו בפי הדמויות האחרות, יוצאים דברים הפוכים למה שאמרו בחייהם, וגם הפך משמעות הפסוק לפי פשוטו. במקרה זה 'בבת עינו' משמעותו 'בבת עינו' של הקב"ה. (ושמא זה גם מה שיש"ו אומר?)
- אזל אסקיה ליש"ו בתלמוד המצונזר הופיע: 'לפושעי ישראל' וברש"י בתלמוד מצונזר חלקית היה: 'לפושעי ישראל' - יש"ו הנוצרי בנגידא
- א"ל: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל!
- מהו לאדבוקי בהו? א"ל: טובתם דרוש רעתם לא תדרוש! - כל הנוגע בהן כאילו נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ על פי זכריה, וראה הערה משמאל.
- א"ל: דיניה דההוא גברא במאי?
א"ל:
- בצואה רותחת.
- דאמר מר: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.
סיכום אגדת אונקלוס[עריכה]
רש"י מסביר שמקור דינו של יש"ו "בצואה רותחת" - רשום במסכת עירובין בדרשה של צמד פסוקים: מקהלת: להג הרבה יגיעת בשר - כל המלעיג על דברי חכמים
בכלל חכמינו ראו בקהלת הרבה מן המקור לסמכותם. פרשייה זו בקהלת (המתחילה בפרקים הקודמים על פי החלוקה הנוצרית) ופותחת במלים: שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם... מלאה באמרות על הסכנה בפריצת גדרים ואמירה שלא על פי החוק והמשפט, לעומת הנוצרים שפירשו זאת כעניין אישי ו"אמונה": זְבוּבֵי מָוֶת - יַבְאִישׁ יַבִּיעַ מבוע - כלי גדול מלא ב- שֶׁמֶן רוֹקֵחַ!, חֹפֵר גּוּמָּץ - בּוֹ יִפּוֹל, וּפֹרֵץ גָּדֵר - יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ כלומר: התוצאה מזה שהתעסקת בהורדת הגדרים והתקנות - היא שאתה עצמך תיפגע מכך! מַסִּיעַ אֲבָנִים - יֵעָצֵב בָּהֶם יפצע מהם - כלומר: יש לצפות לפציעות בעבודה, וכך גם כשאתה מביע דעות לא מקובלות בּוֹקֵעַ עֵצִים - יִסָּכֶן בָּם יסרט או ייחתך (מלשון סכין) מהם - כנ"ל. מאמר זה מסתיים עם סוף ספר קהלת, בתיאור תהליך המוות, ולאחריו סיכום הספר כך:
דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים וכמו מסמרים הקבועים בעץ - בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת המאמרים האסופים - כמו משלי, קהלת, חלקים מתהלים ואיוב, ועוד: נִתְּנוּ - מֵרֹעֶה אֶחָד חכמינו היו מרמזים: משה רבינו עליו השלום. ולפי פשוטו: כולם בעצם מביעים את החכמה האחת - הצדק המוחלט, שמקורו בקב"ה.
וְיֹתֵר מֵהֵמָּה מכל רשימת הדברים הרעים שצריך להיזהר מהם, שנכתבו לעיל, בְּנִי, הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה - יְגִעַת בָּשָׂר. - סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע שהרי כל מה שאתה אומר - בסופו של דבר נשמע ומגיע לאוזניו של מישהו... ובהקשר כאן: לאזנו של האל. לכן עליך להזהר ולא ללהג!
אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר! - כִּי זֶה כָּל הָאָדָם!
- כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה - הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל נֶעְלָם גם זה שאינו נראה: אִם טוֹב, וְאִם רָע!
בתלמוד הבבלי, בפרק 'עושים פסים לביראות' (בבלי, עירובין פרק ב') דנים באגדתות על קהלת, (במסגרת אסופת מאמרים של רב חסדא - הכוללת מאמרי הלכה הקשורים למשנה זו...) ומגיעים לפסוקים שלנו - המבהירים (על פי רש"י בסוגייתנו) את דין הצואה הרותחת, ומתכתב במיוחד עם הנוצרים - אשר האמינו ב"ברית חדשה" ו"תורה חדשה מאתי תצא" (על פי הנביאים)
(שובי שובי השולמית (שיר השירים)) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים: חֲדָשִׁים, גַּם יְשָׁנִים, דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ!
א"ל רב חסדא לההוא מדרבנן, דהוה קא מסדר אגדתא קמיה:
מי שמיע לך 'חֲדָשִׁים, גַּם יְשָׁנִים' - מהו?
אמר ליה: אלו מצות קלות ואלו מצות חמורות.
א"ל רב חסדא: וכי תורה פעמים פעמים ניתנה? אלא: הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים.
דרש רבא: מאי דכתיב: (קהלת) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי, הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וגו'?
בני! הזהר בדברי סופרים - יותר מדברי תורה.
שדברי תורה - יש בהן עשה ולא תעשה,
ודברי סופרים - כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה!
שמא תאמר: אם יש בהן ממש, מפני מה לא נכתבו?
אמר קרא: ... עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה - אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה - יְגִעַת בָּשָׂר:
א"ר פפא בריה דרב אחא בר אדא, משמיה דרב אחא בר עולא:
מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים - נידון בצואה רותחת
מתקיף לה רבא: מי כתיב 'לעג'?! להג כתיב! אלא: כל ההוגה בהן טועם טעם בשר.
מדרש זה, על המשפט ב"יגיעת בשר" ועל "דברי חכמים" בניגוד למדרשים האלגוריים של הנוצרים, חותר לפשוטם של דברים בסוף ספר קהלת, המדבר על כבוד שיש לתת לספרים הישנים, ולא להרבות בספרים חדשים ומחדשים.
אם נכונה הקריאה שלי - הרי שהשאלה בסיום פרשיית בר קמצא, ובסיכום אגדת אונקלוס הגר, מראה בין היתר, שלדעת חכמינו (לפחות אלו שכתבו וערכו את האגדתא הזו), מתברר לאחר מותו של כל יהודי ("מה בין פושעי ישראל") - גם הגרוע ביותר, שבחייו לא רצה לפגוע בישראל, והאמין שמה שהוא עושה הוא טוב בשביל ישראל (והעולם). אך חשובה הרבה יותר המסקנה הבאה:
חורבן הבית בעטיים של ה(יהודים ה)נוצרים:
שוב, אם נכונה קריאתי בסוגיה, המסקנה החשובה יותר מן הסוגיה היא שלדעתם של חכמינו ז"ל, הקדוש ברוך הוא החריב את הבית, בסיוע לבר קמצא - בן הצלב, ר' על הקמץ ההפוך והצלב בספר סבא שלי היה רב של אורי אורבך. אבל גם בהרחבה בספרות השבתאית ובחלק מהספרות הקבלית.
לאור הלעג (הצואה הרותחת) שזוכה לו יש"ו בזכות הלעג שלו על דברי חכמים, ברור שאין זו נקודה לזכות הנוצרים, או יש"ו מורם. ומי שמתבונן בהומור הדק המר והלעגני לכל אורך הסוגיה (הוצאת דרקון בפינצטה מחבית הדבש, השליח הלא יוצלח של מרתה, המחסנים המלאים שנשרפו, הבריונים שמצילים את ריב"ז (קרוב המשפחה!) אחרי שהחריבו את המחסנים, ה"ענוותנות" הנפלאה של בן אבקולס, ועל כולם, סיפור המסגרת של קמצא ובר קמצא. בימינו, בסרטים המצויירים, אלימות מסוג זה תמיד מעוררת צחוק. הזמינו את האדם הלא נכון. הוא מוכן לשלם על הסעודה שלו. את חצי הסעודה. את כל הסעודה. רק כשהוא מחליט לנקום ב"רבנן" - חכמינו - מתברר לנו לאן הדברים מובילים. הטרוניה על זכריה בן אבקולס היא שלא היה מוכן להרוג את בר קמצא. משמע: חכמים היו צריכים לדונו למוות. ומי שמכיר את ספרו המפורט של השופט w:חיים כהן, על משפטו ומותו של ישו המשחזר את הקורות אותו והמגן על היהודים מפני טענות הנוצרים (ר' משפט המילניום - מאמר באתר צה"ל על ספר זה לרגל ביקור האפיפיור) יודע שלפי מקורות רבים נובע שהסנהדרין החליטו שלא להרוג את ישו - דווקא משום שהיה בן ישראל. בדיוק כמו בטענת רבי זכריה כאן בסוגייתנו.
בנושא הסעודה - בהקשר ליש"ו הנוצרי. "הסעודה האחרונה" למעשה: סדר ליל פסח האחרון שלו, הוא מוטיב חוזר וחשוב בנצרות, הכולל את בגידתו של יהודה איש קריות (ולפי חלק מהנוצרים, בגידה של אחרים ביהודה). אך יש"ו לא האמין בצורך בקרבנות בעלי החיים ובמקדש. ההיה זה סדר פסח ללא קרבן פסח? מדובר בסך הכל על 40 שנים לפני חורבן הבית, דור וחצי. מה היה מקומם של הנוצרים ועמדתם, לגבי הקרבת הקרבנות? סביר שסעודת בעל הבית הבלתי נודע (ואולי המצונזר), שהזמין את קמצא ואת בר קמצא - איננה הסעודה המפורסמת בליל הסדר, שכן אין אזכור קרבן הפסח (אף שבסוגייה בעירובין, כאשר תופסים נכרי המקריב, והורגים אותו, אכן מדובר בפסח), אך לפחות הסוגייה מתכתבת עם סעודה זו. בייחוד בעניין היריבויות בין קמצא (שאמור היה להיות מוזמן) ובר-קמצא (האורח הבלתי קרוא), והיריבות בין בעל הבית ובר קמצא.
עוד עניין אחרון בסוגיה זו, הוא התנהגותם של כל המצויים בסעודה, אשר זוכים רק לביקורת מרומזת - שכן בסופו של דבר רק "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס היא שהחריבה...". אבל בישיבות המוסר, וכמעט בכל הכתבים היהודיים, הביקורת מופנית יותר כלפי התנהגות בעל הבית האלמוני, שלא הסכים לסלוח לבר קמצא - גם עבור כסף. הביקורת מופנית אפילו על קמצא שנמצא כאן בסיפור רק כ"טעות" - ועל בר-קמצא, על שהם שונאים זה לזה, ועל מערכת היחסים שלהם עם בעל הבית. אקורד הסיום של הסוגיה: שלא לבייש את בר קמצא, האיש הנוקמני אינו מובן, אלא אם אכן הביקורת היא לא על החלטות פוליטיות לא נכונות, אלא על הפירוד הרב - עד כדי קריעה והתרחקות מעם ישראל (אל האמונה האוניברסלית כביכול). לפי זה, על מנת למנוע את הנצרות היהודית העדיף הקב"ה "להחריב את היכלו". יחד עם זאת, חכמינו שמים את האצבע על מה שהוביל לפרישתם של יהודים ובגידתם - והיא ההתקוטטות המרובה, שהביאה למצב "הבלתי אפשרי" בסיום הפרשה -
-לחורבן, לגלות, לנצרות, לגזרות קנ"א, למסעי הצלב, לגרוש ספרד, לשמד בפורטוגל ותימן, לגזרות ת"ח ות"ט, לעלילות בייסקי ועלילת דמשק, לשואה, אך עם זאת - לזיקה לבניינה מחדש: לעליית השבתאים והקראים, לעליית הגר"א ועליית החסידים, לחובבי ציון, לתנועה הציונית, להעפלה, למלחמת העצמאות ולמקום שאנו בו עתה ('אנו' - אם אין מקבלים את עמדת 'ההסטוריונים החדשים')
- תא חזי: מה בין פושעי ישראל רש"י: יש"ו הנוצרי לנביאי אומות העולם עובדי ע"ז עובדי עבודה זרה - נראה שגם זו תוספת הצנזורה, על מנת להרחיק מהתפיסה שגם הנוצרים הנוכריים בכלל הביקורת?
- תניא:
- אמר רבי אלעזר:
- בא וראה כמה גדולה כחה של בושה - שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו.
חורבן הר המלך וסיפורי בר דרומא[עריכה]
התרנגול והתרנגולת (בר דרומא)[עריכה]
יתכן שהכוונה בן הדרום, אך יתכן שניקודו: בר דְרוֹמא, וכמו ארמיניוס מנהיג הגרמנים ויוספוס פלביוס שלנו, היה מהילדים החטופים שגוּדל ברומא על מנת להנהיג את עמו בדרכם. ור' להלן על הילד היהודי ברומי.
- אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא
- דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא: מפקי קמייהו - תרנגולא ותרנגולתא -
- כלומר: 'פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִים!'
- יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי - שקלינהו מינייהו.
- נפלו עלייהו - מחונהו מחו אותם, מלשון: מחייה ומחיקה. כלומר: מחקו אותם, הרגו אותם. וכיום רווח הביטוי 'חיסלו אותם', כשמדובר באוייב או בפושעים
- אתו באו (הפליטים או משתפי הפעולה), אמרו ליה לקיסר: 'מרדו בך יהודאי'!
- אתא עלייהו בא עליהם.
- הוה בהו ההוא בר דרומא בן הדרום, או בר הרומיים. ור' דיון על כך בהרחבה על בר דרומא דהוה קפיץ קופץ מילא מיל - מידת מרחק וקטיל בהו.
- שקליה קיסר לקח קיסר (רומא, ושמא יוליוס?) לתאגיה את כתרו ואותביה אארעא והושיבו על הארץ - לאות צער על הפגיעה בחייליו.
- אמר קיסר -: ריבוניה דעלמא כוליה אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא
- אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר (תהלים ס, יב) הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו
- דוד נמי אמר הכי?
- דוד אתמוהי קא מתמה!
על לבית הכסא אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה
אמר הואיל ואיתרחיש לי ניסא הא זימנא אישבקינהו שבקינהו ואזל איזדקור ואכלו ושתו ואדליקו שרגי עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא אמר מיחדא קא חדו בי יהודאי הדר אתא עלייהו
החגיגות בזמן החורבן[עריכה]
א"ר אסי תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא ובהך גיסא הלולי וחנגי ולא הוו ידעי הני בהני
העיירות בהר המלך[עריכה]
- (איכה ב, ב) בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב,
- כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אלו ששים רבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך.
- דאמר רב יהודה, אמר רב אסי:
- ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך -
- וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים!
- אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא -
- כפר ביש - דלא יהבי ביתא לאושפיזא.
- כפר שיחליים - שהיתה פרנסתן מן שחליים.
- כפר דכריא -
- אמר רבי יוחנן: שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה, ויולדות נקבה באחרונה, ופוסקות.
- אמר עולא: לדידי חזי לי ההוא אתרא, ואפילו שיתין ריבוותא קני לא מחזיק.
ארץ הצבי[עריכה]
|
(ירמיהו כט) בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית-יְהוּדָה עַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל - וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם. וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי: אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה, נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם? וָאֹמַר: אָבִי תִּקְרְאִי לִי, וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי. אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה, מֵרֵעָהּ, כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-ד'. קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע, בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי הֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם, שָׁכְחוּ אֶת-ד' אֱלֹהֵיהֶם. - שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים! אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם! |
- אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא: שקורי משקריתו!!
- אמר ליה: 'ארץ צבי ר' הערה משמאל' כתיב בה!
- מה צבי זה - אין עורו מחזיק את בשרו.
- אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה - רווחא,
- ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא.
סיפורי קנאות[עריכה]
- רב מניומי בר חלקיה, ורב חלקיה בר טוביה, ורב הונא בר חייא - הוו יתבי גבי הדדי.
- אמרי: אי איכא דשמיע ליה מילתא מכפר סכניא של מצרים - לימא!
- פתח חד מינייהו ואמר:
- מעשה בארוס וארוסתו שנשבו לבין העובדי כוכבים - והשיאום זה לזה.
- אמרה לו: בבקשה ממך אל תגע בי - שאין לי כתובה ממך. ולא נגע בה עד יום מותו.
- וכשמת - אמרה להן:
- סיפדו לזה שפטפט ביצרו יותר מיוסף.
- דאילו ביוסף - לא הוה אלא חדא שעתא, והאי - כל יומא ויומא!
- ואילו יוסף - לאו בחדא מִטַּה, והאי - בחדא מטה.
- ואילו יוסף לאו אשתו, והא - אשתו!
- פתח אידך ואמר:
- מעשה ועמדו ארבעים מודיות בדינר.
- נחסר השער מודיא אחת. ובדקו ומצאו - אב ובנו, שבאו על נערה מאורסה ביום הכפורים.
- והביאום לבית דין וסקלום -
- וחזר השער למקומו.
- פתח אידך ואמר:
- מעשה באדם אחד - שנתן עיניו באשתו לגרשה, והיתה כתובתה מרובה.
- מה עשה? הלך וזימן את שושביניו, והאכילן והשקן שיכרן והשכיבן על מיטה אחת,
- והביא לובן ביצה - והטיל ביניהן, והעמיד להן עדים ובא לבית דין.
- היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו איש בעל חוש הומור ואחראי. בתחילת בבא בתרא מסופר שהורדוס הותירו מכל החכמים, ניקר את עיניו, והוא יעץ לו לשפץ את בית המקדש
- אמר להן: כך מקובלני משמאי הזקן: לובן ביצה סולד מן האור ושכבת זרע דוחה מן האור.
- בדקו - ומצאו כדבריו, והביאוהו לב"ד והלקוהו את האיש שרצה לגרש את אשתו, לא את בבא בן בוטא, והגבוהו וגבו, מלשון: גבייה כתובתה ממנו.
- א"ל אביי לרב יוסף: ומאחר דהוו צדיקים כולי האי, מאי טעמא איענוש?
- א"ל משום דלא איאבול על ירושלים.
- דכתיב: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל אֹהֲבֶיהָ! שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ כלומר - שמי שאינו מתאבל, לא יזכה לשוש ולשמוח (עם תקומת ירושלים). (ישעיהו, נבואת: השמים כסאי)
שלשה סיפורים אלו ניתן לקרוא כסיפורי קנאות - המסופרים מנקודת ראות הקנאים, והם חיוביים בעיניהם: הראשונה על בני זוג נשואים הנמנעים מהעמדת צאצאים ומאישות כל ימיהם על פי תקנת חז"ל, עקב מצבם המצער בשבי הנכרים. השני על קהילה שהרגה את הפושעים בקהילתם, ופושעים אלו נתגלו בעקבות ירידה קלה בשערי המטבע. השלישי הוא על בבא בן בוטא ובתי הדין, המצליחים לגלות נסיון הערמה.
אבל בהתבוננות שניה נראה ששלש הסיפורים למעשה מספרים על מעשים מכוערים ביותר. למה לא יכל לכתוב לה כתובה? (אלא אם מדובר בכך שלא רצו שהילדים יפלו בשבי הנכרים, כעבדים). כמה מזעזע אב ובנו שבאו (נראה שמדובר באונס) על נערה מאורסה (לא לאיש מהם) ביום הכיפורים! והאורגיה המאורגנת של האיש לאשתו וחבריו - שהתברר ששכבת הזרע היה זיוף... ומה כן היה שם? בסיפור השלישי לפחות רואים שבית הדין, בזכות בבא בן בוטא וידיעותיו המפליאות בנושא מכוער זה, דן דין צודק, הלקה את האיש, ונתן לאשה את כתובתה.
מה שנראה מסיפורים אלו הוא, שתמיד יהיו פושעים אבל למרות המצב הרוחני הירוד - היו יחידים, קהילות, ובתי דין שעדיין תפקדו.
הסיפור מובא כאן, כמובן, עקב סופו: הביקורת אינה נגד ה'צדיקים' של הסיפור: לא הארוס, האשה, לא השומעים, לא אנשי הכפר והגזבר שלהם, בית הדין, ובוודאי שלא בבא בן בוטא - האיש שיעץ להקים את המקדש ההרודיאני המפואר, הם הנתונים לביקורת - לא הם "איענשו" ולא עליהם השאלה. המדובר בדור החורבן, או דור בר כוכבא, שינק מסיפורי קנאות אלו. והסיבה לעונשם על פי רב יוסף, העיוור, כמו בבא בן בוטא בסוף ימיו: הניתוק שלהם מהאבל על בית המקדש. הם עסוקים בצדיקות מקומית, ואין להם רצון לחפש גורם לאומי מאחד, ומקום התכנסות לעבודת ה'.
יתכן גם כאן, כבהמשך, שזוהי ביקורת על הנוצרים, שלא הצטרפו למרד בר כוכבא באומרם שמשיח כבר בא. ור' מרד בר כוכבא ותוצאותיו לפרופ' דוד פלוסר (באתר דעת)
ציר הגלגל וחורבן ביתר[עריכה]
אשקא דריספק - חריב ביתר
- דהוו נְהִיגִי נוהגים (אולי משחק מלים עם נסיעת העגלה בהמשך) -
- כי הוה מתיליד ינוקא: שתלי ארזא ארז - הכוונה עץ ברוש.
- ינוקתא: שתלי תורניתא יש המזהים זאת עם שיטה מלבינה הצומחת לגובה וגזעו וחזק ומשמש לתורן באניות..
- וכי הוו מינסבי מתחתנים, מלשון: מסיבה קייצי להו קוצצים אותם ועבדו גּננא ועשו חופה, מלשון גן - שחופה ומגן על הראש.
- יומא חד - הוה קא חלפא ברתיה דקיסר.
- אתבר שקא ציר, מלשון שוק דריספק העגלה. באיטלקית: ריספרמה risparmi הוא חשבון חסכון, ושמא היתה זו העגלה של הכסף הרומי (ה'ברינקס' של ימינו). קצו ארזא קצצו ארז, כלומר: ברוש ועיילו לה והביאו אליה - לעגלה השבורה
- אתו באו (היהודים) - נפול עלייהו התנפלו עליהם - מחונהו מחו אותם, כלומר חיסלו אותם.
- אתו באו (הפעם - הרומאים, או משתפי הפעולה שלהם) אמרו ליה לקיסר: 'מרדו בך יהודאי!
- אתא בא (הקיסר) עלייהו עליהם.
(איכה ב) גדע בחרי אף כל קרן ישראל:
- א"ר זירא א"ר אבהו א"ר יוחנן אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לִכְּרַך בֵּיתָּר לעיר ביתר בשעה שלכדוה,
- והרגו בה אנשים ונשים וטף - עד שהלך דַמָּן הדם שלהם ונפל לים הגדול כלומר זרם במשך מרחק רב.
- שמא תאמר קרובה היתה לים הגדול? רחוקה היתה מיל נראה שנשמט מכאן המספר 'שלושים' (מתוך ידיעתנו על מקומה של ביתר ללא ספק)
- תניא רבי אליעזר הגדול אומר:
- שני נחלים יש בבקעת ידים -
- אחד - מושך אילך, ואחד - מושך אילך.
- ושיערו חכמים שני חלקים מים, ואחד דם!!
- במתניתא תנא:
- שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה
סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו - הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא 211x10,000 כלומר: 2,110,000 ואולי הכוונה 211,000 ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא 940,000 ואולי הכוונה 94,000 על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה בן יהוידע המוזכר בהערה לעיל לקיים מה שנאמר
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
(הושע ד) ודמים בדמים נגעו.
אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק, אמר: מאי האי? אמרו ליה: דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמו. אמר להו: אי אמריתו לי, מוטב. ואי לאו: מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי. אמרי ליה: מאי נימא לך? נבייא הוה בָּן, דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא. קמינן עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה.
אמר להו: אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה - קטל עילויה ולא נח. בחורים ובתולות - קטל עילויה ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן - קטל עילויה ולא נח. א"ל: זכריה זכריה! טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי - נח.
בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה. אמר: ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא - על אחת כמה וכמה! ערק, אזל שדר שטר פרטתא בביתיה - ואגייר.
תנא: נעמן - גר תושב היה נבוזראדן - גר צדק היה, מבני בניו של המן - למדו תורה בבני ברק מבני בניו של סיסרא - למדו תינוקות בירושלים מבני בניו של סנחריב - למדו תורה ברבים. מאן אינון? שמעיה ואבטליון היינו דכתיב (יחזקאל כד) נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות (בראשית כז)
הקול קול יעקב והידים ידי עשו הקול - זה אדריינוס קיסר: שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא, כפלים כיוצאי מצרים קול יעקב - זה אספסיינוס קיסר: שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא והידים ידי עשו - זו מלכות הרשעה: שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו
דבר אחר: הקול קול יעקב - אין לך תפלה שמועלת, שאין בה מזרעו של יעקב והידים ידי עשו - אין לך מלחמה שנוצחת, שאין בה מזרעו של עשו והיינו דא"ר אלעזר: (איוב ה) בשוט לשון תחבא, בחירחורי לשון תחבא.
אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהילים קלז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון? מלמד - שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני חורבן בית ראשון - שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בית שני - דכתיב (תהילים קלז) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה
הילדות והילדים השבויים שקפצו לים[עריכה]
אמר רב יהודה:
- אמר שמואל - ואיתימא: רבי אמי:
- ואמרי לה: במתניתא תנא:
- מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון
הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים אמרו אם אנו טובעין בים - אנו באין לחיי העולם הבא דרש להן הגדול שבהן: (מזמור יקום אלהים יפוצו אויביו) "אָמַר אֲדֹנָי י"י: מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם" -
- מבשן אשיב - מבין שיני אריה סמל הצי הרומי אשיב
- ממצולות ים - אלו שטובעין בים.
כיון ששמעו ילדות כך - קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך כלומר: שאונס שלהן ייעשה בזיווג מיני "כדרכו" בין גבר לאשה, כך אנו, שאין דרכנו לכך שיאנסו אותנו במשכב זכר "שלא כדרכנו" - על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר (תהילים מד) כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו חישבנו את העניין כצאן טבחה על פי הנקבות הנהרגות.
אשה ושבעת בניה[עריכה]
|
דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך. |
ורב יהודה אמר: זו אשה ושבעה בניה -
- אתיוהו קמא את הראשון מבניה לקמיה דקיסר.
- אמרו ליה: פלח (לעבודה זרה)! אמר להו: כתוב בתורה (שמות כ) "אנכי י"י אלהיך". אפקוהו וקטלוהו.
- ואתיוהו לאידך האחר, מלשון: אידך - ידך (השניה) לקמיה דקיסר.
- אמרו ליה פלח (לעבודה זרה)! אמר להו: כתוב בתורה (שמות כ) "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"! אפקוהו וקטלוהו.
- אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח (לעבודה זרה)! אמר להו: כתוב בתורה (שמות כב) "זובח לאלהים יחרם"! אפקוהו וקטלוהו.
- אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח (לעבודה זרה)! אמר להו: כתוב בתורה (שמות לד) "לא תשתחוה לאל אחר"! אפקוהו וקטלוהו.
- אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח (לעבודה זרה)! אמר להו: כתוב בתורה (דברים ו) "שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד"! אפקוהו וקטלוהו.
- אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח (לעבודה זרה)! אמר להו: כתוב בתורה (דברים ד) "וידעת היום, והשבות אל לבבך: כי י"י הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"! אפקוהו וקטלוהו.
- אתיוהו לאידך, אמרו ליה: פלח (לעבודה זרה)!
- אמר להו: כתוב בתורה (דברים כו) "את י"י האמרת וגו' וי"י האמירך היום" -
- כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר
- ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת
- א"ל קיסר: אישדי לך גושפנקא, וגחין רק תרכון ותגחון - תתכופף מעט ושקליה - כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא הרמוניה של המלך - תאום ואחדות הממלכה.
- א"ל: חבל עלך קיסר! חבל עלך קיסר! על כבוד עצמך - כך? על כבוד הקב"ה על אחת כמה וכמה!!
- אפקוהו למיקטליה.
- אמרה להו אימיה: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא.
- אמרה לו: בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם:
- אתה עקדת מזבח אחד, ואני - עקדתי שבעה מזבחות!
- אף היא עלתה לגג ונפלה - ומתה.
- יצתה בת קול ואמרה: (פתיחת ה'הלל') אם הבנים שמחה!
- ר' יהושע בן לוי אמר: זו אם הבנים שמחה מילה ברית המילה שניתנה בשמיני.
- ר' שמעון בן לקיש אמר: אלו ת"ח תלמידי חכמים שמראין הלכות שחיטה בעצמן.
- דאמר רבא: כל מילי - ליחזי איניש בנפשיה, בר משחיטה, ודבר אחר משכבי אישות.
- רב נחמן בר יצחק אמר: אלו הבנים שאמם שמחה בהם תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה. - כדר' כדרבי - כמו דברי רבי- שמעון בן לקיש.
- דאמר ר"ש בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין - אלא במי שממית עצמו עליהם.
- שנאמר (במדבר יט) "זאת התורה: אדם כי ימות באהל" וגו'
תאורים מזעזעים על הרוגי ביתר[עריכה]
תפילין בראשי הרוגי ביתר
- אמר רבה בר בר חנה: א"ר יוחנן:
- ארבעים סאה סאה היא מידת נפח לחומר יבש, ארבעים סאה מים מכסים את ראשו ורובו של אדם אחד. "בית סאה" הוא מידת שטח שבה אפשר לגדל סאה של גרגרי חיטה. קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר.
- רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה של ארבעים סאה כל אחת. כלומר: 120 סאה.
- במתניתא במשנה החיצונית, שלא נערכה בידי רבי יהודה הנשיא תנא: ארבעים קופות של שלש שלש סאין של שלשה סאים כל אחת. מסורת אחרת לתאר את אותם 120 סאה.
- ולא פליגי גרסת ארבעים סאה, או גרסת מאה ועשרים: הא דרישא של ראש - תפילין של ראש, הא דדרעא של זרוע - תפילין של יד
מוחות הרוגי ביתר
- אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת.
- עולא אמר תשעת קבין.
- אמר רב כהנא - ואיתימא שילא בר מרי: מאי קראה?
- (על נהרות בבל) "בת בבל השדודה למעשה הבקשה היא על "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם..." אך לא ניתן היה לכתוב זאת מפני הצנזורה בימי מלכות רומי והשלטון הנוצרי שבא אחריה. שניהם זוהו כ"בני אדום" וגו' "אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע"".
אונס הגברים[עריכה]
(איכה ד) "בני ציון היקרים המסולאים בפז" מאי מסולאים בפז?
- אילימא דהוו מחפי בפיזא - והאמרי דבי בבית מדרשו של רבי שילא: תרתי מתקלי איסתירי פיזא נחות בעלמא - חדא ברומי וחדא {{ב|בכולי עלמא|כלומר שהזהב אינו אפייני לירושלים}!
- אלא שהיו מגנין גורמים לו להראות מגונה את הפז ביופיין!
- מעיקרא חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא בלגיונות החותם - כלומר בלגיון הזרים הרומאי: היו שוכבים עם צעירים חטופים מהאומות המשרתים בצבא ומשמשי ומשתמשים - כלומר שוכבים עם החיילים ערסייהו העריסות - כלומר המיטות הצבאיים (התלויים על שני עמודים כמו ערסל.
- מכאן ואילך מייתו בני ישראל - ואסרי בכרעי ברגלי, מלשון: כרעיים - רגליים, ומקורו מ"כריעה" כיפוף המשמיע לעתים צליל "קרע" פורייהו מיטותיהם, מלשון פוֹריוּת, מיטה רחבה שנועדה לזיווג ומשמשי.
- אמר ליה חד מהיהודים האנוסים לחבריה: הא - היכא כתיבא?
- אמר ליה (דברים כח) "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת"
- אמר כמה: מרחיקנא מדוכתא פלן מהמקום ההוא - נראה שמדובר בתאור ארוטי?
- אמר ליה: אינגד פוסתא ופלגא.
- אמר ליה: אי מטאי לגביה כשאגיע לשם - לא איצטריכי לך.
התנגדות המורים ורציחתם[עריכה]
- אמר רב יהודה:
- אמר שמואל: משום רבן שמעון בן גמליאל: מאי דכתיב (איכה ג) "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי"?
- ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר
- ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות
- וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן
- וכשהיה אויב נכנס לשם - היו התלמידים דוקרין אותן דוקרים את החיילים הרומאים בחוטריהן במקלות שלהם - המקל שנועד כדי להרביץ לתלמידים הסוררים.
- וכשגבר אויב ולכדום - כרכום בספריהם והציתום באש.
ילדים שבויים ברומי - רבי ישמעאל בן אלישע וגורל משפחתו[עריכה]
הילד השבוי שנפדה והיה למורה הוראה[עריכה]
ת"ר תנו רבנן - שנו חכמינו:
- מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי.
- אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים - יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
- הלך ועמד על פתח בית האסורים. - אמר (ישעיהו מב) "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים"!!
- ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו"
- אמר: מובטחני בו - שמורה הוראה בישראל. העבודה מחליף את הכינוי אלילי שאיני זז מכאן - עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו!
- אמרו סיפרו (מאוחר יותר):
- לא זז משם - עד שפדאו בממון הרבה!
- ולא היו ימים מועטין - עד שהורה הוראה בישראל.
- ומנו ומיהו, מלשון: מאן הוא? רבי ישמעאל בן אלישע!
אח ואחות שנשבו[עריכה]
אמר רב יהודה אמר רב:
- מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע - שנשבו לשני אדונים.
- לימים נזדווגו שניהם במקום אחד -
- זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם,
וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה.
- אמרו: בוא ונשיאם זה לזה - ונחלק בוולדות.
- הכניסום לחדר זה ישב בקרן זוית זה, וזו ישבה בקרן זוית זה.
- זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים - אשא שפחה?
- וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים - אנשא לעבד?
- ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה - עד שיצאה נשמתן.
- ועליהן קונן ירמיה: (איכה א) "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים"
- אמר ריש לקיש מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה
- צפנת - שהכל צופין ביופיה
- בת פניאל - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים
- ...שנתעלל בה שבאי איש שבא - קצין ממלכות שבא האפריקאית, או כינוי לגייסות הפשיטה - קומנדו בימינו כל הלילה.
- למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה.
|
מקור הביטוי 'שמך הגבור': (ירמיהו לאחר קניית השדה המתפלא על רעיון קניית השדה בעת החורבן) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה', אַחֲרֵי תִתִּי אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לֵאמֹר: אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' נקרא: ה' אלקים! הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה, לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר: עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. אֲשֶׁר שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם, וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה. וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל. וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ... |
- בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה כלומר: הפשט אותה.
- אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח - קח! - שאין כיופיה בכל העולם כולו.
- אמר לו: אף על פי כן!
- הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר.
- אמרה לפניו: רבונו של עולם אם עלינו לא חסת - על קדושת שמך הגבור הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ למה לא תחוס?
- ועליה קונן ירמיה (ירמיהו ו) "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך! מספד תמרורים! כי פתאום יבא השודד עלינו!"
- עליך - לא נאמר, אלא "עלינו": כביכול עלי על הקדוש ברוך הוא ועליך בא שודד.
העושק בירושלים - אונס אשת הנגר[עריכה]
- אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (מיכה ב) "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו"?
- מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה.
- פעם אחת הוצרך רבו לִלְוֹת ללוות כסף.
- אמר לו שגר אשתך אצלי - ואֲלְוֶנה.
- שיגר אשתו אצלו - שהה עמה שלשה ימים.
- קדם ובא אצלו. אמר לו: אשתי ששיגרתי לך - היכן היא?
- אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.
- אמר לו: מה אעשה?
- אמר לו: אם אתה שומע לעצתי - גרשה!
- אמר לו: כתובתה מרובה!
- אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה.
- עמד זה וגרשה. הלך הוא - ונשאה.
- כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו: בא ועשה עמי בחובך.
- והיו הם השוליה ואשת הנגר לשעבר יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן,
- והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן.
- ועל אותה שעה נתחתם גזר דין - ואמרי לה על שתי פתילות בנר אחד.
לקח מן הסיקריקון[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
- לקח מן הסיקריקון וכו':
אמר רב: לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר נמי לא קנה עד שיכתוב לו אחריותתניא כוותיה דשמואל ר' שמעון בן אלעזר אומר לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות נימא תיהוי תיובתא דרב אמר לך רב מאי אחריות נמי שטר ת"ר לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום ה"ד אי דקא טעין ואמר מינך זבנה אפילו ראשון נמי אי דלא קא טעין ואמר מינך זבנה אפילו שני נמי לא אמר רב ששת לעולם דלא קא טעין ליה וכגון זה טוענין ליורש וטוענין ללוקח ואידך אי טעין אין ואי לא טעין לא.
הבא מחמת חוב[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
ת"ר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון ואנפרות עצמה צריכה שתשהה שנים עשר חדש והאמרת אין בה משום סיקריקון ה"ק סיקריקון עצמה צריכה שתשהה י"ב חדש אמר רב יוסף נקטינן אין אנפרות בבבל והא קחזינן דאיכא אלא אימא אין דין אנפרות בבבל מ"ט כיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל אימא אחולי אחיל גידל בר רעילאי קביל ארעא בטסקא מבני באגא אקדים ויהיב זוזי דתלת שנין לסוף אתא מרוותא קמאי אמרו ליה שתא קמייתא דיהבת אכלת השתא אנן יהבינן אנן אכלינן אתו לקמיה דרב פפא סבר למיכתב ליה טירפא אבני באגא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא א"כ עשית סיקריקון אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע הניח מעותיו על קרן הצבי.
נותנים לבעליהם רביע (בית דין של אחריהם)[עריכה]
זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהן אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע: אמר רב רביע בקרקע או רביע במעות ושמואל אמר רביע בקרקע שהן שליש במעות במאי קמיפלגי מר סבר נכי רביע זבין ומ"ס נכי חומשא זבין מיתיבי זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהן אמרו הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע ויד בעלים על העליונה רצו בקרקע נוטלין רצו במעות נוטלין אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ליקח זכה אבל נותן לבעלים רביע בקרקע או רביע במעות אמר רב אשי כי תניא ההיא לאחר שבאו מעות לידו אמר רב אנא הואי במניינא דבי רבי ומינאי דידי מנו ברישא והאנן תנן דיני ממונות והטהרות והטומאות מתחילין מן הגדול ודיני נפשות מתחילין מן הצד אמר רבה בריה דרבא ואיתימא ר' הילל בריה דר' וולס שאני מנינא דבי רבי דכולהו מנינייהו מן הצד הוו מתחילין ואמר רבה בריה דרבא ואיתימא רבי הילל בריה דרבי וולס מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ולא הא הוה יהושע הוה אלעזר הא הוה אלעזר הוה פנחס והא הוה פנחס הוו זקנים הא הוה שאול הוה שמואל והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן והא הוה דוד הוה עירא היאירי והא נח נפשיה כולהו שני בעינן הא הוה שלמה הוה שמעי בן גרא והא קטליה כולהו שני קאמרינן הא הוה חזקיה הוה שבנא הא איקטיל כולהו שני קאמרינן והא הוה עזרא הוה נחמיה בן חכליה אמר רב אחא בריה דרבא אף אני אומר מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ולא והא הוה הונא בר נתן שאני הונא בר נתן דמיכף הוה כייף ליה לרב אשי.